שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף נח.
בגמרא ומי אמר שמואל הכי והא"ש יוצא העבד כו' ולא בחותם שבכסותו יש לפרש דמקשה מדאמר סתם ולא בחותם שבכסותו משמע דאסור לצאת אפי' לחצר ובמתני' תנן ולא בכבול לר"ה משמע דבחצר מותר, ובזה מיושב קושי' התוס' דלוקים מתני' בחותם שבכסותו דעיקר הקושיא היא מחותם שבכסותו כנ"ל, ומיושב נמי מה דתמוה לכאורה דמקשה אדשמואל דאמר כבלא דעבדא תנן, והלא אפי' אי אמר כיפה של צמר נמי קשה דאמרי' לעיל דכ"ש כבלא דעבדא כמ"ש במהרש"א ולהנ"ל ניחא דאי מתני' בכיפה של צמר י"ל דכבלא דעבדא דהוא חותם שבכסותו אסור גם בחצר:
שם בגמרא ולא תצא בהמה כו' ולא בזוג כו' פי' רש"י משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, וכ' בתוס' אבל לא משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי [ועי' מ"ש במהרש"א משום דמיירי באריג וכמ"ש התוס' לעיל (נ"ד:) ע"ש, אך התוס' כאן כתבו בסתם דל"ג דלמא מיפסיק], ולכאורה הי' נראה הטעם דדוקא בעבד חיישינן כיון דבהיל ומחמת יראה אתי לאתויי אבל לא בבעלים, ובהכי הי' מיושב קושי' התוס' מהא דבני מלכים יוצאין בזגין, אך ז"א דלעיל (נ"ד.) גבי ולא יצא הגמל במטולטלת נמי חיישינן דמיפסק ואתי לאתויי, ולכן נראה דזוג שתולין בבהמה נוהגין לקשור הרבה בחוזק משום דלפעמים הולכת בעצמה ואי מיפסיק תאבד הזוג, משא"כ בגמל במטולטלת אי אפשר לקשור בחוזק בזנבו אם לא בזנבו ובחוטרתו ובכה"ג באמת מותר כדלעיל ע"ש,, אבל עבד דבר דעת הוא אין קושרין החותם או הזוג כל כך וחיישינן דילמא מיפסיק
בתוס' ד"ה אע"פ שחיברו כו' לולי דבריהם הי' נראה דטומאת מדרס שאני דאמרי' בי' עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שעשאו לוילון או נתנו לספר ואינו מיוחד למדרס סגי בהכי אפי' בלי מעשה **וכ"מ מדברי הרמב"ם בה' כלים (פכ"ג ה"י) כמ"ש בשו"ת הרדב"ז שהביא המל"מ שם, ומה שהשיג עליו המ"ל דאשתמיטתי' דברי התוס' בפ"ד דחולין, לא ידעתי היכן כתבו כן בחולין, אכן במנחות (כ"ד:)
מפורש בתוס' דגם בסדין בעי שינוי מעשה כדאי' בכלים (פ"כ מ"ו) מאימתי טהרתה כו' ובה"א משיקשור, אבל אינו מוכרח די"ל דקשירת הלולאות צריך כדי לתקן הסדין שיהי' ראוי לתלותו ולא משום דבעי שינוי מעשה:** אע"ג דמעיקרא הי' מיוחד למדרס מ"מ עתה דינו כסאה ותרקב לקמן (נ"ט) אבל בטומאת מת דל"א בי' עמוד ונעשה מלאכתינו שפיר במחשבה גרידא לא נטהר כנ"ל וצ"ע לדינא: