שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף נט:
בגמ' ת"ר לא תצא אשה בעיר של זהב כו' וחכמים אומרים לא תצא כו' וקשה רישא למה לי כיון דמסיק דאם יצתה חייבת וביותר יל"ד בלשון דחכמים לא תצא למה לי. וי"ל לא תצא קמ"ל דאפי' בחצר אסורה לצאת אבל בבית מותרת להתקשט כמ"ש התוס' לקמן (ס"ד:) אכן לדעת הרמב"ן והרשב"א לקמן דלמאן דאסור בחצר ה"ה בבית אי אפ"ל הכי):
שם בגמ' כלילא רב אסר ושמואל שרי כו' מר סבר אניסכא עיקר ומ"ס ארוקתא עיקר, לשון הגמ' אין מובן מאי נ"מ מה עיקר דהא הכל תליא אי שייך בי' שלפא ומחויא, ולולי דמסתפינא הו"א דפליגי בחול לענין הא דאסרי עטרות כלות בסוטה (מ"ט:) א"כ אי אניסכא עיקר אסור ואי אריקתא עיקר שרי והגם דלרב אשי דלקולא אתמר ע"כ פלוגתייהו בשבת מ"מ ללישנא קמא י"ל דפלוגתייהו בחול, ולכאורה משמע דלר"א פליגי בפלוגתא דהני תנאי דלעיל בעיר של זהב, ואפשר לא שמיע להו הך ברייתא [ומאן דשרי סבר כר"א בעדיות (פ"ב מ"ז) ע"ש דיוצאה אשה בעיר של זהב], אבל אנן דשמיע לן האי ברייתא קיי"ל כחכמים דאסרי, אך מהנהו אמוראי דבסמוך דסברי כלילא שרי מוכח דלכו"ע פליגי רו"ש ורחוק לומר דכולהו אמוראי לא שמיע להו האי ברייתא] והי' נראה לומר דחכמים ור"א פליגי אי להתקשט בעיר של זהב מיוחד דוקא לאשה חשובה אבל בכלילא כו"ע מודין, אך זה דוחק קצת דא"כ יהי' פלוגתא דידהו במידי דמציאות, ומדברי התוס' משמע דפלוגתא דתנאי בעיר של זהב משום דחשיבא טובא ושייך גם באשה חשובה למיחש דלמא שלפא ומחויא וכ"כ בחי' הרשב"א להדיא ולפ"ז יש להוסיף עוד ולפרש דהא דפליגי בכלילא איזו הוא עיקר בהא פליגי דאי דאניסכא עיקר שייך גם בחשובה דאתיא לאחוויי ואי דארוקתא עיקר ג"כ אינו מותר אלא לאשה חשובה, ונימא דגם ארוקתא מיוחד דוקא לחשובות, וכ"מ קצת דאי לא תימא הכי אלא דארוקתא אינו דוקא לחשובות א"כ מנ"ל ללישנא דפליגי בארוקתא לומר דלכו"ע דאניסכא אסור, הא ג"כ י"ל איפכא דאניסכא לכו"ע מותר כיון דמיוחד לחשובות משא"כ ארוקתא פליגי בה, ע"כ נראה דגם דארוקתא מיוחד דוקא לחשובות, ומ"מ גם שיטה זו דחוקה לפע"ד דכיון דחשובה לא שלפא ומחויא אין טעם לומר דבמידי דחשיב טובא אתיא לאחוויי דא"כ נתת דבריך לשיעורין, לכן נראה יותר לומר אליבא דלישנא בתרא דפליגי בפלוגתא דתנאי דלעיל, אבל צ"ע דא"כ הוי להו לפלוגי בדינא דמתנ:' בעיר של זהב גופא [וממילא הוי ידעינן, בכלילא כיון דחד טעמא הוא]:
שם בגמ' איכא דאמרי דארוקתא ואר"ס מידי דהוי אטלית מוזהבת וא"ד דאניסכא ואר"ס מידי דהוי אאבנט של מלכים. עי' פי' רש"י [ומ"ש במהר"ם דגם ללישנא קמא צ"ל הא דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא משום שאין דרך להתיר אזורו בשוק]. ולולי דבריו נראה לפרש דבארוקתא הטעם כדלעיל משום דארוקתא עיקר ולא שלפא ומחויא. ולהכי מדמה לה לטלית מוזהבת דודאי העיקר הוא הטלית אלא שיש בו קצת זהב כמו כן הכא. אבל באניסכא ע"כ הטעם משום דאין דרך להסיר האזור ולהכי קאמר מידי דהוי אאבנט של מלכים וכן משמע בתוס':
שם בגמרא א"ל תרי המייני קאמרת עי' ברש"י ב' פי' [ולפי' א' אסור משום דהוי משאוי] והביא ראי' לאסור מדלא חשבינן בהדי י"ח כלים אלא חגור אחד. וזה תמוה לע"ד דאדרבה איפכא יש להוכיח משם מדפליגי גבי דליקה אי לובש כל מה שיכול ללבוש או רק י"ח כלים מוכח דמטעם משאוי ליכא איסור ומותר ללבוש כמה מלבושים שירצה אלא להציל בדליקה משום דלא שכיח לילך רק בי"ח בגדים נראה כמערים להוציא ומשו"ה אסור לר"י **דאיתא לקמן (ס"ה:) וע"ש ברש"י דמשמע דר"י אוסר מטעם הנ"ל אכן בר"ן לקמן בפ' כל כתבי מפרש דלר"י יותר מי"ח כלים אסור משום משאוי ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין מסוגיא הנ"ל. ואפ"ל למ"ש בחי' הר"ן בשם הר"י דהא דקתני במתני' וחוזר ולובש ומוציא ר"י קאמר לה ומתיר להערים ור"מ אוסר ע"ש. א"כ י"ל דהא דאמרי' לקמן תיבעי למי"ד אין מערימין ר"מ היא ולמ"ד מערימין היא ר"י אכן הר"ן שם חולק על פי' הר"י הנ"ל וצ"ע:** מ"מ נראה עיקר דלאיסור פשיט לי' דאי להיתרא מה מדמי קמרא להמיינא הא בקמרא שייך לחוש דלמא שלפא ומחויא וההיתר הוא משום שאין הדרך להסיר האזור כדפירש"י לעיל א"כ ע"ג המיינא שפיר יש לאסור כיון דאפשר לשלוף העליון אבל תרי המייני כיון שאינו תכשיט שפיר מותר. אלא ודאי דלאיסור פשיט לי' דליכא נ"מ בהא דבלא"ה מתיר: