אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק תמיד נשחט

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק תמיד נשחט

פרק מקום שנהגו

דף נח.

במשנה תמיד נשחט כו' והפסח אחריו מדקדקין המפרשים דגם בחל ערב פסח באינך יומי הו"ל למיתני והפסח אחריו. וי"ל למאי דפליגי לקמן בגמ' אי חיישינן למיכמר בשרא דלכ"ע אין למהר לשחוט הפסח מיד אחר התמיד בשבת משום מיכמר בשרא. אלא דמקדימין שחיטת התמיד ולא משגחינן למיכמר בשרא משום דאולי יהי' פסחים מרובים ולא יהי' פנאי לשחוט כולם אבל אחר התמיד כשרואין שיש פנאי לשחוט כל הפסחים אין למהר שחיטת הפסח. ולכך ברישא דתני בין בשבת לא בעי למיתני והפסח אחריו [דמשמע מיד אחר התמיד] כנ"ל:

בגמ' אריב"ל חלקיהו כו' והקשה המהרש"א דבפסח נמי כתי' בין הערבים וא"א לפרש כן. אכן י"ל דגם בפסח מתקיים חלקיהו כיון דברוב שנים חל ע"פ בשאר ימות השבוע ונשחט הפסח בשמונה ומחצה. ומה"ט כתי' בפסח לשון בערב ולשון בה"ע משום דלפעמים משתנה זמנו כגון בחל בע"ש שאינו מקוים חלקיהו בבה"ע ואפשר דגם ריב"ל מודה דכשר מחצות אפי' לכתחילה] אלא דס"ל דאחר שמונה ומחצה אסור לאחר מדאורייתא משום דקשיא לי' דאי לא"ה הוי לן לאחורי טפי בשביל נדרים ונדבות (כדמשמע מדברי התוס' ד"ה תמיד, ובדיעבד לרבנן כשר עד הערב ולר"י עד פלג המנחה כדאי' בברכות (כ"ו:) אליבא דריב"ל ע"ש] מיהו מדקאמר הש"ס אלא אמר רבא משמע דרבא לא ס"ל כלל האי דרשא דבין הערבים דריב"ל:

דף נח:

בגמ' אלא א"ר בר עולא כו' לכאורה נראה דהלכה כרב"ע כיון דמסקנא דגמ' אזלא כוותי'. ולפ"ז אית לן למימר דהלכה כרע"ק מחבירו ויהי' התמיד נשחט בשבת בשבע ומחצה. אך הרמב"ם (פ"א מה' תו"מ) לא פסק כן והלח"מ שם נדחק לישב]. ואפ"ל דהואיל ומייתי הגמ' לקמן ברייתא דמתוקמא כרבא ובתוס' ד"ה אלא כ' דגם רב"ע מפרש כרבא אלא דמוסיף דפליגי בתרווייהו ע"ש ובמהרש"א. ולכך כיון דבדרבא ודאי פליגי אין לנו לאפושי פלוגתא ומוטב לשבש הלשון קצת ולפרש גם ברייתא דידן כדרבא כנ"ל:

שם בגמ' העולה עולה ראשונה מאי תלמודא כו' רש"י פי' מאי תלמודא דאתמיד של שחר קאי ועוד יש לפרש מאי תלמודא מנ"ל דהא דכתי' וערך עלי' העולה לפרש דצריך להקדימה לכל הקרבנות דילמא ה"ק קרא וערך עלי' על המערכה שביער עלי' הכהן עצים יהי' עולה זו (וי"ל דאתי למעט שלא יקטיר העולה על מערכה השני' כעין הא דאמרי' ביומא (ל"ג.) עלי' ולא על חברתה ע"ש] וע"ז משני דמשמע נמי שהיא ג"כ הראשונה לכל (ולפ"ז מ"ש הקרבן אהרן דע"כ צ"ל כפי' רש"י כאן ע"ש אין דבריו מוכרחין]:

בתוס' ד"ה אלא כו' ותי' רשב"א כו' לכאורה קשה א"כ מאי קשיא לרבא נימא דס"ל נמי כרב"ע ולא פליגי ר"י ורע"ק הכא אלא ברישא דקרב כהלכתו. אך למ"ש המהרש"א א"ש דכיון דרבא ס"ל דפליגי גם בערב פסח לא הוי שתיק הברייתא מלאתויי פלוגתייהו גם בהכי. ולפי' המהרש"א ז"ל א"ש נמי דלא תיקשי לרשב"א מברייתא אחריתי דמייתי הגמ' לאביי קשיא ואמאי לא קשיא גם לרב"ע, משום דהתם בודאי י"ל, דרב"ע יפרש הברייתא כרבא רק הכא לא ניחא לרשב"א לתרץ כך משום דלא הוי שביק תנא לאתוי פלוגתייהו דרע"ק גם בשבת דעלמא כמבואר בדברי המהרש"א ע"ש:

בד"ה העולה כו' וי"ל דהתם איצטריך למוספין דלא קדמי והכא לנו"נ וצריכי כו' לכאורה יש להקשות לפ"ז באמת אגופא דגמ' מנ"ל הא דלא איצטריכי תרי קראי חד למצוה וחד לעכב כמ"ש התוס' מעיקרא אבל אה"נ דנו"נ עדיפי שמצוין יותר וקרא אתי למוספין או מוספין חמירי שהן קרבן צבור ואתי קרא לנו"נ. וי"ל דכל היכא דאפ"ל דקרא אתי לדרשא אחרינא לא מוקמינן תרי קראי לעכב וכיוצא בזה אמרי' גבי לעבור עליו בב' לאוין דלא מוקמינן קרא להכי אלא כשאין מה לרבות [וכמ"ש התוס' בשבועות (י"ד.) ד"ה שנה. דכן מוכח בזבחים (ז':) וע"ש בזבחים בתוס' (ח'.) ד"ה ועשה]. עוד י"ל דדוקא לפי האמת שאין עיכוב בהקדמה לתמיד שפיר שייך לחלק בהני סברות דנו"נ חמירי או מוספין חמירי ודוחין מצות הקדמת התמיד שהיא לכתחלה. אבל אם יהי' עיכוב ופסול קודם התמיד אין מועילין סברות אלו לחלק בין נו"נ למוספין וא"כ ממילא ניחא טפי לומר דחד בנו"נ וחד במוספין ושוב ממילא ליכא עיכובא כיון דלא מייתרי קראי, וצ"ע מה שפי' רש"י בחומש (פ' ויקרא) בהא דכתי' בשלמים על העולה דמשם נלמד דעולת תמיד קודם. לכל קרבן על המערכה והרי איכא קראי דהכא ול"ל קרא דהתם. גם צ"ע אם אין לציבור להביא תמיד של שחר אם אסורין להביא שאר קרבנות ביומו אם הא דכתי' העולה ראשונה דוקא הוא. דאע"ג דקי"ל דאם לא הקריבו תמיד של שחר מקריבין של בה"ע כדאי' במנחות (נ'.) י"ל דתמיד של בה"ע שאני. אכן בערכין (י"א:) מבואר דבזמן חורבן הבית הקריבו קרבן אע"ג דמיום י"ז בתמוז ואילך בטל התמיד. וכ"כ בפי' הראב"ד בתמיד (סוף פ"א) וכבר כתבתי במנחות (פ"ט.) להקשות ע"ד האוה"ח ריש פ' צו שכ' בפשיטות להיפוך]:

דף נט.

בגמ' יאוחר דבר. שנאמר בו בערב ובין הערביים מה שהוסיף כאן ובין הערבים קשה דהא עיקר הראי' מלשון בערב דהוי איחור טפי מבין הערבים דמשמע קודם הערב ממש. דאין לומר דהראי' הוא מכח כפל הכתוב דהרי גם בתמיד כתי' ב' פעמים בין הערבים. וע"כ עיקר הראי' הוא מערב דמשמע טפי איחור (אכן הרמב"ן (נ כא) פי' דמיד אחר הצהרים נקרא ערב. ולדבריו צ"ל בכוונה הגמ' כאן כמ"ש הצל"ח ע"ש. אך מ"ש הרמב"ן שם לפרש דמאי דכתי' תזבח אה"פ בערב אינו על שחיטת הפסח אלא על באכילה ע"ש. תמוה מסוגיא דהכא דא"כ ליכא הוכחה להקדים התמיד לפסח. וגם מ"ש בתרגום יונתן דבערב כבוא השמש קאי על אכילת הפסח היא נגד דברי הגמ' כאן]:

שם בגמ' שאני התם דמיעט רחמנא אותו מערב עד בוקר כו' קשה הרי גם בקדימת פסח לתמיד איכא מיעוט דעלי' השלם ואפי' הכי כיון דכתי' בפסח בערב ובה"ע הוא דוחה מיעוט דעלי' השלם א"כ גם כאן מה בכך דכתי' מיעוט דאותו מערב ע"ב אכתי י"ל דלא קאי על פסח. ואין לומר דע"כ למעט פסח קאי דאי לא"ה אותו למה לי למאי דס"ל השתא דל"צ קרא למעט קטורת] די"ל דאצטריך למעט היכא דעבר והדליק הנרות בעוד יום דאסור להביא אח"כ שום קרבן מטעם אותו מערב ע"ב כו':

שם בגמ' ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת כו'. צריכין לפרש דהיינו להקטרת איברי התמיד. דאילו שחיטת התמיד וזריקת דמו קודם לקטורת כדהוי מסדר אביי סדר המערכה דלהקדים קטורת לדם התמיד אי אפשר כמ"ש התו"י ביומא (ל"ג:) ולפי מ"ש התוס' שם ד"ה יוקדם דבדם התמיד נמי כתי' תרי בבקר ודאי דם התמיד קודם לקטורת דכיון דשניהם שוין שוב מכפר עדיף ע"ש] ובהא לא מצינו פלוגתא על אביי. וצ"ע שלא פי' המפרשים בזה שם בגמ' ומחוסר כיפורים בע"פ כו' הרמב"ם הביא דין זה בה' ק"פ (פ"ו ה"ד) ע"ש מ"ש דמביא קרבנ בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו וממילא משתמע דדוחה עשה דהשלמה [וכ"מ מלשונו בה' תו"מ (פ"א ה"ד) ע'"ש]. וגם משמע מדבריו דלא ס"ל כתי' הריב"א שבתוס' דדוקא אחר שכבר נשחט הפסח דוחה העשה. מיהו לכאורה קשה למאי דמסקינן דאפשר להביא כפרתו ע"י דמעלה ומלינה בראשו של מזבח א"כ למה ידחה העשה דהשלמה הא יכול להלינו [ואע"ג דלמחר שהוא יו"ט א"י להקטיר עולת חול מ"מ אפשר להלין בראש המזבח עד חוה"מ]. וצ"ל דאה"נ דפליגי בהכי דלר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב דס"ל דמעלה ומלינה אינו דוחה אבל צ"ע בטעמא דת"ק למה חולק אהא דמעלה ומלינה. ולכאורה י"ל למאי דפריך הגמ' לקמן דילמא אתי לידי תקלה ומשני כהנים זריזין הם א"כ י"ל דת"ק לא ס"ל האי שינויא אך זה אין מספיק רק בגוף הדין דלכך ס"ל לת"ק דבכל השנה אין מחוסר כיפורים מביא קרבנו אחר התמיד אבל אינו טעם מספיק לדחות מפני זה העשה דהשלמה בע"פ דמוטב למיעבד איסורא זוטא היינו חששא דתקלה מלדחות בידים העשה. אך י"ל ע"פ מה דאמרינן לקמן דקודם הקטרת אימורין אין הכהנים אוכלין ואין הבעלים מתכפרין רק דר"י ס"ל דנעשה כנאבדו או שנטמאו וי"ל דהת"ק לא ס"ל הכי ומשו"ה שפיר דוחה העשה. ולפ"ז נראה דהרמב"ם דפוסק כת"ק ס"ל באמת דבכל השנה אינו מעלה ומלינה משום האי טעמא. איברא דכל הדין דאם נטמאו ונאבדו אימורין הבשר מותר באכילה ג"כ השמיטו הרמב"ם וצ"ע הטעם (ועי' בצל"ח בביצה (כ:) מ"ש בזה אבל עכ"פ נראה דמאי דפוסק הרמב"ם הכא כת"ק דל"א מעלה ומלינה הוא מטעם הנ"ל:

עוד י"ל טעם אחר דהנה רש"י ז"ל כ' בד"ה מעלה ומלינה דלד"ה לא ירדו כו' ע"ש. וכוונתו דהא דפליגי רבה ורבא בזבחים (פ"ז.) אי לינה מועלת בראשו של מזבח ולרבא דס"ל מועלת נהי דאיברים שלנו ע"ג המזבח לא ירדו הוא כמו כל מידי דפסולו בקודש דאם עלו לא ירדו אבל אם ירדו לא יעלו. ס"ל לרש"י דמ"מ כיון דלא ירדו שוב מעלה ומלינה לכתחילה. אבל באמת קשה דמסברא נראה דרבא ודאי דלא ס"ל מעלה ומלינה לעבור לכתחילה על לא ילין [דאע"ג דא"י להקטיר משום עשה דהשלמה ואנוס הוא מ"מ אינו רשאי לזרוק הדם ולהביא עצמו לידי אונס]. דבשלמא אי אין לינה מועלת כו' לא הוי בכלל לא ילין משא"כ אי לינה מועלת הוי כמו לן למטה והעלה דג"כ לא ירדו אבל ודאי דאסור להעלותו. וכ"מ בתוס' ביומא (כט.) ע"ש וכן הקשה המל"מ (פ"א מה' תו"מ ה"ג) והניח דברי רש"י בצ"ע ע"ש]. שוב ראיתי שהג' רעק"א ז"ל הרגיש בזה וכ' לעיין בתוס' (פ"ד דר"ה) ד"ה ונתקלקלו הלוים כו' דכ' בהדיא דלמ"ד לינה מועלת אין מעלין ומלינין לכתחילה. ולפ"ז י"ל דת"ק ור"י פליגי בהכי וא"כ הרמב"ם דפוסק לינה מועלת כרבא שפיר פוסק כת"ק דאין מעלין. ותמהני על הג' בעין משפט דבהא דמחוסר כיפורים שדוחה עשה דהשלמה לא הביא מקומו ברמב"ם והוא מפורש (בפ"ו מה' ק"פ ה"ד) כנ"ל ובהא דמעלה ומלינה מביא מקומו (פ"ג מה' פסוה"מ) אבל שם לא נזכר אלא דאברים שלנו בראשו של מזבח לא נפסלו ומקטירין אותם אבל לא הביא דמעלה לכתחילה ומלינם. ונראה ברור דס"ל דאין מעלין מהני טעמי דלעיל. ולכך בע"פ דוחה עשה דהשלמה כיון דליכא תקנה בהעלאה כדכתיבנא:

ברש"י ד"ה תמיד קודם כו' טעמא מפרש בסדר יומא כו' וכ' המהרש"א דלא מצא שם. ותפסו עליו דגמ' מפורשת היא ביומא (ל"ד.) דקטורת של בה"ע היתה קריבה אחר התמיד משום דכתי' כמנחת הבוקר ולא כאיברי הבקר ע"ש. ואפשר דס"ל למהרש"א דלאו דרשא גמורה היא דמידי לאו כאיברי הבקר כתיב והתם הכי קאמר דאין להוכיח מכמנחות הבקר שיהיו קודמין לאיברים. אבל לאו דרשא היא להקדמת האיברים [וכ"נ מפי' רש"י שם אכן בתו"י ובריטב"א שם משמע דראי' גמורה היא]. וי"ל עוד דדוקא למסקנא דידעינן מקרא אחרינא דתמיד קודם לקטורת רק דילפינן התם דקטורת קודמין לנסכים מכמנחת הבקר ומקשינן דילמא קדמי נמי לאיברים והיינו איברים בלחוד דלשחיטה וזריקה פשיטא לן דלא קדמו. ע"ז משני הש"ס שפיר דכמנחת הבקר כתיב ולא כאיברי הבקר. אבל לפי ס"ד דרש"י הכא דנימא דכל עיקר שחיטה וזריקה דתמיד יהי' אחר הקטורת. ע"ז שפיר י"ל דכוונת הכתוב כמנחת הבקר שיהי' קודמין לנסכים ואה"נ דקודמין גם לכל מעשי התמיד וא"כ לא הוי כאיברי הבקר דהא בבקר שחיטה וזריקה דתמיד קודם הקטורת ע"ש ודוק:

דף נט:

בגמ' כל כמה דלא מתקטרי אימורין כהנים לא מצי אכלי בשר כו'. משמע דאע"ג דהאי קרא בחזה ושוק כתיב נפקא לן מהתם דגם בחטאת אין הכהנים רשאין לאכול הבשר קודם הקטרת אימורין. ואפשר דס"ל להגמ' דכל אכילתן של הכהנים מעכב הכפרה אבל יותר נראה דבאכילת כזית מתכפרין. אך הרמב"ם לא הביא זה הדין דאסורין הכהנים לאכול קודם הקטרה רק גבי שלמים לענין חזה ושוק ע"ש (פ"ט מה' מעה"ק ה' י"א) ולמעלה (בפ"ח) בחטאת לא הביא מזה (ועי' במל"מ שם (פי"א ה"ד) דה"ה בחטאות ואשמות כמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ) ומ"ש עליו הצל"ח בביצה (כ':) דכן מפורש בסוגיא דהכא]:

שם בגמ' ר"כ רמי כתי' לא ילין חלב חגי כו' הא כל הלילה ילין. והקשה המל"מ (פ"א מה' ק"פ) למ"ש הרמב"ם דבפסח קאי קרא א"כ א"ש דכל הלילה ילין דהא בפסח לית בי' עשה דהשלמה דזמנו הוא אחר התמיד. ומה שתי' הצל"ח דא"כ למה הוצרך לכתוב בערב ובה"ע כו' אין נראה דגם אי לאו דכתי' בערב ובה"ע להקדים התמיד לפסח אכתי הו"מ לאוקמא קרא במי שלא הביא פסחו קודם התמיד דמותר להביאו אחר התמיד משום דאתי עשה דפסח שבכרת ודוחה עשה דהשלמה שאינו בכרת כדאמרי' לעיל במחו"כ בעה"פ **לכאורה למ"ש לעיל טעמא דמ"ד דמחו"כ בע"פ דוחה עשה דהשלמה ולא ס"ל דמעלה ומלינה בראש המזבח משום דכפרת הבעלים תלוי' באכילת הכהנים וקודם הקטרת האימורין לא הותר הבשר לאכילה. א"כ היינו דוקא בחטאת דמחו"כ אבל בפסח דלא מצינו עיכוב אכילה קודם הקטרת האימורין לא דחי עשה דהשלמה מאחר דאפשר בהיתר ע"י העלאת האימורין בראש המזבח בלא הקטרה. אך ז"א לפמ"ש התוס' בביצה (כ':) דגם בשלמים אסורים הבעלים באכילה קודם הקטרה א"כ ה"ה בפסח ושוב אי אפשר בהיתר ושפיר דוחה עשה דהשלמה. ולפ"ז דברי הצל"ח נכונים לשיטתו בביצה שם שהאריך להשיג ע"ד התוס' והעלה דהבעלים מותרים לאכול קודם הקטרה ע"ש. אבל המל"מ יפה הקשה לשיטתו (פי"א מה' מעה"ק) שהביא בשם הרמב"ם דהאימורין מתירין את הבשר לאדם ע"ש. וכדבריו מבואר ברש"י בקידושין (נ"ב:). וברא"ש בנדרים (י"א:). אכן עדיין י"ל דבפסח דעיקרו לאכילה כדלקמן (ע"ו.) ובפסח מצרים לא הי' הקטרה כלל כדלקמן (צ"ו.) כו"ע מודו דמותר באכילה קודם הקטרה. וכ"מ לקמן (ע"א.) אליבא דראב"ע דזמן אכילה עד חצות וזמן הקטרה עד צפרא ע"ש ושוב י"ל כתי' הצל"ח. אך בחו"ד ביו"ד (סי' ק"א) פשיטא לי' דגם בפסח אסור לאכול קודם הקטרה וצ"ע:** וגם בל"ז קשה דילמא ה"ק קרא לא ילין כו' אבל כל הלילה יכול להניח אם לא הקטיר קודם התמיד ואינו עובר בלאו עד הבקר ומנ"ל לפרש שיכול להקטיר בלילה. גם י"ל דיכול לשורפן קודם שיגיע הבקר הגם דנפקא לן מקרא דאין שורפין בלילה י"ל דדוקא נותר גמור [ובפסול אחר נסתפק השעה"מ (פי"ט מה' פסוה"מ) אם נשרפין בלילה ע"ש] אבל אלו אין שם נותר עליהם כל הלילה ומשום הפסד קדשים ליכא מאחר דסופן להיות נותר כמ"ש התוס' לעיל (י"ג.) ד"ה ושורפין לענין תרומה. אך י"ל דקדשים שאני דכיון דאין פסולן בגופן צריכין עיבור צורה. ועי' מ"ש לעיל (י"ב:) ע"ד התוס' שם ד"ה אימתי]:

שם בגמ' בעי ר"פ בעבודה אחת תנן כו'. יש לעיין בעיקר ספיקו דר"פ אי רק לפרושי מתני' אתיא דלדינא ודאי ר"מ ור"י הלכה כר"י. וגם אי סתמא דמתני' כחד מינייהו אין נ"מ לדינא כיון דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. ולכאורה אפשר דמסופק בדין דב' עבודות דאי מתני' בעבודה אחת מיירי אין לנו הוכחה דבב' עבודות פסול. ובהכי א"ש נמי לשון הגמ' לקמן והיינו בעיא דר"פ. כלומר דבגוף הדין דקמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה בהא מסופק ר"פ אי דינא הכי. דלמאי דהוי ס"ד מעיקרא דב' עבודות ממש קאמר אין סברא לומר דמסופק בגוף הדין דלכו"ע בב' עבודות ודאי מיפסל וכדמוכח מרישא דשחט או זרק קאמר. אבל השתא דמעבודה לעבודה מיירי שפיר י"ל דמסופק בגוף הדין דפליגי בי' ר"י ור"ל בעלמא. ובזה י"ל מ"ש התוס' בד"ה אבל דמסיפא דלסמאים ולטהורים מוכח דמתני' דלא כר"מ ולהנ"ל א"ש דנהי דמתני' בסיפא ודאי אליבא דר"י אזלא מ"מ מיבעיא לי' דהכא בב' עבודות מיירי ומחשבין מעבודה לעבודה. אבל משיטת התוס' נראה דעיקר ספיקו דר"פ הוא אי מתני' אתיא כר"מ או כר"י ולהכי קשיא להו מסיפא:

והנה בעיא דר"פ לא איפשטא ויש לתמוה על הרע"ב שפי' לשמו ושל"ש בב' עבודות ושלא לשמו ולשמו קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה והא לא נזכר שיטה זו בגמ' כלום. וכבר תמה עליו התיו"ט. וגם קשה לדבריו רישא דלשמו ושל"ש למאי איצטריך הא מוכח מרישא דמתני' הפסח ששחטו כו' כדקאמר הגמ' בת"ש קמא ומשני רק דקמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה א"כ ע"כ דלשמו ושל"ש להכי אתי. ובס' אור חדש רצה להוכיח כפי' הרע"ב מסוגית הגמ' בריש זבחים אליבא דרבא ומביא קושיא עצומה עמ"ש התוס' שם דרבא מוקי בב' עבודות והלא ע"כ היינו מעבודה לעבודה א"כ איך שייך בזה לדייק הא סתמא כשר הא לא שייך בזה סתמא דאטו צריך לחשוב בשעת שחיטה על הזריקה ע"ש. וא"י מאי קשיא לי' דשפיר דייק רבא מדלא תני לשמו וסתמא והיינו דמחשב בשחיטה שיזרוק סתם כיון דסתם יהי' כשלא לשמו ומדלא תני הכי מוכח דסתמא הוי כלשמו וזה מבואר לכל מעיין. ובדברי הרע"ב קרוב בעיני שיש ט"ס בדבריו אך שאין העת להאריך:

בתוס' ד"ה יכול כו' הקשה הריב"א מגמ' דיבמות דלא הורצה להתיר בשר באכילה ובעלים מתכפרין ע"ש. ולכאורה נלפע"ד דהא התם פריך הגמ' גופא בתר הכי והא כתיב ואכלו אותם כו' מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ומשנינן שב וא"ת שאני. וי"ל פי' הגמ' דהקשו ממש קושית התוס' דהכא דכיון דלא הורצה לאכילה איך הבעלים מתכפרים וע"ז משני שב וא"ת שאני דחכמים לא עקרו אלא בשב וא"ת שלא יאכלו הכהנים וממילא אין הבעלים מתכפרין גם מה"ת [וצריכין להביא קרבן אחרן. ולמאי דהוי ס"ד מעיקרא דבעלים מתכפרין הוי ס"ל דחכמים לא עקרו לומר שבעלים לא יתכפרו. ולפ"ז נ"מ נמי דאי עברו כהנים ואכלו בשוגג או במזיד אין ה"נ דבעלים מתכפרים ונמצא דחכמים לא עקרו בקום ועשה את הדאורייתא. וצ"ל דהתוס' לא רצו לפרש כן בגמ' מדלא אמר אלא שב וא"ת שאני משמע דאכתי קיימי בתי' קמא דבעלים מתכפרין ע"כ פירשו דקושי' הגמ' שם לא הי' אלא איך ביטלו חכמים מצות אכילת כהנים ומשני שוא"ת שאני. אבל לפ"ז קשה למה מייתי הגמ' שם בלשון הקושיא הא דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. שוב עיינתי שם בראשונים בחי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א וראיתי שהביאו ב' גירסאות ולפי גי' הר"ח באמת הפי' בגמ' כנ"ל ומסוגיא דהתם הוכיחו נמי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דבלא אכילת כהנים לא מתכפרי הבעלים אלא שהקשו מנטמא הבשר האיך זורק את הדם כמ"ש תוס' בסמוך ותי' הרשב"א והריטב"א כתי' התוס' כאן. והרמב"ן והריטב"א הביאו גם הגירסא [סוף סוף מתעקרא אכילת בשר כגי' שלפנינו דהקושיא הי' על ביטול מצות אכילה. וגם התוס' הי' להם גירסא זו ולכן הקשו שפיר. אכן הריטב"א שם מפרש גם לפי גירסא הראשונה דתי' הגמ' שב וא"ת שאני היינו דחכמים אמרו דבעלים מתכפרין אף דלא אכלו הכהנים. וכן פי' הרשב"א בגיטין (נ"ה.) דברי הגמ' ביבמות ע"ש]:

בא"ד ומיהו קשה מנטמא הבשר איך זורק את הדם. קצת קשה מה ראי' מהא דזורק את הדם דבעלים מתכפרין דגם אי נימא דאין מתכפרין מטעם שאין הכהנים אוכלין מ"מ כיון דליכא פסול בדם למה לא יזרקו את הדם. ואפשר משמע להו התם דבעלים מתכפרין מדלא תני בהדיא דלא עלו לבעלים לשם. חובה. ומלשון הראשונים הנ"ל ביבמות דהורצה לבעלים בנטמא הבשר כדאי' במנחות ובפסחים לקמן (ע"ח:) יש קצת משמעות לזה אבל ראי' גמורה לא ידענא ואולי משמע להו הכי מלישנא דקרא ואני נתתיו על המזבח לכפר דאין זריקה בלא כפרה. ואע"ג דבאשם שנשחט שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה מ"מ אסור לשנויי בי' ובקדושתי' קיימא וזורק הדם י"ל שאני התם דגלי קרא כאשר נדרת ואם לאו נדבה יהא:

בא"ד ונראה לפרש כו'. לכאורה נראה דעיקר כוונתם דכל היכא דראוי לאכול לכהנים אז האכילה מעכב הכפרה והיכא דאינו ראוי כגון נטמא הבשר ממילא הזריקה לבד מכפר להבעלים וכ"כ הרשב"א שם ביבמות בהדיא. אך לפ"ז אכתי קשה בהא דיבמות שם דכיון דמה"ת חזי לאכול שוב איך הבעלים מתכפרין וצ"ל דס"ל כפי' הריטב"א שכ' לעיל דחכמים תיקנו שיתכפרו הבעלים. ובאמת מלשון התוס' משמע דס"ל דגם אי הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה ואח"כ נטמא או יצא או נעשה נותר נמי מתכפרי הבעלים. וסברא זו תמוה דממ"נ אי הזריקה לא גמרה הכפרה איך יהי' נשלם הכפרה בשעה שנפסל ואיך מצינו כזה. גם צ"ע בדברי התוס' דבסוגיא דידן נמי לא הוי חזי מעולם לאכילה ומאי פריך הגמ'. אך זה אפ"ל דס"ל לתוס' דהיכא דבשעת שחיטה מיד לא הי' עומד לאכילה איכא למימר טפי דמעכב הכפרה וכמ"ש התוס' ביומא (כ"ט.) ובמנחות (מ"ט:) להדיא ע"ש] וצ"ע בכ"ז. והרמב"ם לא הביא בשום מקום שיהי' עיכוב כפרה באכילת הכהנים וא"י למה:

דף ס.

בתוס' ד"ה אבל כו' ובעבודה א' מיירי דאין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה. צ"ל דהאמת כתבו אבל בלא"ה אין מקום לפרח בב' עבודות דאם יהי' מחשבת אוכלין גם בזריקה א"כ אמאי תני באמת דכשר. ואפשר דס"ד הוי לומר דנהי דמחשבת אוכלין פוסל בזריקה מ"מ כשחישב בשחיטה לאוכליו חשוב עכ"פ מקצת אוכלין ומה"ט כשר וע"ז דחו דגם אם בשחיטה לא חישב כלל ובזריקה חישב שלא לאוכליו ג"כ לא מיפסל:

בד"ה שלא לשמו כו' קמ"ל כמו שפי' בקונטרס כו' לאפוקי מבן ננס כו'. נראה דלא כיונו בזה לומר דלבן ננס גם בפלוגתא דר"מ ור"י ס"ל דתפוס לשון אחרון דהא ע"כ ל"ד להדדי דאנן קי"ל כר"י ומ"מ בעלמא קיי"ל דהוי ספק אי תפוס לשון אחרון. וע"ש בתוס' בב"ב ושאר מקומות דגם לב"נ אע"ג דבעלמא ס"ל דתפוס לשון אחרון מ"מ בתמורה דאפשר לקיים שניהם שפיר ס"ל כר"י. רק כוונתם לאפוקי דלא נימא גם הכא כשיטת ב"נ התם:

דף ס:

בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו. לכאורה הי' נראה דדוקא כה"ג איבעיא להו אבל שלא לשמו ולשמו פשיטא להו כיון דמיד כשחשב שלא לשמו נעקר ונעשה שלמים מה בכך שחשב תו לשמו הוי כשלמים שנזבחו שלא לשמן. רק בלשמו ושלא לשמו מיבעיא אי אתי שלא לשמו ועקר מחשבה הראשונה. מיהו בתוס' לא כתבו כן רק דנקט לשמו ושלא לשמו לרבותא דאפי' לר"מ דתפוס לשון ראשון י"ל דבפסח דפסול דלשמו אינו בכל הזבחים לא אמרינן בי' תפוס לשון ראשון ע"ש. אבל מלבד דהסברא דחוקה מה נ"מ לענין תפוס לשון ראשון אי הפסול אינו בכל הזבחים. מלבד זה תמהני טובא על לשון התוס' מ"ש דמיבעיא להו בסברא זו אי גם בזה ס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון ע"ש. א"כ תמוה מה פשיט ר' דימי ממתניתין דלשמו ושלא לשמו הא מתני' מיירי אליבא דר"י דפליג אדר"מ וס"ל דל"א תפוס לשון ראשון או דמיירי בב' עבודות. ובדוחק צ"ל כוונתם דתרי מיבעי להו אי צירוף לשמו לשלא לשמו לשלא מכשיר בפסח. ואת"ל דמכשיר מיבעיא לי' לר"מ. ור"ד פשיט רק בעיא קמייתא:

שם בגמ' לא א"א בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים. אפשר לפרש דבאמת אין הנידון דומה לראי' דפסול שלא לשמה שהוא מטעם מחשבה הפוסלת שפיר אפי' חישב נמי לשמו מ"מ מחשבה זו הפוסלת מגרע ופוסל הקרבן. משא"כ לשמו בפסח דאינו פסול מחשבה רק מכח דפסח שלא בזמנו פסול וכיון דחשיב נמי שלא לשמו ונעקר מפסח שוב במה דחשב לשמו לית לן בה. ובמה שהוסיף לחשוב נמי לשמה לא נתבטל המחשבה דשלא לשמו וחשוב שפיר עקירה. וי"ל שלזה נתכוין הגמ' הגם דהלשון לא משמע כן:

שם בגמ' דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר כו' לכאורה תמוה טובא דהתם הטעם הוא משום דמקצת אוכלין לא פסלה [כדילפינן לקמן (ס"א:) מקרא וא"כ מיירי התם דחישב שיהי' לשניהם לשם האוכלין ולשם שאין אוכלין לבריא ולחולה. ואינו מטעם עירוב מחשבה כשרה ופסולה רק דלשם אוכלין ואין אוכלין לא פסלה תורה. אבל אה"נ אי חישב מקודם רק לאוכלין ואח"כ חישב רק שלא לאוכליו שפיר מיפסל. וא"כ מה בכך דסתמא לאוכליו קאי דהא מ"מ כשחישב שלא לאוכליו בלבד עוקר נמי אפי' אי חישב מקודם לאוכליו בלבד. ולעולם סתמו הוי כפי' בהדיא. ע"כ נראה דהגמ' פי' המשנה דלאוכליו ושלא לאוכליו דמדתני סתמא כולל התנא ב' הדינים דמלבד דמקצת אוכלין אין פוסלין ה"ה אפי' אי חישב לאוכליו וחזר וחישב שלא לאוכליו נמי כשר וע"ז מקשה הגמ' שפיר. ובהכי מיושב נמי הסוגיא דלקמן (ס"ב:) דפריך מה בין לשמו ושל"ש לאוכליו ושלא לאוכליו כו' ותמוה כמ"ש התוס' שם ד"ה מה דהא גמרינן מקרא דמקצת אוכלין לא פסלה ע"ש ולפמ"ש א"ש:

שם בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כו' נראה לפרש דס"ל להש"ס הטעם דשלא לשמו כשר בשאר ימות השנה דכיון דמיפסל מתורת פסח במחשבה זו לכן הוי עקירה ולכן מסופק הגמ' דגם בשינוי בעלים דמיפסל ג"כ חשוב עקירה. אבל מלשון רש"י נראה דדוקא בסתמא מיירי הגמ'. ונראה כוונתו דכל ההכשר יהי' מטעם דהוי שלא לשמו דנהי דסתמא לשמו קאי אבל כששינה לשם אחרים ואשתני ממאי דהוי שוב אין סתמא לשמו. ולכך א"ש דלא גריס רש"י לשמו. ולפ"ז אם פי' בהדיא לשמו ולשינוי בעלים לא מיבעיא להו להכשיר דאפי' למאי דפשיט רבא לעיל דלשמו ושל"ש כשר והוי עקירה מ"מ הכא לשם פסח בשינוי בעלים לא הוי עקירה דשינוי בעלים ודאי לא הוי עקירה אלא דמוציא מכח סתמא לשמו קאי. איברא דגם סברא זו אינו מוכרחת דהא אמר רבא לעיל דפסח סתמא לאו לאוכליו קיימי דנימנין ומושכין ידיהם כו' וא"כ למה אישתני מכח מחשבה דשינוי בעלים. מ"מ אפשר דבסברא זו נסתפקו בעלי האיבעיא. אך יש לתמוה ע"ז דא"כ מאי פשיט ר"פ דכמו ששינוי קודש פוסלו בזמנו ומכשירו שלא בזמנו ה"ה שינוי בעלים דהא בפי' בהדיא לשמו ושינוי בעלים דג"כ פוסלו בזמנו ומ"מ אינו מכשירו לאחר זמנו. וגם בל"ז אין מובן כלל דבשלמא שינוי קודש דהפסול מכח דפקע שם פסח מיני' דלא שחטו לשם פסח חשוב נמי שפיר עקירה שלא בזמנו להפקיע מיני' שם פסח. אבל שינוי בעלים נהי דפוסל מה בכך הא בל"ז פסול פסח קודם י"ד בניסן ומה תועלת בפסול זה להפקיע שם פסח מיני' דליהוי חשוב עקירה וצ"ע:

בתוס' ד"ה פסח כו' אומר ר"י כו' דאליבא דר"י הוי מצי למיבעי אפי' בשלא לשמו ולשמו והקשה המהרש"א דא"כ גם לבתר דפשט רבא הך דלשמו ושלא לשמו כו' אכתי לא תפשוט הך דשלא לשמו ולשמו אליבא דר"י כו' והיינו משום דס"ל דסברת רבא דלא עדיף שלא לשמו מסתמא שייך רק בלשמו ושלא לשמו. ולפ"ז הוי לי' להקשות טפי ע"ד התוס' דלמה לא תירצו כפשוטו דלכך מסדר הגמ' האיבעיא רק על לשמו ושלא לשמו משום דפשיטותא דרבא בהכי מיירי. אבל אפ"ל דסברת רבא שייך נמי בשלא לשמו ולשמו דכמו דבסתמא דנמי להכי קאי ומ"מ בשלא לשמו מכשיר (ומה"ט פשיט רבא להכשיר גם בלשמו ושלא לשמו] א"כ ע"כ בעירוב מחשבות נמי כשר. וכיון דלר"י תפיס ב' הלשונות גם בשלא לשמו ולשמו הוי עירוב מחשבות וכשר. אך קצת קשה לשיטת התוס' דטפי הו"ל למיבעי בשלא לשמו ולשמו ואליבא דר"י דהלכתא כוותי' [ולהשמיענו רבותא דאפי' בכה"ג פשיט רבא דכשר כנ"ל] אע"ג דבלשמו ושלא לשמו איכא רבותא אליבא דר"מ דהא אנן לא קיי"ל כר"מ:

בד"ה בשאר ימות השנה היינו קודם שהגיע זמן הפסח כו'. וכן מוכרח מהא דאמר רבא דסתמו לשמו קאי אבל לאוכליו לא קאי דאפשר דמושכין ידיהם דהא אחר הפסח פשיטא דמושכין שם פסח ממנו דמן הדין הוא לשנותו לשם שלמים אלא ע"כ דמיירי קודם פסח ועומד להשהותו לפסח ולא לשנותו לשלא לשמו [ואפשר דלזה נתכוונו התוס' מה שכ' ובכולה שמעתא חשיב לי' דקאי לשמו]:

בד"ה הכא נמי וא"ת והא לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ כו' לכאורה אין מובן קושיתם דבשלמא בהא דפסח בשאר ימות השנה לשמו ושל"ש דהספק היא אי עירוב מחשבות נמי חשוב עקירה מוכיח רבא שפיר דכיון דסתמא נמי הוי כלשמו ומ"מ של"ש מהני הרי דגם בעירוב מחשבות חשוב עקירה. וכמו כן בפסח בזמנו דמיפסל בשלא לשמו אע"ג דסתמא לשמו קאי משום דעירוב מחשבות פוסל. אבל לשמו ושלא לשמו לר"מ דכשר היא מטעם דתפוס לשון ראשון והוי כלא חישב כלל של"ש דלשון אחרון לאו כלום היא וליכא עירוב מחשבות כלל. אכן נראה דקושייתם נמשכת אחר מ"ש לעיל בד"ה פסח דאיבעיא להו נמי אליבא דר"מ וס"ל השתא דע"ז נמי פשיט רבא מכח הא דסתמא כלשמו והיינו דכיון דסתמא לשמו קאי לא שני לן בין אמר בהדיא לשמו ללא אמר כיון דבלא"ה נמי להכי קאי לכך אע"ג דס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון מ"מ הכא ליכא עדיפות בדיבורו כלל. וע"ז הקשו שפיר מבזמנו דג"כ סתמא לשמו ואעפ"כ לר"מ בפי' לשמו תפוס לשון ראשון. ותירצו דע"ז לא פשיט רבא כלום פי' דעיקר היא אי עירוב מחשבות הוי עקירה. ומה דבעי אליבא דר"מ הוא משום דאתי לאשמעינן דחשיב עקירה גם לר"מ דכיון דאינו נוהג בכל הזבחים לא חשוב למיחל למימר בי' תפוס לשון ראשון וזה סברא פשיטא להש"ס. רק דעיקר הבעיא אי עירוב מחשבות הוי עקירה הא בעי רבא למיפשט. וממילא גם לר"מ ל"א תפוס לשון א' משום דלא חשוב למיחל כנ"ל בכוונתם:

דף סא.

במשנה שחטו קודם כו' ובלבד שיהי' אחר ממרס בדמו כו'. לא נתבאר אי גם בהקטרת אימורין כן הוא דלכתחילה לא יקטיר קודם התמיד אף שכבר נזרק הדם. אך א"כ הו"ל למיתני נמי לא יקטיר כו' עד שיקטיר איברי התמיד. או אפשר דהא פשיטא להתנא דכיון דתמיד קודם ממילא בכל העבודות יש להקדים בפרט למאי דמפרש הגמ' בזבחים (צ"א.) דהא דממרס בדמו היא כשכבר נשחט התמיד א"כ פשיטא דכמו דאם תרוייהו לא נשחטו שחיטת התמיד קודם וה"ה אם שניהם נשחטו זריקת התמיד קודם ממילא ה"ה בהקטרה רק עיקר רבותא דאם נזרק קודם התמיד כשר בא להשמיענו וצ"ע:

ברש"י ד"ה אבל בשינוי בעלים כו' ומיהו ודאי פסח כו' שחטו שלא לשם בעלים פסול צ"ע בכוונת רש"י ז"ל אי כוונתו דבפסח שייך שינוי בעלים גם בשחיטה מלבד פסול דשלא למנויו קשה מנ"ל הא דמ"ש מכל הזבחים דלא מיפסל שינוי בעלים בשחיטה. וגם מאי ראי' מייתי מהא דשלא למנויו ודאי מצד זה פסול כדילפינן מתכוסו, אבל מצד שינוי בעלים ליכא פסול רק בזריקה. לכך נראה כוונת רש"י באמת כן לפרש דלא נטעי דכשר שינוי בעלים בפסח בשחיטה לכן מביא דפסול מיהא בפסח מטעם שלא למנויו ואה"נ דמצד שינוי בעלים לא מיפסל ומאי דאתינן עלה היא דלכאורה נראה דשינוי בעלים בפסח וחטאת ובשאר זבחים לענין דלא עלו לשם חובה דינו ממש כשלא לשמו דשינוי קודש. וא"כ בחישב לשם בעליו ושלא לשם בעליו פסול ג"כ כמו בלשמו ושלא לשמו דפסול. והא דמכשרינן בלמנויו ושלא למנויו לקמן במשנה היינו דוקא בשחיטה כיון דבשחיטה ליכא פסול דשינוי בעלים רק מכח שלא למנויו מקרא דתכוסו ע"ז אמרינן מקצת אוכלין לא פסלה אבל בזורק שלא לשם בעלים וכן נמי לבעלים ושלא לבעלים שפיר מיפסל מטעם שינוי בעלים. וכן נמי בחישב בשעת שחיטה לזרוק שלא לשם בעלים מיפסל. והא דפליגי רבה ור"ח לקמן בע"מ שיתכפרו בו ערלים היא בא' מב' אופנים או דהערלים מנוים הם או למסקנא א"ש טפי משום דעליו ולא על חבירו דומיא דידי'. אבל בע"מ שיתכפרו בו כשרים שאינם מנוין ואפי' מנוין ואינן מנוין הכל פסול מטעם שינוי בעלים. כך הי' נלפע"ד דכיון דסתם שלא לשמו כולל בין שינוי קודש בין ש"ב כי היכי דלשמו ושלא לשמו פוסל בשינוי קודש ה"ה בשינוי בעלים. וגם יש קצת ראי' לזה מדלא חשבו בין הפירכות דמה לשינוי קודש שפוסל לשמו ושלא לשמו משא"כ בשינוי בעלים. הגם דקצת הי' אפ"ל דכמו שאין ש"ב בצבור ופי' רש"י הטעם משום דלכל מי שיזרוק הוא מן הציבור א"כ היכא דחישב לשם א' מן הבעלים סגי וכמו כן י"ל דלשם בעלים ולשם אחרים דדומה לזה היא נכלל בפירכא דישנו בצבור. אבל באמת ל"ד כלל דהתם כיון דשוחט לשם א' הוי אינך עכ"פ כמו סתמא כיון דגם הוא מן הציבור. וגם אם מפרש להדיא שלא יהי' בשביל הציבור רק לשם היחיד בל"ז לא שייך פסול דש"ב דהא בעינן מחויב כפרה כמותו וביחיד לא שייך חטאת דציבור כלל. א"כ בל"ז לא שייך ש"ב בציבור וכמ"ש רש"י הטעם בלשם נכרים ע"ש. אבל בקרבן יחיד ומחשב לשם זה ולשם אחר נראה דהוי כמו לשמו ושלא לשמו. מיהו לקמן (ס"ב.) מוכח מדברי רש"י להיפוך כמ"ש שם בס"ד. והמהרש"א כ' דלרש"י גם בקבלת הדם פסול בפסח שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים א"כ ע"כ ס"ל דשייך שינוי בעלים בשחיטה בפסח ושלא למנויו היינו ש"ב. ולפ"ז מוכרחין לומר דלשמו ולשם בעלים אחרים כשר בפסח וחטאת וצ"ע [דכיון דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות ואינו בציבור כביחיד י"ל דדמי לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר מה"ט כדאמרי' לקמן (ס"ב:). וגם בלשון הרמב"ם (פי"ג מה' פסוה"מ ה"א) משמע כן ע"ש]:

בתוס' ד"ה וישנו לא"מ כו' והך דשמעתין אתיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא כו' ומיהו י"ל כו' עי' בזבחים (ז':) דבעי אליבא דמ"ד יש שינוי בעלים לא"מ אי צריך היורש להביא קרבן אחר או אינו אלא לענין אי איכא כמה עשה גבי היורש דמכפר ופשיט לי' דצריך להביא קרבן אחר ע"ש. ולכאורה לפ"ז מה הקשו התוס' הא נ"מ לענין זה דבשינוי קודש לא מכפרי אעשה יור ובשינוי בעלים מכפרי אך ז"א דכל הפלפול התם הוא רק למ"ד דיש בעלים לא"מ משום דנעשה הקרבן של היורש כדפי' רש"י התם דהיורש הוא בעליו. אבל למ"ד דאין שינוי בעלים לא"מ ס"ל דלא נעשה של היורש א"כ לא מכפר אעשה דיורש כלל (מקיבעא אלא מקופיא כמסקנת גמ' שם (ו'.) א"כ צריך היורש להביא עולה אחרת אעשה דידי'] והקשו התוס' שפיר מאי נ"מ בין שינוי קודש לש"ב בזה:

בד"ה נעשה כו' דאומר ר"י כו' דאמר בסוף אלו דברים כו' דבריהם צ"ע מהתם לא שמעינן אלא בשחטו ואח"כ נודע שמתו בעליו דכיון דבשעת שחיטה לא ידעו שמתו לכך לא חשיב עקירה אבל בנודע שמתו הבעלים ואח"כ שחטו י"ל שפיר דהוי עקירה ע"ש. ועי' בצל"ח שיצא לדון בדבר חדש בפי' הגמ' דנעשה כמי שאין לו בעלים דבכל מותר פסח דהוי שלמים מ"מ נפסל בשינוי בעלים ואפי' שחטו בפי' שלא לשם פסח פסול. והביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בפ"ק בזבחים (ח':) בס"ד דגמ' דאם שחטו לשם חטאת ועולה נימא דליפסל רק מדכתיב לזבח כו' ילפינן להכשיר גם לשם כל זבח א"כ בשינוי בעלים דליכא קרא שפיר פסול דכיון דבא מכח פסח דינו כפסח. אבל אין דבריו מובנים דודאי כיון דכל הזבחים לית בהו פסול דשלא לשמו מ"ל שינוי קודש מה לי ש"ב. ודוקא התם בס"ד דגמ' דאכתי לא ידעו דמותר פסח שלמים הוי אלא דגזה"כ הוא לשוחטו לשם שלמים שפיר פרכינן אימא שלמים אין מידי אחרינא לא והדר פרכי פירכא אחריתי עד דמסיק דמוכח מקרא דשחטו לשם כל מילי נעשה שלמים וכיון דמסקינן דשלמים הוי שוב פשיטא דבין שינוי קודש בין ש"ב לא מיפסל בהו. דלא מכח דבא מכח פסח הוי ס"ד דגמ' התם למיפסל כהבנת הצל"ח:

בד"ה שחטו כו' ודוקא בשחט למולים כו' אבל נזרק לשם ערלים אפי' ר"ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין פוסלת בזריקה מדאמרינן בפשיטות בזבחים מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח ע"ש. ודוקא בשחיטה פליגי אי מהני מחשבה על הזריקה דזה הוא כמו פסול מחשבה בגוף השחיטה. ומה"ט בעו תוס' (לקמן ד"ה ר"ח) למימר דדומה למולים וערלים כיון דדנין לי' כפסול מחשבה בגוף השחיטה ע"ש במהרש"א וכ"ז פשוט. וכתבתי זה לאפוקי ממה שכ' בס' מים עמוקים טעם מלבו דבזריקה לא שייך פסול אוכלין כיון דסתמו לאוכלין קאי והוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דדוקא בשחיטה אמר רבא לעיל דסתמו לאו לאוכליו קאי הואיל ויכולין למשוך ידיהן ע"ש. ובודאי התוס' לא ס"ל האי טעמא דהא לקמן ד"ה רבה כ' דיש שום מיעוט למעט מחשבת אוכלין בזריקה. וגם בס' אור חדש מקשה מכח זה אהא דאמרינן שם בזבחים מה לזביחה כו' והלא בזריקה לא שייך מחשבת אוכלין מטעם דהוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו כנ"ל ואין זה מצד קולא וחומרא. ובאמת קושיא זו צריכה ישוב ובפרט לדעת הרמב"ם דפוסק (בה' ק"פ פ"ב ה"ו) דגם בזריקה פוסל מחשבת אוכלין ע"ש וקשה כנ"ל. ונראה לפע"ד דבל"ז יש להבין הא דאמרינן לעיל כיון דסתמא לשם אוכלין קאי ליהוי כלאוכליו ושלא לאוכליו דקשה דבשלמא במפרש ששוחט בעבור שניהם לאוכליו ושלא לאוכליו שפיר נקרא מקצת אוכלין אבל במפרש בהדיא שאינו רק לשם זה החולה והזקן בלבד אין עקירה יותר מזה ומה בכך דסתמא לאוכליו קאי דהא גם באמר שניהם כ' בתוס' לעיל (ס'.) ד"ה שלא דלבן ננס דס"ל דתפוס לשון אחרון לא משגחינן על לשון ראשון כלום ודוקא לר"י דס"ל דבגמר דבריו נמי נתפס כשר א"כ במפרש בהדיא שלא לאוכליו בלחוד נראה ודאי דלא מיקרי מקצת אוכלין לכך נראה דעיקר הפלפול לעיל הוא מדתני סתמא שחטו שלא לאוכליו משמע אף דלא פי' בהדיא שאינו שוחט רק לזה רק שאמר סתם הריני שוחט לשם זקן וחולה זה וע"ז אמרינן כיון דסתמא לאוכליו קאי ליתכשר אבל כו"ע מודו דהיכא דמפרש דאינו שוחט רק לזה פסול. וא"כ א"ש מה שנסתפקו התוס' לפסול בזריקה היינו ג"כ בכה"ג דפי' בהדיא וחשוב שפיר פירכא מה דבזריקה אין מחשבת אוכלין פוסל אפי' בכה"ג:

עוד נ"ל לפי מה דקי"ל דצריך להיות ראוי לאכילה משעת שחיטה עד שעת זריקה כדלקמן (ע"ח:) וברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ) א"כ משכחת לה כשהי' ראוי לאכול ונעשה חולה בשעת זריקה באופן דהזורק לא ידע דחולה הוא ובכה"ג לא שייך לומר דסתמא לאו לחולה קאי אלא לאוכליו דמ"מ כיון דהזורק סובר שהוא ראוי לאכול שפיר דעתו רק ע"ז דהכל תלוי בדעתו ולפי דעתו סתמא נמי לזה קאי ולא שייך כלל בכה"ג הא דסתמא לשם אוכליו קאי, מיהו צריך לי עיון בדין זה דאפשר דהיכא דהשוחט או זורק סבר שהוא ראוי לאכול לא מיפסל כלל דהוי עקירה בטעות דקיי"ל דלא הוי עקירה כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו מה' פסוה"מ) בשוחט עולה לשם שלמים וסבר שלמים היא או חטאת ראובן לשם שמעון וסבר דשמעון הוא כשר ע"ש. א"כ י"ל דה"ה במחשבת אוכלין דלא נפסל אלא היכא דידע שאין זה בר אכילה וצ"ע לדינא. גם בל"ז אין תי' זה מספיק דאכתי י"ל דקאי נמי לשם אוכלין האחרים. ויש לדחות ואין להאריך אך בעיקר הדין צ"ע:

בא"ד ובפ' כיצד צולין דתניא שחטו לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו כשר ואדם יוצא כו' ל"ג לזרוק אלא נזרק כו' ע"ש בגמ' די"ל דר"ח מוקי להאי ברייתא כר' נתן דאכילה לא מעכבא. ואדרבה קצת משמע כן שם בגמ' מדהוי ס"ד התם לאוקמא כר"נ אבל לרבנן פסול אע"ג דבזריקה גופא ס"ל לתוס' דלכו"ע אין מחשבת אוכלין פוסלת. ובתוס' שם עמדו בזה אבל אי גרסינן לזרוק א"ש דס"ד דגמ' דהתם הוי כדר"ח. וגם קצת קשה לפי' התוס' ל"ל רישא דשחטו לאוכליו דה"ה שחטו סתמא ונזרק אח"כ שלא לאוכליו ג"כ כשר. והרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ) מביא ג"כ לזרוק ויש לו שיטה אחרת דגם בזריקה ערלה פוסל ושלא לאוכליו לא פוסלת דלא כמ"ש התוס' דערלה וטמאים ושלא לאוכליו הכל אחד. אלא דתמהני על מ"ש הרמב"ם שם ואין אדם יוצא ידי חובתו. דבגמ' איתא אדם יוצא. וגם טעמא לא ידענא אי כשר למה לא יצא ידי חובתו. ואולי ט"ס היא וצ"ע שלא עמדו נושאי כליו בזה כלום ע"ש:

בא"ד וריב"א פי' כו' נראה דלריב"א אין חילוק בין חישב בשחיטה או בזריקה ועיקר החילוק הוא בין ע"מ שיתכפרו בו ערלים ובין להאכיל לערלים. מיהו לכאורה קשה לפ"ז למה הוצרך הש"ס למימר דרבה ור"ח פליגי בדרשא דזאת דלר"ח זאת מרבה דאף מקצת ערלה פוסלת דלפ"ז קשה למה לא נקטו טפי רבותא לזרוק למולים ולערלים. והלא י"ל דגם ר"ח דרש זאת למעט כולה ערלה ומוקי קרא להאכיל ולרבה מיירי קרא להתכפר. ונראה לפי מ"ש התוס' לקמן ד"ה רבה דבזריקה עצמו איכא שום מיעוט למעט אוכלין וממילא מוקמינן קרא דזאת למעט מחשבה דשחיטה ע"מ לזרוק. וממילא גם לשיטת ריב"א מוכרחין לומר כן דלהאכיל איכא שום דרשא ומשו"ה מצריך זאת לע"מ שיתכפרו כנ"ל:

דף סא:

בגמ' הואיל וערלה פוסלת וזמן פסול כו' קצת קשה למה נקט התנא זמן דאיכא למיפרך מה לזמן שהוא חמור שנעשה פיגול ואוכלו בכרת הא איכא למינקט חוץ למקומו שאינו בכרת ועי' במאירי שהוסיף וכן בחוץ למקומו פסול]:

שם בגמ' ומאי חומרי' דזריקה דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה. לפירש"י אתיא דלא כר' יהודה דס"ל בפ"ב דזבחים דהיכא דקדים מחשבת פיגול למחשבת המקום פיגול היא ע"ש. וגם קשה דמה חומרא חשוב זה מה דזריקה היא עבודה האחרונה ולא שייך תו פיסול להפקיע מידי פיגול למה יהי' חשוב מצד זה חומרא. ויותר הי' אפ"ל דכיון דלא נזרק ונשפך הדם אחר מחשבת פיגול בשחיטה לאו פיגול היא דלאו בר הרצאה כלל היא. וזה יתכן לומר גם אליבא דר"י דלא מיקרי זבח רק בזריקה והאוכל קודם זריקה אף דנזרק אח"כ בשתיקה י"ל נמי דלא חייב משום פיגול. וע"כ הכי הוא גם לפירש"י דאי לא"ה מצינו קביעות פיגול גם קודם זריקה דאוכליו בכרת. אלא ודאי דקודם זריקה לא חל עליו שם פיגול א"כ יתכן דזה היא החומר שע"י הזריקה נעשה גמר הקרבן להיות נקרא פיגול. ובפי' ר"ח ז"ל כ' פי' אחר דהשוחט ע"מ לזרוק לאחר זמנו פיגול היא אבל בשחיטה עצמו ליכא מין פיגול זה:

ברש"י ד"ה ערלה לא הותר מכללה שאין שום קרבן נאכל לערלים כו' משמע דלא בעי לפרש כפשוטו דקאי על מחשבת ערלה דלא הותר מכללה בפסח משום דמה דליכא בכל הזבחים חשוב כמו הותר מכללו. אך קשה לפ"ז למה בפירכא דנוהג בכל הזבחים חשבינן ערלה אינו נוהג נימא ג"כ דשם ערלה נוהג לענין שאסור להאכיל לערל. לכך יותר הי' משמע דדוקא טומאה דבפסח גופי' הותר מכללו חשוב לי' הותר מכללה אבל מחשבת ערלה נהי דאינו נוהג בכל הזבחים מ"מ בפסח עצמו לא הותר מכללו ולשון רש"י צ"ע:

בד"ה מאי זאת היכי משמע מזאת כו' יל"ד למה שינה מלשון הגמ' דבגמ' משמע דשפיר איכא למידרש כך מזאת אלא דקשה להו למה לי זאת הא מכל ערל נפקא. וראי' לזה דלרב אשי דמסיק דכל ערל משמע כ"ד מוקי באמת דרשא דזאת להכי. וקצת י"ל דדוקא אי כל ריבוי היא אף כל דהו שייך ע"ז מיעוט דזאת. אבל כל כמה דליכא שום משמעות לא שייך מיעוט דזאת להכי וצ"ע:

בתוס' ד"ה וכי תימא כו' תימה לריב"א כו' פי' קושיא זו בין לפר"י בין לפי' ריב"א דלמה נימא ה"ה לזריקה כיון דבזריקה איכא קולא לענין מחשבת אוכלין בזריקה עצמו לר"י ולריב"א בע"מ להאכיל (ומ"ש האו"ח דלפי' ר"י אין זה פירכא כיון דאחר שחיטה סתמא לאוכליו הוא אין דבריו מוכרחים כמ"ש לעיל]. וא"י כוונת המהרש"א מה שהאריך בזה וכ' דמשמע להו דבשחיטה ליכא לספוקי כו' הא ודאי הכי היא ומה מקום יש לפרש באופן אחר וצ"ע בכוונתו:

דף סב.

בגמ' בהאי קרא קמפלגי ותמוה מאוד דאי באמת ערלה פוסל בזריקה א"כ נהי דמצד שינוי בעלים דשלא למנויו ס"ל לרבה דאין לפסול מ"מ ליפסל מטעם מחשבת ערלה דאטו מחשבה לערל שאינו מהמנוים קיל טפי כמ"ש בתוס' בסוף ד"ה כי וכמ"ש במהרש"א. אך לפי מ"ש לעיל דאפשר דבכל שינוי בעלים אם שוחט לשם ראובן ושמעון נמי פסול דהוי כמו לשמו ושלא לשמו. א"ש הכא בפשיטות דכיון דמסיק רב אשי דמקצת ערלה לא פסלה א"כ מיירי בשוחט למנוין מולים ולערלים שאינם מנוין דמצד ערלה לא פסול כיון דהוי מקצת ערלה רק משום שינוי בעלים ובהא פליגי אי שייך פסול דשינוי בעלים בערלים. אך מדברי הראשונים דלא נחתי לכך משמע דס"ל דגם בחטאת כה"ג כשר. ובאמת הרמב"ם (פי"ג מה' פסוה"מ) כ' לשמו ושלא לשמו כגון עולה לשם עולה ושלמים או עולת ראובן לשם שמעון משמע נמי קצת מדבריו דבשינוי בעלים לא שייך פסול דלשמו ושלא לשמו וצ"ע לדינא. עוד קשה דלמה פליגי בלזרוק ליפלגי נמי בזריקה עצמה ג"כ בכה"ג. ובתוס' רי"ד פי' לפי שיטת התוס' לעיל דבזריקה עצמו לכו"ע לא פסלה מחשבת אוכלין וגם לרב אשי כן הוא ומיירי ר"ח ורבה במחשב בזריקה עצמו דתו לית בי' פיסול דערלה רק מכח שינוי בעלים. אבל מדברי רש"י דלא פי' כן משמע דס"ל דבזריקה עצמו נמי ערלה פוסלת ע"ש. ועיקר פירושו הי' נכון מאוד רק דא"כ לשון הגמ' שחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים לא א"ש וצריכין לשנות הגירסא לרב אשי ולגרוס דפליגי בשחטו למולים ונזרק לערלים א"כ אין ראי' דרש"י לא ס"ל כשיטת התוס' די"ל דלא רצה לשנות הגירסא לשינויא דר"א. איברא דלעיל בגמ' בהא דאמרינן מאי קולא דזריקה משמע ברש"י דפליגי בזריקה עצמו ג"כ דלתוס' הפי' כפשוטו שאין מחשבת אוכלין בזריקה עצמו. ורש"י נדחק שם לפרש דלא מצינו דאתרבי בקרא מחשבת אוכלין בזריקה. ואיך שיהי' פירש"י דהכא תמוה מאוד כמ"ש התוס'. אכן לפמ"ש לעיל בשם ס' מים עמוקים לפרש הטעם דאין מחשבת אוכלין בזריקה משום דאחר השחיטה סתמו לשמו קאי כיון דא"י למשוך ממנו עוד. ומשו"ה אע"ג שמחשב בזריקה רק שלא לשמו מ"מ כיון דבאמת סתמא לשמו קאי לעולם הוי כלשמו ושלא לשמו דכשר א"ש. דלא מצי לפלוגי בזריקה עצמה דבכה"ג לכו"ע כשר דהו"ל לשמו ושל"ש כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' הנ"ל דאם הערלים אינם מן המנוין [אפי' בשעת שחיטה י"ל] שפיר סתמו לשמו קאי לאותן הנימנין עליו באמת והו"ל ממילא לשמו ושל"ש דכשר משא"כ כשהם ג"כ מן המנוין באמת הוא פסול דהו"ל כשלא לשמו גרידא וכנ"ל:

בתוס' ד"ה ערל כו' וקשה לר"י דבריש חגיגה תניא פטור מן הראי' כו' משמע דטמא אינו משלח שום קרבן כו'. דבריהם צריכין ביאור דשם לא תני אלא דפטור אבל ליכא שום משמעות דאסור לשלוח קרבן. אבל באמת קשה דלפטור טמא מקרבן ראי' לא אצטריך לאשמעינן דממילא ידעינן דכיון דא"י לבוא לעזרה לקיים מצות ראי' פשיטא דפטור מהבאת הקרבן. ובטו"א שם עמד בזה ותי' דנ"מ בכהן טמא דמותר לבוא לעזרה לצורך קרבן ציבור ע"ש. אבל לפ"ז קשה מ"ש התוס' ביבמות (ק"ד:) ובזבחים (ע"ה.) דמדממעטינן טמא מראי' ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לסמיכה ע"ש ולדבר"י הטו"א הנ"ל לא מוכח מידי כיון דהא דממעטינן טמא מראי' מיירי כה"ג דרשאי להיות בעזרה א"כ אפשר לו נמי לסמוך. אכן לתי' הב' בטו"א שם א"ש]:

בא"ד ועוד קשה לר"י כו' והא בעי סמיכה. יל"ד לכאורה י"ל דמיירי כשסמך מקודם ואח"כ נטמא אך הא קיי"ל דתיכף לסמיכה שחיטה דלמ"ד דתיכף לסמיכה לאו דאורייתא בלא"ה לק"מ דיכול לסמוך אבראי כמ"ש התוס' בזבחים (ע"ה.) אך עדיין י"ל דמיירי בנטמא אחר שחיטה קודם זריקה. אבל אכתי קשה מערל איך משלח קרבנותיו] מיהו י"ל דנ"מ אם עבר וסמך אבל קשה הלשון משלח קרבנותיו דמשמע לכתחילה. גם י"ל דמשכחת בנקטעו ידיו דא"צ סמיכה:

דף סב:

בגמ' מתיב ר"ה ברי' דר"י כו' נימא הואיל ובזמנו פוסל כו'. לכאורה קשה למה לא הקשו אגוף הדין דמותר פסח קרב שלמים ומ"מ בזמנו פוסל וא"כ ש"מ דל"א הואיל. וגם למ"ש התוס' לפרש דהואיל שיכול להמתין עד זמנו ויפסל קשה דגם לפני זמנו דבעי עקירה קרב שלמים וצ"ל דל"א הואיל כזה כיון דאז אין עליו שם קרבן זה דזה פסח וזה קרבן אחר:

שם בגמ' מהיכן את מלוד והיכן מותבך כו' צ"ע למה הוסיף לשאול היכן מותבך הרי בל"ז אין שונין ללודים:

בתוס' ד"ה מה כו' דמיבעיא לי' אמאי לא גמרינן לשמו ושל"ש דכשר מלאוכליו ושלא לאוכליו. דבריהם צ"ע דא"כ לא משכחת לעולם פסול דשלא לשמו כיון דסתמו לשמו קאי כדאי' לעיל (ס':) א"כ הגם שמחשב של"ש מ"מ הו"ל לשמו ושלא לשמו:

דף סג.

בגמ' והכא במ"ע כגון שגמר בלבו לתרוייהו כו' לכאורה א"כ ה"ה אם גמר בלבו למולין ואמר לערלים דפסול אליבא דר"מ. ונ"ל דודאי גם השתא נמי ידע דר"מ ס"ל בעלמא דצ"ל פיו ולבו שוין כהך דמעשר ואמר תרומה כו' אך בכה"ג שגמר בלבו לשניהם ואמר בפיו האחד ולא הספיק לומר גם השני דמה שהוציא בפיו גמר גם בלבו הוי ס"ל דלענין זה פיו ולבו שוין הם. ואע"ג שאם הי' אומר גם השני דהיינו למולין הי' כשר ועכשיו הוא פסול מ"מ עכ"פ מה שהוציא בשפתיו הי' גם בלבו שפיר י"ל דנקרא פיו ולבו שוים משא"כ כשהי' בלבו רק למולין ואמר לערלים בכה"ג ס"ל דגם ר"מ מודה רק המקשן לא ס"ל חילוק זה. אבל באמת יש מקום לזה דבהך דשאני נהנה לזה ואמר לזה אם הי' בדעתו לומר שאינו נהנה לזה ולזה ואמר רק לזה פשיטא דלזה שהוציא בשפתיו עכ"פ נאסר:

במשנה השוחט את הפסח על החמץ כו' ברמב"ם כ' כזית חמץ. וצ"ע מנ"ל דשיעורו בכזית נהי דאין אכילה פחות מכזת אבל לענין לא תשחט על חמץ מנלן. וצ"ל דהיא בכלל השבתת חמץ דשיעורו בכזית כדפליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה ע"ש דמקשינן ביעור לאכילה וס"ל לרמב"ם דשחיטה על החמץ בכלל השבתת שאור היא והכי משמע בסוגיא דפ"ק דמכילתין דיליף רבא השבתת חמץ מחצות מלא תשחט ע"ש, ובזה י"ל מה שהקשה הפ"י בביצה (ז:) לשיטת התוס' דאין לוקין אלאו דב"י א"כ למאי נ"מ פליגי ב"ש וב"ה הא חצי שיעור אסור מה"ת ולמ"ש א"ש דנ"מ ללקות בשוחט על כזית חמץ כנ"ל אכן בירושלמי כאן נסתפק בשוחט על החמץ אחר מי אתה מהלך אחר אכילתו או אחר ביעורו ע"ש, עכ"פ מבואר כדברי הרמב"ם דלב"ה שיעורו בכזית]. ולכאורה לפ"ז קשיא על מ"ש הרמב"ם דשוחט את הפסח על חמץ לוקה הא כ' הרמב"ם (בה' חגיגה) בנכנס למקדש בלא קרבן דאינו לוקה משום דאין האיסור הכניסה רק מה שלא הביא קרבן ובזה ליכא מעשה וא"כ ה"נ אין האיסור השחיטה רק מצד שאינו מבער החמץ, וכזה קשה נמי בלאו דלא תשבית מלח דכ' הרמב"ם (פ"ה מה' אסוה"מ) דהמקריב בלי מלח לוקה הא אין האיסור ההקרבה רק מניעת המלח. וצריכין לחלק דדוקא בראי' דאיכא תשלומין לקרבן חשוב לי' אין בו מעשה אבל היכא דאחר מעשה העבירה אין לו תקנה שפיר חשוב השחיטה וההקרבה מעשה איסור כנ"ל:

שם רי"א אף התמיד ובגמ' מפרש משום דכתי' זבחי המיוחד לי לכאורה קשה א"כ פסח מנ"ל, וצ"ל משום דכתי' קרא אחרינא לא תזבח ע"ח דם זבחי ומוקי חד בתמיד וחד בפסח. ולכאורה דוקא השוחט או הזורק עובר אבל בני חבורה צ"ע בתמיד מאן נינהו. והי' אפ"ל דהכהנים עוברין שהם בכלל לא ילין כו' אבל לא שיהי' תולה בא' בסוף העולם אע"ג שיש לכל ישראל חלק בו, ואפשר דכל מי שהוא מחבורה של פסח עכ"פ עובר עליו אבל הפטור מפסח אינו בכלל חבורה דתמיד ג"כ לענין חמץ אכן התוס' במנחות (ע"ח:) כ' דלא מחייב משום א' מישראל וע"ש שהניח דבריהם בצ"ע]:

שם רש"א כו' ושלא לשמו פטור פי' רש"י משום דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה. ולפ"ז דוקא בשחיטה פטור אבל בזריקה והקטרה חייב. ולולי פירש"י י"ל דמשמעות דם זבחי משמע זבח כשר ולא זבח פסול כמ"ש בירושלמי להוכיח דהשוחט הפסח עה"ח הפסח כשר מדכתי' זבחי ע"ש] וא"כ גם בכל העבודות כשמחשב של"ש פטור מה"ט דכיון דנפסל במחשבה אינו בכלל זבחי [ולפ"ז מיושב מה שהקשו התוס' בחולין (פ"ה.) ע"ש כיון דטעמא דר"ש הכא לא הוי משום שחיטה שא"ר כנ"ל. וכ"מ ברמב"ם בפי' המשנה ובמאירי ע"ש] ועי' במל"מ (פ"א מה' ק"פ הל' ה'):

ברש"י ד"ה חייב כו' בהדי לאו דלא יראה ול"י ואיכא מלקות נמי דשחיטה. משמע דס"ל לרש"י דגם על לאו דבל יראה איכא מלקות [כדעת הרמב"ם (פ"א מה' חו"מ ה"ג) אכן ברש"י לקמן (צ"ה.) משמע דס"ל כדעת התוס' שם דל"י הוי לאו הניתק לעשה. ובל"ז דברי רש"י צ"ע דהיכא דלא עביד מעשה כגון שהי' לו חמץ בביתו ליכא מלקות כמבואר ברמב"ם שם ומנ"ל דהכא מיירי בדעביד מעשה]:

דף סג:

בגמ' בעל בסמוך קמיפלגי דרשב"ל סבר על בסמוך ולפ"ז מותר ג"כ לכתחלה לשחוט כל שאין החמץ בסמוך אצל השוחט או אצל הא' מבני חבורה. אבל להטעם דהתראת ספק לכתחילה ודאי אסור (ובזה א"ש מאי דמסקינן דפליגי בעל בסמוך וצריכא כו' דלכאורה אכתי קשה כיון דכבר שמעינן לר"ל דס"ל דה"ס לא שמה התראה ממילא בלא על בסמוך פטור א"כ מאי קמ"ל ר"ל הכא דבעינן בסמוך. ולהנ"ל ניחא דנ"מ להתיר לכתחילה. אך בירושלמי מפרש דנ"מ בין הני טעמי היכא שרואה את החמץ בעזרה מתוך החלון]:

שם בגמ' אר"פ הלכך המקטיר את החלב עובר בל"ת כו' קשה מנ"ל דהמקטיר עובר דהא דל"ת סמוך לולא ילין י"ל כמ"ש התוס' לעיל דהשוחט עובר כשיש כזית אצל א' מבנ"ח משום דקיימי בלא ילין. וכן כאן איכא למימר דהכהן הוא בכלל הני דקיימי בלא ילין וכשיש לכהן המקטיר חמץ בשעת השחיטה עובר השוחט. וגם למאי דמשמע בגמ' דהמקטיר עובר לכאורה י"ל דדוקא כשהי' החמץ גם בשעת השחיטה אז גם המקטיר עובר כלשון הכתוב לא תשחט ע"ח ועלה מסיים דם זבחי ולא ילין אבל אם לא הי' בשעת שחיטה הגם שיש לו בשעת זריקה והקטרה אינו חייב. וכ"נ מהמשך לשון הברייתא א' השוחט כו' המקטיר. אך ברמב"ם מפורש דהא דהמקטיר עובר כשהי' לו בעת הקטרה בלחוד תליא ע"ש:

דף סד.

במשנה לא היו מעורבין יש לפרש דהשורות לא היו מעורבין שלא הי' שורה כסף ואח"כ זהב ואח"כ כסף רק כל השורות של זהב בלבדן ושל כסף בלבדן ,וכן פי' בס' הון עשיר ע"ש]. גם יש לפרש דהבזיכין בעצמן לא היו מעורבין שלא הי' בזך א' מעורב חציו כסף וחציו זהב [ובזה מיושב מה דלכאורה קשה כיון דקתני שורה שכולה כסף כסף כו', ל"ל למיתני תו שלא היו מעורבין]:

שם שחט ישראל לכאורה י"ל הטעם כדי שיהיו הכהנים כולן פנוין לעסוק בהקרבת הפסחים. אך רש"י פי' שחט ישראל אם ירצה וכ"מ בגמ' דמקשינן לא סגי דלאו ישראל ומשני דקמ"ל דמקבלה ואילך מצות כונה [אכן בדברי הימים ב' גבי פסח חזקיהו משמע דהיכא דאפשר שוחט ישראל וע"ש ברש"י דמצוה בבעלים]. והא דתנן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו לכאורה י"ל הטעם ג"כ כדי שיהי' נגמר במהרה כי ע"י הליכה ברגל משתהא יותר. אבל הרמב"ם מפרש הטעם כדי שיהי' לכולם חלק במצוה והוא כמ"ש בגמ' משום ברוב עם הד"מ. [וצ"ע באו"ח (סי' תקפ"ה ס"ד) ברמ"א ובט"ז וגם במג"א (סוף סי' תקצ"ב) דמסיק להיתר ע"ש]:

דף סד:

בגמ' אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא ה"נ דילמא שקלי בר מאתן וכו' ולכאורה היא גופא קשיא למה לא ניחוש דילמא שקלי בר מאתן כו' וצ"ל דבאמת ליכא בזה משום מעלין בקודש ולא מורידין כיון דכל א' הוא קרבן בפ"ע זה הי' בשל זהב וזה בשל כסף. רק כוונת הגמ' הוא להוכיח כן דע"כ טעם אחר יש כנ"ל:

שם בגמ' לימד על בכור ומעשר ופסח כו'. לכאורה מנ"ל לרבויי תרוייהו מעשר ופסח דילמא לא אתי לרבות אלא פסח שכן מצינו בפסח מצרים שהי' טעון מתן דמים (ומשו"ה בעי נמי הקטרת אימורין אע"ג דלא הי' במצרים] אבל מעשר לא. והנה יש לעיין למאי דקיי"ל דפסח בשפיכה וע"פ הרמב"ם דלא כריה"ג מנ"ל דבעי יסוד [וכן הקשו התוס' בזבחים (נ"א:) וע"ש בשטמ"ק (נ"ז) מ"ש בזה] ואפ"ל ע"פ סוגיא דזבחים (ל"ו:) דמייתי הגמ' התם דמהא דכתי' ודם זבחיך ישפך ילפינן לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד ונדחקו רש"י ותוס' לפרש דאשיריים קאי ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהריבוי הוא לאותן הצריכין מתן א' כבכור ומעשר ופסח דבעי יסוד אע"ג דהן בשפיכה. והראי' דבעי יסוד הוא כמ"ש התוס' התם מדכתי' גבי שיריים דמה ישפך על יסוד כו' ויליף מגז"ש מן השיריים דחטאת [כיון דבתרוייהו כתי' ישפך] על כל אלו הטעונים רק מתן א' והם בשפיכה כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה