שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף נט.
ברש"י ד"ה הואיל וראוי להקישו כו', משמע מלשונו דג' חילוקים יש ובזוג דבהמה אף שהי' לו עינבל ונטלו טהור ע"ש, וצ"ל הטעם דדוקא בהני דאדם עוסק בהם בזוג דעריסה ודספרים ודתינוקות מהני טעם הואיל וראוי להקישו אבל של בהמה כיון דמעצמו לא ישמיע קול לאו כלי הוא, ולפ"ז לכאורה קשה לעיל דפריך במאי אוקימתא בדלית לי' עינבל באדם אמאי טמא, הלא י"ל שהי' להם עינבל וניטלו ובבהמה כה"ג לאו כלי היא ובאדם כלי היא, והי' מכאן ראי' לשיטת רש"י שהביאו התוס' דמכאן ולהבא לא מהני טעם ראוי להקישו ובברייתא לעיל איתא דמקבלין טומאה משמע מכאן ולהבא ג"כ ופריך הגמ' שפיר, ולאביי דמקבל טומאה גם מכאן ולהבא לדידי' בל"ז לא תקשי דלדידי' גם בבהמה מקבל טומאה מטעם דהדיוט יכול להחזירו, ולהכי מביא רש"י הג' חלוקות רק לאוקימתא דרבא, אבל לשיטת התוס' קשה, וצ"ל דלא ס"ל להתוס' בזה כרש"י רק דגם בבהמה מהני טעם דראוי להקישו וכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' כלים ה"ז) ע"ש דקאי גם אזוג של בהמה] וצ"ע בדין זה:
שם ברש"י ד"ה ר"א אומר במדרסות כו' בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס כו' ונחלקו כו', כוונת רש"י לישב קצת תמיהת התוס' ד"ה ואין דמה ענין זה לסאה ותרקב, לכן מביא רש"י דגם זה נכלל בעמוד ונעשה מלאכתינו לענין מדרס בסוף טומאה, אבל תמוה מה דנקט בכה"ג שנחלקו דבזה שאין ראוי כלל עכשיו למדרס א"צ לטהרו מטומאה משום עמוד ונעשה מלאכתינו, דדוקא בכלי שראוי עכ"פ להשתמש בגמיעת מים וכיוצא בו פליגי אי אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו אבל בכה"ג דאינו ראוי עכשיו למדרס כלל פשיטא דטהור, ויותר הוי מצי רש"י לפרש לפמ"ש לעיל (נ"ח.) בתוס' ד"ה אע"פ, דהיכא דהוי מקודם מיוחד לשכיבה ואח"כ עשהו תרקב וסאה וראוי גם עכשיו לישיבה ואפ"ה טהור משום דעכשיו אמרינן בי' עמוד ונעשה מלאכתינו לענין טומאת מדרס וכמ"ש שם:
בתוס' ד"ה ור"י כו' קשה לרשב"א כו' ולקמן סו"פ המצניע כו', ותמוה לי דמאי קשיא להו הא לקמן היא מימרא דרבא ורבא ס"ל הכא דבעינן מעין מלאכתן הראשונה לכך מצריך רש"י יחוד, ולעולם אליבא דר"י א"צ שם יחוד והתם דמעיקרא הוי מקבל זיתים ועכשיו ראוי רק לרימונים לא מיקרי מעין מלאכתן הראשונה, וכן מוכרחין לפרש גם דעת התוס' בעצמם בסוף הדיבור דשם לא מיקרי מעין מלאכתן, (דהרי כתבו וכ"ש דאי בעינן בעלמא יחוד דאתי טפי שפיר, ואי הוי מעין מלאכתן הראשונה אכתי קשה אמאי בעי יחוד דהרי הכא נמי לא בעי יחוד להקישו, ע"ג חרס כיון דהוי מעין מלאכתן], וא"כ מאי קשיא להו, וגם למ"ש בחי' הרשב"א דשם רבה אמר לה [ועי' בב"ב (קנ"ה.) תוס' ד"ה אתמר שנסתפקו בזה אי גרסינן לקמן רבה או רבא], אכתי מצי למימר דרש"י כתב שם אליבא דרבא דקיי"ל כוותי' וצע"ג בזה, גם ק"ל דלפי' רש"י בלא זה לק"מ דאזיל לשיטתו דדוקא היכא דהוא טמא מכבר לא פרחה טומאה מיני' אבל מכאן ולהבא לא מקבל טומאה וצריך שם יחוד לקבל טומאה מכאן ולהבא:
בא"ד ואי לאו פי' הקונטרס דהתם הוי ניחא, קשה איך נוכל לפרש שם דלא כרש"י אלא דלא בעי יחוד א"כ מה בין נקב פחות ממוציא זית או כמוציא זית כיון דמקבל טומאה בלי יחוד **ואע"ג די"ל דהא דאמר רבא חמש מדות פי' חמשה נקבים ולא כפי' המהרש"א שם, וא"כ בלאו חילוק דמוציא זית איכא חמש מדות בכ"ח בהדי הא דמסיים ואם הוקף צ"פ עד שיפחת רובו, מ"מ לא משמע הכי דא"כ למה אמר ועדיין כלי הוא לקבל זיתים כו' כיון דליכא נ"מ מידי בהא אכן ברמב"ם (הל' כלים פי"ס ה"ב) מוכח כפי' הנ"ל דאל"כ לרבא איכא ששה מדות בכ"ח כיון דלדידי' לא מהני יחוד לרמונים ואפ"ה איכא ה' מדות א"כ לרבא דמהני יחוד איכא ששה, וע"כ ס"ל דלא כפי' רש"י וגם בלא יחוד לקבל רמונים טמא ולהכי ליכא אלא חמש מדות, ואיני מבין מ"ש שם בכ"מ ס"פ המצניע וכפירש"י, דהא ע"כ לא ס"ל לרש"י לחשוב נמי הא דצמיד פתיל בחמש מדות בכ"ח דאל"כ איכא ששה מדות כנ"ל או דס"ל כמ"ש המהרש"א דחמש כלי' חשיב ולא חמש נקבי':** ולמה חלקן רבא שם לב' חלוקות ע"ש וצ"ע:
בא"ד וי"ל כו' וגם עתה הדיוט יכול להחזירו כו' משמע דוקא אם הדיוט יכול להחזירו ולכאורה קשה, א"כ מאי פריך מדאר"י, אף אומר בט"מ עמוד ונעשה מלאכתינו דילמא כוונת ר"י שם היכא דאין הדיוט יכול להחזירו, [ועי' במהרש"א שהרגיש בזה אבל דבריו אין מובנים דמנ"ל דר"י מיירי בהכי], ואולי ס"ל לתוס' דדוקא אם הדיוט יכול להחזירו אז שייך נעשה מלאכתינו אבל אם צריך אומן לכך לא שייך כלל נעשה מלאכתינו לפי שיטת ריב"א שבתוס' לקמן ודוחק, ובחי' רשב"א מעתיק בשם התוס' ויכול להחזירו ולא נקט הדיוט, ולפ"ז מיושב שפיר דהא דאמרי' עמוד ונעשה מלאכתינו לריב"א הוא עכ"פ בשיכולין להחזירו ע"י אומן, ובניקב א"י להחזירו כלל רק ע"י פנים חדשות אבל דוחק לומר שיהי' לשון הדיוט יכול להחזירו שכ' תוס' לאו דוקא, וצ"ל דקושית הגמ' הואיל ואמר ר"י סתם אף אומר בט"מ עמוד ונ"מ משמע בכל גווני כמו גבי מדרס ואולי כן הוא כוונת המהרש"א], וכ"מ שיטת התו' לקמן ד"ה בשעה דשוה ממש טומאת מת למדרס שהקשו דא"כ יטמא מדרס משמע דלגמרי מדמינן טו"מ למדרס, אבל אין זה מוכרח די"ל דלגבי טומאת מדרס צריך להיות מיוחד לזה בלבד, מיהו אכתי קשה לשיטת התוס' גבי סנדל מה הדיוט יכול להחזירו שייך התם כיון דסנדל בהמה לאו בר קיבולי טומאה היא אלא ע"י שראוי לקבל בו מים ושמן א"כ מאי מדמי הגמ' סנדל לזוג דהדיוט יכול להחזירו, וצ"ל דס"ל להתוס' דלענין עיקר קבלת טומאה מהני טעם דראוי לגמוע בלבד, אלא לענין דבעי יחוד הוצרכו לטעם דהדיוט י"ל, ובסנדל ל"ק מהא דאמרי' דבעי יחוד דשם מעיקרא נמי עשוי לכך כמ"ש תוס' ד"ה הואיל, ומ"מ איפכא נמי אין להקשות כיון דחשיב שם יחוד הא כ' תוס' דביחדו לכך לא פליג ר"י בר"ח, דז"א דהתם אינו מיוחד אלא כשיצטרך לפעמים לשתות מים או לקבל שמן אבל אינו עומד לכך ואין להאריך: