אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה › דף נח:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה · דף נח:

דף נח.

בגמרא ורמינהי זוג של בהמה טמאה כו', קצת קשה למאי נפקא מינה מביא סיפא דברייתא של דלת וכו' דהקושיא היא מרישא לחוד וקתני זוג של בהמה טמאה:

שם בגמרא א מה נפשך אי מנא הוא כו' פי' רש"י דתכשיט חשיב לי' נראה דהוכרח לפרש כן דאי מנא ממש קאמר מאי פריך הלא י"ל דשפיר מנא הוא רק בדלית לי עינבל הוי גולמי כלי מתכות כיון דעתיד לעשות עינבל וטהור, [דלא גרע מכלי העתיד לשבץ לכרכב דטהור בכלי מתכות כדאי' בחולין (כ"ה:) משום דאין משתמשין בהם עד שיגמרו ע"ש] לכך פיר"שי דבס"ד לא ידע שום טעם להיות כלי רק מצד תכשיט ובלא העינבל נמי הוי תכשיט כנ"ל, (וי"ל דבתכשיט גם גולמי תכשיט טמאין אם ראוי להתקשט בו כמו שהיא]:

שם בגמרא מנין למשמיע קול בכלי מתכות כו' שנאמר כל דבר וגו', אע"ג דהתם מיירי בכלי הראוי להשתמש דכתי' אשר יבוא באש שמשתמשין בו אצל האש, מ"מ מיתורא דדבר מוכח דבכלי שיש לו עינבל נמי מיירי ולהגעלה אין דיבור מעלה ומוריד כמ"ש התוס' וע"כ אתי לרבות לענין טומאה [וכ"כ בחי' הר"ן]:

שם בגמרא ורמינהי העושה זגין למכתשת, פי' רש"י דקיי"ל בכריתות (ו:) שהקול יפה לבשמים, וקשה דהא בלא הזג איכא קול המכתשת, [וגם משמע בדברי התוס' התם בכריתות שהבל הקול היוצא באמירתן הדק היטב כו' יפה ומועיל וכ"נ מלשון הגמ' שם שהדיבור יפה לבשמים, א"כ הכא בזג דליכא הבל ליכא למימר הכי], לכן הי' נ"ל משום דקול המכתשת הי' גס ועב עושה לה עינבל כדי לבסם הקול:

שם בגמרא מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור כו' ד"ת בשעת מלאכה חיבור כו', כל הסוגיא תמוה דמאי ענין זה לזה נהי דאינו חיבור שיהי' נטמא אחד בנגיעת חבירו מ"מ להיות שם כלי עליו שפיר קאמר אביי כיון דהדיוט יכול להחזירו חשיב כלי, וגם פי' התוס' תמוה דמפרשי בדאביי דאם נטמא העוינבל נטמא גם הזוג כו' מהיכן משמע דאביי ס"ל הכי כדי להקשות עליו, ותו דאכתי למה חידש רבא טעם אחר דהואיל וראוי להקישו, לימא כטעמא דאביי ויכרש שלא נטמא א' מהם ע"י נגיעת השני. ולולי דמסתפינא הוי אמינא דס"ל לרבא בהך דרבה דד"ת אינו חיבור אלא בשעת מלאכה ממילא נמי לא מקבל טומאה כלל אלא בשעת מלאכה, דבאמת הסברא הכי דאי אמרת דמקבל טומאה וכלי חשבת לי' ע"כ הוי חיבור ג"כ דאם נידון כ"א לעצמו אינו כלי, וכל התשמיש הוא רק ע"י שניהם יחד א"כ כלי אחד הוא, אלא וודאי דמה"ת אין עליו שם כלי כלל אלא בשעת מלאכה, ורק מדרבנן מקבל טומאה כל שהוא מחובר משום גזירה אטו שעת מלאכה, והשתא מקשה רבא שפיר דאין לנו לומר דמקבל טומאה משום דהדיוט יכול להחזירה כיון דאפי' הוא מוחזר מה"ת אינו כלי אלא בשעת מלאכה והוי כמו גזירה לגזירה כנ"ל והגם שלא מצאתי לי חבר בזה מ"מ הנלע"ד כתבתי:

עוד נראה לפרש הא דמייתי מדתנן הזוג והעינבל חבור משום דמזה מוכח שאין ההדיוט יכול להחזירו שאינו של פרקים רק חתיכה אחת דאי הוי של פרקים והדיוט יכול להחזירו לא הוי חיבור. ומאי דקאמר וכי תימא הוא כמו שפירש"י, ולפי פרש"י נראה לפרש דודאי דאביי דאמר משום דהדיוט יכול להחזירו ס"ל דכיון דהדיוט יכול להחזירו חשוב כ"א בפ"ע כלי שלם כיון דראוי לכל הדיוט לעשות בהם מלאכתן והוי כמו שנתקנו מתחילה להיות ב' כלים נפרדים לחברן בעת שירצו, דאי לאו הכי אטו משום שכל הדיוט יכול לעשות זאת הכלי יהי' עלי' קודם עשי' ג"כ דין כלי אלא ודאי דגם מקודם שנתחברו הי' שם כלי על כל אחד מהם, וע"ז מתיב רבא למה יהי' חיבור כיון דהם כמו ב' כלים, ומדהוי חיבור שהזאה של צד אחד מהני לצד השני מוכח דדוקא בהתחברם יש להם שם כלי ולא בהיותן נפרדין כנ"ל וכ"ת דבאמת לא מהני הזאה לא' והא דקתני הזוג והעינבל חיבור פי' חיבור היא דגם בהיותן נפרדים חשובין כמחובר לטומאה כו' ולא להזאה דלפי' רש"י הא דהכא לאו מתני' דפרה היא], ע"ז מקשה ממספורת כו' דחזינן דהוי ממש חיבור להזאה מדאורייתא א"כ גם חיבור דזוג ועינבל הי' הכונה להזאה כו' כנ"ל לפי פי' רש"י, ולפי' התוס' דלאביי חשיב חיבור דכשנגע טומאה בזוג ואח"כ:

חיבר לו העינבל הנוגע בעינבל ג"כ טמא, מ"מ מסתמא כוונתם דוקא בשעת חיבורם אבל כשחזר וניטל העינבל ודאי לא נטמא הנוגע בו:

בתוס' ד"ה אלא אמר רבא כו' פי' בקונטרס כו', כבר כתבו מהר"ם ופ"י שלא נמצא כן בפרש"י ואדרבה נראה איפכא, וצ"ל דגירסת התוס' הי' ברש"י כמו שמגי' מהרש"ל ברש"י ד"ה אלא אמר רבא כו', דלפ"ז עיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא דלאביי מכאן ולהבא נמי מקבל טומאה ולרבא דוקא נטמא כבר עודנו בטומאתו אבל מכאן ולהבא לא מקבל טומאה, ולכן הקשו תוס' על פי' רש"י דכיון דלרבא לא נטמא להבא רק טומאה דלמפרע לא פרחה א"כ ע"ז מספיק ג"כ טעמא דאביי ולמה הדר משינויא דאביי, ובאמת קושיא זו יש לישב בנקל ולומר איפכא דרבא מוסיף הטעם דראוי להקישו משום דלפ"ז גם אי נעשה באופן שאין הדיוט יכול להחזירו מ"מ טמא, ובהא פליגי דאביי ס"ל לפרש דהא דקתני עדיין טומאתן עליהן קאי נמי לענין להבא לכן מוקי לה דמיירי כשהדיוט יכול להחזירו, ורבא ס"ל כיון דלהבא לא מהני טעמא דיכול להחזירו א"כ יותר טוב לומר הטעם הואיל דראוי להקישו כו' דמספיק גם באין הדיוט יכול להחזירו, אכן התוס' אפשר מיאנו בזה משום דכתבו לקמן דפלוגתא דרבא ור' יוחנן דס"ל הואיל וראוי לגמע בו מים איירי בהדיוט יכול להחזירו דאי לאו הכי גם ר"י מודה ע"ש ד"ה ור"י, לכך הוכרחו לפרש דרבא קאי נמי בהכי שהדיוט יכול להחזירו דאל"כ מנ"ל דפליג על ר"י בהא אבל אין זה מוכרח כמ"ש לקמן, אמנם באמת צ"ע בדעת רש"י דלקמן (צ"ה:) ד"ה ועדיין כלי לקבל זיתים כתב ג"כ כשיטת התוס' דמקבל טומאה מכאן ולהבא ע"ש.

בא"ד ולפי' הקונט' ניחא, קצת קשה דאכתי לאביי תיקשי גם לפי' רש"י דלאביי גם מכאן ולהבא מקבל טומאה, ואולי י"ל דלאביי ל"ק די"ל דהתם איירי באין הדיוט יכול להחזירו אבל לרבא פשיטא להו דכיון דראוי מעין מלאכתו א"צ להיות הדיוט יכול להחזירו, אבל קשה לפי' רש"י דהכא מיירי לענין טומאה שהי' עליו, דא"כ מאי מקשינן בסמוך דר"י אדר"י הא י"ל דהתם מיירי לקבל טומאה מכאן ולהבא שפיר בעי מעין מלאכה ראשונה, אבל היכא שכבר נטמא כל שראוי למלאכה קצת לא פקע הטומאה:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה