אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אלו עוברין

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אלו עוברין

פרק כל שעה

במשנה ואלו עוברין בפסח כו' פי' רש"י עוברין עליהן בב"י כו' והקשו בתוס' דמנ"ל הא ע"ש. ופשוט י"ל דסברא היא ולא בעי קרא לענין ב"י דבתערובת חמץ כיון דמ"מ יש חמץ בביתו מסתבר דעובר וכן בנוקשה אע"ג שאינו ראוי לאכילה מה בכך לענין ב"י ומצאתי כן בס' פנ"י לכן קצרתי. אבל לע"ד נראה עיקר דרש"י הוכיח כן מהא דלעיל ר"פ כ"ש דאמר ריב""ב דכותח אסור למכור לעכו"ם ל' יום קודם פסח דס"ל כב"ש וצריך לבערו מן העולם ע"ש א"כ מוכח דתערובת חמץ עוברין עליו בב"י וצריך ביעור. וכיון דמוכח משם דעל תערובת חמץ עוברין בב"י ה"ה בנוקשה כיון דנוקשה וחמץ ע"י תערובת מחד קרא נפקי. אבל התוס' לטעמייהו אזלי דמפרשי טעמא דריב"ב משום שיסברו שמכרו בפסח ע"ש א"כ ליכא ראי' מהתם לענין ב"י וזה ברור:

והנה ר"ת פי' דעוברין מעל השלחן ונראה פשוט דלדעת ר"ת מותר להשהותו בבית כמ"ש הרא"ש ז"ל וכ"כ התוס' להדיא לעיל (ר"פ כ"ש ד"ה ר"י) דלר"ת מותר להשהות כותח בפסח ע"ש. [דלא כמ"ש התוס' בריש מכילתין בשם הרשב"א] ודברי התוס' הנ"ל נעלמו מבעל פנ"י שהביא ראיות לזה דלר"ת מותר להשהותו ולא הביא דברי התוס'. הנ"ל. ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' לעיל (ו':) בשם ר"ת דהא דאמר ר"ג כו' המקדש כו' אפי' בחיטי קורדנייתא שהן קשין והוי חמץ נוקשה ואפ"ה אין חוששין לקידושין דאע"ג דמותר להשהותו ואחר הפסח יהיו מותרין אפי' לר"י כמ"ש התוס' בריש מכילתין מ"מ א"ח לקידושין כיון דהשתא אסורין בהנאה לאו דידי' נינהו למאי דקיי"ל דדבר דגול"מ לאו כממון דמי וכדאי' לעיל (כ"ט:) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד ע"ש]:

דף מב:

בגמ' כשהיו מביאין נסכים מיהודה כו' הא דנקט ביהודה דמשמע ולא בגליל י"ל כדאי' בחגיגה (כ"ה:) דלא היו מביאין נסכים מגליל ולפיכך הי' יינם מחמיץ ובעבר הירדן י"ל דהואיל שאינה ארץ זבת חלב ודבש כדאי' בביכורים (פ"א מ"י) לא היו מביאין משם נסכים. וגם לא הי' יינם טוב כל כך ומחמיץ]:

שם בגמ' מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד. לכאורה קשה דנהי דהיין שלהם הי' טוב ואינו מחמיץ מ"מ למאי דאמרי' לעיל דע"י שעורין שנותנין לתוכו מחמיץ אכתי יש לחוש דבא מן היין ע"י שעורין. ואפ"ל שלא היו רגילין בכך. גם י"ל דאסור לעשות מיין חומץ משום בל תשחית אם לא שנתקלקל קצת אז נותנין בו שעורין לעשותו חומץ אבל רוב חומץ אינו אלא מן התמד. אבל עדיין קשה דאמאי לא נימא דהדמים מודיעים דמסתמא חומץ הנעשה מתמד הוא יותר בזול מן הנעשה מיין [דהא ר"י ס"ל דהדמים מודיעים מהני לאפוקי ממונא כדאי' בב"ב (ע"ז:) כ"ש דמהני לענין איסור] אך למ"ש דנעשה מיין שנתקלקל י"ל דלא שייך בזה הדמים מודיעים:

שם בגמ' וסבר ר"י כו' והא תנן כו' ור"י מחייב קשה דהא י"ל דהא דר"י מחייב הוא מדרבנן ובדמאי לא החמירו. **ויותר קשה לפמ"ש התוס' בב"ב שם דר"י מחייב מספק א"כ בדמאי פטור משום דהוי ס"ס. וגם למ"ש הכ"מ (פי"א מה' מעשר ה' י"ג) לדעת הרמב"ם דבדמאי לא מהני ס"ס קשה לפמ"ש השעה"מ (פ"א מה' יו"ט ה"כ) דהיכא דהוי ספק אי חל עלי' חיוב מעשר גם הרמב"ם מודה דאזלינן לקולא ה"נ הו"ל להתיר משום ס"ס. אך גם בל"ז קשה די"ל דפטור מלעשר דמאי משום דלא גזרו על תערובת דמאי כדאי' בחולין (ו':) וצ"ל דסוגיא דהכא ס"ל כשינויא דרפרם שם דמידי דעביד לטעמא אינו כתערובת והוי כאילו היין בעין. ולפ"ז י"ל דלא מהני נמי ס"ס כיון דהיין שנתערב ודאי נתחייב אבל לדעת הראב"ד דאפי' בכה"ג מהני ס"ס בדמאי צ"ע:** ואולי משום דגם במעשר ירק שהוא מדרבנן נוהג בהן איסור דמאי א"כ מוכח דאין לחלק בין ודאי לדמאי גם בחיובא דרבנן. [אך לפמ"ש הרשב"ם בב"ב (צ"ו:) דהא דר"י מחייב תמד במעשר אינו אלא חומרא בעלמא אבל לענין ברכת בפה"ג אינו כיין ע"ש שוב י"ל דבדמאי נמי לא החמירו וצ"ע]:

ברש"י ד"ה פטור מלעשר שהרי אין כאן אלא מים שלא מצא אלא כדי מדתו כו'. אין דבריו מובנים דמאי ראי' איכא דאין כאן אלא מים דאע"ג דלא מצא אלא כדי מדתו דילמא יצא יין מהחרצנים ובמקומו נבלע מים ולפיכך לא מצא יותר אבל באמת אפי' מצא יותר מכדי מדתו פטרי רבנן עד דרמא תלתא ואתא ארבעה כמבואר בב"ב (צ"ז.) ע"ש וצ'"ע]:

דף מג.

בגמ' הא גופא קשיא אמרת שיאור ישרף כו' ונותנו לפני כלבו. לכאורה קשה דילמא לפיכך קתני ישרף דאל"כ הוי סד"א דמותר לשהותו ובאמת אסור לשהותו כפירש"י במתני' משום ב"י. וי"ל דאי הי' מותר בהנאה א"כ ע"כ דנוקשה אינו כחמץ גמור ממילא גם ב"י ליכא בנוקשה. ומאי דפי' רש"י א"ע בב"י אינו אלא אליבא דמסקנא דאסור בהנאה. (אבל עדיין קשה למ"ש התוס' לעיל (ב'.) דאפי' אי ליכא ב"י בנוקשה החמירו חכמים לבערו א"כ שוב י"ל דגם אי מותר בהנאה צריך ביעור אך למ"ש המהרש"א שם דבאיסורין המותרין בהנאה לא החמירו חכמים להצריך ביעור א"ש]:

שם בגמ' ת"כ דר"י כו' ש"מ נוקשה לר"א לית לי' והנה הטור (סי' תמ"ב) כ' דנוקשה לר"א בלאו ותמהו עליו דהרי כאן מסקינן בגמ' דר"א לית לי' נוקשה. ונ"ל דהנה קשה להבין במה פליגי ר"י ור"נ דר"י סבר דנוקשה קל ור"נ סבר דע"י תערובת קל. ונראה דפליגי בפלוגתא דר"ד ואביי לקמן בכזית בכא"פ אי הוי דאורייתא דלקמן אמרינן דכותח הבבלי יש בו בכא"פ אי אכיל לי' בעינא אלא דבטלה דעתו אצל כ"א ואי אכיל לי' ע"י טיבול לית בי' כזית כא"פ. וי"ל דכולהו מיני דתערובת דחשיב במתני' כך הם ור"י סובר דכזית כא"פ דאורייתא א"כ כיון דנוקשה בלאו י"ל דכ"ש תערובת מאחר דאכיל לי' בעינא ואית בי' כזית כא"פ ואי משום דבטלה דעתו הרי נוקשה ג"כ א"ר לאכילה ול"א דבטלה דעתי'. ור"נ סובר דכזית כא"פ לאו דאורייתא א"כ נהי דנוקשה בלאו אבל לא תערובת אפי' אכלו בבת אחת. שוב ראיתי דבפ"י כ' ג"כ כנ"ל. אבל לכאורה קשה לפ"ז מאי ראי' איכא דר"א נוקשה לית לי' מדלא חשיב נמי נוקשה דילמא משום דכ"ש הוא ואין לומר כמ"ש התוס' דהו"ל למיתני נוקשה לאשמעינן דלית בי' כרת. דהרי בלא"ה נדע זאת דאם הי' כרת בנוקשה הי' גם בתערובת כרת כיון שאכלו כאחד דנהי דבטלה דעתו הרי גם בנוקשה איכא כרת ול"א דבטלה דעתו וכיון דקתני דליכא כרת בתערובת מוכח ג"כ דבנוקשה ליכא כרת. אבל ז"א דא"כ ע"כ כזית בכא"פ דאורייתא ושוב שפיר י"ל כר"י דמתני' אתיא כר"מ והכי עדיף טפי דסתם מתני' ר"מ היא [וכמ"ש התוס' בנדה (מ"ד:) דמאי דמצינן לאוקמא מתני' כוותי' דר"מ מוקמינן ע"ש] אבל לדידן דקיי"ל דכזית בכא"פ דאורייתא שפיר י"ל דר"א אית לי' נוקשה דבזה קיי"ל כר"נ דכ"ש נוקשה. ובאמת גם ר"מ ס"ל כן ומתני' אתיא כר"מ כדאמר ר"י ומ"מ גם ר"א אית לי' נוקשה דהוא כ"ש מתערובת ולהכי לא חשיב לי' כנ"ל דאין לומר דהו"ל למיתני נמי נוקשה לאשמעינן דלית בי' כרת דהא ממילא מוכח דאל"כ גם בתערובת הי' כרת כיון דכזית בכא"פ דאורייתא כנ"ל ובזה י"ל קצת דברי הרב ב"י מ"ש וי"ל דמה דקאמר ת"כ ומסיק ש"מ נוקשה לר"א לית לי' הוא רק למאי דס"ל לר"י כו' ודבריו נפלאים דאיך שייך לומר ת"כ אליבא דידי' דעיקר ראי' הוא כדי להוציא מדעת החולק וכמ"ש עליו כל המפרשים. ולמ"ש י"ל כוונתו דמאי דמסיים הגמ' ש"מ דנוקשה לר"א לית לי' דלמ"ש הראי' הוא רק כדברי ר"י דמתני' אתיא כר"מ אבל הא דנוקשה לר"א לית לי' לא מוכח כלום. וע"ז כ' הב"י דזה לא קאי אלא אליבא דר"י דלדידי' דלא הוי כ"ש שפיר מוכח דר"א לית לי' נוקשה אבל לדידן לא מוכח דלית לי' לר"א נוקשה כיון דלר"נ הוי כ"ש. ומ"מ קאמר שפיר ת"כ דר"י דעכ"פ זה מוכח דמתני' אתיא כר"מ כנ"ל כן נראה פי' דברי הב"י. אבל בגוף דברי הטור נראה כמ"ש לעיל דכו"ע מודים דנוקשה חמיר אלא דר"י סבר דכזית בכא"פ דאורייתא וא"כ שפיר לר"י ליכא ראי' כלל דנוקשה לר"א לית לי'. והא דאמרינן ת"כ הוא מכח ממ"נ או דלית לי' לר"א נוקשה או דאית לי' ומשום דכ"ש הוא לא קחשיב נוקשה. ולפוטרו מכרת א"צ להשמיענו משום דממילא מוכח כיון דכזית בכא"פ דאורייתא א"כ שוב י"ל דמתני' כר"מ כדאמר ר"י אבל לא בגוף הדבר דר"א לית לי' נוקשה וא"ש:

ברש"י ד"ה שיאור כו' והאי לאו דנוקשה כו' כל ריבויא הוא כדלקמן. נ"ל דבריו דמריבויא דכל מרבינן כל מה דאפשר תערובת ונוקשה ומשו"ה איכא נמי מלקות בתערובת. דאי נימא דקרא מרבה נוקשה לחוד ותערובת אתי בק"ו מנוקשה איך ילפינן מלקות לתערובת דהא אין עונשין מה"ד ובזה י"ל מ"ש התוס' ד"ה ואלו דאמאי לא אמרי' דמשו"ה לא חשיב נוקשה משום דכ"ש הוא. ולהנ"ל א"ש דמ"מ כיון דמפורש בברייתא הטעם דעירובו בלאו משום דכתי' כל הו"ל לפרש ג"כ נוקשה דמצד כ"ש לחוד אין מזהירין מן הדין רק משום דהוא כ"ש מרבינן לי' ג"כ מהאי קרא ראוי לפרש בהדיא דמרבי נמי נוקשה מדכתי' כל. דאל"כ י"ל דמשמע לי' ריבויא דקרא על עירובו לחוד ונוקשה אינו בלאו דאע"ג דנוקשה חמור מה בכך כיון דא"מ מן הדין כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מ"ש המהרש"א דאמאי לא הוכיחו כן מברייתא קמייתא. ולהנ"ל א"ש דמברייתא דלעיל אין ראי' כיון דאין מפורש בה הלימוד לתערובת שפיר י"ל דלא חשיב נוקשה משום דכ"ש הוא כנ"ל נכון:

בתוס' ד"ה מאן תנא משמע בשמעתין כו' כבר האריכו המפרשי' במשמעות זה ומהרש"א הוסיף להקשות דתערובת חמץ ודאי דלכ"ע אסור כמ"ש כל הפוס' וכ"מ מדקתני לקמן במתני' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דגם לר"י דלית לי' נוקשה מ"מ ישרף דאיסור מיהא איכא. משמע מדבריו דטעמא דר"י דשיאור ישרף משום דנוקשה הוא. וכ"מ מדברי הר"ן שכ' להוכיח דסתמא דמתני' לאו סתמא דסמכא הוא מדקתני לקמן דשיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיני' בלא כלום ע"ש. ותמהני עליהם דמנ"ל דר"י דפוטר הוא משום דלית לי' נוקשה דלע"ד נראה יותר דשיאור דר"י לאו נוקשה הוא דהא לר"מ בכרת הוא וכי נימא דפליגי ר"מ ור"י בשיאור דקרני חגבים אם הוא נוקשה. וגם בחולין (כ"ג:) מבואר דפליגי אי חמץ הוא או מצה דטעמא דר"י או משום ספיקא אי חמץ היא או משום דברי' הוא ואינו חמץ כלל ולכך איסור מיהא איכא. דמסתמא יש לר"י איזה דרש לאסרו באכילה ובהנאה אי נימא דברי' בפ"ע הוא ואי ס' הוא ודאי א"ש אבל אין טעמו של ר"י משום דהוי נוקשה. וראי' ברורה לזה דהא תי' התוס' דבתודה איכא קרא דמרבינן מיני' נוקשה וא"כ אמאי מספקא להו שם לר"י בתודה דאטו מאן דלא דריש הכא דרשא דכל מחמצת לא ס"ל דרשא דגבי תודה ג"כ. אלא הדבר ברור דשיאור דר"י לא מטעם נוקשה פטור לר"י רק משום דס' דמצה היא או ברי' בפ"ע אבל בנוקשה שפיר כ' התוס' דמאן דלית לי' דנוקשה בלאו גם איסור ליכא. וגם נלע"ד דר"י נמי ס"ל דנוקשה בלאו והא דאמרי' בגמ' דמתני' ר"מ היא היינו משום דאשכחן בהדיא דאית לי' נוקשה אבל בדברי ר"י אין הכרח. וגם תמהני על מ"ש במהרש"א בפשיטות בשם כל הפוס' דתערובת אסור מה"ת ומשמע דצריכין ג"כ לבער לכו"ע דהרי הטור (סי' תמ"ב) כ' בהדיא דלחכמים מותר להשהות תערובת חמץ ע"ש [והגם דהתוס' לעיל בריש מכילתין לא ס"ל הכי מ"מ אין כן דעת כל הפוס']. ובס' פ"י ראיתי שהשיג על המהרש"א דלעולם איסור דרבנן איכא וכוונת התוס' אינו אלא דאיסור תורה ליכא ולר' יהודה נמי מדרבנן הוא דאסור. ותמהני מאוד מהא דאמרינן בחולין דלר"י אי ברי' הוא לא נפיק כלל ואי ספיקא היא נפיק מכח ממ"נ ואי נימא דמדאורייתא ודאי לאו חמץ הוא א"כ ודאי נפיק ידי מצה וכן נמי במנחות (נג:) בהא דאמרינן ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור קאמר קרא דמסקינן התם דהיינו שיאור דר"י לר"י ואי נימא דר"י, לא אסר אלא מדרבנן כנ"ל באמת כשר הוא מה"ת אלא ודאי דלר"י אסור מה"ת כנ"ל אח"כ ראיתי שמביא בספ"י דברי התוס' במנחות שנסתפקו בזה ועיינתי שם ובאמת כ' התוס' שם דאפשר דלר"י מה"ת כשר למנחות אבל יש לתמוה גם על דבריהם מסוגיות הנ"ל:

אכן בעיקר פי' התוס' דהכא נראה לפע"ד דאין כוונתם להוכיח משמעתין דלמאן דלית לי' נוקשה בלאו אין בו איסור דא"כ קשה למה הקדימו זאת להקושיא דהא גם אי יהי' איסור מ"מ כיון דמלקות ליכא ודאי לאו חמץ הוא לענין מנחות כדמשמע התם בחולין דדוקא לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא. לכן נראה דלאו דוקא נקטו התוס' איסור והמשך דבריהם הוא דמשמע הכא דאי לאו קרא מסברא לא הוי בנוקשה איסור חמץ והא דנקטו לשון איסור משום דכרת ודאי אימעוט בהדיא אבל מדאמרינן מאן תנא נוקשה בלאו כו' ולא אמרינן איפכא מאן תנא דנוקשה אין בו כרת כו' משמע דמסברא נוקשה לאו חמץ הוא וע"ז תמהו כו' ואם כי הלשון דחוק נראה שכן האמת. ואפשר עוד לומר בדרך זה דעיקר דבריהם על מ"ש ר"י ר"מ הוא כו' וציינו על מאן תנא וכו' והכוונה דמוכח הכא דאי לאו דאתרבי נוקשה גם בשיאור לא הי' איסור דשיאור נוקשה הוא וע"ז סבבו הקושיא כו':

בא"ד ותימה כו' נראה דעיקר קושית התוס' הוא מלשון הגמ' שם מדלקי עלי' חמץ הוא דמנ"ל דהוי חמץ לענין תודה דהכא אתרבי נוקשה וחידש לן ר"מ דשיאור נוקשה הוא ומנ"ל דנוקשה כשר למנחות. אבל קושית הגמ' שם לא נתיישב עדיין בכך דגם אי נוקשה הי' פסול למנחות אכתי קשה מאי מיבעיא לי' לר"ז שם וע"ז תירצו דיש שום דרש וכוונתם הוא דזה עצמו מוכח מר"ז מדבעי אי חמץ הוא כו' והלא עכ"פ נוקשה הוא [ואי נוקשה פסול למנחות פשיטא דאינו יוצא בשיאור] אלא ודאי דאיכא איזו דרש דנוקשה כשר למנחות. אלא דמיבעיא לי' אי הגיע לכלל חימוץ דזה הוא עיקר פלוגתא דר"מ ור"י ומשו"ה שפיר אמרי' מדלקי עלי' חמץ הוא ומצד נוקשה ודאי פשוט לר"ז דכשר למנחות כנ"ל. ואה"נ דגם לר' יהודה במנחות כשר נוקשה גם אי נימא דר"י לית לי' נוקשה בפסח כמו שהבין המהרש"א מ"מ אותו דרשא דמנחות ודאי גם ר"י מודה. הארכתי בזה לפי שהאריך בזה בס' פ"י ע"ש שהבין דעיקר פלוגתא דר"מ ור"י מצד נוקשה הוא. וזה אינו וכדמוכח להדיא לשון הגמ' בחולין ספק הוא או ברי' הוא וז"ב. מיהו לפ"ז ק"ק לשיטת התוס' למ"ד דנוקשה מותר בפסח מה"ת ובמנחות דאיכא ריבוי מודה דנוקשה כשר א"כ אפשר להביא תודה בפסח ובכמה מקומות בגמ' מבואר דא"י להביא תודה בפסח ולפעמים יעבור עי"ז האיסור נוקשה דרבנן בבל תאחר או המצוה דרגל א' ובאת שמה כנ"ל. וברש"י לעיל (י"ג:) ד"ה אין מביאין משמע דלא העמידו חכמים דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כמ"ש שם הצל"ח ע"ש]. אך עיקר קושי' התוס' י"ל למאי דמשמע לעיל ברש"י דדוקא לענין אכילה צריך קרא לרבות נוקשה משום דלא חזי לאכילה אבל לאיסור ב"י א"צ ריבוי א"כ גם בתודה דלא תליא בחזי לאכילה א"צ קרא לרבות נוקשה:

דף מג:

בגמ' סד"א כו' והני נשי' הואיל וליתניהו באכילת מצה ותמוה כמ"ש התוס' דבלא"ה לחומרא מקשינן. ולכאורה י"ל דהא דלחומרא מקשינן הוא מספק (כמ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללות לאו"ח (ח"א ס"ק י') וא"כ לא הי' מלקות]. אך באמת משמע בגמ' ביבמות (ח.) דבודאי לחומרא מקשינן דאם לא כן איך אפשר להתירה לעלמא מספק] ומשמע דהוא מדה בתורה להקיש לחומרא. אכן י"ל דל"ד להך דיבמות דאיכא למילף כל עריות מאחות אשה לחומרא ומאשת אח לקולא וע"כ הי' מדה להקיש לחומרא ולא לקולא לבטל ההיקש דלחומרא רק לבטל היקש דלקולא ולמילף לחומרא משא"כ בהך דהכא דאם נדרוש לקולא לא יתבטל כלל ההיקש דלחומרא כיון דליכא חומרא כלל כיון דגם איסור חמץ ליכא בנשים. רק מספק יש להחמיר אבל לא לעונש מלקות ודוק אכן מדברי התוס' בב"ק (ג') ד"ה דומיא משמע דגם בכה"ג לחומרא מקשינן בודאי אפי' בממונא ע"ש]. אבל קשה הא דאמרי' דלהכי כתי' כל לרבות נשים דא"כ לכתוב קרא ריבוי דנשים גבי חיוב אכילת מצה וממילא לא הי' מקום לטעות למעטינהו מאיסור אכילת חמץ:

שם בגמ' התם דליכא אוכלין כו' קשה דהא גם התם יש לרבות אוכלין כדאי' בתו"כ שם בפ' צו דמרבה גרים ועבדים מדכתי' כל ע"ש ובתוס' במנחות (ס"א:) ד"ה אין דאצטריך קרא לרבות גרים ועבדים. אך לפי מה דאמרינן לקמן דר"א דריש נמי כי כל ניחא דאיכא ב' דרשות

ברש"י ד"ה אין כו' ואי איכא מיין לחודא כזית למה לי קרא:

וקשה דהא גבי שאור בל תקטירו איצטריך קרא לרבא לרבות עירובו לפי' רש"י אע"ג דאיכא כזית משאור לחודא] משום דמעורב עם ההיתר קל מאילו הי' בפ"ע. וביותר קשה הא דאמרינן לקמן (מד:) בהדיא בגמ' דגם בדאיכא כזית מיין לחודי' רבותא הוא והא קמ"ל אע"ג דתערובת ע"ש. א"כ קרא נמי י"ל דלהכי אתי. ובאמת נראה דזה הי' טעם הגורסין וכל משרת משום דמגופי' דקרא אין ראי' די"ל דצריך קרא לכזית מיין עצמו כנ"ל. ומ"ש רש"י לדחות דבריהם מדפריך הגמ' דמשרת אתי לטעם כעיקר א"ש ג"כ למ"ש דהכוונה הוא כיון דמשרת אתי לטעם כעיקר שוב י"ל דריבוי דוכל אתי לכזית יין הנבלע בפת [דאע"ג דטכ"ע מ"מ אכתי הי' אפ"ל דלא לקי עלי' כיון דתערובת הוא לדעת רוב הפוס' דאין ההיתר נהפך להיות איסור ואין האיסור בפ"ע] ולעולם היתר מצטרף לאיסור מנ"ל. דדוקא למ"ד דמשרת אתי לשרה פתו א"כ וכל אתי לרבות אף בשאין ביין הנבלע בפת כזית כנ"ל משא"כ אי אתי לטעם כעיקר גם מוכל אין ראי' להיתר מ"ל כנ"ל [אכן אין זה מוכרח די"ל דמאי דאמרי' לקמן והא קמ"ל דאע"ג דתערובת היינו דאתי רע"ק לאשמעינן דטכ"ע וכ"נ מדברי התוס' בנזיר (ל"ו.) ד"ה וכי ע"ש. וא"כ שפיר פי' רש"י דאי איכא מיין לחודא כזית ל"ל קרא דכיון דכבר ילפינן דטכ"ע מגיעולי מדין כדאמרי' לקמן שוב א"צ קרא דמשרת להכי]:

בתוס' ד"ה סד"א כו' ועי"ל דהכא י"ל כו' משום גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות דפטירי כו' מהלכה למשה מסיני. לכאורה לפ"ז קשה במסקנא דגמ' דדרשי דנשים חייבות במצה מהיקש מאי אולמא דהיקש מגז"ש דט"ו ט"ו כמ"ש ביד מלאכי (סי' ר') מחלוקת הפוס' בג"ש והיקש הי מינייהו עדיף אך למ"ש התוס' בזבחים (מ"ח.) ד"ה דכו"ע בתי' הב' דהיקש עדיף מג"ש א"ש]. גם קשה מ"ש התוס' דמשום גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ס"ד לפטור נשים מאכילת מצה הלא בסוכה הוי רק הלכה ואין למדין ג"ש מהלכה (כמ"ש רש"י בשבת (קל"ב.) דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ע"ש. אך למ"ש הצל"ח לקמן (פ"א:) דהיכא דילפינן מהגז"ש דברים הכתובין בפירוש ילפינן נמי מה דאתי מהלכה א"ש הכא. וגם י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן בסה"מ (שורש ב') דגז"ש דנין נמי מהלכה ע"ש]. לכן נ"ל דאין כוונת התוס' דנילף מגז"ש זו רק כיון דאיכא למידרש מההיקש מסיפא לרישא איפכא לפטור מסתבר יותר לדרוש כן כדי שלא לסתור הגז"ש דט"ו ט"ו וממילא למסקנא דאיכא קרא לחייב נשים באכילת חמץ ע"כ צריכין לדרוש מרישא לסיפא ואין למדין מגז"ש דט"ו ט"ו דהוי רק הלכה:

בא"ד יש מקשים כו' קצת י"ל דדוקא במקום שהלאו והעשה הכל בזמן אחד מקשינן הלאו לעשה או העשה להלאו משא"כ בכלאים דשעטנז אינו זמן גרמא א"כ אף אם הי' עשה הי' ג"כ נוהג בנשים ליכא למילף חד מחברי'. דההיקש עושה רק כאילו הי' תרוייהו עשין או לאוין אבל כלאים וציצית דאפי' אם היו תרוייהו עשין ג"כ אין זה דומה לזה דזה זמן גרמא וזה לאו זמן גרמא ליכא למילף מהיקשא וכ"נ כוונת התוס' ישנים ביבמות (ד'.) אך המשך לשון הת"י שם צריך ביאור ע"ש]:

בד"ה כמאן כו' ורש"י פי' כו' ועוד מאי קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשו ומוקמינן לה אמקצתו כו'. וי"ל שיטת רש"י ז"ל דמשמע לי' להש"ס דאף שאור בל תקטירו דאמר זעירי דומיא דמשרת בנזיר דבין בניכר ובין במעורב היתר מ"ל. דכיון דכתי' משרת משמע דאע"ג דמעורב מצטרף ומכ"ש באינו מעורב ומדאמר זעירי אף שאור משמע נמי גם ע"י עירוב והיינו דוקא לר"א. ונקט דרשא דוכל הואיל ועיקר היתר מ"ל דהיינו מקצתו נלמד מכל כנ"ל. ומ"ש התוס' עוד על רש"י דמנ"ל לרבות תערובת בחמץ מכל כיון דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור. נראה דס"ל לרש"י דדוקא לענין הקטרה איכא לאפלוגי בין ניכר או מעורב אבל באכילה ממ"נ אי אכל כ"א בפ"ע לא שייך כלל היתר מצטרף ואי נטל שניהם בפיו ולעסן כאחד נעשה שם מעורב קודם שבא למעיו. ולכך שפיר נפיק לי' מחד קרא רק בהקטרה צריך ב' פסוקים:

דף מד.

בגמ' א"ה לענין חמץ בפסח נמי. יש להקשות לשיטת הרמב"ם (פ"א מה' תו"מ ה' ו') דתערובת חמץ דפליגי ר"א ורבנן הוא דוקא בדאיכא כזית בכא"פ (אי אכיל לי' בעיני' כמ"ש הכ"מ שם ובב"י (סימן תמ"ב) ע"ש] א"כ לא דמי לאיסורי נזיר ולשאור בל תקטירו דשם גם בחצי זית איסור וחצי זית היתר נמי חייב ויש לישב:

שם בגמ' א"ה אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח לכאורה קשה אמאי לא פריך נמי אליבא דר"א דכרת נמי לחייב כיון דאיכא כזית בכא"פ. אבל נראה דלא מצי להקשות הכי משום די"ל דלהכי כתב קרא אוכל חמץ ונכרתה למעט תערובת דאינו בכרת אפי' בכה"ג. ובזה מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך דכותח איירי דוקא בדאיכא כזית בכא"פ ותמהו עליו הרמב"ן בסה"מ (מצוה קצ"ח) דא"ה כרת נמי לחייב ולמ"ש א"ש דפטור מכרת משום המיעוט כנ"ל. שוב ראיתי בס' מגילת אסתר שהוכיח מגמ' דהכא כמ"ש. אך מה שהוסיף דגם בכל איסורין אין כרת בכא"פ לפע"ד ז"א רק בחמץ בלבד דאיכא מיעוט כנ"ל:

בתוס' ד"ה לענין. לר"י לא מצי פריך כו' וא"ת כו' דחצי שיעור אסור מה"ת ואור"י דלא דריש אלא לאיסורא כוונתם מבוארת דקשיא להו כיון דחזינן דר"י דריש כל נדרוש נמי הכא לתערובת חמץ ותי' דאה"נ דדריש הכי לאיסור ולא למלקות. אבל המהרש"א ז"ל לא פי' כן ונראה טעמו משום דמדברי התוס' לעיל (מ"ג.) ד"ה מאן תנא כו' מוכח דלמאן דלא מרבי למלקות איסורא נמי לית בי'. ולכך פי' דס"ל להתוס' דהכא אין לדרוש כל לאיסור בלבד. וע"ז שפיר הקשה ממ"נ אי אין ללמוד חמץ משאר איסורין א"כ מה הקשו התוס' הלא הכא נמי י"ל דכל אתי לרבות חצי שיעור ולא לתערובת. ואי נימא. דלח"ש למדין משאר איסורין ולכך ע"כ אתי קרא הכא לרבות תערובת א"כ מה תירצו דלא דריש ר"י כל אלא לאסור חצי שיעור והלא כבר נלמד משאר איסורין כנ"ל בכוונתו. אבל האמת יורה דרכו בכוונת התוס' דלר"י שפיר למדין לאסור תערובת חמץ מכל ומ"ש התוס' לעיל דאי לאו דאתרבי למלקות אפי' איסור לא הי' בו לא קאי אליבא דר"י רק למאן דלא דריש כל. ובזה י"ל נמי מה שהקשה המהרש"א לעיל על שיטת התוס' הנ"ל דאיסור ודאי איכא בתערובת כמ"ש כל הפוס' וכן בשיאור כדקתני לקמן במתני' דישרף. ולהנ"ל א"ש דלעולם מודין התוס' לדינא דאיסורא איכא משום דקיי"ל כר' יוחנן דדריש כל לאיסורא. והתוס' לא דייקו אלא דלולי שום דרשא לא הי' בו איסור כלל ומשו"ה הקשו דבמנחות דשם אין דרשא דכל מנ"ל לומר דאית בו נמי איסור כנ"ל. ומדברי התוס' דהכא יש לתמוה על הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק א') שהקשה שם על מ"ש הב"י דאיכא איסור מה"ת בתערובת אפי' לרבנן דמנ"ל איסור תורה כיון דרבנן לא דרשי כל ע"ש. והלא התוס' כתבו הכא בפירוש דמכל נפקא לן איסור כמו חצי שיעור משום דמדמינן תערובת לחצי שיעור. וגם לשיטת המהרש"א דאין ללמוד חמץ משאר איסורין דרשינן הכא כל לתערובת כדדרשינן בעלמא כל לחצי שיעור כנ"ל, אכן הטור שם כ' דאין איסור תורה בתערובת ולדבריו וצ"ל דגרע מחצי שיעור בפרט למ"ש שם דטעם החמץ אינו אלא לקיוהא בעלמא. אך לדבריו קשה מ"ש התוס' דהא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת מדרשא דכל והכא נמי נדרוש כל לאיסור תערובת. ונראה דלק"מ למ"ש התוס' לעיל ד"ה מאן שמעת. דהיכא דאיכא סברא לרבות כו"ע דרשי כל א"כ בח"ש דאיכא סברא דחזי לאצטרופי לכך דורשין שפיר כל. אבל תערובת חמץ שאינו טעם גמור אלא לקיוהא בעלמא דליכא סברא לרבות לא דרשינן כלל כל גם לאיסורא כנ"ל:

בד"ה דאיכא מקשין דבהשוחט כו' משמע דבסתמא לא הוי כזית בכא"פ. אפ"ל דהכא נמי ליכא בהתבשיל כזית בכא"פ אלא משום דאם הי' מלקט מן השום והשמן בצירוף התבשיל באופן שיהי' כזית כא"פ הי' חייב מה"ט לא בטילי אגב המקפה לפמ"ש התוס' בד"ה לאו דמטעם הואיל אם הי' מלקט כו' אין לומר שלא תבטל אגב מקפה כיון שאין דרך אכילה בכך א"כ אם אוכל כזית בכא"פ י"ל דהוי דרך אכילה ושפיר אמרינן הואיל. ואפשר כן הוא כוונת הר"ש בטבו"י שם במתני' דמקפה ע"ש]:

בד"ה איתבי' כו'. הקשו דהא בתרומה דאורייתא לכו"ע בעי רבי'. וא"י להלום דבריהם ז"ל דמאי דאמרינן התם דבתרומה דאורייתא בעי רוב ובדליכא רוב לא אמרי' שאני אומר היינו למסקנא דהכא כזית בכא"פ דאורייתא אבל למאי דהוי ס"ל השתא דלאו דאורייתא מה בכך דתרומה דאורייתא מ"מ כיון דתערובת אסור רק מדרבנן שפיר לא בעינן רבי' [דאע"ג דליכא רוב י"ל דאינו אלא איסור דרבנן כיון דהוי ח"ש ע"י תערובת. דאפי' למ"ש הר"ש בטבו"י (פ"ב מ"ג) דח"ש ע"י תערובת נמי אסור מה"ת היינו דוקא למסקנא דכזית כא"פ דאורייתא ממילא ח"ש נמי אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי. אבל אי כזית בכא"פ ע"י תערובת לאו דאורייתא שוב לא חזי לאצטרופי שפיר י"ל דאינו אסור אלא מדרבנן]:

דף מד:

בגמ' שאם שרה כו' חייב מכאן אתה דן לכל התורה כולה משמע דבכל איסורין שבתורה נמי חייב בטכ"ע וקשה דהא אין עונשין מן הדין. אך לפמ"ש המהרש"א בסנהדרין (ס"ד:) הטעם דאין עונשין מן הדין דכיון דחמור אפשר דעונשו חמור א"כ בכאן ל"ש האי טעמא דאי אפ"ל דהטעם יהי' חמור מן העיקר כיון דעיקר ג"כ לא הוי רק מלקות. [אולם לפמ"ש הרשב"א בחולין (צ"ח:) בשם י"מ דאין לוקין אטכ"ע משום דא"מ מן הדין צ"ל דהא דקתני ומכאן אתה דן כו' אינו אלא לאיסור לחוד]:

שם בגמ' יליף מבשר בחלב לאו טעמא כו' יש להקשות היכי אפשר למילף מבב"ח לטכ"ע דהא י"ל דהוי שלא כדרך אכילתו דדרך האוכלין הוא לאכול גוף הדבר ולא הטעם בלבד. וא"כ אין ראי' מבב"ח דלא כתי' בי' אכילה ולפיכך גם שלא סד"א חייב כדאי' לעיל (כ"ה.) אבל בכ"מ דכתי' אכילה דשרי שלא כד"א אימא דטעמא נמי שרי. גם קשה דמבב"ח ליכא למילף אלא לאיסור היכא דליכא כזית בכא"פ דהא ליכא שיעור מן האיסור ולא עדיף טעם מן העיקר דאין לוקין בפחות מכזית. וא"כ אכתי צריך משרת למלקות דכיון דכתי' וכל משרת וגו' משמע דלוקין בכל ענין. כדעת הפוס' דההיתר נהפך להיות איסור]:

שם בגמ' ורבנן קדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא. וקשה א"כ כיון דחשיב חידוש אמאי אסרינן בכל איסורין שבתורה פליטת קדירה ב"י. ודוחק לומר דכל הני מתניתין דתנן דקדירה אוסרת כדאי' בחולין (צ"ז.) קדירה שבישל בה חלב לא יבשל בה בשר ואם בישל בנו"ט אתיא כרע"ק ולא כרבנן. איברא דלפמ"ש התוס' דלרבנן אפי' קדירה שאב"י אוסרת א"ש. אבל למ"ש התוס' בע"ז (ס"ז:) בתי' ב' דרבנן כר"ש ס"ל קשה. וע"ש במהר"ם שהרגיש בזה ותי' בדוחק]. ואפשר לפע"ד דודאי נראה דבקדירה שמבשל בה בשר ויש בה ג"כ בליעת בשר טריפה הטעם הוי לפגם כיון דהשתא מבשלין בשר מחדש אותו טעם בשר מכבר אינו טוב כבשר הזה והוי לפגם. ולפ"ז אין כוונת הגמ' דא"א דלא פגמה פורתא על כל הבישולים דודאי לפעמים לשבח הוא כגון במבשל ירקות בלי בשר או במבשל בשר בקדירה שבישל חלב דהיא טעם חדש אלא דלפעמים לפגם הוא. ובכלי מדין נראה לחכמים דבכל אופנים לא התירה תורה רק ע"י הכשר וכמ"ש התוס' דגם כלים הבלועים מיין היו אסורים לנזירים מכ"ש בנ"ד כיון דרוב תשמישי קדירה לאותו דבר היא של בשר לבשר. וא"כ במבשל תבשיל חדש של בשר ודאי הטעם לפגם היא כנ"ל. וכ"נ מלשון רש"י בע"ז שם דבאינה ב"י פי' שנפגם טעמו ועבר צורתו ובפגמה פורתא פי' רש"י דבתבשיל הבא אחריו לפגם הוא ע"ש. ולפ"ז י"ל דסוגיא דהכא לר"ש דמתיר נטל"פ וגם הוא ס"ל דפגמה פורתא אם מבשל עכשיו אותו המין שבישל מכבר ואפי' הכי אסרה תורה] והיינו חידושא. ור"מ דהתם ס"ל דלאו חידושא הוא וילפינן מיני' לכל התורה ע"ש. ואע"ג דלדינא לא מצינו היתר זה בפוסקים י"ל דאנן לא בקיאין בזה וחיישינן דילמא אותו טעם הי' שמן יותר וכדומה. אבל אם נודע בבירור שיש בו טעם ישן מבשר ועכשיו מבשלין בשר מחדש י"ל דמעיקר הדין לפגם הוא ומותר כנ"ל:

בתוס' ד"ה אלא הקשה הר"י היכי יליף טעם כעיקר בנזיר מגיעולי נכרים כו'. שמעתי להקשות דאיכא למילף מק"ו מהיתר מצטרף לאיסור דאינו נוהג בכל איסורים ובנזיר נוהג כ"ש טעם כעיקר דנוהג בכל איסורים. אבל נראה דקושית הר"י הוא דמנ"ל דמשרת אתי כלל להיתר מ"ל דילמא על טעם כעיקר הוא כיון דא"י ללמוד בנזיר טכ"ע מכל התורה כנ"ל. ואין להקשות דא"כ דמשרת אתי לטכ"ע גיעולי נכרים למה לי די"ל דנכתב להשמיענו דיני הגעלה. אך לפמ"ש הצל"ח דמסברא ידעינן דכבולעו כך פולטו וא"צ קרא שוב קשה כנ"ל]. אבל קשה מה שתי' התוס' דטכ"ע בנזיר ילפינן מדהצריך הכתוב להגעיל כלים הבלועים מיין דהא י"ל דצריכים הגעלה משום יין נסך הבלוע בהם ואכתי נזיר מנ"ל:

דף מה.

במשנה בצק כו' חייב לבער מכאן משמע כפי' רש"י וריב"א לעיל בריש פרקין דאלו עוברין היינו לבער מן העולם דלפי' ר"ת לעבור מעל השלחן אבל ביעור מן העולם א"צ אין מובן סמיכות משנה זו למשנת א"ע דלעיל. ויש להסתפק אם מבער קצת הבצק ונשאר פחות מכזית אם יוצא בזה מצות ביעור. דלכאורה משמע ממתני' דכיון דחל עליו חובת ביעור פ"א שהי' כזית חייב לבאר כל הכזית [וי"ל דתליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בכלאים (פ"ב מ"א) דלר"י דס"ל התם דיבור משום דמחזי כמקיים כלאים כדאי' בב"ב (צ"ד:) ה"נ צריך לבער הכל מטעם זה]:

בתוס' ד"ה משום תימה לרשב"א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ לרע"ק דדריש כל. ולכאורה קשה דאי נימא הכי אכתי תיקשי לר"י דלא דריש כל (כמ"ש התוס' לעיל (מד.) ד"ה לענין] א"כ אמאי לא יליף לכל איסורין. איברא דאינו מוכרח די"ל דלמסקנא לעיל לזעירי דאה"נ דגם בחמץ ס"ל דהמלי"א ושאור אצטריכא לי' גם ר"י ס"ל הכי. אע"ג דאמר דכ"א שבתורה אין המל"א י"ל דאין למדין מן הכללות דגם בדברי האמוראים י"ל כן כמ"ש ביד מלאכי (סי' כ"ג) בשם הריטב"א והנ"י ע"ש] ודוקא לס"ד דגמ' דמקשה אזעירי כתבו בתוס' דר"י לא דריש כל ע"ש. מ"מ אכתי קשה דעכ"פ אין כאן תימה. וגם בל"ז לשון תימה שכ' התוס' קשה דמאי אולמי' דחמץ מחטאת ואדרבה דרך הגמ' להביא באורך ולפלפל אליבא דרבנן אמאי לא הוי נזיר וחטאת ב"כ אבל חמץ לא תיקשי לרבנן דלא דרשי כל., ואמרתי ליישב דרך פלפול קצת דבסמוך אמרי' דלרבנן תרוייהו צריכי ובנזיר מייתי הגמ' באורך כמ"ש התוס' דחטאת מנזיר לא יליף דמה לנזיר דאפי' חרצן אסור לי' ורע"ק חולק דמנזיר ילפינן לכל התורה ע"ש. והנה חומרא דחרצן אין מובן דמאי שייכות איסור חרצן לטכ"ע]. וע"כ מוכרחין לפרש דהוי פירכא הואיל ועכ"פ מצינו דחמור איסור נזיר בקרא. א"כ י"ל דלגבי חמץ דג"כ חמור טובא בבל יראה ובכרת לא נחשב פירכא כלל ועפ"ז יתבאר בטוב דברי התוס' דתימה לרשב"א דמנ"ל לר"י לומר בדרע"ק דנזיר וחטאת הוי ב"כ דילמא לא פליג כלל אחכמים בההיא צריכותא אלא דאזיל לטעמי' דדריש כל והוי נזיר וחמץ ב"כ וממילא לר"י גופי' דלא דריש כל בחמץ שפיר נילף מנזיר לכל איסורין שבתורה דהיתר מל"א דלמה יחלוק על החכמים במה דלא מצינו שנחלק עליהם רע"ק בזה:

בד"ה כאן פ"ה כו' אפי' פחות מכזית כו' ולפ"ה תיפוק לי' כו'. ולעד"נ פשוט דבבית ודאי צריך צירוף ואין ענין לעריבה שדביקות הבצק בהעריבה מצרף להצריך ביעור לולי היכא דעשוי לחזק, אבל בלי צירוף דביקות הבצק פשוט לרש"י דבחצי שיעור ליכא בל יראה וא"כ שפיר אמרי' בגמ' דבבית דבעי צירוף מ"מ אף בלי צירוף חייב לבער משום דזימנין דמיכנף ונפלי ואינו דומה לעריבה במקום הצריך צירוף כגון בדפנות כנ"ל ברור בעזה"י. ובל"ז צ"ל כעין זה לע"ד לפמ"ש רש"י ריש פרקין דבתערובת חמץ עוברין בב"י וכ' שם הפוס' סברת הרמ"ך דלענין ב"י סוף סוף איכא כזית בבית ע"ש בה"ה (פ"ד מה' חו"מ ה' ח') ולכאורה תמוה לפ"ז למה אמרי' בגמ' הטעם דבבית חייב לבער משום דנפלי אהדדי תיפוק לי' דמ"מ איכא כזית חמץ בבית. [איברא דלפמ"ש הכ"מ (פ"ב מה' חו"מ ה' ט"ז) בשם הרמ"ך דמיירי בדבוקים בכתלים י"ל הטעם דהוי כעשוי לחזק כמ"ש המג"א (סי' תמ"ב ס"ק י"ב) ע"ש. אבל לדעת הרא"ש דלאו דוקא דבוקים קשה]. וצ"ל ג"כ דבתערובת העירוב מצרפן אבל בבית אין מה לצרף כנ"ל וכמו כן י"ל לענין מ"ש התוס' מהא דשלא במקום לישה כנ"ל, אך למ"ש הרמב"ן במלחמות דבבית כיון שעשוי לידרס הוי כעשוי לחזק אין צ"ל כנ"ל]:

בא"ד וכן כזית שלא במקום לישה כו' נראה דהיינו לפי' דאביי אליבא דרשב"א אבל לדינא י"ל דלא קי"ל הכי. הגם דבקיצור פסקי התוס' העתיק דבריהם מ"מ י"ל דאינו לדינא. רק דבזה נ"מ לדינא בפחות מכזית שלא במקום לישה מותר אף באינו עשוי לחזק. גם יש לעיין לפי' התוס' דבמקום לישה החמירו מחשש שיבלע בעיסה א"כ י"ל דבזה לא שייך מיגו דחשיב שיהי' גם לענין טומאה כן כיון דאינו מכח חשיבות. אך מ"מ י"ל דסוף סוף כיון דהצריכוהו חכמים לבערו חשוב הוא. ועי' מ"ש הרא"ש ולא הארכתי לבאר דברי אביי כו' ולכתוב שיטת רש"י ור"י לפי שישראל קדושים הם כו'. ויל"ד דנהי דלענין לכתחלה אין נ"מ לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא מ"מ איכא נ"מ לענין דיעבד. אם לא גרר במזיד או בשוגג דלרש"י הוי חמץ שעבר עליו הפסח דעבר על ב"י ואסור לאחר הפסח ולר"י מותר לאחה"פ. ואפשר דגם לרש"י לא הוי אלא גזירה דילמא יצטרף במקום אחד ולא הוי רק איסור דרבנן ולאחה"פ מותר ולפיכך אין נ"מ [אך לשון רש"י שפה עליונה אפי' פחות מכזית עובר לא משמע כן]:

דף מה:

בגמ' אמר ר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא ר"י אמר תנאי כו', וי"ל דלר"ה דס"ל כלישנא בתרא מצי לאוקמא מתני' אליבא דכו"ע ורשב"א לא פליג אלא היכא שיחדו בפי' לישיבה ולא בעריבה דאע"ג שעשוי לחזק מ"מ לא יחדו ממש אפשר דמודה רשב"א אבל ללישנא קמא ע"כ מתני' אליבא דתנאי, ועי' מ"ש הרא"פ דהרי"ף פסק כהאי שינויא והבעה"מ כ' דנ"ל לסמוך על ההיא דאביי כו'. ולכאורה נראה מלשונו דהבעה"מ מקיל נגד הרי"ף והיינו דבמקום לישה לפירש"י גם בכזית א"צ לבער או לפי' התוס' שלא במקום לישה ועשוי לחזק א"צ לבער אף בכזית. ותמוה דהא עיקר השגת בעה"מ על הרי"ף הוא מכח דלא קי"ל כרשב"א א"כ ודאי לדינא בכזית לעולם צריך לבער. איברא דלפירש"י במקום לישה אפשר דהוי עשוי לחזק טפי מכופת שאור שיחדה לישיבה אבל לתוס' ודאי אין מקום להקל. ועיינתי בבעה"מ וראיתי דמסיק בהדיא דלענין כזית לא קיי"ל כשינויא דאביי הואיל ולא קיי"ל כרשב"א. א"כ. נראה דמחלוקת בעה"מ על הרי"ף הוא רק לחומרא. דהבעה"מ אזיל בשיטת רש"י ונמצא דעל שפתו לא מיקרי עשוי לחזק וגם פחות מכזית צריך לבער ולרי"ף דס"ל כשינויא דר"ה א"כ בכ"מ דעשוי לחזק ופחות מכזית א"צ לבער, והגם דהלשון נראה דבעה"מ בא להקל לא בא אלא להחמיר ע"ש. וי"ל קצת דלבעה"מ במקום לישה הוי לעולם עשוי לחזק וכ"מ בבעה"מ דזה הוא הקולא לדינא:

שם בגמ' אבל בבית כו' דזימנין דכניש להו ונפלי אהדדי. בס' ק"נ הקשה מדפריך הגמ' לעיל (ו':) אהא דהבודק צריך שיבטל אי נימא משום פירורין. פירורין ממילא בטלי והלא יש לחוש זימנין דמכנשי. אבל ז"א דא"כ גם אי מיכנשי מה בכך כיון דממילא בטלי מעיקרא ע"י שנעשה אח"כ כזית לית לן בה דכבר בטלינהו וע"כ צריכין לחלק כמ"ש המג"א (סי' ת"ס ס"ק ב') דדוקא פירורי פת ממילא בטלי אבל פירורי בצק הואיל ויכולין להצטרף לעשות מהם פת לא בטלו והכא בפירורי בצק עסקינן דומיא דעריבה כנ"ל. ומה"ט יש פוסקים נמי דחצי זית גרידא בעריבה חייב לבער משום דבצק לא בטיל ממילא אף שבכל העריבה אין שם רק חצי זית כמ"ש במג"א (סי' תמ"ב ס"ק י') ע"ש:

שם בגמ' ת"ר הפת שעיפשה כו'. הקשה הר"ן דמ"ש מנבילה דכל שאינו ראוי לגר שריא ע"ש. ולכאורה יש לחלק בין ביעור לאכילה ולומר דאה"נ דגם בחמץ מותר מה"ת באכילה דלא גרע מכל שלא כדרך אכילה כיון דנפסל מאכילת אדם. משא"כ לענין בל יראה לא תליא באכילה כי היכי דחייב בבב"ח ובכלאי הכרם גם שלא כדרך כיון דלא כתיב בהו אכילה ומכ"ש לאיסור דבל יראה דלא תליא בכדרך אכילה. וכה"ג כ' הפנ"י לעיל ריש פרקין גבי נוקשה דאע"ג דבאכילה מותר מה"ת משום דא"ר לאכילה מ"מ עובר בב"י לפי' רש"י ע"ש]. איברא דבברייתא דלעיל בסמוך איתא הטעם הואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות. אבל י"ל דלכך צריכין להאי טעמא דאי לא"ה הו"א דאין עליו שם לחם וחמץ אבל מנבילה אין ראי' לכאן לפע"ד. אך לפמ"ש המהרש"ל בשבועות (כ"ג:) דר"ש דס"ל כ"ש למלקות שלכד"א נמי חייב. א"כ כיון דר"ש מודה בנבילה שא"ר לגר דמותרת כדאי' בע"ז (ס"ז:) ע"כ צ"ל דגרע משלא כד""א. ועי' בכרו""פ (סי' פי"ז) מ"ש בזה]:

שם בגמ' כמאן אזלא הא דתנן כו' טמא עד שיפסול מלאכול לכלב דלא כר"נ ק"ק מנ"ל הא דילמא גם ר"נ לא אמר אלא דאינה מטמאה משום דאין על הפת שעיפשה שם אוכל לגמרי ואה"נ דלא מקבל טומאה מהשתא. אבל מ"מ אם כבר נטמאה לא פקע הטומאה מינה עד שיפסל מאכילת כלב. דכה"ג כתבו הפוסקים הכא בחמץ דאע"ג שנפסל מאכילת כלב כל שכבר חל איסור חמץ לא פקע איסורא כמ"ש הר"ן כאן ע"ש ולעיל ר"פ כ"ש גבי חרכו קודם זמנו [וביותר תמוה דברי המאירי כאן מ"ש כן להלכה דאע"ג דאינה מטמאה מ"מ אם כבר נטמאה לא פקע הטומאה א"כ מתני' דטהרות דמיירי באוכל שכבר נטמא כמ"ש התוי"ט שם להוכיח מסוגיא דגמ' בכריתות ע"ש שפיר מצי אתי כר"נ וצע"ג ליישב דבריו. איברא דלע"ד צ"ע דהגם דתוס' כ' ג"כ שם דחרכו היינו שנפסל לכלב ומ"מ בעינן דוקא חרכו קודם זמנו. מ"מ י"ל לע"ד דהיינו דוקא לענין איסור הנאה אבל לענין בל יראה שפיר י"ל דגם לאחר זמנו כיון דנפסל מלאכול לכלב הוי כעפרא בעלמא. כי היכי דפקע שם טומאה מיני' ה"נ פקע שם חמץ מיני' משא"כ לענין איסור הנאה דגם האפר אסור בהנאה לדידן דחמץ הוא מן הנקברין וה"ה בנתעפשה כנ"ל. מיהו הרבה פוס' כתבו כשיטת הר"ן דכל שחל עליו איסור חמץ צריך לבער אף בנפסל לכלב ג"כ ע"ש וצ"ע:

דף מו.

בגמ' הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא. עי' בס' טו"א בריש מגילה דמכח דצריך הכא להודיענו זה השיעור ושם במגילה אמרו דמחמתן לטבריא מיל לכך בא לחדש דכיון דלפעמים משערין בטפחים שוחקות ולפעמים במצומצמות ואזלינן לחומרא לכך י"ל דמחמתן לטבריא הם ב' אלפים אמה בטפחים שוחקות וממגדל נוניא לטבריא ב"א אמה בטפחים מצומצמות לחומרא ע"ש. ואינו נכון לפע"ד דבאמות וטפחים מצינו האי חילוקא אבל לא בשיעורא דמילין ופרסאות. דודאי חשבון א' הי' להם לפרסה ומיל וחשבון ב' אלפים אמה למיל תמיד שוין או שוחקות או מצומצמות דהא שיעורא דמיל לפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום כדאי' לקמן (צד) ועי' ביומא (פ"ו מ"ד) ובפי' הרע"ב שם] ולא מצינו בזה ב' שיעורים. ויותר נראה דמקום א' הוא ונקרא חמתן ונקרא מגדל נוניא כנ"ל:

במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה פי' רש"י שנטמאת העיסה. לכאורה י"ל דדוקא בכה"ג שבשעת גילגול היתה טהורה והי' לה שעת הכושר אבל בעושה עיסתו בטומאה י"ל דלאו בר חלה היא כלל כדלעיל (ל"ג.) בתרומת חמץ דאם לא הי' לה שעה"כ אינה תרומה משום לו ולא לאורו ואף דלשון הגמ' שם הוא דאחמיץ במחובר מ"מ מדברי הרמב"ם והרע"ב בתרומות (פ"ב מ"ב) נראה דאם נטמא קודם שהגיע לעונת המעשרות אין תרומתו תרומה. וגם לפי לשון הגמ' הנ"ל כתבנו לעיל הטעם הואיל ובדיעבד הוי תרומה גם בשיבלים נקרא הי' לה שעת הכושר אבל בחלה דקודם גלגול דהמפריש חלתו קמח אינו חלה שפיר י"ל כנ"ל אבל קשה דבמס' חלה מבואר דגם בעושה עיסה בטומאה בת הפרשת חלה היא וצ"ע הטעם לחלק בין תרומה לחלה. ועי' מ"ש הר"ן דמתני' איירי דוקא בנטמאת העיסה אחר הגלגול אבל בנטמאת מקודם מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה. דאע"ג דפליגי במס' חלה בכה"ג וס"ל לרע"ק דבעיסה טמאה ג"כ מוטב ללוש כשיעור כדי לקרות לה שם חלה אע"ג שאינה עומדת אלא לשריפה. מ"מ בפסח דאי אפשר להפריש משום חימוץ ד"ה יעשנה קבין והכי מוכח בירושלמי ע"ש. ומשמע מדבריו דלא יפריש חלה כלל ואין מובן לפע"ד דכיון דלר"א איכא תקנה לאפות קודם קריאת שם ולר"י אינו עובר בב"י א"כ למה לא יפריש חלה כיון דס"ל לרע"ק דמוטב לקרות שם חלה מלבטל המצוה. ובכוונת הירושלמי נראה לע"ד דאם עדיין לא לש ילוש פחות מן השיעור ויצרפנו ע"י רדי' לסל כיון דהלכה כר"א דהסל מצרפן אבל אין כוונתו לפוטרו מן החלה כנ"ל:

בתוס' ד"ה ולתפלה כו' אפי' טובא נמי. וא"י מנ"ל הא בפשיטות דכיון דסגי בכל מידי דמנקי י"ל שפיר דלא אטרחוהו חכמים יותר מד' מילין ולדבריהם קשה גם בנט"י לאכילה דמאי אריא ד' מילין אפי' טובא נמי דנט"י לאכילה לא גרע מנט"י לתפלה:

בד"ה לא תקרא כו' ותי' ריב"א כו'. וקשה למאי דקי"ל דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היכא דאיכא צורך קצת א"כ הכא נמי עכ"פ מיקרי צורך קצת מה שיהי' ראוי באמת להשתמש לאורו דאין צורך קצת יותר מזה. [ואע"ג דנו"נ א"ק ביו"ט משום מתוך היינו משום דדרשינן לכם ולא לגבוה כמ"ש התוס' בביצה (י"ב) ד"ה השוחט. אבל בתרומה שהוא ממון כהן לכם קרינא בי'] ומ"ט אסור לשרפן ביו"ט וצ'"ע:

ועפ"ז אפשר ליישב פי' רש"י בביצה (כ"ז:) דשריפת ת"ט הבערה לצורך היא ואפי' הכי אסור בי"ט דלהאכיל לכלבים נמי אסור משום דרחמנא אחשבה להבפרתן ומלאכה היא. ותמוה דנהי דחשוב מלאכה מה לי מלאכת הבערה מה לי מלאכה אחרת כולן מותרין לצורך אוכל נפש. וע"פ הנ"ל י"ל קצת דגם רש"י ס"ל חילוק הריב"א הנ"ל אלא דקשה לי' הא מותר עכ"פ מטעם מתוך דחשוב צורך קצת עכ"פ וניחא לי' דגזה"כ הוא דחשוב מלאכה בפ"ע ומתוך לא אמרי' אלא בהבערה והוצאה ולא בכל המלאכות לדעת הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה"ד) ע"ש] כנ"ל ע"ד פלפול קצת אבל עיקר דברי רש"י שם צ"ע ולפי' ר"י דמה"ת מותר לשרוף ת"ט ביו"ט י"ל כנ"ל משום מתוך. גם נראה דל"ד לנדרים ונדבות דלא הדרי להיתרא הראשון כיון דגם אחר שנעשה צורך גבוה צריך לאכלן בקדושה כל א' כדינו משא"כ בתרומה טמאה דבשעת שריפה הותר לגמרי בהנאה כדמעיקרא [אכן בשבת (כ"ד:) בתוס' ד"ה לפי מבואר דל"ד לנו"נ שעושין מהן לגבוה אחר שחיטה משא"כ בת"ט ע"ש]:

דף מו:

בגמ' רי"א לא זהו כו' פי' רש"י ז"ל וזה אינו שלך ולא של חבירך כו' וכן כ' בסמוך בגמ' ומשום פקדון נמי ליכא כו' ותמוה דאף אי הי' של חבירו בידו בפקדון בלי קבלת אחריות אינו עובר. ודוחק לומר דס"ל לרש"י דדוקא בחמץ של עכו"ם א"ע אבל של ישראל חבירו עובר בלי קבלת אחריות כמ"ש בס' פ"י לעיל (ה':) ע"ש [ובתו"ח לעיל (ד'). אכן האו"ח כאן הוכיח מדברי רש"י דהכא דאפי' של ישראל מותר לראות אבל דבריו תמוהין דאדרבה מכאן מוכח להיפוך כנ"ל]:

שם בגמ' לימא בטובת הנאה ממון קמפלגי לכאורה קשה דאפי' אי בעלמא אינו ממון מ"מ הכא בחמץ דאפ' גורם לממון מרבינן מקרא דלא ימצא אפי' למ"ד בעלמא גורם לממון לאו כממון א"כ ה"ה טו"ה. וי"ל דאה"נ פי' הגמ' דבחמץ כממון דמי. אך הלשון טו"ה אינו ממון לא משמע כן. והנה רש"י פי' דר"י סובר דאינו ממון ופקדון נמי לא הוי ע"ש. וכן במשנה פי' רש"י כן דשל כהן נמי לא הוי ואין מובן כוונתו. לכן י"ל דס"ל לרש"י דהא דמרבינן דקיבל עליו אחריות עובר היא דוקא במופקד בידו עכ"פ בהא אמרינן גורם לממון עובר אבל הכא דאינו פקדון אינו עובר ובהכי מיושב נמי למסקנא דפליגי בהואיל וקשה באמת לר"י דל"א הואיל דלכאורה זה חשוב טפי שלו מקיבל עליו אחריות מטעמא דאילו מיגנב ומיתביד ברשותי' קאי מכ"ש הכא דבידו למיתשל עלי' דברשותי' קאי ולמ"ש א"ש כיון דאינו בפקדון בידו מ"מ טעם לזה לא ידעתי דאטו פקדון כתי' בתורה ונהי דבלשון הברייתא לעיל קתני שאין מקבלין פקדונות מ"מ מ"ט לחלק בהכי וצ"ע בכוונת רש"י. וליישב הקושיא למה גרע הואיל אי בעי מיתשל מקבלת אחריות אפ"ל דהא באמת חמץ אינו ברשותו של אדם וכל א"ה אינו ממון בעלים וא"כ הכא כיון דאינו שלו ואינו עובר ממילא לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. וממילא אפי' ישאל עליו באמת אחר שנתחמץ לא יועיל שיכנס לרשותו הואיל וכבר יצא מרשותו בלאו הכי בשעה שנתחמץ. והגם דקמי שמיא גליא שישאל לבסוף והוי למפרע שלו מ"מ כיון דהוא לא עבר אז בבל יראה לא הכניסו תורה לרשותו ושוב לא שייך כלל הואיל ומיתשל. דא"י לשאול על דבר שיצא מרשותו להיות נכנס לרשותו ע"י שאלה זו. אבל בחמץ שקיבל אחריות הגם די"ל ג"כ סברא כזו דכיון דנעשה איסור הנאה לאו בר קבלת אחריות הוא מ"מ התם מיירי בעכו"ם שהפקיד אצל ישראל והוי אחריותו עליו אפי' אחר זמן איסורו. ולמאי דאמרינן דפליגי בטו"ה י"ל דלמ"ד דטו"ה אינו ממון א"ע עליו משום דבטל הנאה קלישא כזו לגוף בעל החפץ ואינו כמו שותף בהנאה זו לגבי הבעלים. אכן למ"ד טו"ה ממון לכאורה יש לחלק דאם יש לו מכירי כהונה אינו ממון דבכה"ג אינו רשאי ליתן לכהן אחר. אבל ז"א דמ"מ יכול לחזור בו שלא ליתן לו. ולכך אין להקשות ג"כ למ"ד טו"ה ממון דיכול להכיר לו כהן קודם שנתחמץ ולהבטיח ליתן לו החלה ושוב לא יהי' טו"ה שלו וגם הכהן כ"ז שלא יקחנו לא יעבור. דז"א כנ"ל דכ"ז שלא קנאו הכהן יכול לחזור בו ושוב טו"ה הוא שלו. [דאע"ג דאסור לחזור בו אחר שהבטיח לכהן ליתן לו כמבואר ביו"ד (סי' ש"ה ס"ד) ברמ"א ע"ש מ"מ איכא טו"ה כיון דיכול לחזור]. ומא"ז מו"ר זצלה"ה שמעתי להקשות דהכא מאי טו"ה איכא כיון דשום כהן לא יטלנו מטעם החימוץ. ותי' דכמו דאר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ דנין תמיד כמו אי לא הי' האיסור. ולפע"ד אפ"ל כיון דקודם החימוץ שלו הוא דשוה ממון לכהן מפני שאפשר להטילה בצונן וממילא החימוץ הוא בדבר שלו [משו"ה אע"ג דבשעה שנתחמץ פקע טו"ה דידי' עובר עליו] דלא בכל דבר אמרינן גיטו וידו באין כאחד וצ"ע:

ולכאורה קשה לר"א דעבר משום טו"ה או משום הואיל מ"מ אפשר לבטלה ולהניחה כיון שעדיין לא נחמץ ויכול לבטלו קודם שנאסר. וגם למ"ש האחרונים דחמץ שאינו שלו לגמרי אלא גורם לממון נהי דעבר עלה מ"מ אינו ברשותו לבטלו. אכתי קשה לטעם הואיל דמ"מ אי מבטלו שוב ליכא למימר דעובר משום הואיל כיון דאם ישאל על נדרו איגלאי מילתא שהי' שלו ושפיר הוי ביטול למפרע. וי"ל דלכאורה קשה הא דאמרינן הואיל ופי' רש"י דכל נדר באמירת פיו מהני שאלה. ויש להבין א"כ גבי הפקר נמי יועיל שאלה (דהא הפקר נמי הוי באמירת פיו. ובפרט לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נדרים הי"ד) דהפקר הוא מטעם נדר ע"ש] וא"כ לא יועיל כל ביטול וגם לא מצינו שאלה בהפקר. ונראה לחלק משום דהפקר יצא מרשותו לגמרי ובדיבורא איתעביד מעשה שיצא מרשותו משא"כ בתרומה כיון דעדיין טו"ה שלו אפי' אם אינו ממון מ"מ לא יצא מרשותו לגמרי מהני שאלה ובהכי י"ל מה שתמה התיו"ט לר"א דס"ל כב"ש דאין שאלה להקדש ע"ש. ולהנ"ל א"ש דחלה שאני הואיל ועדיין הטו"ה שלו. ורשאי ליטול דבר מועט מישראל שיתן החלה לבן בתו כהן הוי כשלו. משא"כ בהקדש לשיטת התוס' בתמורה (ל"ב) דאינו רשאי ליקח ממון בשביל זה ע"ש לא הוי כשלו ולכן לא מהני שאלה לב"ש]. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דהכא כיון דכ"ז שלא נשאל על החלה אין ביטולו ביטול כיון שיצא מרשותו לא שייך להקשות דכשישאל יהי' למפרע ביטול דבידו לישאל מקודם על הביטול ואח"כ על החלה ודוק. מיהו באמת למאי דקיי"ל דגם להקדש יש שאלה צריכין לחלק באופן אחר בין הפקר דלא מהני בי' שאלה:

שם בגמ' הואיל ואי בעי מיתשל כו' והקשו רש"י ותוס' א"כ יהי' מותר נמי לאפות אחר ק"ש מטעם הואיל. ונלע"ד די"ל דדוקא לענין שיהי' נקרא שלו אמרינן הואיל. והוי שלו כמו בקבלת אחריות וכדומה דמיקרי שלו ג"כ הכא הוי כשלו מטעם דבידו לאיתשולי [וכ"כ הפנ"י ע"ש]. ויש להוסיף עוד כמ"ש קצת פוס' בקידושין (ח':) גבי מנה אין כאן וכו' דה"ה בקנין מכר דכל היכא שהוא אגיד גבי מוכר אינו נקרא של הלוקח כמו כן כאן כ"ז דאגיד גבי בעלים לא נפקא מרשותי'. כמ"ש ג"כ התוס' לעיל (ו') גבי בהמת ארנונא דכיון דהי' שלו לגמרי כ"ז שלא יצא לגמרי מרשותו נקרא שלו ע"ש אבל להיות נקרא אוכל נפש מה"ט אין ענין לזה כלל. ואין הכרח כלל לומר דר"א ס"ל הואיל לענין היתר אפי' ביו"ט. והטעם דשרי לאפותו י"ל דכיון דלולי האפי' זו של החלה המעורבת יהי' אסור לאפות כל העיסה ויהי' צריך לשרוף כל העיסה קודם ק"ש די"ל דר"א לא ס"ל העצה להטיל בצונן א"כ אפי' זו היא צורך או"נ ממש לכל העיסה ועדיף טפי מהא דממלאה אשה התנור פת כו'. וכה"ג כ' התוס' בביצה (כ"א.) ד"ה חזינן גבי קמחא דבני חילא דכיון שלא היו יכולין לאפות לצורך התינוק קודם שיאפו לבני חילא מותרין לאפות גם עבור ב"ח ע"ש]. אך לקמן בסוף הסוגיא מבואר טעמא דר"א להתיר האפי' משום הואיל. אבל אפ"ל דרמב"ח לקמן פליג אסוגיא דהכא כמ"ש גם המהרש"ל דהשתא ס"ל דאפי' שרי בלא טעמא דהואיל ע"ש ולדידי' י"ל דלא ס"ל הך הואיל אי בעי מיתשל כמ"ש רש"י שם]:

בתוס' ד"ה הואיל כו' וקשה לרשב"א לפירושו כו' המשך דבריהם נ"ל משום דבאמת י"ל דכיון דכבר אפאו אין נ"מ השתא אם יבצע מכל חדא וחדא כיון דכבר אפאו כדין מטעם הואיל. אך למ"ש התוס' מקודם דלהכי אסור לאפות החלה מטעם הואיל כיון שיהי' איסור למפרע מה שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה א"כ שפיר מקשה הרשב"א גם בזה אכן מהרש"ל ביאר דברי התוס' באופן אחר ע"ש]:

בא"ד ונראה לרשב"א לחלק כו' אבל גבי חלה לא אסרו כו'. קשה למ"ש התוס' במשנה בשם הר"י דשריפת חלה נמי לא הוי אלא איסור דרבנן ע"ש (מ"ט לא התיר ר"א איסור שריפת החלה שהוא איסור דרבנן כמו שהתיר אפיית החלה באיסור דרבנן]:

בד"ה הואיל תימה לרשב"א כו' דמצת מעשר שני כו'. ונ"ל למ"ש לעיל די"ל דמה דאוסר ר"א משום הואיל היא רק לענין בל יראה דאפי' גורם לממון עובר אבל לא להיות ממונו ממש משום הואיל. לכן נראה דבחמץ של מעשר שני ודאי עובר אפי' לר"מ דממון גבוה היא מ"מ כיון שהוא שלו לאכילה ולכל צרכיו פשיטא דהוי עכ"פ גורם לממון טפי מקבלת אחריות. ומ"מ לצאת ידי מצה אינו שלו משום דהוא ממון גבוה והיינו משום דצריך להיות עיקר הדבר שלו ולהכי אינו יוצא ידי מצה מטעם הואיל כנ"ל. ומ"ש התוס' מדאמרי' לעיל אתה רואה של גבוה ולא אמרי' הואיל ואי בעי פריק וכן בשל נכרי ל"א הואיל ואי בעי קני. כבר כתבתי לעיל די"ל כמ"ש התוס' גבי בהמת ארנונא לחלק בין אי הי' מקודם שלו או לא ע"ש [ה"נ י"ל דל"א הואיל אלא במידי שהי' מעיקרא שלו כי האי דהכא אבל לא בחמץ ש"נ וש"ג שלא הי' שלו מעולם]:

בא"ד ועוד תי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. לכאורה תמוה דא"כ ה"נ אמאי ס"ל לר"א הואיל (נימא נמי דכיון שנתחמץ לא ישאל עלי' וגם לאחה"פ לא ישאל כיון דע"י זה יהי' שלו למפרע בפסח]. וצ"ל כוונתם דאה"נ דמודה ר"א דכשנתחמץ לא עבר משום הואיל אבל כיון דבעוד שלא נתחמץ חשוב העיסה שלו אסור להביא עיסה שלו לידי חימוץ בפסח. ובסברא זו פליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל קודם החימוץ אע"ג דאחר החימוץ יתבטל ההואיל. ובזה מיושב מ"ש לעיל אמאי לית לי' לר"י הואיל מ"ש מקבלת אחריות. ולפי הנ"ל א"ש (דכיון דכשנתחמץ לא יעבור משום הואיל כנ"ל ס"ל לר"י דגם מעיקרא אינו עובר]:

דף מז.

בתוס' ד"ה ומוקדשין כו' ונראה לר"י כו' אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. לכאורה בל"ז ליכא למימר דלקי אלאו דמעילה כיון דהחרישה זו שבכאן אסורה בהנאה א"כ מה"ט ליכא מעילה כיון דליכא הנאה וצ"ע:

דף מז:

בגמ' אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור יש לתמוה כיון דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור א"כ אם חורש כדי לכסות לאו מלאכה היא ואיך שייך בזה הואיל כיון דבחרישה שהיא לצורך הקרקע דהוי מלאכה ליכא שום היתר. והי' אפ"ל דבעי לאוקמא מתני' אפי' למ"ד דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אבל בתוס' פי' בשם רשב"ם דכל ההיתר לחרוש לצורך כיסוי היא משום דא"צ לגופה וע"ז תמהני מה הואיל שייך בזה מאחר דבכה"ג לאו מלאכה היא כלל וצ"ע:

שם בגמ' לוקה משום מבשל גיד ביו"ט לכאורה קשה כיון דאכלו נהי דעביד איסור למה לא הוי בכלל אוכל נפש. וצ"ל כיון דאסור לאכלו אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש כמו דמצינו בכיסוי הדם דטריפה פטור מכיסוי משום דכתי' אשר יאכל כדאי' בחולין (פ"ה.) ומ"מ צורך קצת הוי כמ"ש התוס' בביצה (י"ב:) כיון שהי' בדעתו לאכלו ע"ש]. מיהו קשה למ"ש התוס' לעיל דחלת חו"ל דהואיל דחזיא לי' ע"י ביטול ברוב מותר לאפותה א"כ ה"נ נמי כיון דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחיל' למה לא יהי' מותר לבשלו מה"ת וצ"ל דכיון דמדרבנן מיהת אין מבטלין ואינו עומד לאכילה לכן לוקין עליו ג"כ [אך י"ל דאה"נ אי אכיל ע"י ביטול לא לקי עלי' כנראה מדברי הטו"א בסוף מגילה באבני מילואים דאי אכיל לי' שלא כד"א דמותר מה"ת לא לקי עלי' ע"ש. אבל כיון שאכלו בעיני' בלא ביטול אינו בכלל אוכל נפש]:

בתוס' ד"ה שה כו' וא"ת דבפ"ק דחגיגה נפק"ל ממסת נדבת ידך כו'. נ"ל דקושיא זו היא רק לפי' ר"י שהביא התוס' דבפסח משתעי קרא. אבל לפי' רש"י דבעולת צבור משתעי י"ל דנדבת ידך לא ממעט דבר שבחובה אלא בקרבן יחיד:

דף מח.

בגמ' אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא כו' וקשה מנ"ל דר"י חולק ואוסר לאפות קודם קריאת שם דילמא היתרא קמ"ל דאינו מוזהר על חמוצה. [ואע"ג דברייתא דמייתי הגמ' מבואר דר"י אוסר משום ל"ת כל מלאכה מ"מ למאי דמשמע דאכתי לא ידע הך ברייתא קשה כנ"ל]. וי"ל דדייק הכי מדאמר ר"י לא זה כו' אלא מפרישה ומניחה עד הערב כו' ולא הי' צ"ל אלא לא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י ואם החמיצה החמיצה ש"מ דפליג וס"ל דאין לו תקנה לאפות כלל. ונראה דאין כוונת הגמ' על הואיל ואי בעי מיתשל דלעיל דמשם אין ראי' דר"א אית לי' הואיל לקולא די"ל דדוקא לחומרא אית לי' הואיל וכמ"ש הבעה"מ אכן במלחמות השיג עליו ע"ש]. וכן ר"י דלית לי' הואיל ובעי מיתשל י"ל נמי דבעלמא ס"ל הואיל רק התם דבדידי' קיימא לאתשולי משו"ה אינו עובר דבודאי לא יתשיל כדי שלא יתחייב. ורש"י פי' דר"א ס"ל דאמרי' הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וחדא פורתא כו' אבל לפ"ז תמוה מה דאמרי' בסמוך דר"י לא ס"ל הואיל משום דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' כו' והרי למ"ד הואיל הוא מטעמא דאי בעי בצע מכל חדא. ורש"י הרגיש בזה ונדחק לפרש משום דסופו ליטל אחת לחלה. ולולי דבריו י"ל דר"א סבר דאמרי' הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' כולה לדידי' דאימר שיעשה חלה את האחרת וכן בכל חדא וחדא יכול להערים כן ולכן ס"ל לר"י כיון דחדא ודאי לא חזיא לי' ל"א הואיל כזה. וי"ל נמי דר"י ס"ל דאף כשיבצע מכל חדא פורתא נמי אין להתיר משום דאפשר למפלגינהו בלישה כמ"ש התוס' לעיל:

שם בגמ' וכמה שיעור עיסה כו' ר"נ אומר כו'. לכאורה נראה דפליגי דלמר חטים קרובים יותר להחמיץ ולמר שעורין יותר קרובים להחמיץ וזה דוחק. וראיתי בפי' הר"ח ז"ל שנדפס מחדש דמפרש דחשבון קביים לחטים הוא כמו ג' קביים לשעורים דשעורים אינם מוציאין קמח כמו חטים אלא דלר"נ שעורין קרובין יותר להחמיץ ולת"ק החימוץ בתרוייהו שוין ואפשר שגם כוונת רש"י כן. אכן הא דא"ר קבא מלוגנאה לפסחא קשה דא"כ פליג אכל הני תנאי דברייתא וגם הו"ל למימר רב אמר אי אתי לאפלוגי. ואם נאמר דהברייתא מיירי בתבואה ורב מפרש שיעור הקמח אדרבה יותר קשה דהא קמח הוי טפי מתבואה א"כ כ"ש דפליגי, ולולי פי' רש"י הי' אפשר לדחוק ולפרש דהברייתא דלעיל לא מיירי משיעור עיסה וחימוץ רק כמה שיעור עיסה דיועיל בה הטלה לצונן אם עבר ולש כשיעור הזה וצ"ע:

בתוס' ד"ה רבי כו' דקיי"ל כוותי' מחבירו קשה דלא מצינו כן אלא כדפליגי בסברות של עצמם משא"כ היכא דפליגי אי הלכה כפלוני דגם ע"ז שייך לומר מחבירו ולא מרבו ועי' מ"ש הרי"ף דהלכה כר"א דשייכא באידך דר"א דאמר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן. ונראה מדבריו דפליגי נמי בהא דאי הוי ס"ל לר' יהושע דסל מצרפן הי' מודה לר"א שיאפה קודם קריאת שם. ותמוה דהא ר"י ס"ל דתנור מצרפם וא"כ ודאי יש עצה להפריש חלה. אכן הרא"ש נדחק לפרש דברי הרי"ף דהוא ענין בפ"ע ע"ש. וגם הביא דעת הפוס' דאם כבר הי' שיעור חיוב חלה בעיסה יכולין להפריש מזו על זו בלי צירוף סל ומביא ראי' לדבריהם מדאמר ר"י דהתנור מצרפן. וראי' זו תמוה מאוד בעיני דאטו לא מצינן לפרש בדר"י דתנור מצרפן להתחייב בחלה אבל שפיר בעי להפריש מכל חדא וחדא כיון דלית לי' צירוף סל. ונראה דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דגם לענין להפריש מזה על זה פליגי אי הסל מצרפן. והנה הא דמתיר ר"א לאפות משום הואיל דרש"י פי' הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא אבל בגמ' לא משמע הכי כמ"ש לעיל מזה. וגם תמוה כמ"ש התוס' לעיל דהא עיסה חצי' של נכרי אסור לאפותה. ולכן יותר משמע בגמ' דהואיל וכל חדא וחדא יכול לאכלה והאחרת יהי' חלה על כולן להכי מתיר ר"א. וממילא דר"א ור"י פליגי בצירוף סל דלר"י לית לי' צירוף סל להפריש מזה על זה א"כ ע"כ מפריש פורתא מכל חדא וא"כ אסור לאפות כמו עיסה חצי' של נכרי אבל לר"א דס"ל הסל מצרפן שייך הואיל וכל חדא חזיא. וא"כ דברי הרי"ף נכונים דאי הוי ס"ל לר"י צירוף סל הי' מודה דמוטב לאפות קודם קריאת שם. רק משום דלא ס"ל צירוף סל וצירוף דתנור לא מהני אלא לחייב בחלה ולא שיועיל הפרשה מזו לזו כנ"ל להכי פליג אדר"א:

דף מח:

בגמ' והא איתמר עלה אריב"ל ל"ש אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו כו' ותמהו בתוס' דהא ת"ק אמר עד שישוכו ור"א מוסיף אף הרודה כו' א"כ ע"כ ר"א לא בעי נשיכה. ולכאורה י"ל דיש ב' מיני נשיכות ולפי' הרע"ב שם בחלה דנשיכה דת"ק הוא שינטל הא' עם השני י"ל דנשיכה דככרות של בבל דנעשה ממילא קצת חיבור לא הוי כשיעור הנ"ל. ובר"ש שם במס' חלה ובתוס' הרא"ש בנדה (ח'.) ע"ש] תי' דנשיכה דת"ק היא דוקא בעודו עיסה קודם שהכניסו להתנור. אך לפ"ז גם לרבנן הי' אפשר בנשי דידן דעבדי קפיזא דלינשכו נשיכה גמורה וא"כ קשה למה אמר ר"י דעבדי כר"א. ולפי' הר"ש י"ל דלשון נשי דידן נהיגי למיפא קפיזא משמע שאופין בלא נשיכה אבל מ"מ קשה כיון דלענין חימוץ לא איכפת לן בנשיכה כרגע א"כ יכולין לעשות אליבא דכו"ע. ולפי' התוס' צ"ל דודאי מסקנא דר"א לא בעי נשיכה ממילא לת"ק לא מהני סל רק נשיכה גמורה. אך לריב"ל פליגי איפכא דלת"ק סגי בנשיכה ולר"א בעינן אף רדי' ולכך פריך לי' דלריב"ל אדרבה לר"א ליכא תקנתא לחלה טפי מלת"ק:

שם בגמ' מ"ט דר"א אין לך כל סדק כו' כמה סדקים מלמטה צ"ע מה דבעי טעם לדברי ר"מ טפי מדר"י. ואפשר דמשום דחמץ גמור לעולם הסדקין מתערבין זה בזה לא ניחא לי' טעמי' דר"מ דמחייב כרת כל עוד שאינם מתערבין וניחא לי' משום דלמטה באמת נתערבו. מיהו עיקר הענין איני מבין אי הכוונה דבפנים הוא תערובת סדקים ולפ"ז נימא דגם ר"י מודה כשחותכין הבצק ומוצאין בפנים סדקים דחמץ היא. והיינו דאמרי' בפ"ק דחולין דלר"י ספיקא הוי דשמא נסדק הרבה מבפנים ולפ"ז יהי' כל המחלוקת כשא"י מה בתוכו וצ"ע:

דף מט.

בגמ' תניא ראב"צ אומר כו' ובא זונין כו' וביערנו משמע דמביא ראי' מאבוה כשיטתי' במשנה דחולין בזמנן. [וכ"נ מדברי הר"ן לעיל סו"פ קמא שכ' דמעובדא דראב"צ מוכח דהלכה דחולין בזמנן משום דמעשה רב ע"ש]. אך לכאורה מה ראי' מכאן דהא לכו"ע איכא ג"כ ביעור בזמנו ממה שמשייר מאכילתו בשבת והי' נראה להביא מכאן ראי' לדעת הפוס' שהביא הר"ן שם דמאי דמבערין לפני השבת בלא שיור הוא. ואפשר דלשון הגיע עת לבער משמע דעיקר הביעור הוא בשבת]:

שם בגמ' כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח כו' כגון מאי כו' וקשה אמאי לא כפשוטו מסעודת רשות ממש, ואפשר דלא ס"ל לאסור סעודת רשות משום דע"כ צריך הוא לאכול ומשום שאוכלין הרבה בני אדם אין איסור יותר אלא בסעודה של מצוה ואינה מצוה כדמסיק שאין המצוה כראוי גרע טפי. מיהו מדמייתי בתר הכי ת"ח שמרבה סעודתו בכ"מ משמע כפשוטו דכל סעודת רשות אסור. ולפ"ז צ"ל דכגון לאו דוקא רק דבא לומר דכגון זו נמי לא מיקרי סעודה של מצוה כנ"ל וכ"מ מדברי המאירי כאן ומדברי הרמב"ם באבות (פ"ד מ"ו). אך מהא דאי' בחולין (צ"ה:) דרב לא אכל מסעודת רשות משמע כמ"ש הכ"מ (פ"ה מה' דיעות ה"ב) לפרש דברי הרמב"ם שם דאין ראוי לת"ח לאכול בסעודת רשות רק מדרך המוסר אבל איסור ליכא אלא בהני דאמרי' הכא בגמ' ע"ש. ולמאי דפי' רש"י בחולין שם דהא דרב ל"א בסה"ר מיירי בבת ת"ח לע"ה משמע דבסעודת רשות דעלמא אין להחמיר כלל. אבל דבריו צ"ע דא"כ מאי רבותא דרב דבכה"ג כל ת"ח אין רשאי ליהנות ממנה]:

בתוס' ד"ה אם כו' וקשה לר"י א"כ הו"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדלקמן כו' מן המודיעים ולחוץ וי"ל דהתם רבותא קמ"ל דהו"א דתלוי הכל כפי הריחוק מן העזרה כדס"ל לאינך תנאי התם דאמרי מאסקופת העזרה א"כ יהי' השיעור להאי תנא בכל רוח כמן המודיעים לעזרה ובאמת אינו כן רק כמדתה ממש עד העיר כן בכל צד של העיר כדפירש"י ובגמ' שם השיעור חמשה עשר מילין מירושלים. והוי שפיר רבותא [הא דקתני וכמדתה לכל רוח לידע דהשיעור הוא עד העיר דאי עד העזרה אין השיעור שוה לכל רוח די"ל דהבא מן המודיעים לירושלים קרוב יותר לעזרה מן הבא משאר הרוחות או איפכא דשאר הרוחות קרובין יותר לעזרה]. משא"כ הכא דפי' רש"י מכפר צופים רואין בהמ"ק עצמו א"כ אין טעם לחלק בין כפר זה לכפר אחר וממילא ידעינן דכמדתה לכל רוח כנ"ל:

בד"ה ושורפו כו' וקשה לר"י אי דאורייתא הוא כו' וי"ל דמה"ת יכול לשורפה בכ"מ כו', ולדבריהם בבשר ק"ק אה"נ דאין חילוק אם עבר צופים או לא והרי משנתינו סתמא תנן. לכן אפ"ל פירש"י דעיקר פי' הכתוב בקודש באש תשרף הוא דכשהבשר בקודש צריך לשורפו שם ואסור להוציאו לחוץ מפני דקדושתו עליו כמו קודם שנפסל וקמ"ל קרא דכשהיא בפנים שורפו שם. אבל כל שהיא עתה בחוץ מה"ת א"צ להביאו לפנים כדי לשורפו שם ולכן א"ש דכאן הוי רק דרבנן כשאיננו עכשיו בפנים. ובהדיא פי' רש"י לקמן (סוף ע"ב) דחזרתו מדרבנן הוא ע"ש:

בד"ה וחכמים כו' אומר ריב"א דמפרש בירושלמי דבחמץ כיון דאית לי' תקנה מדאורייתא בביטול לא החמירו ולכאורה) קשה לדבריהם לעיל דגם בשר קודש לענין לחזור מדרבנן הוא א"כ אין בו חומר טפי מחמץ אחר הביטול. ואפ"ל כוונתם בדוחק דלענין חמץ כיון דסגי בביטול בחשיבות תליא מילתא לכך פחות מכביצה דלא חשיב גם חכמים הקילו בו טפי אבל בקדשים לא תליא בחשיבות וצ"ע. מיהו קשה למ"ש הפוס' הטעם דרבנן הצריכו ביעור ולא סגי בביטול משום דחיישי דילמא אתי למיכל מיני' א"כ מ"ט לא חייבו לחזור בפחות מכביצה. וצ"ל דפחות מביצה אינו חשוב בעיניו ולא שכיח כ"כ שיבוא לאכלו:

דף מט:

בגמ' ע"ה מותר לקורעו כו' עי' ברי"ף דמוקי לה ברודף אחר הזכר וערוה ותמוה כמ"ש הר"ן ורא"ש דא"כ ת"ח נמי. ואפשר דכל רודף אין רשאין להמיתו מיד דעביד אינש דגזים ולא עביד רק כשרואין שמתחיל לעשות המעשה וכל זמן שיש עוד שהות להמתין ממתינן לו אבל בע"ה ודאי דיעשה כמו שאומר שהוא ברשות לבו לכך הורגין אותו מיד וכעין זה פי' המאירי ע"ש]:

שם בגמ' ע"ה אסור להתלוות עמו כו' על חייו לא חס כו' כו' פי' רש"י ללמוד תורה ולחיות לכאורה קשה דא"כ אין חשש על חיי חבירו שיהרגנו אלא שימנענו מללמוד. וצ"ל דכיון שהניח הע"ה ד"ת ולא חס על חייו עבור תאוות לבו כן אם יתגבר עליו התאווה להרוג לזה ג"כ לא ימנע. אבל מדברי התוס' ד"ה ואין משמע דלא ס"ל כפירש"י]:

שם בגמ' עד כמה הן מזמנין כו' פי' רש"י שלשה שאכלו כו' חייבין לזמן. לפ"ז י"ל דדוקא לענין זימון פליגי אבל בהמ"ז לכו"ע בכזית צריך לברך (וכמ"ש הפנ"י בברכות (מ"ט:) להוכיח מדברי רש"י שם במתני' ר"פ שלשה שאכלו אך במהרש"א שם פי' כוונת רש"י באופן אחר ע"ש]. אבל התוס' כ' דחיוב בהמ"ז מה"ת אינו אלא בכדי שביעה ממש וכמבואר בתוס' בברכות שם דה"ה דפליגי בחיוב בהמ"ז בלא זימון ע"ש]. אך הראי' שהביאו התוס' מהא דאמרינן דמדקדקין על עצמן כו' י"ל דהיינו שדקדקו ואמרו דגם בכזית או כביצה הוי כדי שביעה דהא האי קרא דישא ה' פניו נאמר ג"כ אז קודם שהתקינו חכמים. וכן פי' היראים (סי' כ"ד) ע"ש. וכ"מ במהרש"ל כאן דלמסקנא דפליגי בקראי לא פליגי אלא לענין זימון ע"ש. אבל דבריו צריכין ביאור. אכן הרשב"א בברכות שם כ' דאביי פליג אהא דר"ע דאמר דישראל מדקדקין על עצמן וכ"כ הרמב"ן במלחמות בברכות (פ"ג) ע"ש]:

בתוס' ד"ה לא מצא כו' משמע דגבאי צדקה עדיפי כו' י"ל דלענין מעלה וחשיבות חשוב טפי מלמד תינוקת אבל ליקח בתו יותר עדיף זה שיכול להשגיח עלי' ולשמרה ע"פ צניעות וכדומה:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה