אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה › דף נז:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה · דף נז:

דף נז.

בגמרא הכא בקטלא עסקינן כו', עי' ברש"י ובתוס' מ"ש מ"ט לא אסרי' הכא ג"כ משום דילמא שלפה ומחויא כמו במתני', ועוד נראה לולי דבריהם דאין זו הקטלא דמתני' דלקמן (נ"ט:) דמפרש מנקסא פארי דשם הוא תכשיט כמ"ש שם רש"י שהיא של כסף וזהב, אבל כאן הוא רק רצועה רחבה שאינה חונקת כדפירש"י, וזו הרצועה הוא במקום שעושין שם הקטלא ונקרא חבק אבל אינו הקטלא שהיא תכשיט כנ"ל, [וכעין זה כ' הרשב"א בשם התוס' ע"ש]

שם בגמרא איתמר אר"נ א"ש מודים חכמים לר"י בחוטי שער, נראה דצ"ל הגי' אתמר נמי ראי' לאביי, וא"ל לגי' ס"א הכתוב על הגליון, ומאי דאמרינן תניא נמי הכי כו' ולא אמרי' תיובתא דר' יוסף נראה די"ל דהברייתא פליג עם המשנה, כיון דפשטא דמתני' משמע דת"ק סבר אף בשל שער דחוצץ, וכ"נ מדברי הרמב"ם בפי' המשניות במקואות שם שכ' דהלכה כר"י בחוטי שער, משמע ג"כ דסבר דלא אידחי דברי ר"י דפליגי ת"ק ור"י גם בשער, [אך צ"ע מ"ט לא מפרש כאביי ורנב"י ור"נ א"ש דפליגי, אר"י וס"ל דמודים חכמים בחוטי שער, וכמו שפי' הר"ש והרע"ב שם]:

שם בגמ' מאי טוטפת אר"י חומרתא דקסיפתא מתקיף לה אביי מ"ש מקמיע מומחה כו' תנ"ה כו' לכאורה נראה דלר"י הוי האיסור משום משאוי כמו קמיע שאינו מומחה, אך לפ"ז קשה מאי פריך אביי דלמא איירי ברפואה שאינו מומחה וי"ל קצת משום דסתמא קתני, אך איפכא קשה מנ"ל הא גופא לאביי דילמא טעמא דר"י משום דאתי לאתויי וא"כ ל"ק מקמיע לכך נראה דכן הוא סיגנון הגמ' דר"י ס"ל דחומרתא דקטיפתא שייך בי' חששא דשלפא ומחויא ואתי לאתויי כיון שמרפא הוי כמו תכשיט דאינו משוי ואסור מהאי טעמא, וע"ז הקשה אביי כמו דקמיע לא חשיב תכשיט אף שמרפא לענין זה לחוש דיבוא להראותו מדמותר לצאת בקמיע מומחה, א"כ ה"ה הא, ואין לומר דאיירי הכא באינו מומחה דא"כ גם תפורין ליתסר משום משאוי ותנא דמתני' דוקא באין תפורין אוסר, וכ"מ בתוס' דאי הוי ס"ל דלר"י הטעם משום משאוי א"כ א"ש הראי' מברייתא דמתיר בקבועין בסבכה דמשום משאוי מה בכך דקבועין בה, ומדנדחקו התוס' בזה משמע דס"ל דלאו משום משאוי היא כנ"ל, אבל עדיין קשה דילמא הא דמותר בקמיע מומחה דוקא באיש אבל באשה אסור משום חשש דלמא שריא לה לצורך טבילה ומייתי לה, דהרי התוס' הקשו לעיל ד"ה במה אשה דבכל המלבושים ניחוש הכי ותי' דמיד כשטובלת אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שתלבישם, ובקמיע לא שייך זה דהא אינו מלבוש ומשו"ה אסור, ואולי קים להו דחומרתא דקטיפתא המים באים בהן וא"צ להסיר בשעת טבילה, [גם י"ל דאי משום חשש טבילה אוסר תנא דמתני' הו"ל למיתני הא דטוטפת קמי הא דקתני ולא תטבול בהן]:

שם בגמרא א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר, נראה דמסתבר הכי משום דדוחק הוא לאוקמא מתני' בשפחה דוקא דסתם אשה קתני, ומאי דקאמר ותניא נמי הכי כו', הגם די"ל דמתני' אתיא כרשב"א דכיפה של צמר שרי, ומתני מיירי בכבלא דעבדא מ"מ מסתבר דמסתמא אתיא כת"ק, ותו דכיון דמצינו בברייתא דהתנא קרי כיפה של צמר כבול ל"ל להוסיף דכבלא דעבדא נמי נקרא כבול, אבל שמואל דקאמר לקמן כבלא דעבדא תנן נראה דס"ל דמתני' רשב"א היא, ואפשר זה כוונת רש"י בד"ה ושמואל אמר כבול דמתני' ע"ש, משום דשמואל נמי ידע הברייתא אלא דמתני' כרשב"א אתיא כנ"ל:

בתוס' ד"ה אי כבלא כו' בסוף הדיבור ולקמן דפי' רש"י כו' קשה לר"י כו', אפשר ליישב שיטת רש"י דהא דתני לקמן בכבול ופאה נכרית לחצר, הך לחצר קאי רק על פאה נכרית אבל כבול דהיינו כיפה של צמר אפי' לר"ה מותר למ"ד הכא דכבלא דעבדא תנן כנ"ל, [ואע"ג דבהדיא פי' רש"י לקמן דלחצר קאי נמי אכבול, היינו למאי דקיי"ל דכבול הוא כיפה של צמר וכן תי' המג"ש], עוד י"ל דהא דתנן לקמן בכבול לחצר רבותא היא דאפי' בחצר דאינה בושה כ"כ להסיר השבכה מ"מ מותר וכ"ש בר"ה, והיינו בחצר שאינו מעורבת דשייך חשש שלפא ומחויא מ"מ מותר כנ"ל דכיון דליכא למיגזר לר"ה גם לחצר לא גזרו:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה