שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף ס:
בגמ' וכמה לנוי ר"י אמר חמש בזה כו'. נראה דלנוי היינו שהכוונה בעשיית המסמרים הי' לנוי ואעפ"כ ביותר מה' כו' אסור משום דמיחזי שעשאו לחזק אבל אם עשאן לחזק אסור אף ג' וד'. ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן כאן שנגממו כו' ופרש"י דבנעקרו מתחזי כאילו מעיקרא הי' כך. וקשה הא גם אי מעיקרא הי' כך מתיר ר' חנינא לעיל עד ז' וגם לר"י מ"מ בה' משמע דמותר אף בסנדל קטן דסתמא אמר ולקמן מתירין רק בגדול ובקטן עד ד', ותו כיון דאם הי' תחילתו כך מותר בה' מאי קמ"ל בנשתייר, אבל לפמ"ש מיושב שפיר דכיון דנעשה לחזק מיתסר אף בפחות ושם באמת קודם שנשרו נעשו כולם לחזק ומ"מ בנשתייר ה' בגדול מותר כנ"ל. ולהך לישנא ברש"י דמתיר בנעקרו אפי' טפי מחמש י"ל דשאני התם כיון שנשרו ונשתנו ממה שהיו קודם ניכר ואינו כשאר סנדל המסומר, [ועי' מ"ש במאירי דמשו"ה מותר בנעקרו דכיון שנעקרו רובן נחלשו הנשארים ואינם לחיזוק אלא לנוי]:
שם בגמ' א"ל ר"י כו' לדידי שתים מכאן ושתים מכאן וא' בתרסיותיו, לכאורה נראה דדוקא בכה"ג אבל ד' מצד אחד ובצד השני ליכא כלל מ"מ אסור והא אתי ר"י לאשמעינן:
שם בגמ' דתניא ר"נ אומר ה' מותר ז' אסור הדיוקים סותרים זה את זה לענין ששה אי מותר או לא, ואפשר דעכשיו נמי ס"ל דנוטה שאני במקצת לכן אמר ז' אסור גם בנוטה וה' מותר גם בלי נוטה:
שם בגמ' תניא כוותי' דר"ש כו' אבל מטלטלין אותו כו' וראב"ש אוסר, קשה לי דבביצה (ט"ו.) קאמר אביי מסברא דנפשי' דסנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו והוכיח כן ממתני' דהתם ע"ש:
והלא הכא פלוגתא דתנאי היא וגם אי נאמר דלא שמיע לי' לאביי ההיא ברייתא דהכא מ"מ סוגית הגמ' דכאן דשקיל וטרי אי הלכה כראב"ש למה לא הביאו מימרא דאביי הנ"ל והראי' ממתני' דביצה. וביותר תמהני מאוד על מ"ש התוס' לעיל בד"ה לא בסנדל כו' דאפי' לרבנן דראב"ש דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו ביו"ט. והלא המה דברי אביי להדיא התם בביצה ולמה לא הביאו דבריו וצע"ג בזה. (ועי' בשעה"ה (פ"ה מה' יו"ט) מ"ש בזה]:
שם בגמ' הא גופה קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע"ג דנשתיירו בי' טובא כו'. וקשה איזו הכרח איכא לומר כן דילמא תרוייהו בעינן נשרו רוב וגם לא נשתייר יותר מד' או ה'. ומשמע לכאורה משמעות הגמ' דס"ל דהיכא דלא נשתייר אלא ה' ודאי מותר אף דלא נשרו רובו כיון דגם מתחילתו אם אין בו רק ה' מותר. מיהו זה אינו לפמ"ש לעיל דדוקא אם עשאו בכוונה לנוי מותר בה' משא"כ הכא דמעיקרא נעשו לחזק. ולכאורה זה מוכרח דאל"כ קשה לר"ח לשתרי גם בז'. ובאמת בל"ז נראה דאין קושיא כלל מדלעיל דהתם צריך להיות ב' בצד זה וב' בצד זה לר"י או ג' בצד זה כו' לר"ח. והכא י"ל דנשתייר ה' מותר אף שהם רק בצד אחד ולכך צריך להיות נשרו רוב. נשכח ממני השאר:
בתוס' ד"ה השתא חמש כו' דא"כ התרתה סנדל המסומר דבריהם תמוהים הא הכא לא התירו אלא דוקא בנשארו רוב מסמרותיו כדתני רישא (כמו שהקשה במהרש"א]. ואדרבה כן מוכח מלשון הגמ' הא גופה קשיא שלא הקשו אלא מכח דסיפא סותר לרישא אבל ברישא גופא דמשמע אפי' טובא לא הקשו א"כ התרתה סנדל המסומר ולולי דבריהם הי' נראה לתרץ משום סיפא דרבי מתיר עד שבעה א"כ משמע דת"ק אוסר שבעה ולכן א"י לומר ד' וה' ואפי' טובא, ואין לומר דרבי מחמיר אדת"ק דא"כ הו"ל למיתני ורבי אוסר יותר משבעה והא דמקשה והדר הני ד' וה' ותו לא היינו מכח הסיפא דרבי מתיר עד ז' כנ"ל: