שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה
דף כא.
במשנה כ"ש שמותר לאכול מאכיל כו', פי' רש"י לדיוקא איצטריך דמשעה שאסור לאכול אסור להאכיל. וקשה דהא תנא סיפא בהדיא עבר זמנו אסור בהנאתו א"כ לא הו"ל למיתני ברישא אלא כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה וכן הקשה האו"ח ע"ש שהניח בצ"ע]. וי"ל כוונת רש"י דאסור להאכיל אף לבהמת הפקר כמ"ש בירושלמי לא יאכיל וס"ל לרש"י **כמ"ש הפר"ח (סי' תמ"ח) ובמקו"ח שם מבואר דגם בחמץ שעבר עליו הפסח אסור. ובזה י"ל גי' הש"ק בירושלמי כאן דז"א דאסור להאכיל לבהמת הפקר. והיינו מדקתני כ"ש כו' מאכיל לבהמה וכנ"ל. אכן לפמ"ש הלבוש (סי' הנ"ל) דאסמכוהו רבנן אקרא ע"ש משמע דמדאורייתא מותר להאכיל לבהמת הפקר וכ"כ בתשו' זקני הפנ"י (ח"א סי' י"ב) להוכיח מדברי רש"י לעיל (ה: ד"ה ש"מ) י"ל דבע"פ בשעות דרבנן ובחמץ אחה"פ לא אסרו. ועי' במנחות (ק"א:) ברש"י ד"ה מה ובשטמ"ק ובצ"ק שם:** דגם ע"פ בשעות דרבנן אסור ומ"מ לדינא לא ברירא לי אי אסור בע"פ וצ"ע בפוסקים:
שם במשנה רי"א אין ב"ח אלא שריפה וחכ"א אף מפרר כו' משמע דלחכמים שריפה כ"ש דעדיף וקש' כיון דנקברין אפרן אסור א"כ אסור לשרוף כדאי' בתמורה (ל"ד:) וכן הקשה במג"א (סי' תמה) על הרמב"ם אכן דברי הרמב"ם י"ל דמ"ש דשורפין חמץ היינו קודם שש דמותר בהנאה אחר השריפה כדין חרכו קודם זמנו וגם בשש גופא כ"ז דליכא איסור תורה י"ל דלא גזרו שמא יהנה באפרו אבל אחר שש י"ל דמודה הרמב"ם דאסור לשרוף. אבל במשנתינו א"א לפרש כן למ"ש התוס' לעיל (י"ב:) דמ"ש ר"י אב"ח אלא שריפה היינו דוקא אחר שש וע"ז אמרו חכמים אף מפרר כו' א"כ משמע דגם אחר שש רשאין לשורפו וקשה כנ"ל. ולכאורה הי' נראה לפמ"ש רש"י והרע"ב הטעם דנשרפין לא יקברו משום דילמא משכח לה אינש ע"ש א"כ נראה דדוקא קבורה אסור אבל מפרר וזורה לרוח שרי נמצא דפי' נשרפין דקתני התם הוא דצריך כילוי וביעור מן העולם ול"ד שריפה. ולפ"ז י"ל דלכו"ע חמץ מן הנשרפין לענין איסור קבורה דהא כתי' תשביתו וצריך לבערו מן העולם אלא דר"י מוסיף לומר דאב"ח אלא שריפה כמו נותר וע"ז פליגי חכמים אבל הם מודים דחמץ צריך ביעור מן העולם. (וממילא אפרן מותר כמו בשאר נשרפין משום דנעשה מצותו כמ"ש התוס' שם בתמורה ע"ש]. והא דבסוף תמורה אמרינן בגמ' סתם לן תנא כר"י דאב"ח אלא שריפה ע"ש. י"ל דקאי על לשון המשנה שם דתנן חמץ בפסח ישרף משמע דוקא שריפה וזה לר"י דוקא אבל לכו"ע הוא בכלל שאר נשרפין דקתני התם לענין דצריך ביעור מן העולם כמ"ש. אך באמת אין כן דעת התוס' כאן ע"ב ד"ה בהדי. וגם לשון הגמ' כאן בהא דקתני לא יסיק כו' דאמרי' ל"צ לר"י משמע דלרבנן אינו מן הנשרפין א"כ צ"ע לשון אף. גם הרא"ש כ' לקמן (סי' ג') דראוי להחמיר ולשורפו וצ"ע ועי' בתוס' חדשים מ"ש בזה]:
בגמ' אבל חי' דאי משיירא מצנעא אימא לא וקשה כיון דבאמת פי' רש"י דאינו עובר כל כמה דלא משכח וכמ"ש ג"כ לעיל (ו'.) גבי יוצא בשיירא דשמא ימצאנו ביו"ט ל"ל למיתני חי', אכן י"ל דהכי קאמר דכיון דאורחי' להצניע הוי כנהנה ביו"ט מחמץ דכיון דאורחא דמילתא שאוכלת מזה גם אח"כ א"כ הוי כנותן לה על כמה ימים ונהנה אח"ז איסורו קמ"ל כיון דאינו מכוין לכך מותר. ולכך לא מסיק הגמ' הכא מכח ב"י ובל ימצא וגם לשון מצנעא לה א"ש. ואפשר לפרש כל הסוגיא דהא דמאכיל לחי' היינו ברשות הרבים ולא בחצירו דפשיטא להתנא כדקתני בפ"ק דמה שמשייר יניחנו בצינעא כמ"ש התוס' ד"ה ואי] ולבהמה מאכיל אפי' ברשותו. וכוונת הגמ' הוא דאי תנא חי' הו"א משום דמיהת מצנעא א"כ הבעלים אין נהנין דבכל יום נותן לה לאכול ואינו נהנה ממה שמצנעת לעצמה אבל בהמה דחזי לה ולא אסיק אדעתי' נמצא נהנה. ומאי דמסיים וקאי עלי' בבל יראה הוא משום דבאמת בהמה בחצירו נמי שרי. עוד י"ל בישוב קושי' התוס' מהא דתנן בפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצינעה דלעיל עיקר החשש הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' והכא מסתמא במאכל בהמה מיירי דאינו ראוי לאכילת אדם דליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיני', גם י"ל דבנותן לפניהם שיעור אכילה תלינן דאכלתי' אבל התם חיישינן שתטול ככר גדול. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט לשון המשנה מאכיל לבהמה וחי' כיון דבגמ' עבדו צריכותא הו"ל להשמיענו דמותר לבהמה וחי':
שם בגמ' לאפוקי מהאי תנא דתניא בש"א לא ימכור אדם חמצו כו' פי' רש"י דב"ש ס"ל דצריך לבערו מן העולם. וקשה לפ"ז מה מהני מה שיודע בו שיוכל לכלות קודם הפסח כדמשמע מדברי רש"י ד"ה שלשים יום ע"ש] דהא י"ל שמא לא יאכלנו קודם פסח כיון דס' תורה הוא. ולולי פירש"י הי' נראה דלב"ש נמי אינו אלא איסור דרבנן כמ"ש התוס' טעמא דריב"ב משום דכותח שם בעליו עליו ויסברו שמוכרו בשליחותו וב"ש ס"ל דבכל חמץ של ישראל חיישינן דהרואה שמוסרו לנכרי והוא מוכרו אח"כ בפסח יאמרו דבשליחותו מוכר ולהכי כל שיש ספק שלא ישאר ממנו בפסח מותר. כמ"ש בחי' שבת (י"ח:) דכ"מ מדמייתי לה התם בגמ' גבי הא דאסרו ב"ש למכור לנכרי ע"ש סמוך לחשיכה ע"ש], ולפי' רש"י נראה דקודם ל' ודאי גם לב"ש מותר דלאו חל עליו עדיין חובת ביעור כלל. אך יותר יש להקל דדוקא בע"פ אסרו ב"ש. וקצת פנים לזה מפ"ק דשבת דמייתי האי פלוגתא גבי הא דלא ימכור לעכו"ם בע"ש ושם רק בע"ש אסור א"כ י"ל גם הכא דוקא בע"פ אסור. וגם איכא קצת הוכחה לזה מדריב"ב לפירש"י דכב"ש ס"ל א"כ קשה מה חידש ריב"ב לאסור בכותח הלא גם בכל חמץ אע"ג דאין הדבר ברור שישהנו העכו"ם בפסח אסרו ב"ש ומאי קמ"ל בכותח [וכן הקשה הב"ח (סי' תמ"ג) ע"ש דהוכיח מזה כפי' התוס']. והגם די"ל הרבותא בכותח אע"ג דאינו חמץ גמור מ"מ יותר נראה דדוקא כותח הואיל ובודאי ישהנו עכו"ם אסור למכור ל' יום קודם הפסח אבל בשאר חמץ שאינו אלא ספק לא אסרו ב"ש אלא בע"פ. מיהו לפי' התוס' דריב"ב אתי כב"ה י"ל דלב"ש אסור גם קודם ע"פ ואפשר גם קודם ל':
בתוס' ד"ה עבר זמנו כו' דמיו מותרין כדתנן בפ"ב דקידושין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דגם לבעלים דמיו מותרין. אבל התוס' בפ"ק דחולין (ד':) כ' דאסור למחליף עצמו מדרבנן רק דלענין קדושין הקילו ע"ש. וכן דעת הב"ח והט"ז (סי' תמ"ג) וע"ש במג"א ובח"י]. אכן לדעת רש"י שם אפשר דגם מה"ת אסור. ולכאורה הי' נראה כן מסברא דנהי דאינו תופס את דמיו להיות איסור הנאה לגבי אחרים מ"מ הוא עצמו גומר הנאתו ע"י הנאת הדמים מהחמץ. דהא ודאי אם ירצה למכור חמצו לנכרי ע"ד שישליך העכו"ם דמיו לאיבוד נראה דשרי כיון דאינו נהנה כלל וכיון דבמתנה אסור ליתנו לעכו"ם א"כ רשאי למוכרו באופן הנ"ל. נמצא דעיקר איסור מכירה לעכו"ם הוא ע"ד להנות בהמעות א"כ ע"י הנאתו מהמעות גומר ומסיים איסור הנאה של החמץ. רק לפ"ז קשה הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וי"ל דס"ל לרש"י דכיון דהאשה מותרת ליהנות מדמיהן שפיר מקודשת ואע"ג דאסור בהנאה להמקדש מ"מ שפיר מקודשת כיון שבא לה הנאה על ידו והוי כמו שחוק לפני רקוד לפני דמקודשת וע' במל"מ (פ"ה מה' אישות) שהאריך בזה ואסורה לעלמא בלא גט ואה"נ דלדידי' נמי אסורה מטעם הנ"ל עד שיקדשנה פעם אחרת. איברא דבקידושין (נ"ב:) גבי מקדש בחלקו לא משמע הכי אך יש כמה חילוקים בזה בפוס' ואין להאריך. (מיהו ברש"י בע"ז (נ"ד:) מבואר דהא דלמחליף עצמו אסור אינו אלא מדרבנן ע"ש]:
בד"ה ואי כו' הקשה רשב"א כו' ויש לחלק כו' וקשה כיון דמסקנת התו' מקודם דכשאינו מצוי לו ליכא משום בל יטמין כמו שהוכיחו מגמ' דלעיל א"כ מה בכך דחולדה טומנת ומצנעת טפי מחי' המגדלים בבתים. וצ"ל דחיישינן שמא ימצאנו ביו"ט ויעבור עליו או שיבוא לאכלו משא"כ בחי' שאינה מצנעת כל כך לא חיישינן ב' חששות דשמא תצניע ושמא ימצאנו כיון דהצנעה גופה לא שכיח בה. אבל יותר הי' נ"ל קושית התוס' דעיקר ההיתר כאן למסקנא משום דמבטל כל החמץ כדקיי"ל הבודק צריך שיבטל. (וי"ל דגם החמץ שמשייר אחר הבדיקה לצורך אכילתו הוא בכלל הביטול אם ישאר ממנו ברשותו. אכן התוס' נראה דס"ל כמ"ש הרא"ש (פ"ק סי' ט') והטור (סי' תל"ד) דמה שמשייר אינו בכלל הביטול]. רק דס"ד הי' לאסור מטעם שמא ישכח מלבטל וקמ"ל דלא חיישינן להכי אבל התם כשתטול חולדה יצטרך בדיקה מחשש דילמא אתי למיכל. משא"כ הכא במה שנותן לפניהם לאכול י"ל דל"ח שיבוא לאכול את הנשאר דנמאס אצלו וביטלו ממאכל אדם. ולהכי נקט כאן הגמ' טעם האיסור משום לאו דבל יראה ולא משום דאתי למיכל כמ"ש:
דף כא:
בגמ' ריב"ב אומר כותח כו', פי' התוס' דגם לב"ה אוסר ע"ש. והטעם צ"ע דמהיכי תיתי יחשדו אותו שמכרו בפסח כיון דמנהג העולם הוא ליקח כותח על זמן רב. והנה הפוסקים השמיטו דעת התוס' והרא"ש שדרכו להעתיק דברי התוס' ג"כ השמיטו. לכן הי' נראה דגם לתוס' לא קיי"ל הכי די"ל דמ"ש בגמ' לאפוקי מהאי תנא ר"ל מריב"ב דאי לא"ה הו"ל למימר לאפוקי מב"ש. והיינו משום דסתמא תני ומוכרו לנכרי משמע דכל מיני חמץ מותר למכור אף כותח א"כ לדינא לא קיי"ל הכי. אכן בפסקי תוס' הביאו זה לדינא ע"ש. והב"ח (סי' תמ"ג) החמיר בזה ע"ש. מיהו גם לתוס' נראה דקודם ל' מותר אפי' בשכר שדרכו להעמיד כמה חדשים דמ"מ קודם ל' יום אין מוטל עליו חששא דחשד של פסח. דא"נ לומר לשיטת התוס' הטעם דל' יום הואיל וכותח עשוי לל' יום. אך במהרש"ל נראה שהבין כן והנלע"ד כתבתו. שוב ראיתי בחי' מו"ז הרי"מ ז"ל שהקשה לפי' ר"ח היכי נזכר במתני' כותח ע"ש. ונראה דפשיטא לי' דלאפוקי מהאי תנא היינו ריב"ב דכותח ע"ש:
שם בגמ' דאמר רבא חרכו קודם זמנו כו' כ' התוס' דמיירי בנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעיפשה בפ"ק ע"ש. אכן מלשון רש"י שכ' שבטל טעמו ומראיתו משמע דאפי' עודנו ראוי לכלב מותר בהנאתו, וי"ל דס"ל לרש"י דהוי נוקשה וא"כ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י דלקמן (מ"ג) בשיאור דלר"י דאוכלו פטור וסתם מתניתין כן הוא התם י"ל דבנפסל מאכילת אדם לא אסרו [והא דפת שעיפש' אתיא כר"מ דנוקשה אסור מדאורייתא]. איברא דהמג"א (ריש סי' תמ"ב) כ' דנוקשה הוא דוקא היכא דמעולם לא הי' ראוי לאכילה אבל רש"י י"ל דלא ס"ל כן. גם י"ל דלקמן (מ"ה:) פליג ר' נתן בפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם וס"ל דאינו מטמא טומאת אוכלין ויתכן לומר דה"ה לענין חמץ פליג ר"נ. ובתר הכי איתא התם ברייתא בעריבת עבדנין דאר"נ דאם נתן לתוכן עורות א"ח לבער ואמר רבא שם דהלכה כר"נ ומשמע דת"ק פליג אר"נ ורחוק הדבר שיחלקו במציאות. והי' נראה לפרש דע"י העורות לא נפסל מאכילת כלב ור"נ לטעמי' דבנפסל מאכילת אדם סגי וממילא רבא ס"ל הכי כר"נ ומימרא דשמעתין נמי רבא הוא וס"ל דאם חרכו ובטל מאכילת אדם סגי כנ"ל לישב שיטת רש"י. אך הרמב"ם וכל הפוס' כ' כשיטת התוס':
עי' בהרא"ש מ"ש דהא דתנן מותר בהנאתו דוקא הנאה הוא דשרי אבל באכילה אסור משום דאחשבי', וסברא דחוקה היא כיון דלא חל עלה שם איסור חמץ מה בכך דאחשבי'. ולענ"ד אפ"ל דאה"נ דבאכילה נמי שרי אם חרכו קודם זמן איסור אך הכא דמיירי בחרכו בשעה חמישית דקאי ארישא דמתניתין בשעה שמותר כהן לאכול וגם רבא י"ל דמיירי קודם זמן איסור הנאה וא"כ כיון דלאיסור אכילה החמירו לאסור ב' שעות ה"ה נמי כאן לאכול בפסח החמירו דשמא טעה בשעה ונמצא דחרכו לאחר זמן איסור ולהכי דוקא בהנאה שרי אבל אי חרכו קודם שעה חמישית אה"נ דבאכילה נמי שרי כנ"ל:
שם בגמ' ופליגא דר"א כו', לכאורה קשה דנהי דכל איסורין למדין מנבילה או מאותו דאסורין בהנאה מ"מ י"ל דוקא איסורים של כל. השנה דגוף הדברים אסורים לעולם אבל חמץ דאין איסורו כל השנה אין ללמוד מנבילה. וכמ"ש בירושלמי כאן דמה"ט חדש מותר בהנאה משום שקבע לו הכתוב זמן ע"ש]. ולהכי צריכין למילף איסור הנאה מדכתי' לא יאכל. והי' אפ"ל דדוקא לר"מ דר"א קאי בשיטת ר"מ מדאמר עד שיפרט לך כו' שפרט בנבילה [וכמ"ש התוס' בחולין (קי"ד,:) ד"ה עד דר"א לא מתוקמא אלא כר"מ ע"ש וכ"מ לשון הגמ' לקמן (כ"ג:) דאמרי' ור"א נפיק לה מנבילה]. וכיון דצריך הכתוב לפרט היתר הנאה משמע דבלשון אכילה נכלל הנאה א"כ ה"ה לא תאכל חמץ ג"כ משמע איסור הנאה. אבל לר"י דיליף מאותו דהוי רק מיעוט לכל איסורין שפיר י"ל דדוקא איסורין דכוותי' ממעט שאסורין לעולם ולא חמץ בפסח. ובזה י"ל דברי הרמב"ם ז"ל דמביא לדר"א ודחזקי' משום דפוסק כר"י דס"ל דברים ככתבן ולא ילפי' א"ה מנבילה אלא מאותו וי"ל דחמץ שאני שאינו איסור עולם כנ"ל. ואע"ג דהרמב"ם (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ו) כ' ג"כ כדרך שפרט בנבילה ע"ש ע"כ צ"ל דלאו משום דס"ל כר"מ נקט הכי כמ"ש הלח"מ שם דהרי הביא ראי' נמי מחלב ע"ש]. והא דאמרי' בגמ' ופליגא דר"א היינו רק דחזקי' ס"ל כר"י ור"א משמע דס"ל כר"מ. מיהו פשט הסוגיא משמע דר"א קאי נמי אליבא דר"י ובאמת צ"ע טובא כיון דר"א מזכיר רק מנבילה מנ"ל להגמ' דאליבא דר"י נמי מיירי:
שם בגמ' אלא לר"י כו' הא כל איסורין שבתורה מנ"ל כו' לכאורה קשה הא מדצריך למיכתב או לדברים ככתבן מוכח דכל איסורין בהנאה דאי לא"ה אפי' בלאו או מיתורא דקרא נדע דדברים ככתבן דאי לא"ה קרא למה לי וי"ל דאה"נ אי לאו דכתי' או הוי ידעינן להוכיח מהכא דכל איסורין אסורין בהנאה אבל השתא דכתי' או שוב אין הוכחה על כל איסורין כיון די"ל דאתי לדברים ככתבן. גם י"ל דהגמ' מקשה אדר"א דמנ"ל למילף א"ה לכל איסורין שבתורה ולומר דלר"י להקדים לא צריך קרא דילמא לר"י נמי או להקדים ודברים ככתבן אתיא לי' מיתורא דקרא מדצריך או להקדים מוכח דבלאו או לא הוי ידעינן ממשמעו דקרא וע"כ משום דאיצטריך לדברים ככתבן] ודוק:
ובגוף הדין דברים ככתבן נראה לכאורה מסוגיא זו דלר"י דוקא גר בנתינה ולא במכירה וכ"פ רש"י להדיא. אך מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' ע"ז ה"ד) נראה דלעכו"ם דוקא במכירה ואסור בנתינה אבל גר בין במכירה בין בנתינה וכן הוא משמעות הסוגיא בע"ז (כ'.) דאמרינן התם לא תחנם תנאי היא דתניא כו' ע"ש דמשמע דדברים ככתבן לא קאי אלא לאסור גוי בנתינה. ועוד משמע התם דאינו כלל מיוחד לנבילה אלא דכן היא בכל דבר איסור והיתר דאסור ליתן לגוי. וא"כ תמוה כל הסוגיא כאן דאי כל איסורין מותרין בהנאה ולא בא הכתוב אלא לומר דאין ליתן מתנה לגוי מה ענין זה לנבילה. אכן נראה לפרש דודאי השתא דילפינן מאותו דגם לר"י כל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ממילא אצטריך הפסוק להתיר הנאה אלא דאו מיותר שפיר י"ל דסגי למילף מיני' לאסור גוי בנתינה וכדפסק הרמב"ם ז"ל. אבל הגמ' פריך שפיר דאי לאו דכתי' אותו י"ל דבאמת כל איסורין מותרין בהנאה וקרא להחמיר אתי דבנבילה אין היתר אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה דוקא. דבשלמא לר"מ דמסתבר לי' לדרוש תתננה ומכור לגר ולנכרי א"כ אין לפרש כן אבל לר"י שפיר י"ל לדרוש דברים ככתבן באופן זה ג"כ כנ"ל. וגם מה שפי' רש"י ז"ל להחמיר דגר דוקא בנתינה הכל לפי קושית הגמ' כנ"ל דמה"ט כתבה תורה דוקא בנבילה לאסור מכירה לגר דאי לא בא אלא לאסור נתינה לעכו"ם מ"ט כתי' כאן בנבילה כנ"ל]. אבל למסקנא דכל איסורין אסורין בהנאה א"כ קרא לגופי' אתי רק דמכאן מוכח דדברים ככתבן י"ל דהיינו רק לאסור לגוי במתנה כנ"ל. ובזה א"ש קצת לשון ר' אבוהו עד שיפרט לך כו' בנבילה. והלא לר"י ילפינן מאותו ובפרט לקמן סוף הסוגיא דאמר א"ב חמץ כו' למר יליף לה מנבילה כו' אותו למעוטי הני כו' התחיל בנבילה ומסיים באותו ע"ש בפירש"י דמשמע דמעיקרא אליבא דר"מ ואח"כ אליבא דר"י וזה דוחק ולמ"ש י"ל דבאמת לגר אשר בשעריך כו' אתי להתיר הנאה גם לר"י דאי לאסור ליתן לגוי במתנה אין ענין לנבילה רק דבלי אותו הו"א דדברים ככתבן באופן אחר כנ"ל אבל למסקנא נהי דלא ילפינן אלא מאותו מ"מ פרט היתר דנבילה כפשטי' וא"ש מה דאמר ר"א עד שיפרט לך כו' בנבילה:
שם בגמ' ור"מ או להקדים נתינה דגר כו' ור"י סברא הוא כיון דגר אתה מצוה להחיותו כו'. ותמוה כל הסוגיא דאי באמת אם יש גר ונכרי צריך ליתן לגר ולא למכור לעכו"ם ור"י נמי מודה מסברא למה השמיטו הרמב"ם וכל הפוס' דין זה ובפרט מה דאמרי' דלר"י סברא היא אין מובן כלל [כמ"ש התוס' בע"ז (כ'.) ד"ה ור"מ] כיון דיכול למכור לעכו"ם אפ' לעני ישראל אינו מחויב ליתן ולהפסיד כל ממונו ומצות צדקה יש לה שיעור ותו קשה לי כיון דר"מ דריש לגר תתננה או מכור ותתננה או מכור לנכרי ואו להקדים א"כ יהי' נמי נתינה דעכו"ם קודם למכירתו. ותו כיון דנתינה לגר קודם למכירה דגר נמצא דמודה ר"מ דאסור למכור לגר כיון דנתינתו קודמת ור"מ אמר בפי' מכירה לגר מנ"ל. ולכן נלע"ד דאין פי' קדימה זו דמחויב להקדים נתינתו לגר למכירה לנכרי רק הפי' דר"מ ס"ל דרצה הכתוב להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי הואיל וזה מצוה וזה רשות ואי לאו דכתיב או לא הי' מוכח דזה מצוה ולהכי כ' או לומר דזה מצוה וזה רשות. ועלה קאמר שפיר ר"י דפשיטא דמצוה היא הואיל ומצוה להחיותו. ור"מ י"ל דס"ל דקרא דגר ותושב לא מיירי כלל בגר תושב כמ"ש הרמב"ן פ' בהר בשם תרגום אונקלוס דהוא מפרש הכל על ישראל שתקרבהו שידור ויתיישב ויהי' עמך ע"ש להכי צריך לי' קרא דהכא. ולכן הרמב"ם לא הוצרך להביא זה הדין דאנן מפרשין גר ותושב כפשיטו דצריכין להחיותו כר"י ולא צריך קרא:
בתוס' ד"ה כל הקשו לר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכ"ת אין ה"נ א"כ לקמן כו' לימא דאיכא בינייהו הא. יש לדקדק לפמ"ש התוס' לקמן (כ"ח:) ד"ה וחד דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם ולכך גם לחזקי' אמרינן דכל איסורי חמץ פי' הנאה ע"ש א"כ מה קשיא להו הכא דגם לחזקי' י"ל דאיכא כרת על הנאה מה"ט וכן הקשה השעה"מ (פ"א מה' חו"מ) ע"ש שנדחק בזה]. ועי' במהרש"א שם שהקשה למ"ש התוס' לענין נוקשה דאין לומר דלחזקי' כיון דמרבינן נוקשה לאכילה ה"ה להנאה דא"כ כרת נמי לחייב א"כ גם בלפני זמנו נימא הכי ותי' דבלפני זמנו איכא קרא דפטור מכרת ע"ש. ודבריו אין מובנים לע"ד דמ"ש התוס' דכיון דמרבינן לאכילה ה"ה להנאה היינו מטעם דאמרי' דאהדרי' לאיסורא קמא דנוקשה שוה לחמץ גמור ע"ז שפיר הקשו דא"כ כרת נמי לחייב. אבל בלפ"ז לא אמרו דאהדרי' לאיסורא קמא שיהי' לפני זמנו שוה לתוך זמנו רק כיון דחד כו' לא נחלק ביניהם וע"ז לא שייך כלל להקשות דכרת נמי ליחייב דנהי דלא תאכל פי' הנאה מטעם לא נחלק אבל לא כי כל אוכל כמ"ש התוס' כאן אליבא דר"א. וע"כ צ"ל דהמהרש"א הקשה מצד עצמו למה לא תי' התוס' בנוקשה ג"כ דמכח דלא נחלק ביניהם אמרינן דלא תאכלו דמרבינן מיני' נוקשה ג"כ פי' איסור הנאה דא ודאי קושיא הוא אבל ע"ז לא תי' כלום לפי מ"ש (דע"ז. אין להקשות דא"כ כרת נמי לחייב כנ"ל]. וע"ש בפ"י ובצל"ח דכולם מסכימין לדברי המהרש"א ולע"ד דבריהם צ"ע. אבל עכ"פ גם לדבריהם קשה הכא דנימא לא נחלק ביניהם ג"כ לענין כרת. והנלע"ד בזה דסברא דלא נחלק לא שייך אלא בלפני זמנו ולאח"ז דאיכא ב' פסוקים שוין ומסברא מוקמינן חד לתוך זמנו ע"ז שפיר י"ל דלא נחלק. אבל לענין כרת לא שייך לומר לא נחלק דא"כ הו"ל לכתוב הך קרא דמשמע הנאה גבי כרת דחמירא טפי משא"כ התם ל"ק דהו"ל לכתוב הריבוי אצל לפני זמנו דהא לא מפורש בקרא הריבוי אצל תוך זמנו דוקא אבל כאן דמפורש הריבוי אצל לאו שפיר לא נלמוד לכרת. משא"כ לר"א דבלשון אכילה הוי נמי הנאה שפיר הקשו התוס' דא"כ כרת נמי לחייב. ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה המהרש"א דבנוקשה ג"כ לא שייך סברא דלא נחלק ביניהם דהא נוקשה מרבינן מכל מחמצת א"כ הו"ל לכתוב הריבוי דהנאה אצל מחמצת דהוא רבותא טפי ולכך לא שייך סברא דלא נחלק. ואין לדחות דמ"מ כיון דאמרינן בלפני זמנו ולאח"ז דלא נחלק ובחד מינייהו כתי' מחמצת ע"כ מרבינן מחמצת ג"כ בהנאה דז"א דאנן קיי"ל כר"ש דקרא דמחמצת לא קאי ג"כ אלא אתוך זמנו כ"נ בישוב לשון התוס' דהכא ודהתם ונכון לע"ד בעזה"י:
ובעיקר קושית התוס' י"ל דבחמץ דכתי' לא יאכל מודה ר"א דלכך נכתב לומר דשאר לשונות הכתובין בחמץ אינם אסורין בהנאה וממילא אינו בכרת ג"כ, ובהכי מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן דנימא איכא בינייהו נוקשה ע"ש דגם לר"א נוקשה מותר בהנאה. ובזה מיושב ג"כ מה דנצרך בחמץ לא יאכל לר"א כמ"ש לעיל מזה אכן כבר כתבתי דלא משמע כן לקמן רק דלר"א אין חילוק בין לא יאכל ללא תאכל ועוד יבואר אי"ה. ומפי מו"ז ז"ל שמעתי לתרץ דהא דהנאה בכלל אכילה היינו דאכילה יש בו ג"כ הנאה ולכן הנאה בלבד הוי כחצי שיעור ואפשר דכן הוא כוונת הה"מ (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ז) מ"ש דאיסור הנאה הוא כחצי שיעור ע"ש] אבל אכילה שלימה לא הוי וליכא עונש. ויש להוסיף על דבריו דמה"ט נמי שלא כדרך הנאתו אינו לוקה דאכילה שלימה הוא עם הנאה וכל א' בלבד חצי שיעור הוא ולפ"ז י"ל דאפי' לר"א בחמץ דכתיב לא יאכל אפשר לוקין על הנאה ובזה מיושב שיטת הרמב"ם דפוסק כר"א ומביא דחזקי' דנ"מ לענין מלקות והגם דר"א בעצמו לא ס"ל כלל דיאכל משמע א"ה אבל הרמב"ם מצי פסק לגבי זה כחזקי':
בד"ה בשלמא כו' וצריך ליכתב נמי גר ונכרי כו' עי' במהרש"א (מ"ש לבאר כוונת התוס' כאן דלא כמ"ש התוס' בחולין. אבל עדיין לא נתברר לי שפיר אי הוי כתי' נתינה בעכו"ם מה הוי מצינן למיטעי וא"כ ע"כ צ"ל דסמכו התוס' על מ"ש שם בחולין. מיהו אפ"ל דאי הוי כתי' נתינה בעכו"ם בלבד הו"א דהא גופא קמ"ל דליכא משום לא תחנם ואכתי לא הוי ידעינן דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה לכך כתי' תרוייהו:
דף כב.
בגמ' אותו אתה משליך לכלב כו', והקשו רש"י ותוס' אמאי לא ילפינן מגופי' דקרא ורש"י פי' דאי לאו אותו הו"א קרא למצותי' איצטריך כו', ונראה דאין כוונת רש"י דבאמת מצוה איכא להשליך טריפה לכלב דלא מצינו בשום פוסק כן ומעשים בכל יום דמוכרין טריפות ואין משליכים לכלבים. רק כוונתו דאי לאו אותו לא הוי ילפינן מכאן א"ה והו"א דגזה"כ הוא דמצוה להשליך לכלב. אבל השתא דכתיב אותו ממילא משתמע דלאו מצוה הוא רק היתר הנאה בעלמא הוא. וכ"מ ממ"ש רש"י אח"כ דלר"מ פרט היתר דטריפה לגופי' איצטריך משום דכבר ילפינן מנבילה דכל איסורין בהנאה ולמה לא פי' דלמצותו איצטריך כנ"ל משום דבאמת אינו מצוה כלל להשליך לכלב. אך לדברי המכילתא שהביא רש"י פ' משפטים משמע דבאמת קרא להכי הוא דאתי ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ע"ש]. והנה התוס' פי' דאצטריך להתיר עובר שהוציא את ידו דהו"א דאיתקש לקדשים. וק"ק למה לא נימא דבקדשים כלל בפ"ע הוא דכל שאינו ראוי לאכלו הוא בשריפה וזה הכלל לא שייך בחולין. ואדרבה ק"ק איפכא לפי' התוס' דמנ"ל למילף מאותו לאסור שאר איסורין בהנאה טפי י"ל דהו"א דאפי' בשר קדשים שיצא חוץ למחיצה יהי' מותר בהנאה. אע"ג דקיי"ל דכל שבקודש פסול באש תשרף מ"מ הא בהדיא כתי' לכלב תשליכון בהאי קרא דבשר בשדה טריפה והו"א דיוצא חוץ אינו בכלל דשאר פסולי קודש. ולהכי כתי' אותו לגלות דדוקא טריפה התירה תורה בהנאה ולא קדשים שיצאו א"כ מנ"ל דאתי למעט שאר איסורין וצ"ע. ובעיקר קושיתם הי' נלע"ד לפרש דבאמת היכן נזכר בקרא להשליך לכלב שלו וכי דרכן של בנ"י לגדל כלבים וטפי משמע לכלב תשליכון לכלב דהפקר וכיון שאין מזונו עליו לא הוי הנאה כנראה מדברי רש"י במנחות (ק"א:) ד"ה מה לגירסת השטמ"ק והצ"ק שם] א"כ י"ל להיפוך דאי לאו דכתיב אותו הו"א דאתי קרא לאסור טריפה בהנאה והכי פירושא דקרא לכלב תשליכון ולא תהנה ממנו. אבל השתא דכתיב אותו ע"כ לכלב תשליכון היתר הנאה הוא וממעט מאותו שאר איסורין ואין להקשות דהא בלא"ה מוכח היתר הנאה בטריפה מקרא דחלב נבילה וטריפה יעשה לכל מלאכה. דהרי רש"י פי' ג"כ דלר"מ היתר הנאה דטריפה לגופי' אצטריך וקשה נמי כנ"ל דנלמד מדכתי' בחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, אלא ודאי די"ל דהחלב בלבד התירה תורה ולא כל הטריפה א"כ י"ל דלכלב של הפקר תשליכון כל הטריפה וחלב בלבד מותר בהנאה כנ"ל:
שם בגמ' ואידך חולין שנב"ע לאו דאורייתא. לפירש"י הקושיא ואידך הוא דלר"י דצריכין אותו למעט שאר איסורין מנ"ל לרבות חולין שנב"ע דאסורין בהנאה דאותו ממעט רק איסור דכוותי' דכתיב בי' לא תאכל אבל בחשנב"ע דלא מפורש לאו אינו ממעט מאותו. רק לר"מ דאותו מיותר ע"כ אתי לחשנב"ע אבל לר"י דאינו מיותר מנ"ל. ותי' דאה"נ דלר"י חשנב"ע ל"ד אסור בהנאה. ולתוס' הפי' איפכא דלר"י איך ממעט כל איסורים מאותו הא אצטריך לחשנב"ע וטפי י"ל למעט חשנב"ע דבהא מיירי קרא דהוי נמי חוץ ממחיצתו א"כ כל איסורין מנ"ל. ומתרץ דחשנב"ע אפי' באכילה ל"ד וא"צ אותו אלא לכל איסורין. ובזה מיושב מ"ש התוס' דפשט ההלכה לא משמע כן כו' וכן בסוף שמעתא משום דעיקר פירש"י דחשנב"ע אינו בכלל כל איסורין הוא דוחק דמשמעותא דאותו שפיר משמע למעט הכל. בשלמא לר"מ דמנבילה מוכח דלא תאכל א"ה במשמע י"ל דחשנב"ע דלא כתי' בי' לאו אינו בכלל א"ה אבל מאותו שפיר משמע למעט הכל. ולקמן נמי דאמרינן מנין לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה כו' תיפוק לי' מאותו ומשני דס"ל חשב"ע דאורייתא ולפי' התוס' א"ש דכיון דחשב"ע דאורייתא ממילא אצטריך אותו לחשב"ע ומנ"ל שאר איסורין. אבל לפירש"י אדרבה הו"ל למימר חשב"ע מנין שאסור בהנאה אבל כל איסורין שפיר משתמע מאותו ע"ש. וכוונת התוס' לקמן גבי הא דקאמר איכא בינייהו הוא סוגיא הנ"ל הסמוכה לשם כנ"ל:
שם בגמ' ואידך אותו כו' הקשה הג' רעק"א בגליון די"ל דאי לאו דכתי' אותו גם ר"מ הי' אומר דדברים ככתבן רק השתא דכתי' אותו דאי אתה משליך לכלב כ"א שבתורה ממילא איצטריך קרא דלגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה משו"ה לא אמר דדברים ככתבן ע"ש. אבל נראה דהגמ' מקשה לר' אבוה דיליף מנבילה אליבא דר"מ א"כ ע"כ לא נחית להכי ומשו"ה מקשינן אותו ל"ל כנ"ל. וגם בל"ז נ"ל דנהי דמצינן לומר כן מ"מ כיון דמסתבר לר"מ לדרוש שניהם לגר ולגוי מהיכי תיתי לומר דכל איסורין מותרין בהנאה מוטב לומר דלגופי' איצטריך להתיר בהנאה ולהוכיח דכל איסורין אסורין בהנאה. רק לר"י דמשמע לי' הלשון לדברים ככתבן צריך אותו משא"כ לר"מ כנ"ל פשוט:
שם בגמ' והרי גיד הנשה כו' נראה פי' הגמ' דהא דאמרינן דכשהותרה נבילה כו' וגידה הותרה הוא אליבא דמ"ד דיש בגידין בנו"ט משום דאי א"ב בנו"ט לא חל על גיד הנשה איסור נבילה וממילא לא הותרה. דלגר א"ב תתננה לא קאי אלא על מה שנאסר באכילה משום נבילה וכ"מ מלשון רש"י ז"ל. אך לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' מ"א ה"ו) שפוסק דאוכל גיד הנשה של נבילה לוקה שתים אע"ג דס"ל אין בגידין בנו"ט. והי' נ"ל הטעם כיון דהתורה אסרה גה"נ א"כ הוא חשוב אוכל יותר משאר גידין ולכך אסור גם משום נבילה והא דבטמאה ליכא איסור על הגיד י"ל ב' טעמים או דכיון דבטמאים כתי' בפירוש מבשרם לא תאכלו לכך אין הגיד בכלל. [דאין גיד בכלל בשר כמ"ש הצל"ח דמה"ט לא אמרי' דכשהותרה טריפה היא וגידה הותרה ע"ש]. משא"כ נבילה אף דאינו בעצמות וגידין היינו משום דאין עליהם שם נבילה כיון דא"ר לאכילה אבל גיה"נ דמצינו בו איסור אכילה שאני כנ"ל. או י"ל דאמרינן בנבילה מיגו דהוי אוכל לענין איסור גיד הוי נמי אוכל לענין איסור נבילה ולכך בטמאה דלית בה איסור גיד לר"ש פטור גם מאיסור טמאה כיון דלא שייך מיגו. [וכ"כ השעה"מ שם והכו"פ (סי' ס"ה) ע"ש שהקשה ג"כ מסוגיא דהכא]. אכן מסוגיא דהכא קשה דמה פריך למ"ד א"ב בנו"ט דמ"מ כיון דחל על הגיד איסור נבילה כנ"ל שפיר קאי גם ההיתר עליו. וצ"ל לדעת הרמב"ם הנ"ל בדוחק דפירכת הגמ' אינה משום דאין איסור נבילה חל על גיד אלא משום דאי א"ב בנו"ט אינו בכלל תתננה וזה דלא כמשמעות פירש"י וצ"ע:
והנה הרמב"ם ז"ל פסק דגיד מותר בהנאה ותמהו עליו כיון דס"ל כמ"ד דא"ב בנו"ט ולדידי' מסקינן דגיד אסור גם בהנאה. וכבר עלה ע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל דסוגיא דחולין (ק"א.) ס"ל לחלק בין נבילה לטמאה ופליגא אסוגיא דהכא. אך אין דעתי לבנות יסוד ע"ז דאין ראי' גמורה מסוגיא דחולין די"ל דר"מ התם ס"ל די"ב בנו"ט. (ומ"ש הכו"פ שם דא"כ למה לא אמרי' התם טעמא דחכמים דפטרו בגיד של נבילה משום דס"ל דא"ב בנו"ט ומ"מ בשל עולה ושו"ה חייב שתים משום הנאה כמ"ש המל"מ בה' יסוה"ת דבהנאה איכא מלקות. תמוה דהא במל"מ שם מבואר להיפוך דלהרמב"ם אין לוקין על הנאה ע"ש. ועוד כיון דא"ב בנו"ט אכילה דידי' הוי שלא כדרך הנאה ולכו"ע אין לו עליו משום הנאה וז"ב]. שוב ראיתי בצל"ח מענין הנ"ל אבל פירושו בסוגיא דהכא דחוק מאד ע"ש. גם לא הביא מדברי הרמב"ם הנ"ל בגיד של נבילה. אמנם נלע"ד לפרש טעם מ"ש הרמב"ם ז"ל דגיד מותר בהנאה דסובר כסוגיא דלקמן (כ"ג:) דאף אם לא אמרינן כשהותרה מ"מ גיד מותר בהנאה מק"ו דחלב דהכי מוקמינן התם דפליגי תנאי בהכי וסובר כריה"ג דמותר מה"ט מק"ו מחלב כנ"ל פשוט. אכן הה"מ (פ"ח מה' מ"א ה' י"ד) הביא בשם הרמב"ן דלרווחא דמילתא איתמר בגמ' הכי אבל לכו"ע גם למ"ד דא"ב בנו"ט גיד מותר בהנאה ולא ביאר לנו טעמו של דבר. ואפשר דמ"מ לשון תתננה משמע על כל הבהמה עם הגיד אע"ג דאין בה בנו"ט. ולכאורה יש להביא ראי' לדבריהם מדלא אמרינן נמי לקמן (כ"ג:) בגמ' דגיד הנשה איכא בינייהו בין חזקי' לר"א דלחזקי' מותר בהנאה ולר"א אסור כמו שהקשה הפנ"י שם] משמע דלמסקנא גם לר"א מותר. מיהו למ"ש התוס' בד"ה ור"ש דלחזקי' טעמא דר"ש דאוסר בהנאה הוא משום דכיון דא"ב בנו"ט ולא שייכא בי' אכילה סברא היא דאסור בהנאה ע"ש א"כ אין מזה ראי' די"ל דלדינא בין לחזקי' בין לר"א גיד אסור בהנאה לדידן דא"ב בנו"ט. לחזקי' מטעמא דהנאה הוי כאכילה דהא לא מצינו חולק על סברא זו למ"ד דא"ב בנו"ט. ולר"א נמי משום דלא שייך כשהותרה למ"ד א"ב בנו"ט כנ"ל לכך לא מצי למימר דא"ב גיד הנשה. גם י"ל דכיון דכתיב כי נגע בכף כו' א"כ כך לי הנאה כמו אכילה וכמדומה שכן משמע בזוה"ק וישלח דמה"ט אסור אפי' להנות ממנו ע"ש:
שם בגמ' והרי דם כו' ותנן אלו ואלו יוצאין לנחל קדרון כו' ומועלין בהן כו'. לכאורה קשה דודאי אין להוכיח דמותר בהנאה. מהא דההקדש מוכרן ונוטל דמיהם דודאי אף מאיסור הנאה כמו בחמץ בפסח וכה"ג מותר להקדש להנות (כדמוכח לקמן (כ"ט.) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד ע"ש]. וע"כ הראי' אינה אלא מהא דהלוקחים רשאים להנות מן הדמים לזבל. א"כ קשה דנוקי המשנה שמוכרין לנכרים. אך לפי' התוס' דמועלין רק מדרבנן י"ל דהכי פריך הגמ' דאי דם אסור בהנאה למה גזרו מעילה דרבנן על הנהנה הרי בל"ז אסור להנות ולמה יגזרו איסור בזה כנ"ל. [אבל למ"ש התוס' ביומא (נ"ט:) בשם ר"ח דמועלין מדאורייתא מפני שבי"ד מקדישין אותן ע"ש שוב קשה כנ"ל]:
בתוס' ד"ה חולין פ"ה איסור הנאה כו' וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר א"ב חש"ב א"א לפרש בע"א. דבריהם צריכין ביאור [וע' במהרש"ל ובמהרש"א מ"ש בזה]. ונראה לפרש דהנה בתחילת הסוגיא אמרינן דלחזקי' אי לאו דכתיב לא יאכל אסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע והוא תמוה דהא מסקינן בסוף הסוגיא דפלוגתא דחזקי' ור"א הוא דלחזקי' א"צ אותו לחמץ ושוה"נ כיון דכתי' בהו לא יאכל לכך אתי לחשב"ע ולר"א צריך אותו להנך וחשב"ע לאו דאורייתא. נמצא הפי' לפירש"י דכיון דלית לי' לר"א דרש על חשב"ע לכן אין איסורו בהנאה דאורייתא וממילא גם לחזקי' אי לאו הוי כתי' בחמץ לא יאכל אלא לא תאכל הוי מוקמינן אותו להא כמו אליבא דר"א והי' חשב"ע ל"ד לחזקי' כמו לר"א. והוא היפוך גמ' הנ"ל בריש הסוגיא דמשמע דאי הוי כתי' בחמץ לא תאכל הי' מותר בהנאה]. אבל לפי' התוס' א"ש דחשב"ע ל"ד לר"א היינו איסור אכילה שלו אבל אי הוי דאורייתא הי' מוקמינן מיעוט דאותו על חשב"ע טפי מלשאר איסורים. הואיל וגם איסור זה מעין מחיצות קודש וחולין הוא כענין בשר שיצא חוץ למחיצתו דמפקינן מהאי קרא. ונמצא לפ"ז דלחזקי' דחשב"ע דאורייתא אסור באכילה שוב גם אי לא הי' כתוב בחמץ לא יאכל מ"מ מיעוט דאותו הוי מוקמינן לחשב"ע וא"כ שפיר אמרינן בריש הסוגיא דאי לאו לא יאכל לא הוי משמע א"ה והוא ראי' נכונה לפי' התוס'. וכמו כן יש להוכיח מהא דמקשינן לקמן בדם ולחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים כו' ולפרש"י קשה דילמא להכי איתקש כי היכי דליקום מיעוט דאותו לחשב"ע דאי לאו דכתי' כמים הוי מוקמינן מיעוט דאותו על דם להכי צריך כמים לגלות דאותו לא קאי אדם אלא אחשב"ע. וצ"ל בדוחק דאכתי לא. אסיק אדעתין כמסקנת הסוגיא דעיקר פלוגתייהו דחזקי' ור"א בדרשא דאותו וצ"ע לפירש"י אבל לפי' התוס' א"ש:
בד"ה והרי דם כו' וקשה לר"ת כו' משמע מדבריהם דהלכה כב"ה. אבל הרמב"ם (פ"א מה' אה"ט ה"ד) לא פסק כן אלא כעדותו דר"א בן בתירא בעדיות (פ"ח מ"א) דדם נבילות טהור ע"ש א"כ שפיר מקשה הגמ' הכא אליבא דהלכתא ולעולם לב"ה י"ל דאמרינן כשהותרה נבילה דמה נמי הותרה. אכן הראב"ד בעדיות (פ"א מ"א) פי' דגם לב"ה אינו מטמא מדאורייתא אלא מדרבנן משום גזירה אטו בשר ע"ש. (ולדבריו שפיר מקשינן הכא אפי' לב"ה]:
דף כב:
בגמ' והרי אבר מן החי כו' ויש להקשות לדעת הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' י"ג) דאמה"ח מן המפרכסת אסור לבני נח ושרי לישראל א"כ משכחת לה בכה"ג דומיא דיין לנזיר דלהמושיט שרי. וצ"ל דסתם אבר מן החי משמע חי ממש (ועי' בס' ברכת אברהם מ"ש בזה]. אך בל"ז תמוה כמ"ש התוס' דנוכל לפרש שהוא של הנכרי וגם ע"כ מיירי הכי מדאמר לא יושיט. ומ"ש התוס' דהושטה גופא הנאה הוא שע"י שעושה לו שליחותו מחזיק לו טובה אינו מובן דע"ז אפ"ל כגון שאין בזה ש"פ שיהי' חשוב הנאה. גם קשה דעכ"פ אין זה אלא איסור דרבנן א"כ מאי פרכינן הא מדאורייתא שרי אי לאו משום לפ"ע. אך בדרך פלפול י"ל קצת דנראה דמידי דאסור בהנאה כל הקודם זוכה בו ואינו עובר על לאו דגזילה דהפקר היא וכ"מ מדאר"א לעיל (ו':) שני דברים אינם ברשותו של אדם כו'. וא"כ הא ודאי דהמגבי' איסור הנאה ונתנו לנכרי אף דלא נתכוין לזכות בו מ"מ הוי הנאה גמורה מאיסור. דהנכרי מחזיק לו טובה כמו שהי' נותן לו שלו ממש דהא בידו הי' לזכות בו וגם שמא זכה בו באמת ופשיטא דאסור כה"ג ליתנו לו. וכ"נ לכאורה מהא דאמרינן בעירובין (ס"ד:) בר"ג שנתן גלוסקא לנכרי משום דחמץ של עכו"ם אחה"פ מותר בהנאה ומשמע דאי הי' אסור בהנאה לא הי' רשאי ליתנו לעכו"ם] ע"ש. וא"כ י"ל דשפיר דייק הגמ' דאי הי' אמ"ה אסור בהנאה ממילא אף דהוא של הנכרי מ"מ אחר שהי' ביד הישראל ואם הי' חפץ לזכות בו הי' זוכה כיון דגם להנכרי אסור בהנאה וא"כ הוי כנותן לו את שלו. והא דאמרינן בע"ז דלא יושיט משמע דאינו של הישראל הוא למסקנת הגמ' דאמה"ח שרי בהנאה אבל אי הי' אסור בהנאה הי' של הישראל שזכה בו. ואפי' אם אינו חפץ לזכות בו אסור ליתן כנ"ל:
שם בגמ' והרי שור הנסקל כו' טעמא דכתי' בעל השור נקי כו' ופי' רש"י וקשיא אפי' לחזקי' וכ"ש לר"א. ויש להקשות ע"ז דהא בהאי דחידש לן קרא דאפי' שחטו אחר שנגמר דינו אסור י"ל תרי טעמי. א' מטעם דכיון דעומד ליסקל אין השחיטה שחיטה וחשוב כנבילה ולהאי טעמא ודאי איצטריך לר"א קרא דבעל השור נקי דאי לא"ה הו"א דלא חמיר מכל נבילה דשרי בהנאה [כיון דלר"א לא שני לי' בין היכא דכתי' לא יאכל להיכא דכתי' לא תאכל א"כ י"ל] דרחמנא עשאה שחיטה זו כנבילה. אלא די"ל טעם אחר דרחמנא ציותה לסקלו ולא לשוחטו וכיון דשחטו אסרה רחמנא באיסור חדש ובזה שפיר י"ל דגם הנאה בכלל כיון שהוא איסור בפ"ע ואינו בכלל נבילה. אך לפ"ז קשה דאכתי נימא דנהי דאם שחטו אסור בהנאה אבל היכא דסקלי' כדינא ליכא לאו דלא יאכל רק ככל נבילה ושרי בהנאה ולהכי אצטריך בעל השור נקי לאסרו בהנאה אפי' היכא דסקלי' מיהו לחזקי' א"ש פירכת הגמ' לפי' הראשון דאיסור דלא אבל אינו אלא משום דלאו שחיטה הוא ונהי דהוי כנבילה מ"מ כיון דכתי' כאן לא יאכל גם בהנאה מיתסר אבל לר"א ליכא קושיא. אך אפ"ל פירש"י כטעם הב' הנ"ל דהוא איסור בפ"ע וקושית הגמ' הוא מלשון הברייתא אין לי אלא באכילה דמשמע דקאי אשחטו וע"ז מייתי קרא דבעה"ש נקי ומקשה הגמ' שפיר ודוק. עוד יש להקשות מנ"ל דל"י את בשרו ממעט דוקא שחטו אחר שנגמר דינו דילמא הכי קאמר קרא דמצוה לסקלו ואם לא סקלו ביטול מצות עשה ואם שחטו ואכלו אפי' קודם שנגמר דינו עובר גם בלאו כפשטא דקרא סקול כו' ולא יאכל ע"י שחיטה ככל שוורים דעלמא ומנ"ל למעט דוקא שחטו אחר שנגמר דינו. [אכן המעיין בלשון רש"י בב"ק (מ"א.) יראה שהרגיש בזה ע"ש בד"ה לאחר שנגמר דינו שכ' דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו. ונראה דקודם שנגמר דינו עדיין לא בא לידי סקילה]:
שם בגמ' להנאת עורו מכאן סייעתא לשיטת הר"ת שהביאו התוס' בזבחים (ע"א.) דשור הנסקל אינו אסור בהנאה מחיים דאל"כ למה לא משני כאן הגמ' בפשיטות דאצטריך קרא דבע"ה נקי לאסור בהנאה אפי' מחיים, וגם למסקנא דנקי אתי להנאת עורו ואת לא דריש וגם להנך תנאי דמפקי לי' לחצי כופר ודמי וולדות דמרבי הנאת עורו מאת מ"מ מחיים מנ"ל למיסר אלא ודאי דליכא איסור מחיים. וצ"ע להפוס' הסוברים דאסור מחיים. וע' בתוס' בב"ק (מ"א:) שהקשו כיון דכתי' ובע"ה נקי לא יאכל למה לי ותי' דא"כ הוי סד"א דנקי אתי למיסר הנאת בשרו להכי אצטריך תרוייהו. גם י"ל דנ"מ נמי לדינא דהנאת בשרו בלאו והנאת עורו בעשה ולפ"ז נ"מ נמי בהני לישני דלמ"ד דמאת ילפינן הנאת עורו מילקי נמי לקי ודוק:
שם בגמ' ולהנך תנאי כו' משמע דפשיטא להש"ס דהנאת עורו נמי אסור לכו"ע אבל ברמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה' כ"ב) שהביא הא דאי' בע"ז (ל"ד:) דפרש של שור הנסקל מותר משום דבשרו אסרה תורה ולא פרשו לא ראיתי דין זה דהנאת עורו ע"ש. והי' אפ"ל דהרמב"ם פוסק כהנך תנאי דנקי אתי לדרשא אחרינא לכופר ודמי וולדות ואת נמי לא דריש כדמשמע בבכורות (ו':) דרבנן לא דרשי את ועי' במנחות (י"א:) בתוס' ד"ה ור"ש] דלכאורה בגמ' דע"ז שם דממעט הפרש משמע דלא דרשינן את הגם די"ל דטפל לבשרו לא שייך בפרש אלא בעור מ"מ י"ל דס"ל להרמב"ם דלא דרשינן את. אך לשון הגמ' ולהנך תנאי כו' משמע דפשיטא דהנאת עירו אסור וצ"ע:
בתוס' ד"ה מנין כו' ולמ"ד א"ש עצים בפת כו' משמע מדבריהם דלמ"ד הפת מותרת רשאין לכתחילה ג"כ לאפות באיסורי הנאה ולפ"ז הא דתנן לעיל ולא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן וכ"כ התוס' בהדיא לעיל בפ"ק (ה') ע"ש. ולכאורה תימה מנ"ל הא דנהי דהפת מותר משום דאין שבח עצים בעין בפת ואיסורא דעביד עביד אבל מנ"ל להתיר לכתחילה לאפות אצלו הלא אין הנאה גדולה מזו שנהנה כל דמי עצים. אך בפ"ב דשבת (כ"ה. ד"ה הא) כתבו התוס' ג"כ זה והוכיחו מסוגיא דלקמן דלרבנן לא משכחת עצים דאסירי בהנאה אלא בשרשיפא ע"ש. ואמת דהא ודאי ראי' גדולה הוא ולקמן יש להאריך בזה אי"ה:
בד"ה לכם כו' ואין לומר דמלא יאכל משמע אפי' צביעה והדלקה כו' אי אפ"ל כן דמל"י לא שמעינן צביעה כו' ואכתי קשה לי דעכ"פ הדלקה אפשר ללמוד מלא יאכל ואדרבה לפ"ז יותר קשה דאי לאו דכתי' לכם לא הי' צריך לכתוב רק חד ערלים לצביעה וא"ה והדלקה מלא יאכל נפקא ולכך כתי' לכם כי היכי דנצטרך ריבוי על כל א' ביחוד ונדע למעט הדלקה או צביעה, וצ"ל בכוונת התוס' דלישנא דגמ' משמע להו דחזותא יש לאסור יותר מהדלקה כיון דמעיקרא תני צביעה ואח"כ הדלקה וע"ז הקשו כיון דצביעה לא נדע כ"ש הדלקה. ומ"מ אינו מוכרח דהרי התוס' בדיבור הקודם הקשו על מה דצריך קרא לאסור הדלקה ובתרומה להיפוך ע"ש שנדחקו משמע דהדלקה מסתבר לאסור. ולע"ד נראה באמת דמשום דכתי' לכם הוי סד"א למעט הנאה מה דאפשר ולכך צריך קרא לאסור הדלקה משא"כ בתרומה לא צריך קרא לאסור:
דף כג.
בגמ' והרי תרומה כו' והרי נזיר. קצת קשה די"ל דמאותו דכתיב גבי טריפה לא אימעוט אלא איסור השוה בכל דומיא דטריפה ולא תרומה דמותר לכהנים ונזיר דאסור רק לדידי', (ואין לומר דמקשינן למ"ד דיליף מנבילה דמהתם מוכח דלא תאכל משמע נמי הנאה וממילא גם בתרומה ונזיר הנאה בכלל. דא"כ מאי ראי' איכא ממתני' דמערבין כו' די"ל הא מני ר"י היא דנפ"ל מאותו]:
שם בגמ' קצירכם שלכם יהא. וקשה דקצירכם לא קאי על האיסור דחדש רק על הקצירה שאחר הבאת העומר ולכן שפיר נקרא קצירכם אבל מנ"ל להתיר חדש בהנאה ואין זה דומה לתרומתכם או נזרו דקאי על האיסור כמובן. ונראה לפרש דכוונת הגמ' על העומר גופי' שנקרא ראשית קצירכם ומוכח דהעומר מותר בהנאה ואף דהוא באיסור חדש רק להקרבת עומר התירו רחמנא אף דאינו מותר לישראל. וא"כ מדקריא רחמנא לעומר ראשית קצירכם שפיר מוכח דחדש מותר בהנאה כנ"ל. [ואין להקשות דא"כ לעיל גבי תרומה נמי נימא מדכתי' ראשית דגנך דגנך שלך יהא דהא דגנך אצטריך לכדרשינן בגיטין (מ"ז) דגנך ולא דגן עכו"ם, אך קשה דהכא נמי יש לפרש ראשית לקצירכם כמ"ש רש"י במנחות (ע"ב.) גבי הא דדרשינן ולא קציר מצוה ע"ש]:
שם בגמ' והרי שרצים כו' ציידי חיות ועופות ודגים כו'. יש להקשות איך ס"ד לאסור טמאים בהנאה דא"כ גם מחיים ליתסרו ומפורש בתורה דחמור מותר בהנאה מדכתי' ל"ת בשור וחמור אבל בחמור גרידא מותר. ודוחק לומר דלא פריך אלא על שרצים ודגים בכלל שרצים הם דממ"נ אי עיקר דיוק הגמ' מקרא דשקץ לאו יאכל זה לא קאי אשרץ המים רק אשרץ הארץ כמ"ש רש"י בדף שאח"ז גבי אכל פוטיתא. (וכ"מ בתוס' דסוסים וחמורים נמי הם בכלל האי קרא וי"ל דס"ל לגמ' דמחיים לא שייך לאסור בהנאה דאין הנאה מגוף המין רק מרוח החיים שבקרבו [וגם שור הנסקל לא נאסר מחיים לשיטת הר"ת ודוחק. שוב מצאתי בפ"ב דקידושין דלא מצינו ב"ח שאסורין בהנאה ע"ש דמקשה עלה ומסיק דרוב ב"ח אין אסורין בהנאה. אך לפמ"ש הפנ"י דקושי' הגמ' הוא מדגים בלבד א"ש]:
שם בגמ' א"ה אפי' לכתחילה נמי וקשה מאי א"ה הלא אי נימא דלא יאכל לא משמע כלל א"ה קשה טפי למה נאסור לכתחילה. ונלפע"ד לפרש דכמו דחזקי' דרש א"ה מלא יאכל לא יהי' בו היתר אכילה וכפרש"י שם כן י"ל דס"ל לגמ' לדרוש איסור סחורה מלא יאכל. דסחורה כדי להרויח שפיר נקרא מביא לידי מאכל אבל הנאה גרידא לא מיקרי מביא לידי מאכל דלא כחזקי'. ולכך אי לאו חזקי' ור"א לא הוי קשה מידי די"ל דאיסור סחורה נפקא מלא יאכל אבל לדידהו דס"ל דמשמע א"ה ואתי לכם למשרי שוב קשה מנ"ל איסור סחורה. גם י"ל דהי' אפ"ל איפכא דלכם דקרא אתי לאסור לסחור בהם דשקץ יהי' ולא יאכל פי' דיהי' שקץ לאכילה והוסיף קרא לכם פי' דיהי' שקץ לכם לכל מילי אפי' לסחורה. ולהכי מקשה א"ה דלכם אצטריך להתיר הנאה א"כ אפי' לכתחילה, נמי. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך לחזקי' הא י"ל דלחזקי' אצטריך לכם לאסור סחורה דז"א דא"כ יהי' למה לי:
שם בגמ' שאני התם כו' לך שלך יהא הקשו בתוס' לחזקי' לא לכתוב יאכל ולא לך וי"ל דכיון דדרשינן לקמן (כח:) לא יאכל חמץ היום דפסח מצרים לא הי' נוהג חימוצו אלא יום א' א"כ י"ל דבמצרים דלא מצינו בהו איסור דל"י לך [כמ"ש הר"ן לקמן פי' ע"פ דלא הוזהרו במצרים בב"י] לדידהו נאסר חמץ ביום ראשון אפי' בהנאה ולהכי כתי' לא יאכל. רק לדורות כתי' לא יראה לך להתיר בהנאה. והיינו דאמר ריה"ג האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה היינו לדידן דאסור כל שבעה אבל לדידהו דנאסר יום א' שפיר אסור בהנאה. וי"ל עוד לפ"ז למה שמפרשין העולם דהא דאמר ריה"ג תמה על עצמך הוא משום דלית לי' סברא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ולהכי מדעובר בב"י ע"כ מוכח דמותר בהנאה ומ"מ הגמ' פריך שפיר דכיון דלא יאכל א"ה משמע ע"כ צ"ל דעשאו הכ' ואין זה מספיק לבטל הכלל דיאכל א"ה משמע ולהכי משני דיליף מלך, וי"ל דלהכי במצרים לא הי' באמת איסור בל יראה כיון דלדידהו הי' אסור בהנאה אינו שלהם ולית לי' סברא דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו כנ"ל. ולכאורה הי' נראה לפמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לבהמת הפקר משום דכתי' לא יאכל ואפשר לומר דגזה"כ הוא ואינו מחמת הנאה דאיזו הנאה יש לו במה שמאכיל לבהמת הפקר] א"כ י"ל דגם לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ להאכיל לבהמה אסור ולפ"ז א"ש מה דכתי' לא יאכל. אכן לקמן (ל"ב) מפורש בברייתא דשרי להריצו לפני כלבו למאן דס"ל כריה"ג ע"ש:
שם בגמ' יעשה לכל מלאכה שיכול כו' למלאכת גבוה יהא מותר כו' וקשה דגם בלי לכל הוי ידעינן דקאי אהדיוט דלגבוה ל"ל קרא כיון דליכא איסור אכילה לגבוה מהיכי הוי ס"ד דליתסר הנאת גבוה, וגם קשה מה שפירש"י לטומאה וטהרה ל"צ קרא דאינו בכלל נבילה ומנ"ל הא דאינו בכלל נבילה, ע"כ הי' נראה לפרש דלכו"ע אתי עיקר הפסוק לטהר מידי נבילה ומה דאמרי' לטומאה ולטהרה א"צ קרא הפי' דא"צ קרא מיוחד לגבוה דמ"ש גבוה מהדיוט דכיון דלאו בכלל נבילה הוא להדיוט ממילא ה"ה לגבוה ומשו"ה דריש לכל להתיר הנאת הדיוט. אח"כ ראיתי במהרש"ל לקמן בתוס' ד"ה ומה. דרך בדרך זה. מיהו לשון הגמ' לא משמע כן:
בתוס' ד"ה קוצר כו' דחדש שאסר הכתוב היינו תבואה גמורה משמע דפשיטא להו דבתבואה שלא הביאה שליש אין איסור חדש וצ"ע דהא בפ"ק דחלה איתא דחייבת בחלה וכ' שם הר"ש דלענין חמץ ומצה נמי לחם מיקרי וא"כ י"ל דה"ה לענין חדש. וגם קשה דאי נימא דליכא איסור חדש וידי מצה יוצאין בו א"כ מה הקשו בירושלמי הובא בתוס' ר"ה (י"ג) ובקידושין (ל"ח.) למה לא אכלו אבותינו מצה בכניסתן לארץ נימא עדל"ת והשתא הא יכלו לאכול מתבואה שלא הביאה שליש. איברא די"ל דזה חשוב שלא כדרך אכילת ב"א וי"ל דפסול למצוה (כמ"ש המל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דבמצוה נמי אין יוצאין שלא כדרך אכילה ע"ש] וה"ה נמי דפטור אי אכל חמץ כזה דהוי שלא כדרך אלא דמ"מ שם חמץ עליו לענין איסור בלבד ושוב חלה נוהגת בו. וכן הרמב"ם והרע"ב בחלה לא כ' אלא דבא לידי חימוץ רק הר"ש כ' דיוצאין בו ידי מצה. וגם לכאורה משמעות הגמ' לקמן (ריש פ"ג) דעמילן של טבחים פת שלא הביא שליש שמכסין הקדירה לשאוב הזוהמא והוי נוקשה. משמע קצת דלולי הזוהמא הי' חמץ ממש גם לענין כרת א"כ הוי כדרך וצ"ע. וכ"מ בירושלמי (פ"א דחלה ה"ג) דאיכא איסור חדש בתבואה שלא הביאה שליש כמ"ש בהג"ה במנחות (ע"א.) דלא כפי' הפ"מ בירושלמי שם ע"ש]:
דף כג:
בגמ' ומה חלב כו'. ותמוה כמ"ש התוס' דילמא שו"ה ושאר א"ה יוכיחו. ואפשר לומר דמדמי חלב וגיד להדדי דתרוייהו נהנין מהן בחיי הבהמה כשמשתמש עמה ומשו"ה אין סברא לאסור בהנאה אחר שחיטה לכן יליף גיד מחלב ול"ד לשאר איסורין. גם י"ל דהק"ו היא על מקום שנאמר סתם ל"ת שנכלל בו הנאה ג"כ כיון דחלב יש חומר כרת בלשון הלאו [דבלא לאו ליכא כרת לדעת רש"י ביבמות (נ"ה.) והרמב"ם בפיהמ"ש (רפ"ג דמכות) דכרת ליכא בלא אזהרה ע"ש] ומ"מ אין בכללו א"ה כ"ש גיד דבלשון הלאו אין בו חומר לענין כרת אין בו חומר א"ה ג"כ. וא"כ משור הנסקל ודאי דלק"מ דהא כ' לא יאכל והק"ו היא רק על לשון לא תאכל. וכן בשר בחלב דאסור בהנאה אף שאין בו כרת שם ג"כ אין האיסור בפי' לא תאכל רק מכח ג"פ לא תבשל ושוב ליכא א"ה בפי' אכילה במקום שאין בו כרת וא"ש הק"ו כן נראה לע"ד [והא דאמרי' בסמוך דחזקי' ור"א פליגי בשו"ה דר"א נפקא לי' מנבילה וכן הא דמקשינן לעיל משאר איסורין י"ל דקאי אליבא מאן דלית לי' האי ק"ו מחלב] ולמ"ש מיושב ג"כ מ"ש בתוס' בהא דאמרי' בבהמה לא אישתרי ובעלמא פרכינן כה"ג. ולמ"ש א"ש ג"כ דלענין הלימוד הנ"ל דאע"ג שיש בחלב חומר בלשון הלאו לענין כרת מ"מ מותר בהנאה לא איכפת לן מה שמותר בחי' דהא קאי בבהמה ואין זה קולא בלשון הלאו מה שבחי' מותר כיון דהלאו מפורש רק בבהמה וסוף סוף לשון הלאו בחלב חמור מלאו דגיד כנ"ל נכון:
שם בגמ' ור"ש דאסר כו' קשה לפמ"ש התוס' לעיל (כ"ב.) ד"ה ור"ש דלר"ש דס"ל דאין בגידין בנו"ט מסברא יש לאסור גיד בהנאה כיון דלא שייך בי' אכילה ע"ש א"כ י"ל דמה"ט לא יליף ר"ש בק"ו להתירו בהנאה כיון דבע"כ אסרו הכתוב בהנאה דהא לא שייך בי' אכילה משא"כ ריה"ג ס"ל יש בגידין בנו"ט אלא דלא ס"ל כשהותרה יליף שפיר ק"ו מחלב כנ"ל, וצ"ל דעדיפא מיני' משני:
שם בגמ' חזקי' ור"א במאי פליגי. לכאורה קשה למה לא אמרי' דפליגי בלאו דלא תאכל ממנו נא ומבושל דנראה דלר"א אסורין בהנאה. ואפי' אי נימא דבמבושל גם לחזקי' אסור בהנאה מקרא דבקדש באש תשרף דמיני' ילפינן דכל שפסולו בקדש בשריפה] מ"מ בנא כיון דעדיין יכול לצלותו ולהתירו ולא הוי בשריפה ודאי מותר בהנאה לחזקי' ומ"מ לר"א ליתסר בהנאה. ואולי י"ל דכיון שיש לו עדיין היתר אין סברא לאסרו בהנאה מאחר דיש לו היתר מיד משא"כ בחמץ וחדש דאין להן היתר אלא אחר זמן]. מיהו בלאו דכל ערל לא יאכל בו צ"ע אי אסור בהנאה לר"א:
הרמב"ם הביא גבי חמץ דרשא דחזקי' והקשו עליו דהא ס"ל כר"א א"כ בלאו לא יאכל נמי ידעינן א"ה בחמץ. וי"ל דהא לעיל פרכינן לחזקי' ור"א מריה"ג דמתיר חמץ בהנאה ומשני שאני הכא דכתי' לך שלך יהא ע"ש. וא"כ י"ל דחזקי' ס"ל נמי כר"א רק דצריך דרשא דידי' כדי להוציא ממיעוט דלך. ואע"ג דמסקינן בגמ' דלרבנן אצטריך לך ע"ש מ"מ י"ל דאי לאו דכתי' לא יאכל הוי ס"ד כריה"ג. והא דאמרי' לעיל דחזקי' פליג אדר"א היינו מדאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה (ולא אמר לפי שנאמר לך יכול יהא חמץ מותר בהנאה] משמע דמצד עצמו צריך ריבוי אבל הרמב"ם י"ל דהעתיק דרשא דחזקי' לאפוקי ממיעוטא דלך. ובזה מיושב מה דקשה לר"א למה כתי' לא יאכל כיון דגם לא תאכל משמע א"ה ולהנ"ל א"ש. עוד י"ל דאי לאו דכתי' לא יאכל סד"א דחמץ מותר בהנאה כיון דעובר בב"י מוכח דשלו הוא ומנ"ל לדחוק ולומר דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ולכך צריך לכתוב לא יאכל. גם י"ל דאין מלקות על הנאה רק בחמץ דמפורש לא יאכל י"ל דחייב מלקות. אמנם בדברי רש"י סוף הסוגיא ד"ה א"ב משמע דר' אבהו ס"ל דאין הפרש בין לא תאכל ללא יאכל כלל ע"ש:
עי' בצל"ח גבי והרי אמה"ח שנסתפק שיעור הנאה לר"א בכמה דאין לומר דל"צ שיעור כלל דא"כ האוכל פחות מכזית מתחייב מצד הנאה ואי בעי שיעור ודאי הוא בכזית כיון דנלמד מלא יאכל דינו כאכילה. ולענ"ד נראה ברור דשיעור הנאה הוא שוה פרוטה ככל הנאה דהוא בפרוטה (וכ"כ בשו"ת רעק"א (סי' ק"צ) ע"ש]. וגם לשון רש"י לעיל (כא:) שלוקח בדמים דבר מאכל משמע ג"כ דבפרוטה היא וחזי' ור"א לא פליגי בזה ואי אכל פחות מכזית וש"פ י"ל דאסור מצד הנאה. מיהו בל"ז גם מצד אכילה ח"ש אסור וללקות יש כמה טעמים שאין לוקין על הנאה אבל גם לר"ל דחצי שיעור מותר מ"מ י"ל דבאיסור הנאה אסור כשיש בו הנאה דש"פ אבל בפחות מכזית ואין בו ש"פ שרי. ובזה נדחה הראי' שהביא הצל"ח ע"ש ואין להאריך. שוב ראיתי ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' בשור הנסקל דס"ד אמינא בשרו אין עורו לא ע"ש ובתוס' דמשמע להדיא דבלי דיוק דבשרו הו"א דאף עורו אסור בהנאה אע"ג דאיסור אכילה לא שייך בעורו וא"כ כ"ש בפחות מכשיעור וז"ב. אמת דשם תמוה הסברא ולולי דברי התוס' הי'. נראה דלשון הגמ' בשרו אין עורו לא לאו דוקא. ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק שהביא תוס' ר"פ בשם רש"י שפי' כך (דלא מקרא דייק להתיר העור אלא מסברא כיון דלא הוי בר אכילה], מ"מ פשט לשון הגמ' משמע כמ"ש התוס'. ואיך שיהי' בפחות מכשיעור הדבר ברור דאסור כנ"ל:
שם בגמ' לא יאכל כו' איסור הנאה לא משמע לי' וקשה א"כ ל"ל לכם בשרצים להתיר בהנאה כיון דאפי' לא יאכל לא משמע לי' איסור הנאה, ואפ"ל דהא דלא משמע לי' איסור הנאה הוא משום דדריש לא יאכל כמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל אפי' לבהמת הפקר [ואע"ג דאין לו הנאה מזה גזה"כ הוא לאסור להאכיל לבהמה. א"כ י"ל דלהכי כתי' בשרצים לכם לפרש דדוקא לכם יהי' שקץ אבל להאכיל לבהמה מותר וכ"ת לא לכתוב לא יאכל ולא לכם י"ל דטעמא דידי' דלא יאכל להאכיל משמע נמי משרצים גמיר דכיון דכתי' לכם להתיר מוכח דבעלמא דכתי' לא יאכל הפי' להאכיל כנ"ל:
שם בגמ' קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מנין. ויש לתמוה לפרש"י דלמ"ד חש"ב ל"ד היינו הנאה אבל איסור אכילה מה"ת הוא לכו"ע א"כ מוכרחין לומר הטעם לר' אבהו דל"ד משום דכל דאיכא למעט איסורי אכילה מוטב לאוקמא קרא בהכי מלמעט חשב"ע דלא מפרש בי' לאו באכילה כמבואר בלשון רש"י בריש הסוגיא. א"כ מה זה דאמר קסבר חש"ב דאורייתא מ"מ הוא גופא קשיא למה דריש קרא לחש"ב כיון דאיכא לאוקמא מיעוטא דאותו אחמץ ושוה"נ. אמנם נראה דלא קשיא כ"כ די"ל דלשון מנין לאו דוקא ואין הכוונה דבלאו קרא דבאש תשרף דמייתי לא הוי ידעינן לאסרינהו בהנאה דאה"נ דלולי האי קרא הוי אסרינן מאותו כנ"ל והוי אמרינן דחש"ב ל"ד כמו דס"ל לר"א. מ"מ ריב"ל באמת ס"ל דחשב"ע דאורייתא מקרא דאותו וא"ה בחמץ ושו"ה נפקא לי' מקרא דהכא דמסיק והיינו דאמר מנין א"ה בהנך מישרף לא מאותו כי היכי דנוכל למילף מאותו א"ה דחשב"ע כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ הא דאמר חזקי' מנין לחמץ בפסח כו' (דאע"ג דאי לאו דכתי' לא יאכל הוי ידעינן א"ה בחמץ מאותו כר"א מ"מ השתא דילפי' א"ה בחמץ מלא יאכל מוקי קרא דאותו למעט תשב"ע כנ"ל]:
דף כד.
בגמ' והאי לא יאכל כו' האי מיבעיא לי' לכדר"א כו'. קצת קשה אמאי לא יליף מושרפת את הנותר דמיותר כיון דידעינן דכל שבקודש בשריפה א"כ ע"כ אתי למיסר בהנאה שאר איסורין. [לכאורה י"ל דהאי קרא כתי' גבי מילואים ועדיין לא נאמר קרא דבאש תשרף. אולם לפמ"ש הרמב"ן (בפ' פקודי ובפ' צו) דביום ראשון דמילואים נאמר למשה כל הפרשיות מן ויקרא ואילך ע"ש. שוב קשה כנ"ל]:
שם בגמ' אלא אר"פ מהכא כו' וקשה לדידן דנפקא לן א"ה מנבילה או מאותו ולחזקי' מלא יאכל א"כ האי קרא דמייתי ר"פ למה לי. והי' נראה דלדידן י"ל כדמקשי רבינא לר"א דאתי לעבור עליו בב' לאוין אך הרמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ ה' י"ב) ושאר פוסקים לא כתבו שיהי' ב' לאוין וגם במנ"ח (מצוה קמ"ה) הרגיש בזה והניח בצע"ג]:
בתוס' ד"ה הא הקשה הר"א ממיץ כו' והא לאו שבכללות הוא כו' ואפשר ליישב דחייבי כריתות שאני כיון דמפורש בהו עונש לוקין על אזהרה שבכללות ג"כ (וכה"ג כ' הבעה"מ (פ"ג דמכות) לענין לאו שקדמו עשה דחייבי כריתות שאני דבפירוש רבתה תורה ח"כ למלקות]:
דף כד:
בגמ' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן. יש לעיין בלאו דכל קודש לא תגע דהיינו אכילה וקרי לי' נגיעה א"כ י"ל דגם שלא כדרך אכילתן בכלל ואע"ג דאמר כל איסורין שבתורה י"ל דאין למדין מן הכללות שהרי בכלאי הכרם גם כן לוקין שלא כדרך. ואע"ג דכרת ליכא רק באכילה מ"מ איסור לאו י"ל דהוי אפי' שלא כדרך ולהכי שני קרא לומר לא תגע. ובאמת נראה הטעם דקרי לי' נגיעה הואיל ומתערב בגוף דהנאכל מתהפך לגוף האוכל וזה שייך גם בשלא כדרך [אכן ביבמות (ע"ה.) איכא מ"ד דלהכי אפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דנגיעה כאכילה ולאסור טמא גם בנגיעה ע"ש]:
שם בגמ' למעוטי שאם אכל חלב חי. הא דנקט חלב ולא נבילה וטריפה הי' נראה משום דבשר חזי לאומצא רק חלב אינו ראוי. אך מדברי התוס' שכ' דשאני עוף דרכיך משמע דבשר בהמה לא חזי וא"כ למה נקט חלב. וי"ל קצת דהו"א דכיון דטעם איסור חלב משמע משום דכל חלב לגבוה להקטרה א"כ הי' אפשר לומר דאדרבה עיקר האיסור הוא בחי משום דעומד להקטרה ולא במבושל כדאשכחן במנחות (כ"א) בדם שבשלו דאינו עובר עליו משום דאינו ראוי עוד לזריקה קמ"ל דאינו כן ואיסור חלב במבושל. וטעם החילוק בין דם לחלב נראה דדם נזרק כמו שהוא אבל חלב דנקטר על האש א"כ אכילת מזבח הוא ע"י האש וכמו כן נאסר ג"כ בנתבשל:
שם בגמ' א"ד כו' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן כו'. מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ז) נראה דפי' דאתי למימר דבכל הנאות אין לוקין משום דהוי שלא כדרך וחלב שוה"נ ע"ג מכתו נמי אורחי' הוא כשאר הנאות ואפי' הכי פטור ממלקות משום דכל הנאה במידי דבר אכילה מיקרי שלא כדרך כמ"ש הה"מ שם. אך יש לתמוה דעכ"פ בכלאי הכרם לילקי על הנאה כיון דגם שלא כדרך לוקין בכלאי הכרם. ובחינוך (מצוה תקמ"ט) כ' באמת דנהנה מכה"כ לוקה ע"ש אבל ברמב"ם מבואר דאין לוקין לעולם על הנאה (וכ"מ מדבריו (בה' מ"א פ"י ה"ז) גבי כלאים ע"ש] ובב"ח נמי קשה (כיון דלוקה עליו אפי' שלכד"א אמאי אין לוקין נמי על הנאה] אך הרמב"ם בסה"מ (מצוה קצ"ז) האריך בישוב הדבר הגם סברתו קשה להבין אבל הוא עצמו ביאר דעתו בזה ותימה על הלח"מ שם שראה דבריו בס' המצות והאריך בזה ע"ש. איברא דהחינוך גבי בב"ח (מצוה קי"ג) כ' באופן אחר ונסתפק לומר דאם הי' הנאה ע"י מעשה ילקה בבו"ח אבל הרמב"ם אין כן דעתו. אכן בכלאי הכרם צ"ע בטעמו של הרמב"ם [אך למ"ש לעיל (כ"א:) דהנאה הוי כמו ח"ש א"ש]. ועי' במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ומבואר שם ג"כ בד"ה ודע דכ"ז דגם בכה"כ ובב"ח אין לוקין על הנאה אכן מדברי הפרי תואר (סי' פ"ז) משמע דאין ה"נ דבב"ח ובכה"כ מודה הרמב"ם דלוקין ע"ש]. ולכאורה הי' נראה מלשון הגמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דבהנאה אחרת לוקין. אך י"ל דאדרבה מכאן קצת סיוע לדעת הרמב"ם דלמה נקט חלב של שוה"נ ולא שומן של שוה"נ רק משום דבחלב דאסור באכילה ומותר בהנאה הוי דרכו בהנאה ולא באכילה וממילא חלב של שוה"נ אם נהנה ממנו כי אורחי' שפיר הי' חייב ודוקא בהניח ע"ג מכתו פטור כנ"ל אבל בשומן בשר האסור בהנאה אין לוקין כלל על שום הנאה דהוי שלא כדרך כדברי הה"מ הואיל ואיסורו באכילה ובהנאה שוה כנ"ל:
שם בגמ' למעוטי הניח חלב שור הנסקל. נראה דלרבותא נקט הכי דהוי ס"ד לומר דדוקא הנך דנלמד איסור הנאה דידהו מכללא דלא יאכל ל"ת כו' להכי דינו כאכילה דאינו חייב אלא כדרך דוקא והנאה דינו כגוף האכילה אבל שור הנסקל דילפינן מבעל השור נקי דאסור בהנאה שפיר י"ל דלא בעי כדרך. ולכאורה יש לתמוה באמת מהא דאמרינן לקמן בסמוך דהיכא דלא כתיב אכילה חייב אף שלא כדרך וא"כ בהנאה דלא כ' לשון אכילה מהיכי תיתי לומר דבעי כדרך וקמ"ל דאף בשור הנסקל בעי דוקא כדרך הנאתו. והטעם י"ל דמוכח מדכתיב באיסור אכילה דשו"ה לשון אכילה למימרא דבעי כדרך וא"כ קשה הלא אף שלא כדרך יתחייב מצד הנאה שנהנה באכילתו ואף דמשכחת בשאין בהנאת אכילה ש"פ מ"מ אין סברא לאוקמי קרא בהכי ולכך ילפינן מזה דגם ההנאה צריך להיות כדרך דוקא. ולכך שפיר במידי דלא כתיב אכילה כלל שוב גם איסור הנאה דידי' ג"כ אף שלא כדרך כנ"ל. אך לפ"ז ללישנא קמא דאיסור הנאה הוי אף שלא כדרך א"כ באיסורי הנאה גם באכילה שלא כדרך מ"מ יתחייב מצד הנאה. וי"ל דלל"ק נקט דוקא סתם חלב דמותר בהנאה אבל באוכל חלב חי של שוה"נ דאסור בהנאה חייב באמת מצד ההנאה. ויותר נראה דנ"מ גם בא"ה כשאין שו"פ הנאת אכילתו ולפ"ז לא נתבאר יפה טעם לישנא בתרא בעי דרך הנאה דוקא. ולכך נראה יותר דמסברא קאמר דבעינן בכל דבר שיהי' כדרך ומ"מ במקום דלא כתיב אכילה חייב שלא כדרך הוא מצד דשינתה תורה שלא כתבה לשון אכילה ילפינן דמה"ט לא כתיב לשון אכילה להתחייב עלי' אף שלא כדרך כנ"ל. וצ"ע. שוב ראיתי שגם בס' פנ"י הרגיש בזה ודבריו דחוקים לע"ד:
שם בגמ' הכא משום דזיעה בעלמא הוא צ"ע אי זה אמת למסקנא דאפשר דאביי לא אמר הכי אלא דמהכא ליכא להוכיח כר"י דאין לוקין שלכד"א אבל לא אליבא דאמת למאי דקיי"ל כר"י ונ"מ בכלאי הכרם דלוקין שלא כדרך ובאמת הרמב"ם כ' בפירוש (בפ"י מה' מ"א ה' כ"ב) דבכלאי הכרם נמי אין סופגין מ' על המשקה והכ"מ כ' שם בפשיטות דנלמד מערלה והוא תימה דלדידן י"ל דאין הטעם משום זיעה רק משום שלא כדרך א"כ בכלאים לילקי עליהם. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דאביי דינא קמ"ל וגם אליבא דאמת הטעם הוא משום דזיעה בעלמא היא כנ"ל וכבר האריכו האחרונים הרבה בדין זיעה ואין כאן מקומו. [אכן בלח"מ שם פי' דברי הרמב"ם משום דהוי שלכד"א ותמוה דא"כ מ"ט לא לקי בכה"כ כנ"ל. ועי' בתוס' בחולין (ק"כ:) ד"ה היכא]:
שם בגמ' מנין לבב"ח שאסור נאמר כאן עם קדוש אתה ונאמר להלן אנשי קודש כו' לכאורה קשה דנילף נמי איסור בישול לטריפה מה קדוש דהכא אסור בבישול ה"ה בטריפה. ודוחק לומר משום דיעשה לכל מלאכה דכתיב בחלב טריפה משמע אפי' לבשל. ותו קשה דכי עם קדוש אתה לא קאי אבב"ח אלא אנבילה דמקודם. לכן י"ל דבאם אין ענין לנבילה דכתיב בי' לאו בהדיא להכי מוקי הגז"ש לבב"ח שלאחריו וממילא מיושב דלא שייך למילף טריפה מבב"ח בגז"ש לאסור טריפה בבישול כיון דגז"ש דקדוש קודש מנבילה לטריפה הוא ונבילה נמי מותר בבישול. ולהכי לא דרשינן אלא הגז"ש מטרפה לנבילה ובאם א"ע לנבילה מוקמינן לי' לבב"ח. ובהכי מיושב לשון הגמ' לקמן דגמר לה לה מנבילה ורש"י נדחק בזה דל"ד נבילה רק טריפה ולמ"ש י"ל דלפי דנדרש באא"ע לנבילה שייך לישנא דגמר לה מנבילה כנ"ל. ובזה י"ל ג"כ מ"ש בתוס' ד"ה הכל דלא קאמר הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין ותמוה דהא לאיסור אכילה מזהירין מגז"ש וא"כ הו"מ למימר הכל מודים בבו"ח שלוקין שלא כד"א ולמ"ש א"ש דאין זה גז"ש גמורה רק באם אין ענין לנבילה ולכן לא חשבו התוס' לגז"ש ולהכי אין עונשין עליו ועי' מ"ש לקמן בתוס':
בתוס' ד"ה צירעה כו' וקשה דבסנהדרין דרשינן וכל חי' הרומשת זה הנחש כו' תמוה דהתם קאי קודם קללת הנחש והי' עדיין הולך על רגליו אבל אח"כ שנתקלל על גחונך תלך י"ל דשוב אין נחש בכלל רמש וצ"ע (וכן תמה הריטב"א בעירובין (כ"ח.) ע"ד התוס'. ואע"ג דבמד"ר פ' בראשית (פרשה כ') משמע דקודם שנתקלל הי' הולך קוממיות כאדם וא"כ לא הי' אז בכלל רמש. ע"כ צ"ל דהגמ' לא ס"ל כהמדרש. אכן הרמב"ם (פ"ב מה' מ"א ה' כ"ג) יש לו שיטה אחרת בדינים אלו ע"ש בהה"מ:
בד"ה פרט. הקשו מהא דהקפה את הדם או שהמחה את החלב וגמעו דחייב ותי' דצ"ל המחה באור ולא בחמה כמו דם דא"כ חי הוא לפטור. ולע"ד הי' נראה פשוט דבהמחה את החלב ושתה דרך שתי' מיירי התם כדמפורש בחולין בפ' העור והרוטב דמדכתיב נפש לרבות השותה ילפינן דחייב בהמחהו וגמעו א"כ דרך שתי' שפיר היא אף שלא ע"י האור. והרי ק"ו היא מעוף דרכיך כמ"ש התוס' מקודם דהוי דרך אכילה באומצא כ"ש שתי' שנימוח כמים למה נימא דהוי שלא כדרך. וע"ש בחולין (ק"כ.) ובתוס' שם ד"ה לרבות דמשמעות הגמ' שם דמצד איסור שתי' הוי כדרך ודברי התוס' צ"ע לפע"ד, גם בל"ז מנ"ל דבחמה לא הוי כדרך ולדמותו לחלב חי דהא י"ל דדוקא חי ממש דלא רכיך הוי שלא כדרך אבל המחהו בחמה כיון דרכיך מיהת הוי שפיר כדרך אכילה:
בד"ה הכל הא דל"א הכל מודים בחשב"ע כו' ותמוה דהא חשב"ע בלא"ה אין לוקין עליו [דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש בפנ"י ובמל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) ד"ה עוד כ' התוס']. ואי נימא דס"ל לתוס' דשלא כדרך אפי' איסור תורה ליכא (כמ"ש התוס' בשבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי ע"ש] ול"ד לחצי שיעור דשיעורין הלכה למ"מ ולא נאמרה הלכה אלא למלקות כמו דס"ל לר"ש טפי מהכי דלא נאמרה הלכה רק לקרבן, אבל שלא כדרך דמסברא אימעוט דאינו נקרא אכילה ממילא איסור נמי ליכא. א"כ קשה מ"ש התוס' בסמוך דלהכי ל"א הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין והא מ"מ איכא נ"מ לענין איסור תורה. וי"ל דבאמת באיסורין שיש בהם מלקות שפיר י"ל דלשון אכילה הכתוב בתורה אינו אלא ללקות עליהם ולזה קאי מיעוט לשון אכילה אבל איסור שפיר איכא אפי' בשלא כדרך. משא"כ באיסורין שאין בהם מלקות ואעפ"כ נכתבו בקרא בלשון אכילה כהך דחשב"ע דבא מכלל עשה דואכלת שפיר י"ל דאימעוט שלא יהי' שום איסור בשלא כדרך. דלמעט ממלקות אי אפשר כיון דבלא"ה לית בהו מלקות. והשתא א"ש בבב"ח דלא כתיב בי' כלל איסור אכילה אלא דילפינן מטריפה ובטריפה עצמו באמת לוקין א"כ שלא כדרך בטריפה אית בי' איסור תורה דלא אימעוט אלא ממלקות. וממילא איסור בב"ח דנלמד מטריפה גם שלא כדרך אית בי' איסור ודוק כי נכון היא מיהו המהרש"א פי' דאין כוונת התוס' לענין אכילת בב"ח חדא דגז"ש אינו כמו ק"ו ועונשין עליו ותו דאביי אמר לקמן דבב"ח לוקין אפי' שלא כדרך. והנה לעיל כתבתי לתרץ דלא הוי גז"ש גמור רק באם אינו ענין וגם לשון אביי לקמן י"ל דלאו דוקא נקט לוקין ועיקר כוונת אביי דבבב"ח אין חילוק בין כדרך לשלא כדרך ואגב כלאים דלוקין נקט נמי בבב"ח לוקין. ולפי מ"ש י"ל שפיר כל הסוגיא דהנה לקמן דאמר אביי דלהכי לא כתיב אכילה בבב"ח בגופי' לומר דלוקין אפי' שלא כדרך קשה טובא דהא בכ"מ הנלמד שוה למלמד וכיון דנלמד מטריפה דינו כטריפה ומה בכך דלא כתי' בגופי' הא התורה לא כתבה בי' איסור אכילה בפ"ע אלא בגז"ש וכמה איסורי תורה איכא שלא נכתבו בפירוש אלא בגז"ש. בפרט למ"ש התוס' דאין מזהירין מן הדין א"כ לא הי' אפשר לכתוב אכילה בגופי' דא"כ יהי' בו מלקות. אכן למ"ש דבאמת לוקין דאמר אביי לאו דוקא ועיקר כוונתו דאינו דומה לערלה וחמץ דשני בי' כדרך משלא כדרך דכדרך לוקין ושלא כדרך אין לוקין אבל בב"ח אסור בין כדרך בין שלא כדרך אע"ג דבכל איסורין איכא חילוק ולפמ"ש גם באיסורין שאין בהם מלקות יש חילוק. ע"ז אמר אביי דלהכי לא כתי' אכילה בגופי' פי' אפי' אם לא יהי' מלקות רק איסור בעלמא כמו בחשב"ע דהוא לאו הבא מכלל עשה משום דא"כ הי' חילוק בין כדרך לשלא כדרך אבל עכשיו דנלמד מטריפה ובטריפה דיש בו מלקות כתוב לשון אכילה למעט ממלקות אבל לא מאיסור א"כ בב"ח שפיר אסור בין כדרך בין שלא כדרך. נמצא דלדינא שוה לכלאים דגם שם אסור שלא כדרך ודוק כי נכון הוא ע"ד פלפול אבל באמת דברי מהרש"א ברורים דכן מבואר לקמן בתוס' דלוקין על בב"ח וע"כ כוונת התוס' כאן לענין הנאה בלבד הפלפול לעצמו הוא נכון:
דף כה.
בגמ' ואם איתא נפרוך מה לכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך ואביי כו' משמע דכל הפירכא היא דאיסור אכילה דכה"כ לוקין עליו שלכ"א משא"כ בב"ח. דאי על הנאה אכתי קשה דנהי דלהכי לא כתיב בבב"ח לשון אכילה כדי לחייב מלקות שלא כדרך והוי כעין דוק מינה ואוקי באתרא. מ"מ לענין הנאה דנלמד מערלה דהא מכה"כ לחודא ליכא ק"ו ובמה מצינו לא נזכר בגמ' כלום רק מק"ו דערלה. ובדינא דק"ו אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא נוכל למילף ללקות בהנאה בשלא כדרך עכ"פ. וא"כ איכא פירכא מה לכה"כ שלוקין על הנאתו אפי' שלא כדרך משא"כ בב"ח אף דנלמדנו לאסרו בהנאה מ"מ לא לילקי שלא כדרך כנ"ל, ולמ"ש התוס' א"ש דבהנאה בל"ז ליכא מלקות כלל כיון שאין מזהירין מן הדין א"כ ליכא כלל פירכא דאיסור בל"ז איכא [מדאורייתא אפי' שלכד"א להרבה פוס'] והא גופי' אינו פירכא מה דאין לוקין דא"כ בטל כל ק"ו ועי' בגנת וורדים (כלל ה') שהאריך בזה]. והטעם י"ל לפי שיטת המהרש"א בסנהדרין (ס"ד:) דאין עונשין מן הדין משום דחמור ולא מתכפר בעונש זה ויש לדחות ואין להאריך. אכן לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אמרת דע"י הק"ו נלמד גם מגז"ש דבשר שיצא חוץ למחיצתו כו' א"כ אינו ק"ו ושוב לוקין, אך גם ז"א דגם בשר שיצא לחוץ דילפינן מלאו דכל בקודש דהוי לאו שבכללות (כמ"ש התוס' במכות (י"ח:) ד"ה כל] ג"כ אין לוקין על הנאה רק על אכילה לוקין מקרא ובשר בשדה דלא הוי לאו שבכללות כמ"ש התוס' שם ד"ה ולילקי אבל לא בהנאה דלא נפיק מהאי קרא. אכן למאי דמשמע בתוס' פ"ב דקידושין גבי מקדש בא"ה דשלא כדרך גם איסור ליכא מה"ת עכ"פ ע"ש (וכ"מ בתוס' בשבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי ע"ש] א"כ אע"ג דאין לוקין מ"מ נ"מ בדין שלא כדרך דלהוי מותר לכתחילה, ובאמת דברי התוס' בד"ה הכל מודין לא קאי בשיטה זו וי"ל כוונתם דאביי מיירי במידי דאית בי' מלקות ואה"נ דנ"מ איכא גם בב"ח לענין איסור עכ"פ כנ"ל ולפי שיטה זו קשה שפיר כאן כנ"ל:
ולמאי דמסקינן הכא דבב"ח לוקין שלא כדרך ולדידן דילפינן מדכתיב ג"פ לא תבשל ודאי כך הוא. יש להקשות מנ"ל ללמוד דלא אסרה תורה בב"ח אלא דרך בישול הואיל והוציא הכתוב אכילה בלשון בישול הלא לא הוי מצי לכתוב בלשון אכילה כי היכי דלילקי גם בשלא כדרך כנ"ל. ואין לומר דגם אי הוי כתיב ב' פעמים לא תבשל הוי ידעינן לחייבו על הנאה בשלא כדרך ומכ"ש על אכילה דז"א כדמשמע מדברי התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה שאני דהיכא דכתיב אכילה מותר שלא כדרך ולא משגחינן על לימוד אחר. וכן משמע מערלה דאיסור הנאה נלמד מערלים ואעפ"כ שלא כדרך אין לוקין מדכתיב לא יאכל וא"כ בע"כ לא מצי למיכתב אכילה בבב"ח. וצ"ל דמ"מ הו"מ למיכתב לשון אחר ולא בישול דוקא רק להצריך דרך בישול אתי:
שם בגמ' היכי דמי אי דליכא סכנה כו' לכאורה קשה למ"ש התוס' בע"ז (י"ב:) ד"ה אלא דבע"ז אסור גם שלא כדרך הנאתו א"כ י"ל דאיירי ר"י בשלא כדרך דבעצי אשירה אסור (ובשאר איסורין שרי אפי' בדליכא סכנה כדאמרי' לקמן בגוהרקי דערלה], וי"ל דא"כ לא הו"ל למימר בכל מתרפאין דאיכא נמי כלאי הכרם ובב"ח דאסור שלא כדרך. מיהו ק"ק דא"כ גם למאי דתי' הגמ' קשה דאיכא נמי ג"ע ס"ד דאסור להתרפאות בהן אפי' בדאיכא סכנה. ועמ"ש לקמן מזה:
שם בגמ' לעולם דאיכא סכנה ובעצי אשירה לא כדר"א דתניא כו' בכל נפשך אם יש אדם שגופו חביב כו' ותמוה כמו שהקשה הר"ן למה הביאו הכא הך דר"א דהרי גם בלא דברי ר"א מוכח דבע"ז יהרג ואל יעבור ל"ל דכתיב בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך רק דר"א מפרש ל"ל נפשך ומאודך ומאי ענין זה לכאן. וי"ל דלכאורה י"ל דצריך לכתוב ג"כ בכל מאודך אף למי שנפשו חביב עליו מממונו דהנה בהא דיהרג ואל יעבור בע"ז י"ל ב' טעמים, א' מצד גודל העבירה שהוא למרוד במלכו של עולם ולכך מחויב כל אדם למסור נפשו שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ברצונו ח"ו וי"ל עוד מצד מצות קידוש השם שהוא גדול מאוד שאדם מישראל מוסר נפשו עבור קדושת שמו ית'. וא"כ אם נימא טעם השני הי' מקום לומר דדוקא נפשו חייב למסור מצד קידוש שמו ית' אבל ממונו דינו ככל המצות ולא יותר שמסירת מאודו אין כל כך קידוש השם. ומדפשיטא לי' לר"א דאם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ע"כ מוכח דעיקר טעם התורה דציוותה למסור נפשו הוא מטעם גודל העבירה לא מצד הקידוש שם שמים לבד כנ"ל, והשתא א"ש דהוצרך להביא הך דר"א דמגוף הפסוק הו"א כטעם השני. וא"כ הו"מ למימר דבמתרפא בעצי אשירה דלא שייך כלל האי טעמא כיון דאינו עובד ע"ז באמת רק שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ובמניעת הרפואה לא שייך כ"כ קידוש השם. אך כיון דאמר ר"א למה נאמר בכל מאודך מוכח דהטעם הוא משום גודל העבירה כנ"ל א"כ גם במה שלא יהי' נראה עובד ע"ז מצד גודל העבירה חייב למסור נפשו גם בזה שלא להתרפאות כנ"ל:
עוד י"ל קצת דהא לכאורה יש להקשות בהא דפשוט לר"א דנפשך הוי טפי ממאודך כיון דאמרי' בגמ' (כתובות ל"ג:) דיסורין שאין להן קצבה חמור ממיתה ואילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' היו פלחי כו' וא"כ י"ל דנטילת נשמה בפעם אחת קיל לאדם ממאודו להיות נשאר חי בעניות מאוד כל ימיו דעניות חמור מיסורין כמ"ש ז"ל בב"ב (קט"ז.) וכמ"ש רש"י באיוב (ל"ו פ' כ"א) בשם מדרש תנחומא ע"ש]. וא"כ ממה שציוותה תורה למסור נפשו לא הי' מוכח לכאורה על מאודו הנ"ל כיון שמסירת נפשו קל יותר מלחיות בעולם בצער. אך י"ל דראיית ר"א הוא משום דבכל נפשך כולל ג"כ יסורי הגוף עד המיתה וא"כ עכ"פ נדע מסירת מאודו ממסירת גופו לקבל יסורי מות דג"ז בכלל בכל נפשך כנ"ל. ובזה י"ל דקדוק קטן מ"ש שגופו חביב עליו כו' ולמה שינה מלשון הכתוב נפשך והו"ל למימר שנפשו חביב עליו. ולמ"ש א"ש דפי' נפשך הוא עד נטילת נשמה שזה נגיעה להנפש אבל קבלת יסורין נופל יותר ע"ש הגוף כמובן, ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש לעיל דלכך הביא הש"ס הך דר"א דמוכח מדבריו דגם יסורי מות צריך אדם לקבל על עצמו שלא יעבור וא"כ אסור להתרפאות. אבל מגופא דקרא הוי סד"א דוקא נוטל את נפשך בב"א אבל יסורין דחמורין לאדם לא הוי ידעינן. ואיסור רפואה בעצי אשירה הוא בחולי הגוף שיש לפעמים יסורים גדולים ר"ל ואעפ"כ אסור להתרפאות לכך הביא מדר"א כנ"ל:
והנה הרמב"ם השמיט האי דינא דאין מתרפאין בעצי אשרה במקום סכנה. והגם די"ל דכיון שכתבו דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ממילא נכלל עצי אשרה מ"מ קשה דודאי מסברא תמוה הדמיון דעצי אשרה לע"ז ולכן נדחקו בתוס' לפרש באופן שהרפואה הוא דוקא ע"י אשרה. ומ"ש הר"ן ז"ל דגם אלאו דע"ז יהרג ולא יעבור לא מצאתי ראי' ברורה לדבריו. בפרט דג"ע נלמד רק מרוצח ורוצח גופא סברא הוא והסברא הוא רק על איבוד נפש לגמרי א"כ מנ"ל בג"ע בלאו גרידא דחייב למסור נפשו (וכן מסיק בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ב.) להלכה דבלאו דג"ע יעבור ואל יהרג ע"ש]. ובהאי עובדא שהעלה לבו טינא קרוב לומר דלא הי' שם סכנה גמורה גם י"ל הטעם התם דאין מתירין לה האיסור בשביל סכנה דידי'. [אע"ג דגם פקו"נ דחברי' דוחה שבת י"ל דהכא שאני דאיהו הוא דפשע וגרם לעצמו לבוא לידי סכנה] עכ"פ רבותא גדולה איכא בהך דעצי אשירה ולא הי' להו להשמיטה, לכן נלע"ד דבאמת קשה מאי פריך אי דליכא סכנה שאר איסורין נמי הלא י"ל דמיירי בשלא כדרך הנאתו דשרי גם באין סכנה וכדמסיק רבינא לקמן מידי דרך הנאתו עבידנא אבל בעצי אשירה אסור כמ"ש התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה שאני ובע"ז (י"ב:) ד"ה אלא דע"ז אסור שלא כדרך. ואע"ג דלפ"ז לשון בכל לאו דוקא דה"ה כלאי הכרם ובב"ח כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קנ"ה ס"ג) דאסור להתרפאות מהן שלא כדרך ע"ש] מ"מ י"ל כן דהא אין למדין מן הכללות, וגם בדברי האמוראים כ' ביד מלאכי די"ל כן לכן י"ל דתי' הגמ' כאן קאי ללישנא קמא דרבינא לקמן דגם שלא כדרך אסור שלא במקום סכנה אבל לדידן דקיי"ל כלישנא בתרא מפרשינן מימרא דר"י דבכל מתרפאין בשלא כדרך ושלא במקום סכנה אבל בסכנה גם בעצי אשירה מותר כנ"ל:
דף כה:
בגמ' איתמר כו' איכא דאמרי כו' לא אפשר ולא מכוין כו"ע לא פליגי דשרי. ויש לתמוה מה מקור איכא להנחה זו דבכה"ג לא פליגי דשרי מאיזה טעם לישתרי לא אפשר דודאי בסכנה רחמנא שריא אבל לא אפשר דהכא היינו דצריך טורח רב כמ"ש התוס' מ"ט שרי. ואין לומר דעיקר ההיתר הוא מכח לא מכוין אלא דגם באינו מכוין אינו מותר רק בדלא אפשר דהא פליגי בלא אפשר ומכוין ולאביי גם במכוין שרי היכא דלא אפשר א"כ מה מקום היתר זה. ותו קשה דהא לעיל מקשינן בפשיטות אהא דבכל מתרפאין אי בדליכא סכנה כל איסורין שבתורה נמי לא א"כ קשה הא להתרפאות ודאי הוי לא אפשר. וגם אי נימא דחשיב מתכוין (כמו שכתב הפני יהושע דכיון דמתכוין לרפואה הוי כמתכוין להנאה דרפואה דידי' היא הנאה ע"ש] אכתי קשה למ"ד דשרי לא אפשר ומכוין. ודוחק לומר משום דקיי"ל כר"ש ולדידי' גם אביי מודה דבמכוין אסור דמ"מ מה פסיקא לגמ' להקשות [דילמא ר"י ס"ל כר"י. ואע"ג דבשבת (פ"א:) מסקינן דר"י דס"ל דהלכה כסתם משנה ע"כ כר"ש ס"ל. מ"מ עדיין י"ל דר' יעקב דאמר הכי בשם ר"י לית לי' אליבא דר"י דהלכה כסתם משנה כדאי' בכמה דוכתי דאמוראי נינהו אליבא דר"י בהא מילתא]. אכן נראה לפמ"ש התוס' דע"כ סוגיא דהכא איירי בדלא הוי פסיק רישא א"כ נראה דגם ללישנא בתרא דעיקר פלוגתייהו בלא אפשר אף דמכוין מ"מ איירי דוקא בדלא הוי פ"ר דהיינו דיכול להיות שלא יבוא לידי איסור כלל ולכך כיון דהוי ספק איסור מתירין בדלא אפשר. וממילא א"ש לעיל דהא דבכל מתרפאין חשוב שפיר פסיק רישא ולהכי אסור לכו"ע אף דלא אפשר כנ"ל, ועיקר טעם ההיתר דלא אפשר נ"ל משום דחשוב כמו שלא כדרך הנאתו כיון דאין המעשה בעבור הנאה רק דלא אפשר למנוע וממילא נהנה. ולפ"ז אפשר דבמידי דאסור שלא כדרך כגון בכלאים ובב"ח גם לא אפשר אסור לכו"ע. וכן י"ל בכוונת התוס' ד"ה לא שכתבו דאין לפרש טעם ההיתר משום דכלאחר יד דרבנן דלקמן משמע דגם בדאורייתא כן ע"ש ותמוה למה לא הוכיחו מהכא מדאמר סתם הנאה משמע ודאי דמיירי גם באיסור הנאה דאורייתא רק כמ"ש דס"ל דהכא י"ל דחשיב שלא כדרך והוי רק איסור דרבנן: