אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק מקום שנהגו

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק מקום שנהגו

פרק אלו עוברין

דף נ.

במשנה מקום שנהגו לעשות כו' עושין, לכאורה בבא זו פשיטא וצ"ל דקמ"ל דדוקא עד חצות תלוי במנהגא אבל לאחר חצות אסור מדינא. ובזה א"ש מה דפרכינן בגמ' לקמן מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש ועיו"ט כו' דלכאורה אין מובן דהא מתני' לא אתי לאשמעינן אלא מנהגא דקודם חצות אבל אחר חצות י"ל דבע"ש ועיו"ט נמי אסור. ורש"י פי' דמדיוקא דמתני' דקתני עד חצות מקשינן. ולהנ"ל א"ש טפי דמכח יתור דבבא קמייתא דמתני' דקתני להורות איסורא מחצות ולמטה מקשינן. אך בל"ז י"ל דהנה טעם הנוהגין שלא לעשות כל היום נ"ל דהיו"ט שעשו חכמים מחצית הוסיפו הם מתחילה היום] [וכ"מ מדברי הה"מ (פי"ח מה' יו"ט ה' י"ט) דמצד גדר נגעו בה ע"ש] אבל לנהוג מעצמם לאסור כל היום לא שייך. וא"כ שפיר מקשי מאי אריא ע"פ כו' כיון דחז"ל לא הוצרכו לתקן בע"פ איסור מחצות מטעם הק"פ דהרי בל"ז אסור ועומד ככל עיו"ט (דאסור מזמן מנחה גדולה כמ"ש המהרש"ל ומהרש"א דהיינו מחצות. א"כ אין מקום שוב להמנהג להוסיף כלל וע"כ צ"ל דבע"פ גזרו לאסור מחצות יותר מבכל עיו"ט כנ"ל אכן הר"ן פי' באופן אחר].

בתוס' ד"ה מקום כו' דמפרש בירושלמי כו' ומשמע התם דמדאורייתא אסור אחר חצות והקשה המהרש"א אמאי לא משני הגמ' דהכא מה"ת אסור ותי' דהא לא משתמע ממתני'. וקשה דהא תי' הגמ' דמשמתינן נמי לא משתמע במתני'. מיהו זה י"ל דהיכא דתנן סתם אסור ממילא משמתינן וכיון דמוכח מדיוקא דמתני' דאחר חצות איכא איסור דרבנן עכ"פ ממילא ידעינן דמשמתינן אבל התם בע"ש ועיו"ט לא אמרו אלא דאין רואין סימן ברכה (וי"ל דאיסורא ליכא כמ"ש הב"י באו"ח (סי' תקפ"ה) גבי נוטל שכר לתקוע ע"ש]. אבל יותר הי' נראה דמתני' מיירי גם בזה"ז דליכא פסח והוי רק איסור דרבנן לכך נקט הגמ' הכא משמתינן דזה גם בזמה"ז הוא. ובס' פר"ח (סי' תס"ח) חולק על התוס' דבריש מכילתין מוכח דליכא שום איסור דאורייתא ע"ש דאמרינן היכן מצינו יום שמקצתו אסור כו' ואיסור חמץ בע"פ שאני דהוא מה"ת ושעות דרבנן נמי הרחקה היא דעבדי כו' ומזה הוכיח הפר"ח דאיסור מלאכה בע"פ אינו אלא מדרבנן. אבל אין זה כדאי לחלוק על התוס' די"ל כוונת הגמ' דהכא ודאי לא משום הרחקה הוסיפו לאסור כל היום דהא בחמץ לא הוסיפו רק ב' שעות ולא כל היום. והמנהג דכל היום הוא איסור דרבנן כדי שיוכל להכין לצורך הקרבן ולא הוי בכלל של הרחקה לדאורייתא. ובפרט למ"ש רש"י בהדיא הטעם משום צרכי יו"ט והה"מ הקשה עליו דא"כ ערב סוכות נמי אבל נראה דכוונת רש"י רק לפרש מה שהוסיפו לאסור כל היום משום דבל"ז אסור מחצות לכך הוסיפו נמי כל היום אבל בכל יו"ט לא התחילו לאסור מה"ט בלחוד ויש לדחות:

דף נ:

בגמ' א"נ התם סימן ברכה כו' הכא שמותי נמי כו' לשון נמי נראה לפרש דגם במן המנחה ולמעלה עצמו איכא הוספה בע"פ על שאר יו"ט דמלבד דא"ר סימן ברכה משמתינן לי' ג"כ משא"כ מחצות אפשר דרק משמתינן אבל הא דאינו רואה סימן ברכה לא מצינו בזה. אך במג"א (סי' תס"ח) כ' בפשיטות דסימן ברכה נמי אינו רואה מחצות וא"י מנ"ל הא. ואין לומר דלא דק המג"א וכוונתו ממנחה ואילך דהא איהו מסיק (בסי' רנ"א) דמן המנחה ולמעלה דהכא מנחה קטנה הוא א"כ מחצות הוא יותר מכפלים ומשמע דדק להשמיענו דמחצות ליכא סימן ברכה:

שם בגמ' ת"ר כו' ושכר יתומים פי' רש"י למחצית שכר וקשה למה יהי' בזה איסור משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו הא בע"כ נעשה פלגא מלוה ומדידי' הרויח ככל שותף ואם אינם רוצים שיהי' פלגא מלוה א"כ אדרבה כל הריוח שלו (דאין היתומים יכולין להכריח אותו שיהי' הכל פקדון ולהרויח עבורם. דאע"ג דמעות יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. כדאי' בב"מ (ע'.) היינו דוקא מדעת המקבל. אבל לא בע"כ] ואעשר דהאיסור היא רק על שכר עמלו שנוטל. ויותר הי' נראה לפרש שנוטל שכר להתעסק בנכסיהם באפוטרופסת אכן הר"ח פי' דאפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד יש לחוש דלפעמים אינו מדקדק היטב ע"ש):

שם בגמ' בשלמא שכר מתורגמנין משום דמיחזי כשכר שבת, קשה אמאי לא הוי באמת שכר שבת והב"י באו"ח (סי' תקפ"ה) נדחק ג"כ. ואפ"ל משום דהמתרגמין גם בחול היו מתרגמין אלא דרוב עם באין בשבת לשמוע וגם מסתמא תשלומי הציבור להמתורגמנין הם הבאין בשבת לשמוע הדרשה כי התלמידים השומעין גם בחול הם אין נותנין שכר. לכך ליכא איסורא (כיון שלוקחין שכר גם עבור מה שמתרגמין בחול ושכר שבת בהבלעה שרי. אלא דמחזי כשכר שבת [כיון שמקבלין השכר מאותם שאינם שומעין בחול. אכן הט"ז באו"ח שם פי' להיפוך דכיון דלוקחין השכר רק עבור שבת שרי טפי ע"ש]:

בתוס' ד"ה וכאן הקשו דבברכות אמרינן דהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. לכאורה קשה דמנין להם שהקפידא שם הוא ע"י הלימוד שלא לשמה ואם לא הי' לומד כלל הי' יותר טוב דילמא אדרבה אם לא הי' לומד כלל פשיטא דנוח לו שלא נברא אלא דגם אם לומד כל שאינו לשמה נוח לו של"נ ואעפ"כ שפיר ראוי לו לעסוק כדי שיבוא אל לשמה. וצ"ל דהתוס' מדייקי מדלא אמר כל שאינו עוסק בתורה לשמה נוח לו שלא נברא רק כל העוסק שלא לשמה א"כ נראה דהעוסק שלא לשמה גרע מאם לא הי' לומד כלל ויש לדחות. גם י"ל לפע"ד דהכא אמרינן שיעסוק בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך כו' וכן נמי אמר כאן בעוסק לשמה כו' ומסברא ודאי יש לחלק בין עסק התורה למצות. דודאי עוסק בתורה גרע טפי כשאינו לשמה דעיקר בלימוד התורה] הוא הכוונה אבל מצוה גם שלא לשמה מ"מ רחמנא חייבי' לעשות המצוה בפועל לבד הכוונה. וממילא י"ל הכל דהכא מיירי שהוא עוסק בתורה כדי לידע לעשות המצוה וזה נקרא לשמה רק כיון דכל מעשה המצות שלו אינם לשמה רק מצות אנשים מלומדה וע"ד זה הוא לומד שידע לעשות כל המצות שהיהודים עושים ע"ז אמרו לעולם יעסוק כו' כיון דמ"מ עסק התורה הוא כדי לעשות ובעשי' אין קפידא כ"כ בלשמה כנ"ל. אבל התם דלימוד התורה הוא שלא לשמה שלא כדי לעשות ובזה אמרו דנוח לו שלא נברא כנ"ל. ובל"ז הפי' יל"ד גבי מצות איך י"ל דיעסוק שלא לשמה כו' בא לשמה דלמ"ד דמצות צריכות כוונה א"כ לא יצא ידי חובתו כלל [אם אינו מתכוין לצאת י"ח אלא מפני הכבוד וכדומה ואם באמת מתכוין גם לצאת י"ח שוב אינו שלא לשמה בלבד אלא לשמה ושלא לשמה]. ולמ"ד דאצ"כ א"כ שפיר יוצא וגם בלאו טעמא דיבוא לשמה צריך לעשות]. ואפשר דמיירי במצות שאינם חיובים לעשות ויוכל ג"כ להפטר מהם:

דף נא.

בגמ' אלא א"ר אשי חזינן כו' דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. מכאן משמע כסברת הב"י באו"ח (סי' תר"ע) דהיכא דליכא צד סרך איסור רשאי להתיר בפניהם ולהכי דוקא אי שייך לומר דמשתכחא תורת חלה מינייהו אסור להתיר בפניהם. והא דמסיים בסיפא דניכלה זר באפייהו משום דאתי לאפרושי כו' נראה דהיא טעם דלכך מצוה לאכול החלה בפניהם אבל איסור בלא"ה ליכא [ובזה מיושב מה שהקשה הצל"ח למה הוצרך ר"א לומר טעם לכל אחד מן הצדדים ע"ש]:

שם בגמ' וכו"ע לא והתניא רוחצין כו' לכאורה קשה דילמא במקומן אסור להתיר בפניהם (משום דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם כמו שהקשו התוס'] אבל שלא במקומן מחלק ר"ח בין כותאי לאינשי אחריני. וצ"ל דא"כ למה מוקי ר"ח בכותאי טפי י"ל בפניהם היינו במקומן אלא ודאי דאפי' במקומן מותר לר"ח שלא בכותאי:

שם בגמ' אמר אביי ה"מ כו' א"נ מבבל לא"י כו' לכאורה משמע דמבבל לא"י נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם. והטעם י"ל דזה מדינא אסור כיון שקיבלו אנשי מקומו עליהם איסור. רק בחומרי מקום שהלך לשם דאינו אלא מפני המחלוקת יש לחלק בין א"י לבבל דכייפי להו וליכא מחלוקת אבל חומרי מקום שיצא משם לעולם נותנין עליו. ולהכי אמר א"נ מבבל לא"י דבזה תנן דנותנין עליו חומרי שניהם אכן מגמ' דחולין שהביאו בתוס' כאן. מוכח דלאביי מבבל לא"י אין נותנין עליו אלא חומרי מקום שהלך לשם. ולפ"ז האי א"נ לא קאי אלא אחומרי מקום שהלך לשם מיהו הטעם צ"ע. ואפ"ל דבני בבל כיון דכייפי לא"י מיד אין מקבלין האיסור עליהם כשיעלו לא"י שיודעין ששם ישנו מנהגיהם:

שם בגמ' ופליגא דידי' אדידי' כו' צ"ע למאי דמסקינן דספיחי כרוב גם לרבנן דפליגי עלי' דר"ש אינם אסורין אלא מדרבנן א"כ יש לחלק דבחלב דהוא איסור דאורייתא אסור לסמוך עליו ולאכול אפי' בפניו אבל בדרבנן אין להחמיר כל כך. ולפמ"ש הרא"ש והר"ן בחולין (נ') דגם בני בבל ס"ל דהלכה כרע"ק ומדאורייתא דאייתרא שרי אלא שנהגו בו איסור לק"מ. אבל לפי' רש"י שם דבני בבל ס"ל כר"י דחלב שעל הקיבה מה"ת אסור קשה כנ"ל]:

בתוס' ד"ה אי כו' ור"י מסתפק כו' לכאורה קשה דלעיל בחלה דארוזא דרשאי זר לאכול בפניהם וקאמר דלר"ח ניחא הואיל ואינם ככותאי א"כ הוי כאילו התיר להם כיון דמתיר לאכול חלה שלהם. ודוחק לומר דס"ל לתוס' דאין זה נקרא מתיר להם דלדידן לאו חלה הוא ולדידהו שפיר הוי חלה דמסברא ל"נ כן. דבשלמא אם הי' מתיר לאכול טבל של אורז הי' נקרא מתיר בפניהם אבל במתיר חלה שלהן הוי כמתיר להם עצמם דכיון דלדידהו הוי חלה וצריכים ליתנה לכהן ואין רשאים להניח לזר לאוכלה הוי כמתיר להם]. לכך נראה יותר דדוקא בכותאי מסתפק הר"י אי מותר להתיר להת"ח הנמצאים שם אבל במקום שכולם בני תורה מודה הר"י דמותר להתיר גם להם כנ"ל:

בא"ד ורשב"א אומר כו' והנהו נמי דמייתי הוי מא"י לבבל ולפ"ז צ"ל דהא דעכו נמי הי' בחצי' שבחו"ל כמ"ש התוס' בריש גיטין דעכו הי' חצי' בארץ וחצי' בחו"ל ע"ש]. ונראה דלרשב"א פשיטא לי' ספיקו של הר"י לחומרא דדוקא בפניהם מתירין אבל לא להם עצמם. דאי לא"ה איך מחלק דבדעתו לחזור תליא בבני המקום אם הם הכותאי והלא באינם כותאי מתיר להם והם נשארים לעולם במקום הזה. ודוחק לפרש דרשאי להתיר להם והם לא ישמעו לו אלא ודאי דמפרש להתיר בפניהם ולא להם וי"ל דלכך הביאו התוס' דברי הרשב"א סמוך אחר ספיקו של הר"י כנ"ל:

בד"ה רבב"ח והקשה המהרש"א דגם לאביי דאמר הכא א"נ מבבל לא"י ובחולין אמר א"נ מא"י לבבל הוי מי לצדדין. ונראה דלא חששו להקשות לאביי כיון דעכ"פ עיקר מתני' [דנותנין עליו חומרי שני המקומות] מתוקמא מבבל לבבל ומא"י לא"י ומה דהוסיף א"נ כו' שפיר י"ל הכוונה לצדדין אבל לר"א כל המשנה לצדדין קתני. ועי' מ"ש בפנ"י ואפשר שכיון ג"כ לזה:

דף נא:

בגמ' אמר אביי ארישא רבא אמר לעולם אסיפא כו' נראה דפליגי לדינא דלאביי מכח המחלוקת אין מתירין לו חומרי מקום שיצא ממנו ולרבא מתירין לו ולהכי צריך התנא לומר דאין בזה מפני מחלוקת וכ"כ התוס' לקמן ד"ה ממקום שכלו ובאמת טעמא דרבא צ"ע כיון דקיבל עליו איסור אנשי מקומו איך נתיר לו מפני המחלוקת. וצ"ל דכיון דאין לשנות מפני המחלוקת ממילא מתחלה לא קיבלו האיסור כשילכו למקום אחר, ונראה דפליגי אביי ורבא גם ברישא דלאביי הטעם דחומרי מקום שהלך לשם הוא מפני המחלוקת וכדפי' רש"י לעיל בדברי אביי בהא דאמר ה"מ מבבל לבבל דמשום מחלוקת הוא ע"ש וממילא במידי דליכא מחלוקת י"ל דאין נותנין עליו החומרות. אבל לרבא לא יהיב התנא טעם דמפני המחלוקת לרישא ומדינא אסור כאנשי זה המקום. וכ"מ לעיל לדעת רב אשי דמחלק בין דעתו לחזור ואי הטעם מפני מחלוקת אפי' דעתו לחזור ליתסר וע"כ דאין הטעם מפני מחלוקת:

בתוס' ד"ה כגון כו' שהי' במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' והקשה המהרש"א דכמו שהגיע הוא לשם ביו"ט כן יכולין השלוחים להגיע. וא"י מאי קשיא לי' די"ל דביו"ט שני הלך למדבר ועשה שם מלאכה אבל לישוב לא הי' הולך חוץ לתחום מה"ט דלא עשה מלאכה שם כיון דלמנהג בני הישוב אסור לילך לשם מאותו המקום שהוא בא. וגם אם נימא דנ"ל דוחק לפרש כן משום דבלשון הגמ' משמע דהלך לשם מ"מ יש לפרש שהי' חוץ לתחום והשלוחין לא היו יכולין לילך שם ביו"ט והוא הניח עירוב וכ"ז פשוט:

דף נב.

בגמ' ולית לי' לר"י הא דתנן נותנין כו' פי' רש"י כיון דמתיר ר"י משום דליכא מחלוקת כיון דיכול לומר לו צא והבא לך אף אתה א"כ למה ההולך ממקום שאין עושין כו' הא גם שם ליכא מחלוקת. ותמהני ע"ז דמה ענין חומרי מקום שיצא לח"מ שהלך ודאי חומרי מקום שיצא מדינא אסור אפי' בלי מחלוקת משום דקיבלו עליהם איסור זה ואיכא בהם משום וא"ת תורת אמך] אבל חומרי המקום שהלך תליא שפיר במחלוקת. דהא לאביי לעיל ע"כ הכי הוא דאל ישנה מפני מחלוקת הוא טעם לחומרי מקום שהלך א"כ לרבא נמי י"ל דר"י ס"ל כאביי. ולאביי נמי לא קשה מחכמים די"ל דחכמים ור"י פליגי בהכי אי שייך בזה מחלוקת דר"י אמר צא והבא אבל חכמים ס"ל דבהא נמי שייך מחלוקת. ולולי פירש"י הי' נראה דלא משמע לגמ' לפרש צא והבא לך דעי"ז ליכא מחלוקת ולהכי קשה שפיר:

שם בגמ' אלא אמר רב אשי כו' ובהנהו אוקימתות דלעיל נראה דהלכה לקולא כיון דר"י מחמיר ממילא הלכה כחכמים. ואפשר דהרמב"ם בפי' המשניות דכ' דאין הלכה כר"י מפרש מתני' כאוקימתא דאביי דלאוקימתא דרב אשי אתי ר"י כר"ג והלכה כר"ג ור' יהודה. מיהו לפי' התוס' בשם ר"נ גאון דר"י ס"ל כר' יהושע אין הלכה כר"י דקיי"ל כר"ג אך הרמב"ם במס' שביעית לא הביא פי' ר"נ גאון גם הר"ש שם השיג על פי' ר"נ גאון שהביאו התוס' כאן. דמ"ש התוס' דהכי אמרינן בירושלמי היינו דר"נ גאון מפרש כן בירושלמי אבל לפי פירש"י ור"ת טפי יש לפרש דברי הירושלמי כמ"ש הר"ש שם (בפ"ט דשביעית). אך בכ"מ (פ"ז מה' שמיטה הי"ב) נראה שהבין דר"י דמתניתין חולק את"ק בהא דחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולכך כ' דהלכה כת"ק אבל זה היא ס"ד דגמ' הכא ודחינן לה ולית לי' לר"י כו':

ודרך אגב ראיתי בתוי"ט בשביעית (פ"ט מ"ה) שתמה על הרע"ב דפוסק הלכה כר"ג א"כ אין הטעם אוסר ובשביעית (פ"ז מ"ז) פסק דפירות שביעית לאחר הביעור אוסרין בנו"ט ע"ש. ולדידי לק"מ דודאי כשכבר נאסרו הפירות בעינייהו משום דכבר כלו אוסרין אח"כ בנו"ט. משא"כ הכא הבליעה הי' בעוד שלא כלו. ועכשו שכלה מוציא מהם המינים שכלו ותו אין המינים שלא כלו בולעין אלא דנימא דעל הבלוע שיש בהם מכבר יחול עליהם שם איסור בהא פליגי הכא ובזה קי"ל כר"ג דאין איסור חל על הבלוע. וכעין זה מחלקין בנ"ט בר נ"ט דאין איסור חל על טעם קלוש משא"כ כשכבר נאסר כנ"ל פשוט:

שם בגמ' רבינא אמר בפלוגתא דהני תנאי פי' רש"י דר"י ס"ל כרשב"ג א"כ מסתמא הלכה כסתם משנה דלא כרשב"ג דברייתא. אבל ר"ח פי' דת"ק דמתני' ס"ל נמי כרשב"ג אלא דר"י חולק את"ק דברייתא וס"ל דאין אוכלין על פירות שבצוער אלא דאם אומרין לו צא והבא ממקום שאתה בו וא"י להביא אסור ע"ש. ולפ"ז הלכה כרשב"ג וי"ל ג"כ דת"ק דרשב"ג לא פליג עליו כלל. ובאמת לפירש"י קשה להבין הטעם דר"י צא והבא לך [דהא רשב"ג ס"ל דמבין הכיפין נמי יכול להביא] ולפר"ח ניחא טפי:

בתוס' ד"ה ממקום כו' תימה לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת כו', ונראה דס"ל לתוס' דהא דתנן הכא דחייב לבער הוא כפשוטו דצריך ממש להוציא הפירות [כדין הביעור שהביאו התוס' לקמן ד"ה מתבערין ובכה"ג ניכר השינוי ממנהג המקום ומשו"ה שפיר הקשו דאסור לשנות מפני המחלוקת]. אכן לולי דבריהם הי' נראה דרק לאכול מן השמור אסור אבל רשאי להניחן עד שיחזור למקומו ויאכלם שם [כמנהג מקומן] דמה"ט מתקיף רב אשי אטו גבא דחמרא קלטינהו. וכ"נ מלשון רש"י שם דעיקר האיסור הוא שלא יאכל במקום הזה שכלו אבל אם יהי' הדין דצריך להוציאן ולבערן שפיר י"ל דכבר חל עליהם האיסור ומה קמתמה רב אשי ואי נימא כן א"כ לא שייך מחלוקת דמה שאינו אוכל פירותיו ולוקח מן השוק י"ל כמו דאמרינן במלאכה כמה בטלני איכא בשוקי כנ"ל, ואולי גם התוס' לא הקשו אלא לאביי דפליג על רב אשי וס"ל דחל עליהם מצות ביעור לגמרי דלא כנ"ל] ואין להאריך. ומ"ש התוס' בתי' השני לשונם אין מובן אבל עיקר החילוק נראה דדוקא במנהג שלפי מנהג מקום זה אסור לכל המקומות ולשיטת המקילין ס"ל דמותר בכל המקומות שייך מחלוקת אבל בפירות שביעית דהכל יודעין דכשכלו נאסר לא שייך מחלוקת כנ"ל:

דף נב:

בגמ' וגמירי דאין חי' שביהודה גדילה על פירות שבגליל פי' רש"י שאינה מתרחקת כל כך לצאת כו' ותמוה דמ"מ החי' שהיא בסוף גליל הסמוכה לתחלת יהודה למה לא תכנוס. ויותר נראה שהיא דבר טבע שאותה חי' הרגילה בפירות מקום זה אינה ניזונית מפירות שבמקום אחר כיהודה וגליל. [ובירושלמי בשביעית (פ"ט ה"ב) איתא דאין החי' שבהר גדילה בעמק כו' ע"ש דמייתי עובדא דטביא דשלחין לארעא רחיקא וחזרו לאחריהן משמע נמי שהוא דבר טבעי שאינם יוצאין למקומות שאינם רגילין בהם]:

דף נג.

בגמ' ובשר לא מיתיבי כו' מקולס אין שאין מקולס לא. לכאורה תמוה אי הי' ס"ד דגמ' דאפי' בסתם אסור א"כ יהי' אסור לאכול כל מיני בשר אפי' מבושל, דהא אפי' בחיטי מתיר ר"פ רק מטעם דמינטר לפיסחא קאמר אבל כל בשר אסור [כמ"ש המג"א (סי' תס"ט) בשם מהרי"ל דאפי' מבושל אסור ע"ש]. וא"כ הו"ל להקשות דהא מעשים בכל יום שאוכלין בשר בלילי פסחים וגם ממתניתין הוי מצי לאקשויי דמשמע דדוקא צלי יש מקום שאין אוכלין אבל מבושל אוכלין בכל מקום. ונראה לפרש דכוונת הגמ' בס"ד דלאו דוקא להזמין בפה בשר זה לפסח אסור רק כל שמיחד בשר לפסח אסור. וא"כ כפי שהנהיג תודוס הי' כ"א צולה גדי מיוחד לליל פסח ואהא דייק הגמ' דאפי' אינו מקולס ליתסר כיון שהכין בשר זה לליל פסח. וע"ז משני דדוקא לפרש בפה אסור כנ"ל:

שם בגמ' מיתבי אר"י תודוס איש רומי כו' לכאורה קשה דהא מתניתין היא בפ"ב דביצה דחכמים אוסרין גדי מקולס בלילי פסחים ולמה לא פריך ממתני' מקולס אין שא"מ לא. והגם די"ל דהתם תני מקולס לרבותא דמאן דמתיר מ"מ קשה דא"כ גם הכא י"ל דקתני מקולס לרבותא דתודס דהתיר דהא מסקינן לקמן דגברא רבה הוי. וי"ל קצת דהנה באמת קשה מה הוי ס"ד דגמ' הא מקולס אסור גם בסתם [ובא"מ לא מסתבר לאסור אלא במפרש]. וי"ל דלכך לא פריך ממתני' דמיירי בסתם רק הכא הוי ס"ל דאי עובדא דתודוס הוי בסתם לא היו רוצין חכמים לנדותו כיון דפליגי תנאי בהכי בביצה שם ואע"ג דקיי"ל כחכמים דאוסרין מ"מ מאן דעביד כר"ג דמתיר לאו בר נידוי הוא כיון דאכתי לא איפסוק בפי' כחכמים. לכך ס"ל דמשום דהנהיג לעשות כן תמיד בודאי כמה אנשים היו אומרים בפי' דלפסח עבדי כמבואר בתוספתא (פ"ב דביצה) שהיו קוראין אותן פסחים] ומה"ט רצו לנדותו ולכך מקשה שפיר דבכה"ג אפי' באינו מקולס אסור. עוד י"ל דהנה הב"ח באו"ח (סי' תס"ט) מביא ראי' דבאמר בשר זה לפסח הבשר אסור דאי בדיעבד מותר מאי פרכינן דילמא במקולס גם בדיעבד אסור. ובאמת פשט לשון הגמ' לא משמע דיהי' אסור דיעבד וכמ"ש הט"ז שם, אך המ"א הקשה דהא הב"ח הביא ראי' שאין עלי' תשובה ע"ש. ולדידי צ"ע בראי' זו דהא לא נזכר הכא בהא דתודוס דין איסור אלא דרצו לנדותו על שהנהיג כן ואין כאן שום משמעות לענין איסור אכילה דיעבד] וע"ז שפיר דייק הגמ' דבאמירה גרידא נמי יש איסור לכתחילה לעשות כן. ובהכי מיושב מה דלא פרכינן ממתני' דביצה כיון דהתם תנן וחכמים אוסרין י"ל דלענין איסור לאכול מיירי ומש"ה שפיר קתני מקולס משא"כ הכא כנ"ל. ובל"ז נראה לדחות הראי' שהביא הב"ח די"ל דבס"ד דגמ' דלא ידעי שיש איסור בסתם אפי' במקולס בפרט למ"ש מקודם דס"ל כר"ג בביצה דליכא איסור במקולס רק מצד אמירה שפיר הי' מותר בדיעבד גם במקולס אבל למסקנא דמקולס גם בסתם אסור ממילא גם האכילה אסורה דע"י אכילה יאמרו שהוא קדשים אבל באמירה לחוד לא נאסר האכילה כדעת הט"ז וכ"כ בפנ"י. ונראה לי עוד דלהט"ז וש"ך שם גם במקולס אינו אסור באכילה רק בליל פסח מטעם הנ"ל דאכילה זו אסורה כמו שאסרו האמירה בשר זה לפסח אבל אח"כ מותר באכילה. אך הב"ח והפר"ח כתבו דאסור גם בהנאה וס"ל דדינו ממש כשוחט קדשים והוא רחוק בעיני. גם המ"א שם לא העתיק דין איסור הנאה ומשמע דרק לאכול בליל פסח אסור כנ"ל:

דף נג:

בגמ' מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן לכבשן כו' כל הסוגיא תמוה חדא דהא מחויבין למסור נפשם על ע"ז כמ"ש בתוס' ולתי' התוס' דלא הוי ע"ז קשה מה הפי' אנו שמצווין על ק"ה אך זה י"ל דהכי קאמר אנו ששייך בנו מצות ק"ה בע"ז ממילא יש לנו להחמיר גם בכל מצוה קלה. אבל עוד קשה מה דאמרי' ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם הלא להם הי' הציווי כך ועלו ובאו כו' ובתנוריך ובודאי מה שמצוה הקב"ה לעשות אפי' לילך תוך כבשן האש מחויבין למסו"נ ולא שייך בזה וחי בהם כמו שנתחייב יצחק אבינו לשמוע לאביו שנצטוה מפי הקב"ה להעלותו לעולה ואפ"ל קצת בדוחק לפמ"ש (במד' שה"ש) בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר דמתחילה מסרו עצמם חמ"ו ע"ד לעשות להם נס ע"ש ולפ"ז י"ל כוונת הגמ' מה ראו כו' היינו ע"מ סמכו שיעשה להם נס וזה למדו מדכתי' בצפרדעים בתנורך ובמשארותיך דמשמע שאחר שבאו לתנור חם יצאו אח"כ לעיסה א"כ ניצולו הם מן האש ע"י שעשו שליחות בוראם אע"ג דהם לא נצטוו על ק"ה. היינו שהם עשו רק בטבע שכך גזר השי"ת אעפ"כ כיון שעשו מצות בוראם ניצולו מן האש אנו שנצטוינו ועושין לקיים מצותו ית' על אחת כו"כ שיעשה לנו נס:

שם בגמ' תנא בין שאמרו להדליק כו', לדבר אחד נתכוונו מכאן הקשה הפר"ח (סי' תר"י) על מ"ש הרא"ש ביומא דהנוהגין להדליק מברכין ג"כ משום שלום בית א"כ למה הוצרכו לטעם זה תיפוק לי' דמשום שלום בית מדליקין ומברכין. ונראה לי דמהאי טעמא דהכא נראה דמדליקין כל הלילה ממש אבל מצות שלום בית היא דוקא כ"ז שנעורין ומה"ט דהכא באמת נוהגין להדליק נרות ארוכות בליל יוה"כ ובעיקר הדין דברי הרא"ש ברורין דבמקום שלא חששו לחיבה שתביא מכח הראי' שוב מ"ש מכל שבת ויו"ט דאיכא מצות הדלקה משום שלום בית. וגם הב"ח כ' דבירושלמי פ' הרואה משמע כהרא"ש אך הפר"ח כ' דאין שם שום משמעות. ובודאי פ' הרואה ט"ס הוא וצ"ל פ' מקום שנהגו. וכאן יש להוכיח כהב"ח מדאיתא בירושלמי מקום שנהגו להדליק משובח תדע שהרי יוה"כ שחל להיות בשבת מדליקין בכ"מ ע"ש. דלכאורה אין מובן מה הוכחה היא זו כיון דשינוי המנהג הוא רק בלא חל בשבת אלא ע"כ דזה פשוט להו דגם ביוה"כ איכא מצות הדלקה משום שלום בית ככל ימים טובים א"כ הנוהגין שלא להדליק ע"כ משום דס"ל דהרחקת חיבה שתבוא ע"י הנר עדיפא ורשאין לדחות המצוה דרבנן של שלום בית א"כ שפיר מקשה למה בחל בשבת מדליקין הרי דמצות נר שבת קודם לחשש זה א"כ ה"ה כשחל בחול ומזה מוכח שפיר כהרא"ש דמצוה נמי איכא דאי לא"ה מה מדמי לי' חל בחול לחל בשבת אי נימא דביו"כ שחל בחול ליכא מצוה כנ"ל:

דף נד.

בגמ' כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים לכאורה לפ"ז נראה דב' ענינים הם דברכת האש במוצ"ש היא על הבריאה שאז נברא וכעין ברכת הנהנין אבל ברכת האור במוצאי יוה"כ היא על השביתה והיא מענין הבדלה וא"כ לכאורה היו צריכין להדר בכל מוצאי ש"ק ג"כ על נר ששבת שיהי' הברכה גם על השביתה, וגם נ"מ בזה בהא דקי"ל דאם לא הבדיל מוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד' ועל האש אם לא בירך במוצ"ש שוב אינו מברך כמבואר בגמ' לקמן (ק"ו.) דכיון דהברכה היא רק על זמן הבריאה א"כ עבר הזמן. אבל אם ימצא נר ששבת גם למחרתו י"ל דמברך כיון דהוא מעין הבדלה. וראיתי במג"א (סי' תרכ"ד ס"ק ז') שכ' דביו"כ שחל בשבת נמי אין מברכין אלא על נר ששבת ע"ש טעמו שאינו מובן ולמ"ש הי' נכון מטעם שיהי' הברכה גם על השביתה רק דלפ"ז בכל שבת נימא הכי וצ"ע [אכן במג"א (סי' רצ"ח ס"ק ב') משמע דטעם אחר איכא ביו"כ לברך על האור להורות שנאסר להבעיר אור שהוא קדוש יותר משאר יו"ט ע"ש ומשו"ה צריכין אור ששבת משא"כ בשבת דא"צ היכר]:

שם בגמ' ר"נ אומר כו' אף האור והפרד פי' רש"י אין כל חדש תה"ש ופרד ראשון נברא מן הארץ. ותמהני ע"ז דא"כ כל מיני כלאים ג"כ י"ל אין כל חדש דהא הבריאה הי' למינהו ולא של כלאים. ובאמת נראה דאין זה חדש כיון שעיקר הדבר נברא רק שהאדם מרכיב ומערב ב' נבראים זה היא בכל מיני תבשילין ופעולת בני אדם. ולולי פי' רש"י הי' נ"ל בגמ' פרד דומיא דאור שניתן אז בטבע שע"י חיבור ב' אלו יצא מין פרד:

דף נד:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין לפי מ"ש הר"ן לעיל בריש פרקין בהא דקתני ובכ"מ שיש שם נדנוד עבירה לאתויי תענית ציבור דאפי' באותן ת"צ המותרין בעשיית מלאכה איכא עבירה לעשות מלאכה עד דתתפני סדרא דתעניתא. צ"ל דהא דקתני הכא דמקום שנהגו לעשות מלאכה עושין היינו אחר דתתפני סדרא דתעניתא. והנה בס' פנ"י האריך לתמוה מהא דתני בסוף תענית דכל המצות הנוהגות באבל נוהגין בט"ב. ולפע"ד לק"מ מלבד דאין למדין מן הכללות י"ל דשאני התם דפרושי קא מפרש הברייתא גופא סיכה רחיצה נעילת הסנדל כו' ומשמע דדוקא להני מילי איתמר. אח"כ מצאתי בס' תוה"א בשער אבילות ישנה כ'. ג"כ כמ"ש לענין תפלין דאע"ג דאבל אסור ביום א' מ"מ בת"ב אינו כן. והוכיח כן מהא דמלאכה נמי מותר אע"ג דאבל אסור והוסיף טעם לדבר דכיון דגם באבל באין לו מה יאכל עושה בצנעה תוך ביתו לכך בת"ב בכל גווני אין איסור ע"ש [וכ"מ ברא"ש ור"ן בתענית שם]:

בגמ' ת"ב בה"ש שלו אסור כו'. לכאורה הי' נראה לע"ד דלשון בה"ש לאו דוקא ועיקר הכוונה הוא דחכמים תקנו גם בת"צ ות"ב תוספות משהו וכיון דבה"ש אסור וא"א לצמצם ממילא איכא תוספות. והא דנקט הגמ' בה"ש הוא משום דבעי לאוקמא ברייתא דקתני דספיקו מותר היינו בה"ש וממילא מוכח דליכא תוספות אבל כוונת הגמ' הוא משום תוספות. דאי לא"ה קשה מ"ט יהי' ספיקו אסור הלא כל סד"ר לקולא ומ"ש הה"מ (פ"ה מה' תענית ה"ז) דאע"ג דסד"ר הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא דבריו סתומים וצריכין ביאור ותו קשה מה דמשני הגמ' לקביעא דירחא מ"ש האי ספיקא מס' בה"ש דאי החמירו חכמים דיהי' ספיקו לחומרא גם בס' קביעא דירחא הו"ל להחמיר. לכן נ"ל דאסרו גם התוספות דעשאוהו כמו יוה"כ אך מדברי התוס' שהקשו אמאי נקט ספיקו ולא תוספות מוכח דס"ל דליכא תוספות רק הבה"ש אסור מכח ס' וקשה כנ"ל למה בקביעא דירחא הקילו. (בזמן שהיו מקדשין החדש ע"פ הראי' שהי' ספק גמור] וקצת אפ"ל בדוחק דכיון דאר"י אילו הוינא התם הוי קבענא בעשירי לכן בס' אי היום ת"ב או מחר יש לו להתענות למחר דאפי' אי עשירי היא עביד קצת מצוה. ויותר נראה שלא רצו להחמיר להתענות ב' ימים מספק:

שם בגמ' והאר"י ת"ב אינו כתענית ציבור והקשה המהרש"א דילמא ר"י ס"ל נמי כשמואל דת"ל בה"ש שלו מותר ולכך ת"ב אינו כת"צ להחמיר. ולכאורה י"ל דפשיטא להגמ' דמאי דשרי בת"צ בת"ב ודאי שרי. מיהו לקמן אמרינן לענין רחיצת אבר דת"ב חמור מת"צ. ואפ"ל דלשון אינו כת"צ לא משמע להחמיר דכיון דחומרא דת"ל איכא נמי בת"ב רק שמוסיף עוד חומר לא שייך לשון אינו כת"צ והנה למסקנא דשמעתין ר"י לא קאי לענין בה"ש ולפ"ז אפשר דכו"ע לא פליגי אדשמואל בפי' המשנה דאוכלין ושותין מבע"י הוא לאפוקי משתחשך אבל בה"ש דת"צ י"ל דמותר דלמה לנו לעשות מחלוקת בפירושא דמתניתין בין שמואל ור"י. והא דלא משני הגמ' הך דר"י כדשמואל כבר תי' המהרש"א או כמ"ש. אך המג"א (סי' תקע"ה סק"ב) כ' בפשיטות דבה"ש דת"צ אסור כדאיתא בפסחים (נ"ד:) אבל איני רואה הכרח לדבריו. אכן לשון הרמב"ם (פ"ג מה' תענית ה"ג) דאוכלין ושותין מבע"י כמו שעושין בצום כפור משמע דביה"ש אסור הגם דל"ד ליוה"כ לענין תוספות מחול עה"ק מ"מ בה"ש ודאי משמע מדבריו דאסור כדברי המג"א. וגם י"ל דס"ל דעשאום כיוה"כ ממש גם לענין תוספות (כמ"ש הה"מ שם לדעת הרמב"ם. ומ"ש דנראה עיקר כדברי הרמב"ן שלא יהיו חמורין מת"ב שאין לו תוספות. תמוה דהא לדעת הרמב"ם גם בט"ב איכא תוס' כמ"ש להדיא בפי' המשניות בסוף תענית ע"ש]. אח"כ מצאתי בס' תורת האדם שכ' כמ"ש דבת"צ בה"ש מותר כדשמואל ונהי דבת"ב קי"ל כר"י דאסור מ"מ בת"צ לא פליג ר"י ע"ש, וממ"ש המג"א בפשיטות דמוכח בפסחים דבה"ש אסור נראה ודאי שלא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל:

ברש"י ד"ה בה"ש שלו אסור באכילה ובמלאכה כו' ותמה המג"א (סי' תקנ"ד ס"ק כ"ג) דהא בתענית (י"ג.) פי' רש"י דבליל ט"ב מותרים במלאכה ע"ש. ולכאורה הי' נ"ל דברי רש"י כאן בבה"ש של סוף תשעה באב (וגם הפנ"י נסתפק לפרש כן ע"ש דמסיק דא"א לפרש הכי]. אכן לקמן בסמוך פי' רש"י נמי בד"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך א"כ מבואר דגם בלילה אסור. ובהכי נדחה ג"כ מ"ש במג"א שם לפרש הטעם דבת"ב טפי אסור גם הלילה במלאכה משום אבילות. והלא לקמן מוכח ברש"י דגם בת"צ אסור גם הלילה שוב מצאתי במהרש"ל שעמד בזה וכ' דט"ס הוא. ואפשר דגם המג"א ס"ל כן דט"ס הוא תיבת משתחשך. אכן סוף דברי מהרש"ל מ"ש לחלק דבט"ב אסור משתחשך ובת"ל שרי ממשמעותא דקרא] איני מבין דהא רש"י קאי גם אתענית ציבור. וגם החילוק של המג"א רחוק הוא להחמיר בט"ב טפי מתענית ציבור. ומ"ש דהרע"ב כ' הטעם לאסור מלאכה בט"ב כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות. לפע"ד הרע"ב לא פי' כן אלא אהא דת"ח בטלים ממלאכה דמשום אבילות אין עושין אבל מקום שנהגו שלא לעשות משמעות הסוגיא הוא משום דדנין לי' כתענית ציבור וא"כ כיון דבת"צ מותר בלילה ה"ה דבט"ב מותר]. איברא דלשון הרמב"ם ושו"ע שכ' ת"ב לילו כיומו לכל דבר משמע ודאי דגם מלאכה אסור בלילה:

דף נה:

בגמ' ת"ש ר"מ אומר כו' מקום שנהגו אין כו' מלשון זה ראי' גדולה לפי' הרמב"ם במשנה דר"מ דמתניתין דמתיר בגמר מלאכה איירי במקום שנהגו לעשות אבל כל הפוס' פי' כפירש"י כאן דאפי' במקום שלא נהגו מתיר ר"מ לגמור. וצ"ל דמילתא באפי נפשי' הוא וכ"נ כוונת מהרש"ל ע"ש. אכן בחידושי אנשי שם ברי"ף תמה על המהרש"ל וא"י למה:

שם בגמ' ר"א אמר אפי' תוך ג' לישיבתה כו' משמע דאחר ג' למרדה מודה ר"א לר"ה דאסור וכ"כ הרא"ש. אבל הרע"ב וכן הרמב"ם בפיה"מ ובחיבורו השמיטו ולא הביאו זה הדין דאחר ג' למרדה לא אע"ג דפסקו כר"ה דדוקא אחר ג' לישיבתה וא"י למה. (אכן למ"ש הגר"א גירסא אחרת בשם הרי"ף א"ש. ועי' במאירי שהביא דיעות שונות בזה]:

שם בגמ' מ"ס להפסד מועט לא חששו כו' פי' רש"י שמוכרם בזול כו' ולפ"ז למ"ד דחששו להפסד מועט ואפי' תוך ג' נמי צ"ע השיעור דודאי בשעה מועטת לא התחיל כלל להתקלקל. ולולי פירש"י י"ל הפי' הפסד מועט מה שיהי' צריך מחדש להושיבה וימים ראשונים יפלו יהי' לו הפסד מועט זהו הזמן. ולכן א"ש דגם על שעה מועטת נקרא הפסד מועט, ולכאורה אם ביום אחרון של חוה"מ מתחיל אלו הג' ימים א"כ אכתי יוכל להושיבה במוצאי יו"ט אפשר דאסור בחוה"מ:

דף נו:

בגמ' מחלוקת כו' כי אתא רבין אר"ל מחלוקת כו' עי' ברש"י ותוס' ויש נ"מ לדינא בההיא פלוגתא. אכן הפוסקים השמיטו כל הדין דאוכלין תחת הנשרים וי"ל שנמשכו אחר פי' הירושלמי שהביאו התוס' וכן פי' הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניות דפליגי בסתם שא"י אם נשרו בשבת ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דתלי בפלוגתא דספק מוכן בפ"ג דביצה וכיון דפסקו שם דס' מוכן אסור ה"ה הכא הלכה כחכמים דמספק אסור [אע"ג דהוי ספיקא דרבנן] משום דהוי דשיל"מ וצ"ע למה סמכו על פי' הירושלמי טפי מפי' הבבלי:

שם בגמ' ומכניסו לקיום ע"י ד"א פי' רש"י דאימהות כו"ע מודו דמתקיימין ולכך נדחק נמי בהא דללפת לפרש דבעלין מיירי. אבל צ"ע דסתם אין נותנין פאה לירק משמע גם באימהות כדאמר ומכניסו לקיום פרט לירק ולא חילקו כלל וגם הרמב"ם והר"ש שם בפיאה לא חילקו בהכי ולכך נראה לפרש כמו שמצאתי ג"כ בפי' הר"ח ז"ל דפי' מכניסו לקיום ע"י ד"א היינו בכבישה ומליחה אבל בעצמו אינו מתקיים רק ע"י תיקון ואע"ג דכל הדברים מתקיימין ע"י כבישה י"ל דבאלו הירקות שדרכן לכובשם קאי ולפ"ז י"ל דגם האימהות אין מכניסין לקיום. ולכל הפי' תמהני למה השמיט הרמב"ם האי דינא דגם אי מכניסו לקיום ע"י דבר אחר פטור וגם הגרעק"א בפיאה (פ"א מ"ד) הניח בצ"ע מה שהשמיטו הרמב"ם]:

שם בגמ' ת"ר כו' נותנין פאה ללפת ולכרוב כו', פי' רש"י לעלין דבאמהות כו"ע מודו דהא מתקיימין וקשה דא"כ צ"ל דכל הני תנאי פליגי אליבא דאנשי יריחו והרי לא קי"ל כן וחכמים מיחו בידם. ולולי פי' רש"י י"ל דפליגי אם מתקיימין וחייבין בפאה כמו שומים ובצלים דאע"ג דמין ירק הם חייבים בפיאה כמ"ש הר"ש בפ"ק דפאה או אין מתקיימין ופטורין [וכ"נ לפי גירסת הר"ח ת"ר נותנין פיאה ללפת כו' אבל לגירסא שלפנינו בראשונה היו נותנין כו' וכן בירושלמי ובתוספתא משמע כפי' רש"י דלפרש מנהג אנשי יריחו קאי]:

מרש"י ד"ה וכ"ת הואיל וחזו במחובר לעורבין שיש לו כו' לכאורה תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בשבת (קכ"ח.) אי כל ישראל בני מלכים הם ע"ש וא"כ לא הי' צריך רבין לעשות פלוגתא חדשה אי מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם אלא דפליגי בפלוגתא דתנאי אי כל ישראל בני מלכים:

בתוס' ד"ה דתנן כו' ור"י מפרש כו', ואע"ג דא"ר לאדם מחמת איסור כו' נראה דבסוגיא דהכא נמי מוכרחין לפרש כפי' ר"י דאי לא"ה תמוה מה דאמרינן הכא מוכן לטורבין הוי מוכן לאדם הא לא הוי מוכן לאדם מטעם איסור תלישה ונהי דעורבין יכולין לתלוש איך יהי' עי"ז מוכן לאדם. ובאמת התוס' דלא דייקו הכי לשיטתם אזלי דמפרשי הסוגיא בנתלש מאתמול אבל לפירש"י תמוה. וע"כ צ"ל כסברת ר"י דמצד האיסור לא נחשב מוקצה ומ"מ צ"ע [וגם במאירי כאן כ' כן. אך במאירי בביצה (ג') תי' דמיירי כשהיו מבושלות ביותר ועומדות ליפול ודעתי' עלייהו דלית בהו משום מוקצה לר"ש. וע"ש בביצה בתוס' ובמהרש"ל ובמהרש"א]:

בד"ה כלל כו' דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא זית וכרם ושדה צ"ע מנ"ל דשדה אין כולל גם זרעים וירקות והרי מצינו קראי דשדה כולל הכל כמו הא דכתי' בפ' חקת לא נעבור בשדה ובכרם ואטו בגנות יעברו (וכן בכלאים דכתי' שדך ל"ת כלאים גם זרעים וירקות בכלל. אכן הר"ש (פ"ק דפאה) והתוס' בשבת (ס"ח.) כתבו משום דגבי פאה קציר כתי' וסתם קציר הוא דגן] וברמב"ם (פ"ב מה' מת"ע) משמע דס"ל דמה"ת הכל חייב ע"ש:

דף נז.

בגמ' אמרו לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כו'. מדלא אמרו לא היו ימים מרובין כו' נ"ל דאתי לאשמעינן שלא נמשך זה רק עד שחיפו ההיכל ולאח"כ לא נתקיים גזירה זו שיקדישום דהא לא מצינו מה שעשו אח"כ ממעות העורות. ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' מעה"ק ה' כ') שהיו מחלקין את העורות מע"ש לע"ש ולא הביא סיפא דברייתא]:

שם בגמ' ועוד צוחה העזרה כו' ויכנס יוחנן בן נרבאי כו' והקשה המהרש"א למה לא נמנה בכהנים גדולים הטובים בפ"ק דיומא. ולכאורה הי' נראה דלא הי' כה"ג כלל דלא נאמר כאן יכנס וישמש בכ"ג רק יכנס וימלא כרסו כו' ויתכן לומר דמשום שהי' אוכל לש"ש כל הנותר ע"ז עצמו צווחה העזרה. אך ראיתי בתוס' ישנים שם ביומא שהקשו ג"כ כנ"ל ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה