אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק תמיד נשחט › דף סא.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק תמיד נשחט · דף סא.

דף ס:

במשנה שחטו קודם כו' ובלבד שיהי' אחר ממרס בדמו כו'. לא נתבאר אי גם בהקטרת אימורין כן הוא דלכתחילה לא יקטיר קודם התמיד אף שכבר נזרק הדם. אך א"כ הו"ל למיתני נמי לא יקטיר כו' עד שיקטיר איברי התמיד. או אפשר דהא פשיטא להתנא דכיון דתמיד קודם ממילא בכל העבודות יש להקדים בפרט למאי דמפרש הגמ' בזבחים (צ"א.) דהא דממרס בדמו היא כשכבר נשחט התמיד א"כ פשיטא דכמו דאם תרוייהו לא נשחטו שחיטת התמיד קודם וה"ה אם שניהם נשחטו זריקת התמיד קודם ממילא ה"ה בהקטרה רק עיקר רבותא דאם נזרק קודם התמיד כשר בא להשמיענו וצ"ע:

ברש"י ד"ה אבל בשינוי בעלים כו' ומיהו ודאי פסח כו' שחטו שלא לשם בעלים פסול צ"ע בכוונת רש"י ז"ל אי כוונתו דבפסח שייך שינוי בעלים גם בשחיטה מלבד פסול דשלא למנויו קשה מנ"ל הא דמ"ש מכל הזבחים דלא מיפסל שינוי בעלים בשחיטה. וגם מאי ראי' מייתי מהא דשלא למנויו ודאי מצד זה פסול כדילפינן מתכוסו, אבל מצד שינוי בעלים ליכא פסול רק בזריקה. לכך נראה כוונת רש"י באמת כן לפרש דלא נטעי דכשר שינוי בעלים בפסח בשחיטה לכן מביא דפסול מיהא בפסח מטעם שלא למנויו ואה"נ דמצד שינוי בעלים לא מיפסל ומאי דאתינן עלה היא דלכאורה נראה דשינוי בעלים בפסח וחטאת ובשאר זבחים לענין דלא עלו לשם חובה דינו ממש כשלא לשמו דשינוי קודש. וא"כ בחישב לשם בעליו ושלא לשם בעליו פסול ג"כ כמו בלשמו ושלא לשמו דפסול. והא דמכשרינן בלמנויו ושלא למנויו לקמן במשנה היינו דוקא בשחיטה כיון דבשחיטה ליכא פסול דשינוי בעלים רק מכח שלא למנויו מקרא דתכוסו ע"ז אמרינן מקצת אוכלין לא פסלה אבל בזורק שלא לשם בעלים וכן נמי לבעלים ושלא לבעלים שפיר מיפסל מטעם שינוי בעלים. וכן נמי בחישב בשעת שחיטה לזרוק שלא לשם בעלים מיפסל. והא דפליגי רבה ור"ח לקמן בע"מ שיתכפרו בו ערלים היא בא' מב' אופנים או דהערלים מנוים הם או למסקנא א"ש טפי משום דעליו ולא על חבירו דומיא דידי'. אבל בע"מ שיתכפרו בו כשרים שאינם מנוין ואפי' מנוין ואינן מנוין הכל פסול מטעם שינוי בעלים. כך הי' נלפע"ד דכיון דסתם שלא לשמו כולל בין שינוי קודש בין ש"ב כי היכי דלשמו ושלא לשמו פוסל בשינוי קודש ה"ה בשינוי בעלים. וגם יש קצת ראי' לזה מדלא חשבו בין הפירכות דמה לשינוי קודש שפוסל לשמו ושלא לשמו משא"כ בשינוי בעלים. הגם דקצת הי' אפ"ל דכמו שאין ש"ב בצבור ופי' רש"י הטעם משום דלכל מי שיזרוק הוא מן הציבור א"כ היכא דחישב לשם א' מן הבעלים סגי וכמו כן י"ל דלשם בעלים ולשם אחרים דדומה לזה היא נכלל בפירכא דישנו בצבור. אבל באמת ל"ד כלל דהתם כיון דשוחט לשם א' הוי אינך עכ"פ כמו סתמא כיון דגם הוא מן הציבור. וגם אם מפרש להדיא שלא יהי' בשביל הציבור רק לשם היחיד בל"ז לא שייך פסול דש"ב דהא בעינן מחויב כפרה כמותו וביחיד לא שייך חטאת דציבור כלל. א"כ בל"ז לא שייך ש"ב בציבור וכמ"ש רש"י הטעם בלשם נכרים ע"ש. אבל בקרבן יחיד ומחשב לשם זה ולשם אחר נראה דהוי כמו לשמו ושלא לשמו. מיהו לקמן (ס"ב.) מוכח מדברי רש"י להיפוך כמ"ש שם בס"ד. והמהרש"א כ' דלרש"י גם בקבלת הדם פסול בפסח שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים א"כ ע"כ ס"ל דשייך שינוי בעלים בשחיטה בפסח ושלא למנויו היינו ש"ב. ולפ"ז מוכרחין לומר דלשמו ולשם בעלים אחרים כשר בפסח וחטאת וצ"ע [דכיון דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות ואינו בציבור כביחיד י"ל דדמי לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר מה"ט כדאמרי' לקמן (ס"ב:). וגם בלשון הרמב"ם (פי"ג מה' פסוה"מ ה"א) משמע כן ע"ש]:

בתוס' ד"ה וישנו לא"מ כו' והך דשמעתין אתיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא כו' ומיהו י"ל כו' עי' בזבחים (ז':) דבעי אליבא דמ"ד יש שינוי בעלים לא"מ אי צריך היורש להביא קרבן אחר או אינו אלא לענין אי איכא כמה עשה גבי היורש דמכפר ופשיט לי' דצריך להביא קרבן אחר ע"ש. ולכאורה לפ"ז מה הקשו התוס' הא נ"מ לענין זה דבשינוי קודש לא מכפרי אעשה יור ובשינוי בעלים מכפרי אך ז"א דכל הפלפול התם הוא רק למ"ד דיש בעלים לא"מ משום דנעשה הקרבן של היורש כדפי' רש"י התם דהיורש הוא בעליו. אבל למ"ד דאין שינוי בעלים לא"מ ס"ל דלא נעשה של היורש א"כ לא מכפר אעשה דיורש כלל (מקיבעא אלא מקופיא כמסקנת גמ' שם (ו'.) א"כ צריך היורש להביא עולה אחרת אעשה דידי'] והקשו התוס' שפיר מאי נ"מ בין שינוי קודש לש"ב בזה:

בד"ה נעשה כו' דאומר ר"י כו' דאמר בסוף אלו דברים כו' דבריהם צ"ע מהתם לא שמעינן אלא בשחטו ואח"כ נודע שמתו בעליו דכיון דבשעת שחיטה לא ידעו שמתו לכך לא חשיב עקירה אבל בנודע שמתו הבעלים ואח"כ שחטו י"ל שפיר דהוי עקירה ע"ש. ועי' בצל"ח שיצא לדון בדבר חדש בפי' הגמ' דנעשה כמי שאין לו בעלים דבכל מותר פסח דהוי שלמים מ"מ נפסל בשינוי בעלים ואפי' שחטו בפי' שלא לשם פסח פסול. והביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בפ"ק בזבחים (ח':) בס"ד דגמ' דאם שחטו לשם חטאת ועולה נימא דליפסל רק מדכתיב לזבח כו' ילפינן להכשיר גם לשם כל זבח א"כ בשינוי בעלים דליכא קרא שפיר פסול דכיון דבא מכח פסח דינו כפסח. אבל אין דבריו מובנים דודאי כיון דכל הזבחים לית בהו פסול דשלא לשמו מ"ל שינוי קודש מה לי ש"ב. ודוקא התם בס"ד דגמ' דאכתי לא ידעו דמותר פסח שלמים הוי אלא דגזה"כ הוא לשוחטו לשם שלמים שפיר פרכינן אימא שלמים אין מידי אחרינא לא והדר פרכי פירכא אחריתי עד דמסיק דמוכח מקרא דשחטו לשם כל מילי נעשה שלמים וכיון דמסקינן דשלמים הוי שוב פשיטא דבין שינוי קודש בין ש"ב לא מיפסל בהו. דלא מכח דבא מכח פסח הוי ס"ד דגמ' התם למיפסל כהבנת הצל"ח:

בד"ה שחטו כו' ודוקא בשחט למולים כו' אבל נזרק לשם ערלים אפי' ר"ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין פוסלת בזריקה מדאמרינן בפשיטות בזבחים מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח ע"ש. ודוקא בשחיטה פליגי אי מהני מחשבה על הזריקה דזה הוא כמו פסול מחשבה בגוף השחיטה. ומה"ט בעו תוס' (לקמן ד"ה ר"ח) למימר דדומה למולים וערלים כיון דדנין לי' כפסול מחשבה בגוף השחיטה ע"ש במהרש"א וכ"ז פשוט. וכתבתי זה לאפוקי ממה שכ' בס' מים עמוקים טעם מלבו דבזריקה לא שייך פסול אוכלין כיון דסתמו לאוכלין קאי והוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דדוקא בשחיטה אמר רבא לעיל דסתמו לאו לאוכליו קאי הואיל ויכולין למשוך ידיהן ע"ש. ובודאי התוס' לא ס"ל האי טעמא דהא לקמן ד"ה רבה כ' דיש שום מיעוט למעט מחשבת אוכלין בזריקה. וגם בס' אור חדש מקשה מכח זה אהא דאמרינן שם בזבחים מה לזביחה כו' והלא בזריקה לא שייך מחשבת אוכלין מטעם דהוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו כנ"ל ואין זה מצד קולא וחומרא. ובאמת קושיא זו צריכה ישוב ובפרט לדעת הרמב"ם דפוסק (בה' ק"פ פ"ב ה"ו) דגם בזריקה פוסל מחשבת אוכלין ע"ש וקשה כנ"ל. ונראה לפע"ד דבל"ז יש להבין הא דאמרינן לעיל כיון דסתמא לשם אוכלין קאי ליהוי כלאוכליו ושלא לאוכליו דקשה דבשלמא במפרש ששוחט בעבור שניהם לאוכליו ושלא לאוכליו שפיר נקרא מקצת אוכלין אבל במפרש בהדיא שאינו רק לשם זה החולה והזקן בלבד אין עקירה יותר מזה ומה בכך דסתמא לאוכליו קאי דהא גם באמר שניהם כ' בתוס' לעיל (ס'.) ד"ה שלא דלבן ננס דס"ל דתפוס לשון אחרון לא משגחינן על לשון ראשון כלום ודוקא לר"י דס"ל דבגמר דבריו נמי נתפס כשר א"כ במפרש בהדיא שלא לאוכליו בלחוד נראה ודאי דלא מיקרי מקצת אוכלין לכך נראה דעיקר הפלפול לעיל הוא מדתני סתמא שחטו שלא לאוכליו משמע אף דלא פי' בהדיא שאינו שוחט רק לזה רק שאמר סתם הריני שוחט לשם זקן וחולה זה וע"ז אמרינן כיון דסתמא לאוכליו קאי ליתכשר אבל כו"ע מודו דהיכא דמפרש דאינו שוחט רק לזה פסול. וא"כ א"ש מה שנסתפקו התוס' לפסול בזריקה היינו ג"כ בכה"ג דפי' בהדיא וחשוב שפיר פירכא מה דבזריקה אין מחשבת אוכלין פוסל אפי' בכה"ג:

עוד נ"ל לפי מה דקי"ל דצריך להיות ראוי לאכילה משעת שחיטה עד שעת זריקה כדלקמן (ע"ח:) וברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ) א"כ משכחת לה כשהי' ראוי לאכול ונעשה חולה בשעת זריקה באופן דהזורק לא ידע דחולה הוא ובכה"ג לא שייך לומר דסתמא לאו לחולה קאי אלא לאוכליו דמ"מ כיון דהזורק סובר שהוא ראוי לאכול שפיר דעתו רק ע"ז דהכל תלוי בדעתו ולפי דעתו סתמא נמי לזה קאי ולא שייך כלל בכה"ג הא דסתמא לשם אוכליו קאי, מיהו צריך לי עיון בדין זה דאפשר דהיכא דהשוחט או זורק סבר שהוא ראוי לאכול לא מיפסל כלל דהוי עקירה בטעות דקיי"ל דלא הוי עקירה כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו מה' פסוה"מ) בשוחט עולה לשם שלמים וסבר שלמים היא או חטאת ראובן לשם שמעון וסבר דשמעון הוא כשר ע"ש. א"כ י"ל דה"ה במחשבת אוכלין דלא נפסל אלא היכא דידע שאין זה בר אכילה וצ"ע לדינא. גם בל"ז אין תי' זה מספיק דאכתי י"ל דקאי נמי לשם אוכלין האחרים. ויש לדחות ואין להאריך אך בעיקר הדין צ"ע:

בא"ד ובפ' כיצד צולין דתניא שחטו לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו כשר ואדם יוצא כו' ל"ג לזרוק אלא נזרק כו' ע"ש בגמ' די"ל דר"ח מוקי להאי ברייתא כר' נתן דאכילה לא מעכבא. ואדרבה קצת משמע כן שם בגמ' מדהוי ס"ד התם לאוקמא כר"נ אבל לרבנן פסול אע"ג דבזריקה גופא ס"ל לתוס' דלכו"ע אין מחשבת אוכלין פוסלת. ובתוס' שם עמדו בזה אבל אי גרסינן לזרוק א"ש דס"ד דגמ' דהתם הוי כדר"ח. וגם קצת קשה לפי' התוס' ל"ל רישא דשחטו לאוכליו דה"ה שחטו סתמא ונזרק אח"כ שלא לאוכליו ג"כ כשר. והרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ) מביא ג"כ לזרוק ויש לו שיטה אחרת דגם בזריקה ערלה פוסל ושלא לאוכליו לא פוסלת דלא כמ"ש התוס' דערלה וטמאים ושלא לאוכליו הכל אחד. אלא דתמהני על מ"ש הרמב"ם שם ואין אדם יוצא ידי חובתו. דבגמ' איתא אדם יוצא. וגם טעמא לא ידענא אי כשר למה לא יצא ידי חובתו. ואולי ט"ס היא וצ"ע שלא עמדו נושאי כליו בזה כלום ע"ש:

בא"ד וריב"א פי' כו' נראה דלריב"א אין חילוק בין חישב בשחיטה או בזריקה ועיקר החילוק הוא בין ע"מ שיתכפרו בו ערלים ובין להאכיל לערלים. מיהו לכאורה קשה לפ"ז למה הוצרך הש"ס למימר דרבה ור"ח פליגי בדרשא דזאת דלר"ח זאת מרבה דאף מקצת ערלה פוסלת דלפ"ז קשה למה לא נקטו טפי רבותא לזרוק למולים ולערלים. והלא י"ל דגם ר"ח דרש זאת למעט כולה ערלה ומוקי קרא להאכיל ולרבה מיירי קרא להתכפר. ונראה לפי מ"ש התוס' לקמן ד"ה רבה דבזריקה עצמו איכא שום מיעוט למעט אוכלין וממילא מוקמינן קרא דזאת למעט מחשבה דשחיטה ע"מ לזרוק. וממילא גם לשיטת ריב"א מוכרחין לומר כן דלהאכיל איכא שום דרשא ומשו"ה מצריך זאת לע"מ שיתכפרו כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה