אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה › דף סא.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה · דף סא.

דף ס:

בגמ' אר"ה באותה שיש בה מכה כו' וחייא ב"ר כו' לכאורה נראה דלדינא לא פליגי דבמקום שאין הולכין במנעלים ולצורך המכה נועל מותר באותה שיש בה מכה. ובמקום שהולכין במנעלים וע"י המכה א"י לנעול מותר באותו שאין בו מכה. והרי"ף הביאו דמותר באותה שאין בה מכה כחב"ר וכר"י. ולכאורה פשטא דגמ' משמע איפכא (דר"י ג"כ לכאורה כר"ה ס"ל. ומ"ש בפי' ר"ח דר"י ס"ל כחב"ר הלא תראה כו' ש"מ דסבר ר"י כי מי שאין עלי' מכה היא שיש בה נעילת סנדל. דבריו אינם מובנים לפי גירסא שלפנינו בגמ']. שוב ראיתי בבעל המאור שהקשה עליו והרמב"ן במלחמות מביא דבאותה שאין בה מכה לכו"ע מותר ואזיל הרי"ף לחומרא וגם בזה צ"ע דא"כ ספיקא דרבנן הוא דקי"ל דלקולא אזלינן:

שם בגמ' א""ל אביי כו' וא"נ שמיע לי' וקסבר אין הלכה כאותה משנה. קשה א"כ דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוי ספק ושפיר י"ל דעבד הכי עביד כו' אכן נראה דכיון דברייתא תני הכי ובדר"י מספקא לן אי שמע אי לא שמע א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ואיכא למיפסק כברייתא כנ"ל אכן בדברי התוס' משמע דלא ניחא להו בהכי כמ"ש במהרש"א]:

שם בגמ' א"ר ספרא לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין כו', אפשר דס"ל לר"ס בלשון ראשון דלהך מ"ד א"צ לטעמא דדילמא אתי כו' דמשאוי הוא. [ועי' בתוי"ט ובמג"א (סי' ש"א ס"ק י"ב) מ"ש בזה]. דגם חייב חטאת, [ ולפ"ז צ"ל דהני תנאי דמתני' דהמוציא תפלין בעירובין (צ"ה ס"ל דשבת ז"ת ופליגי במצות צ"כ ע"ש]. ובזה א"ש שמעתין דלעיל (י"ב) דתנא דבר"י יוצא בתפלין ע"ש ע"ח כו' חייב למשמש כו' שנדחקו הב"י והט"ז (בסי' רנ"ב) והרי בל"ז לא אתי לידי חיוב חטאת כו'. ולמ"ש י"ל דס"ל לתדבר"י דשבת לאו זמן תפלין ומשו"ה משאוי הוי כנ"ל. ואולי בלילה דלאו זמן תפלין לכו"ע מדרבנן נמי משאוי הוי. אך ללשון שני כאן פטור גם למ"ד לאו זמן תפלין. והטעם דמ"מ שם תכשיט עליו והאיסור רק מטעם דילמא אתי לאתויי כו'. אך יותר נראה דב' לשונות לא פליגי לדינא דאפי' לל"ק כיון דאמר לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין א"כ משמע מיהא דגם למ"ד לאו ז"ת מוקים מתני' ועלה תני בסיפא דאם יצא אינו חייב חטאת. וכמו כן ללישנא בתרא דקאמר ל"ת אליבא דמ"ד זמן תפלין א"כ משמע נמי דקאי עכ"פ גם למ"ד זמן תפלין ומ"מ לכתחילה לא יצא. ויש לעיין אי בתפלין אסור גם בחצר די"ל כיון דלמ"ד שבת זמן תפלין אלא דחכמים אסרו לצאת היינו דוקא לר"ה אבל בחצר לא אסרו שלא לבטל המצוה **ובזה מיושב מ"ש רש"י בסנהדרין (ס"ח.) ד"ה לחלוץ תפלין דקסבר שבת לאו ז"ת היא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה. ותמוה דהא אפי' למ"ד שבת ז"ת נמי אסור מטעם הנ"ל. ולהנ"ל ניחא דלמ"ד שבת ז"ת מותר להניחן בחצר וא"כ לחלוץ תפלין. ועי' במנחות (ל"ו:) בתוס' ד"ה אי קסבר. דבתפלין מותר לצאת בחצר משום דחייב למשמש בתפלין מידכר דכיר להו ולא יצא בהן לר"ה. ובזה ג"כ י"ל דברי רש"י הנ"ל לפמ"ש המג"א (סי' ש"ח ס"ק י"א) דלמ"ד שבת לאו ז"ת א"צ למשמש בהן א"כ להאי מ"ד אסור לצאת בהן בחצר ודוק:** ואפשר אפי' בחצר שאינו מעורבת וצ"ע בזה. ואי נימא דגם בתפלין אסור בחצר ולדעת הפוסקים דהיכא דאסור בחצר ה"ה בבית אסור א"כ עקרו חכמים בשוא"ת מצות תפילין בשבת כמו בשופר ולולב:

שם בגמ' ת"ר איזה קמיע מומחה כו' אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין נראה דאין מצרפין לאמחויי גברא ע"י ב' של כתב ואחד של עיקרין או איפכא. ולא דמי למ"ש רש"י דנעשה מומחה בג' מיני קמיעין כדאמרי' בב"ק גבי נגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל. דכולהו נגיחות חד שמא נינהו וכן מיני קמיעין של כתב או של עיקרין. אבל כתב ועיקרין שני שמות הן ואין מצטרפין]:

בתוס' ד"ה אע"ג כו' כדמוכח לקמן כו'. ראי' זו יש לדחות דהתם לאו מטעם דהמחאת קמיע עדיפא מהמחאת גברא. אלא משום דהא דאמרי' לקמן דיש לתלות במזל החולה שייך בהמחאה דגברא דאפשר שניהם במזל אחד ולהכי מהני קמיע דהאי גברא להאי גברא דוקא מה שאין כן המחאת הקמיע אין לתלות במזל החולה אבל החזקה דהמחאה י"ל דשניהם שוין. מ"מ הדין שכ' התוס' נראה נכון מסברא:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה