שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר
דף ב.
במשנה כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה, יש לעיין אי דוקא בדיקה א"צ כיון דס' דרבנן הוא אבל ביטול צריך או דגם ביטול א"צ אם אין לו מקום שמכניסין בו חמץ. ולדעת התוס' דחיוב הבדיקה הוא משום דילמא אתי למיכל ודאי י"ל דלא תיקנו לבדוק אלא במקום שמכניסין בו חמץ דהוי קרוב לודאי כמ"ש האחרונים אבל אם עדיין לא ביטל דהוי ס' דאורייתא עכ"פ מחויב לבטל, אבל לרש"י ור"ן ז"ל דתקנת הבדיקה הי' אף למי שאינו מבטל כראוי א"כ מדלא הצריכו בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ משמע דגם משום ספיקא דב"י אין לחוש, והטעם י"ל כמ"ש התוס' לקמן ר"פ כ"ש דכל שא"י היכן הוא אינו עובר בב"י וב"י א"כ דוקא במקום שמכניסין בו חמץ צריך ביטול מה"ת משום דהוי מצוי כיון דשכיח שם חמץ אבל במקום שא"מ הוי כמו חמץ שא"י ואינו עובר עליו, ולכאורה איכא קצת הוכחה לזה מהא דתנן ובמה אמרו ב' שורות במרתף כו'. ומאי קושיא הלא י"ל דמיירי כשלא ביטל והגיע זמן איסורו. דא"י לבטל עוד דכה"ג בדיקה בעי ****לכאורה י"ל דאם לא ביטל והגיע זמן איסורו צריך לפנות כל המרתף ולבדוק ולא סגי בדיקת ב' שורות כמ"ש המג"א (סי' תל"ג ס"ק י"ז) לדעת הסמ"ק בחמץ שנפלה עליו מפולת דחייב לפקח הגל ולבערו אם לא ביטל קודם זמן איסורו אבל ז"א לפמ"ש הח"י שם דדוקא בחמץ ידוע ס"ל להסמ"ק הני משום דהוי כמטמין אבל בחמץ שא"י ליכא משום בל יטמין. וגם לפמ"ש זקני הפנ"י לקמן ר"פ כ"ש דגם בחמץ שא"י איכא בל יטמין וצריך בדיקה מה"ת מ"מ במרתף שאין מכניסין בו חמץ דלא שכיח שיהי' בו חמץ פשיטא דלא הוי כמטמין וא"צ לבדוק כל המרתף:** ומדלא משני הכי משמע דאפי' אם לא ביטל א"צ בדיקה. אך הוכחה זו יש לדחות ולומר דקושטא דמילתא ועדיפא מיני' משני. וגם לקמן (ח'.) בחור שבין אדם לחבירו דקתני דבודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו לכאורה נראה דלהלן ממה שידו מגעת נקרא מקום שאין מכניסין בו חמץ ואפי' הכי ביטול מיהא צריך. אך י"ל דהתם שכיח טפי ליפול החמץ להלן [כמ"ש הב"ח והמג"א (סי' תל"ג) דחיישינן שנתגלגל החמץ ברחוק ע"ש] אלא דלא חייבוהו לבדוק יותר כיון דלהלן ממה שידו מגעת ליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיני' אבל מ"מ גרע ממקום שאין מכניסין. אכן מהא דתנן לקמן (ט.) במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' דא"כ אין לדבר סוף הי' נראה דביטול עכ"פ צריך כיון דל"ש טעמא דאין לד"ס וכמו כן בכ"מ שא"מ בו חמץ שייך חששא דשמא גררה חולדה. גם בתוס' שם הקשו דמאי קמ"ל הא כבר תנינן דכ"מ שא"מ בו חמץ א"צ בדיקה ע"ש. ואי נימא דגם ביטול א"צ מחשש דגרירת חולדה הוי להו לשנויי דממתני' דהכא דקתני א"צ בדיקה הו"א דביטול מיהא צריך קמ"ל דאין חוששין כלל ואף ביטול א"צ. ומדלא תירצו הכי משמע דס"ל דביטול באמת צריך מדקתני טעמא דאין לד"ס [כיון דלביטול לא שייך האי טעמא כנ"ל] וא"כ גם בכ"מ שאין מכניסין חמץ צריך ביטול מה"ט דשמא גיררה חולדה. מיהו לפ"ז צ"ע בהא דמקשה הגמ' לקמן (ו':) אהא דאר"י הבודק צריך שיבטל מ"ט והלא י"ל הטעם משום דאין בודקין בחורין אלא במקום שדרך להכניס שם חמץ אבל יותר מכדי שידו מגעת א"צ דהוי במקום שאין מכניסין וא"כ שפיר צריך ביטול כנ"ל. שוב ראיתי לקמן בסוגיא דאין חוששין בתוס' ד"ה כדי דגם בלא ביטל אין חוששין לגרירת חולדה ממילא מוכח ממה שהקשו התוס' דכבר תני ברישא דכ"מ שא"מ כו' דס"ל דגם הכא בלא ביטל מיירי. אבל מ"מ י"ל דדוקא לענין דיעבד (כגון דכבר הגיע זמן איסור ולא ביטל] בזה הקילו אבל לכתחילה אפשר דצריך ביטול. [ועי' לקמן באו"ח בתוס' ד"ה אין חוששין מ"ש בזה. אכן בר"ן כאן מבואר דאם אין לו חמץ ידוע וגם מקומות שרגיל למצוא בהן חמץ לא חלה עליו מצות השבתה וא"צ אפי' ביטול ע"ש]:
שם במשנה ובמה אמרו ב' שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. פי' רש"י שמסתפק ממנו יין לשולחנו. ולכאורה לשון המשנה לא משמע דבשביל זה יהי' נקרא מכניסין בו חמץ דפשט הלשון משמע שידוע שהכניס בו חמץ בודאי. ונהי דלדינא אמת כפי' רש"י כדאי' לקמן (ח'.) בגמ' דאוצרות יין שמסתפק מהן צריכין בדיקה מ"מ פשט המשנה משמע דמיירי במרתף שאינו מיוחד ליין בלבד אלא שמכניסין בו נמי חמץ. וקצת משמע כן מהא דפרכינן בגמ' לקמן שם ואוצרות יין א"צ בדיקה והתניא אין צריכין בדיקה ומשני במסתפק. ולכאורה תמוה כיון דמפורש במשנה דא"צ בדיקה אלא במרתף כו' ואי מכניסין בו היינו מסתפק כפירש"י א"כ מה חידש הגמ'. וע"כ צ"ל דלשון אוצרות משמע דהמקום מיוחד רק ליין ושמן אבל מרתף אינו מיוחד לכך ומכניסין בו ממש חמץ. ולפ"ז הי' אפ"ל עוד דהיכא דמסתפק ממנו צריך לבדוק כל השורות כדלקמן באוצרות יין דצריכין בדיקה לא חילקו כלל בין השורות משום דכיון דלפעמים מחפש בין החביות ופת בפיו שייך לחוש בכל המרתף. אבל במתני' דמיירי דאין מסתפק ממנו בשעת אכילה רק משום דבמרתף זה מכניסין חמץ בזוית אחת חוששין שנגרר ע"י סיבה למקום היין להכי לא החמירו אלא בשורות החיצונות. מיהו לקמן בגמ' (ח':) אמרינן מרתף מאן דכר שמי' ה"ק ואוצרות יין ושמן נמי א"צ בדיקה ובמה אמרו ב' שורות במרתף שמכניסין בו ובמסתפק. והרי זה מפורש כפירש"י דבמסתפק נמי פליגי ב"ש וב"ה כמה שורות צריך לבדוק. אבל מ"ש בפי' מכניסין עדיין במקומי אני עומד דהלא הגמ' הוסיף שמכניסין ובמסתפק ול"ל הני תרתי. ולכן נראה לפרש משום דהוסיף הגמ' לבאר דמיירי ביין ושמן. וע"ז אמרו שמכניסין היינו בשמן דבשמן אפי' מסתפק א"צ בדיקה כדאמרינן בגמ' דבשמן יש קבע לאכילה וביין סגי רק מסתפק. וא"כ א"ש הפי' שכתבתי לעיל:
בגמ' מיתיבי וכאור בוקר יזרח שמש כו'. פשוט נראה דלס"ד דגמ' לא ס"ל האי דרשא דצדיקים לע"ל רק כפשטא דקרא שהבטיח הקב"ה שיהי' בריתו של דוד בטוח כמו אור היום (וכעין זה פי' רש"י והרד"ק בשמואל ע"ש]. ולפ"ז חשיבות היום הוא בתיבות יזרח שמש וא"כ בוקר אור הכל שם היום. והכי פי' וכמו שהשמש זורח ביום שנקרא בוקר ואור כמו כן בריתו של דוד קיים. אבל לבתר דמסיק דיזרח שמש היא הנמשל א"כ אור הוא המשל כאורו של בוקר כנ"ל. ורש"י לא פי' כן. ולמסקנא נראה דפי' כאור היא כמו כחצות כעלות פי' שלעתיד כאור בוקר יהי' מיד אור גדול בזריחת שמש:
שם בגמ' למאיר בא קרא יום פי' כשמתחיל האור לבוא בעולם כי השמש מאיר אלא דכ"ז שאינה יוצאת מעובי הרקיע הזריחה מעט עד הנץ החמה שיוצאת לחוץ מעובי הרקיע. וכיון שביאת האור בעולם אף שלא נגמר הילוכה נקרא יום א"כ שקיעת החמה דהיינו חזרת השמש נקרא לילה, ולפ"ז קשה דהא קיי"ל דעד צאת הכוכבים יום הוא. ומשני קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' כו'. ונראה הפי' ויקרא לאור יום שחיבר האור ליום. כי קריאה הוא התחברות ודביקות כמו וקרא זה אל זה לשון חיבה והתקרבות כמו כן הפי' ויקרא לאור יום שחיבר אור ליום. אבל מלשון רש"י נראה שבזה שקרא הש"י לאור לבוא לפניו ביום ממילא ממשלתו אז וכן בלילה קרא לחושך. ובקריאה זאת פקד להם לממשלתם:
בתוס' ד"ה אור לי"ד כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כו' ומקשין המפרשים למה צריכין לזה בלא"ה קשה שפיר כיון דמה"ת סגי בביטול למה הצריכו חכמים בדיקה. ואי הוי ס"ל כמ"ש הר"ן דיש לחוש שמא לא יבטל בלב שלם. א"כ מאי קשיא להו מהא דהבודק צריך שיבטל דהא י"ל דמה שיכולים לתקן מתקנים אבל לסמוך על הביטול לבד אין סומכין. וי"ל ע"ד פלפול למ"ש התוס' לקמן (ד':) דביכול מטעם הפקר ואע"ג דהפקר צריך ג' מדאורייתא א"צ. וא"כ לכאורה י"ל כיון דמדרבנן לא מהני הביטול שפיר הצריכו בדיקה. להכי הקדימו דע"כ לענין ביטול חמץ לא תיקנו דהא הבודק צריך שיבטל והעמידוהו לענין זה אדאורייתא א"כ ל"ל בדיקה. עוד י"ל דהא הר"י דחה פרש"י ופי' משום דילמא אתי למיכל מיני' ולכאורה י"ל דגם רש"י מודה לזה דהתקנה הי' משום הכי. אלא מיהא כיון דמה"ט תיקנו בדיקה ושוב אין מבטלין ממילא מוכרח גם הבדיקה כדי שלא יעבור בב"י ולכן הוסיף הר"י להקשות על רש"י דגם עתה מבטלין אחר הבדיקה וא"כ אין הבדיקה כלל שלא יעבור בב"י:
ולתרץ שיטת רש"י ז"ל י"ל ע"פ שיטת הפוסקים דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. יש לפרש הענין ע"פ פרש"י לקמן (ד:) בהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ופירושו תבטלון ע"ש. דמשמע דאינו מטעם הפקר [וכ"נ מדברי המרדכי לקמן דלא כמ"ש הר"ן דגם לרש"י הוא משום הפקר]. וא"כ י"ל דתשביתו מצוה בפ"ע הוא ואינו עצה שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא. שהרי התורה אמרה לא ימצא חמץ והאיך נאמר תשביתו תבטלון כיון דעדיין החמץ מצוי בביתו [ויכול לבערו. רק היכא שא"י לבערו כגון בתלמיד היושב לפני רבו ובהולך לשחוט את פסחו דלקמן סגי בביטול כמ"ש הכ"מ (פ"ב מה' חו"מ ה"ב) לדעת הרמב"ם ע"ש] לכן י"ל כיון דסד"א מה"ת לקולא לכמה פוסקים וא"כ בל יראה ליכא מה"ת כשא"י אם נמצא חמץ בבית. ומ"מ אמרה תורה כאן תשביתו תבטלון אפי' שא"י לו מחמץ. וא"כ מיושב הכל דמה"ת בביטול סגי על הספק. אבל חכמים דאמרו סד"א לחומרא שפיר הצריכו בדיקה דשמא יש חמץ ועובר בבל יראה ככל סד"א דמדרבנן אזלינן לחומרא. אכן לקמן (ו') גבי המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו הכלי דפי' רש"י ז"ל מיהו בב"י לא עבר דביטלו בלבו מאתמול, לא משמע כן ומבואר דאע"ג דמצאו ביו"ט אינו עובר בב"י היכא דביטלו מאתמול. והגם די"ל שם הטעם משום דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו. ומ"ש רש"י משום דביטלו מאתמול היינו משום דאי לא ביטלו חיישינן דאינו משההו כדי לבערו זה דוחק. וגם פשט לשון הגמ' בביטול בעלמא סגי לא משמע הכי. וגם להרבה פוס' סד"א מה"ת לחומרא [ולדידהו ע"כ צ"ל דביטול מהני נמי לענין ב"י. וכ"מ ברש"י לקמן (ד') ד"ה חובת הדר] לכן נ"ל קצת פי' רש"י ז"ל דכמו דחיישינן שימצא גלוסקא יפה ויהי' חס עלה לדעת רש"י ז"ל לקמן (ו':). כמו כן י"ל דאף שביטלו בלבו מ"מ יש לחוש שיהי' חס עלי' אח"כ ויהי' חזרה לביטול הראשון. ומחשבה ודיבור מוציא מידי מחשבה ודיבור ולכך הצריכו בדיקה. וממילא מועיל הביטול שלא יועיל המחשבה שהוא חס עליו להיות חזרה מביטול הראשון. כיון דביטול הראשון הי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהרי בדק כל הנמצא כנ"ל. אבל בלי בדיקה י"ל כנ"ל דכשימצא ויחוס עליו יתבטל ביטול הראשון כנ"ל, שוב ראיתי שגם הרע"ב פ' כן דחיישינן שמא ימלך על ביטולו ע"ש. אכן האו"ח הביא בשם ס' ב"א שהקשה דלפ"ז היכי אמרי' דהבודק צריך שיבטל משום דחיישינן שימצא גלוסקא יפה ויחוס עלי' דא"כ גם הביטול לא מהני ע"ש. ולהנ"ל א"ש דאחר הבדיקה לא מהני מחשבתו לחזור מהביטול כנ"ל]:
בא"ד וכ"מ לקמן דבעי רבא ככר בשמי קורה כו' זימנין דנפל ואתי למיכלי' כו' ואפ"ל לשיטת רש"י דאדרבה משם משמע דעיקר הבדיקה אינו משום דאתי למיכל דא"כ הו"ל למימר בקצור זימנין דנפל אלא ודאי דעיקר הבדיקה הוא מחשש בל יראה. וע"ז פשיטא להגמ' דבספיקא דלא שכיח לא חיישינן כמו במקום שא"מ בו חמץ דא"צ בדיקה. ולכן מבעיא להו בככר ידוע דמ"מ נחייבי' להורידו [אע"ג דכיון שהוא בשמי קורה י"ל דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול מ"מ צריך להורידו משום חשש אכילה דחמיר טפי וגם לשון הגמ' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מסייע לרש"י דטעם בדיקה וביטול א' הוא. דלשיטת התוס' דהם ב' דברים לא א"ש הלשון בביטול בעלמא סגי כיון דביטול אין ענין לתקן החשש דאתי למיכל. והו"ל למימר מדאורייתא א"צ בדיקה או בביטול סגי. ולשון ביטול בעלמא משמע דמה"ת מספיק הביטול לבל יראה וחכמים החמירו לבדוק ג"כ משום בל יראה:
בא"ד ולא דמי צבו"ח וערלה וכלאים דאיסורן נוהג לעולם, ואיני מבין טעם החילוק דהא אין ניכר בפרי שהוא ערלה או כלאים וא"כ לא בדיל מן פרי זו, גם תמהני על דבריהם ז"ל מנ"ל דכל איסורי הנאה א"צ ביעור. וגם פשט המשנה סוף תמורה דחשיב כל א"ה הנקברין והנשרפין משמע דבעי קבורה מה"ט גופי' דלמא אתי למיכלינהו. וכ"מ ברמב"ם (בפ"ט מה' מ"א ה"א) שכ' בבו"ח וקוברין אותו וכן בערלה וכלאים ושורפן ע"ש. אבל בדיקה לא שייך בהני איסורים דהוי כמו במקום שאין מכניסין בו חמץ. וצ"ל בדוחק כוונת התוס' דמ"מ לפי שעה אין איסור להשהותם בבית אבל גם זה צ"ע מנ"ל. ותו דהכא שאני דיכול לעשות שלא יבוא האיסור בביתו כשיבער קודם פסח וכמו כן התם י"ל דאסור ליקח לביתו הני איסורים:
בד"ה ונאור בוקר פי' ר"ת היינו עד חצי היום כדמוכח פ' תמיד נשחט כו'. תמוה דליתא התם אלא דבין הערבים מתחיל מן אחר שש אבל בוקר נראה דלא הוי רק עד ד' שעות כזמן התמיד של שחר (למאי דקיי"ל כר"י בברכות (כ"ז.) דזמן תפלת השחר עד ד' שעות מטעם הנ"ל ע"ש]:
בד"ה הנודר מן האור. מיהו היכא דלשון ב"א אינו כלשון המקרא כו'. ואכתי אינו מובן מ"מ מה משמיענו הכתוב כיון דתלוי בלשון ב"א נחזי אנן איך לשון ב"א באורן של כוכבים. (]וכן הקשה האו"ח. אך ביבמות (ע"א) הוסיפו התוס' דהכא מיירי היכא שאין הלשון ידוע ע"ש וכן פי' התוס' בע"ז (כ"ז.) ד"ה אלמא]. ולולי דבריהם נראה לפרש דנ"מ היכא דפי' בנדרו שלא יהנה מאור שנקרא בתורה אור ואז נאסר באורן של כוכבים:
דף ב:
בגמ' מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה. פי' רש"י במקום שנהגו. ובתוס' הקשו עליו. ונראה דרש"י הוכיח לפרש כן משום קושית התוס' בד"ה ראב"י כיון דב"ש וב"ה פליגי בפי' במשנה אי הלילה אסור דוחק לומר שיחלקו בברייתא באותו פלוגתא דב"ש וב"ה. בפרט לס"ד דאור יממא דוחק גדול לומר שיהי' ראב"י דלא כב"ש ולא כב"ה. להכי פי' רש"י דפלוגתא דתנאי הכא במנהג פליגי אבל איסור ליכא עד הנץ כדברי ב"ה לקמן. ויש בזה נ"מ לדינא ג"כ דלפירש"י למסקנא לקמן דלכו"ע אור אורתא אפשר דהלכה באמת כראב"י דאי נהגו איסור מאורתא אסורין דהא משנת ראב"י קב ונקי. אבל לתוס' הלכה כב"ה מיהו אדרבה לתוס' דלא פליגי כלל במנהגא אפשר דלכו"ע אם נהגו איסור מבערב מיתסרו:
שם בגמ' ה"ק בשלמא לדידי אשכחנא כו' גבי תענית ציבור דתניא עד מתי אוכל ושותה כו'. תמהני דלמה לא פירשו שפיר טפי בתענית צבור האחרונים דאסורין במלאכה ותניא בתענית (י"ג.) כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ע"ש. דלפי' הגמ' לענין אכילה קשה להבין לשון ראב"י היכן מצינו שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור כיון דבמלאכה גם בין יממא לליליא לא מצינו דפלגי רבנן] וצ"ע. גם קשה לי למה לא תירצו דמצינו בפורים שאסור במלאכה ביום ובלילה ודאי מותר אפי' למ"ד במגילה (ה':) דפורים אסור בעשיית מלאכה דהא ימי משתה ושמחה] ויום טוב כתיב. מיהו לפי' התוס' דבאיסורא מיירי הכא ולא במנהגא א"ש דפורים לא נאסר מדינא במלאכה אלא מנהגא למסקנת הגמ' במגילה שם] אבל לפרש"י קשה:
דף ג.
בגמ' התם משום ביעתותא דגמלים אורחא הוא. מדברי התוס' נראה שהבינו הפי' דכיון דאורחי' הוא משום לשון נקי לא ישנה הכתוב ממה שהי'. וקשה לפי' זה דא"כ מה נ"מ בהא דאורחי' כיון דעכ"פ בלאו הכי באמת היתה רוכבת כדכתי' ותרכבנה א"כ מה מקשה לגמרי משם. וע"כ דאפי' הכי פרכינן דיכול הי' הכתוב לשנות ולכתוב ותלכנה על הגמלים וכדומה. לכן לולי דבריהם נראה לפרש דקמ"ל קרא דמשום ביעתותא אורח הנשים אפי' צנועות להיות רוכבת אבל בלא"ה דרך צנועות להיות יושבת ולא לרכוב. וכן בסמוך קמ"ל קרא דבלילה נמי אורחא לרכוב:
בתוס' ד"ה ת"ל ביום כו' וי"ל כו' שלא ישרוף בלילה של אחרי כן. כוונתם דאע"ג דמצותו לשרוף ביום ג' ואי עבר ולא שרפו הו"א דישרף בליל ג' קמ"ל דלעולם אין שריפת קדשים בלילה. ובס' קרבן אהרן (בפ' צו) האריך ונדחק בדבריהם ולא עמדתי על סוף דעתו בזה ע"ש. וגם לשון מהרש"א צ"ע ע"ש. אכן שוב נתישבתי דבלא"ה הקשה בס' פנ"י על התוס' דביבמות ילפינן דנותר שלא בזמנו נמי אין נשרף בלילה מיתורא דו' ה' דוהנותר ע"ש. ומה שתי' דמ"מ אי לאו ביום לא היו דורשין הוא"ו תמוה דנהי דודאי כן היא מ"מ לפום תירוצא דהתוס' כאן הדר תקשה דיתורא דוא"ו ל"ל כיון דמכאן מוכח דאין לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו דוחק לומר כמ"ש הצל"ח דהשתא דכתי' עד יום להורות שאין נאכל לאור שלישי הוי מוקמינן קרא דביום למעט דוקא בזמנו דלא כדהוי ס"ד מעיקרא]. ע"כ נראה דהתוס' לא כוונו כלל לשריפת נותר שלא בזמנו רק כוונתם דהו"א דכמו דבאכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו למאי דהוי ס"ד דשלמים נאכלין בליל שלישי. מה"ט נמי הו"א דשריפת יום שלישי נמי ליל רביעי הולך אחר יום שלישי שלפניו והוי זמן שריפה יום ולילה לכך צריך ביום להורות דאסור להמתין עד הלילה. אבל היכא דעבר והמתין זה נדרש מוא"ו דוהנותר כסוגיא דיבמות. ובהכי מיושב שפיר לשון המהרש"א ע"ש:
דף ג:
בגמ' כל היכא דנפישי מילי משתעי בלשון קצרה וכ' רש"י והני דלעיל עיקם כו'. ונראה דלפ"ז אע"ג דאמרינן דלעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה מ"מ משום לשון נקי יאריך בלשונו כי היכי דקרא עיקם משום הכי. מיהו למ"ש רש"י אח"ז בד"ה רכבת כתי' דלימדך כאן דאפי' בלשון מגונה יתפוס לשון קצר ע"ש משמע לכאורה דעדיף לשון קצר ומגונה מלשון ארוך ונקי. אבל נראה כוונת רש"י שם דהיכא דעכ"פ מוכרח לומר לשון מגונה יקצר בי' כי היכי דרוכבת ויושבת מן הדין צריכין להיות מלאים מ"מ ברכבת חסרן הכתוב משום דלשון מגונה יש לכתוב חסר טפי מבלשון נקי. מיהו לשון אפי' היא מגונה שכתב רש"י אין מובן שפיר ולכן נראה (כמ"ש במהרש"א] דאם הן שוין לעולם ידבר בלשון נקי. ואם לשון נקי ארוך שניהם שוין ולפעמים ידבר בלשון נקי ארוך ולפעמים בלשון מגונה וקצר וזה לימדך דתוכל לעשות כן ג"כ. וממילא כיון דנאמר בלשון מגונה דנוכל לחסרו כגון רכבת יחסרנו. ומה"ט גופא טפי עדיף לכתוב רכבת ולא יושבת כיון דבזה מקצר באות אחת ולהכי כתי' רכבת. אבל מדברי הרי"ף דקיצר בהך דלשון מגונה כו' ע"ש נ"ל דס"ל דהא דאמרינן במסקנא דלפעמים משתעי בלשון מגונה היינו כללא דקרא אבל לא קאי על סדר הדיבור. דאדם צריך לעולם לדבר בלשון כבוד אף שצריך להאריך עי"ז ובתורה שאני. רק באיזה מקומות האריך הפסוק ג"כ להודיע לנו לעשות תמיד כן וכמ"ש ג"כ הר"י בשע"ת (שער ג' סי' ר"ל) שהוא גדר להיות נזהר מנבול פה ע"ש]:
דף ד.
בגמ' וכ"ת זריזין מקדימין כו' ונבדוק מצפרא דתניא כו' וישכם כו' בודאי הראי' דזריזות אינו אלא מצפרא הוא מוישכם ולא ממילה דשם א"א להקדים יותר דבלילה לאו זמן מילה הוא אלא שהאריך להביא הברייתא כדי להורות דכל דין זריזות נלמד רק מוישכם וא"כ לא מוכח יותר מבצפרא. ולפ"ז אפ"ל מה שהקשו התוס' דאע"ג דשם לא הי' יכול להקדים יותר משום דהוי יחידי מ"מ פירכת הגמ' א"ש משום דלא מצינו הקדמה יותר. ובפרט לגי' הרי"ף א"ש טפי ע"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל אך מ"ש מהרש"א דמסברא פריך א"י למה הלא י"ל מוישכם כנ"ל ע"ש שכ' כן ליישב קושי' התוס'. אבל באמת תמוה דבסדום לא הי' מצוה ואיך נוכל לומר דמייתי קרא דסדום וגם קשה מה הי' ס"ד דהתוס' וצ"ל דס"ל דגם בסדום הי' מצוה כדי להתפלל עליהם וכן משמע בתוס' בחולין ע"ש:
שם בגמ' ארנב"י בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה. פשוט נראה דמשום אור הנר יפה בלבד לא היו מתקנין חכמים זמן אחר כיון דזמן התורה הוא רק משית. וגם בלי אור הנר הוי בדיקה אף שאינה יפה כל כך. רק מטעם שבנ"א מצוין דיש חשש שכחה שלא יבדוק כלל היו מוכרחין לתקן זמן אחר מזמן התורה. ושוב תקנו על זה ג"כ אף שגם מיד בבוקר הי' תיקון על חשש שכחה כנ"ל. אבל רש"י פי' ואור הנר יפה אבל ביום מחשיך כו' ונראה מלשונו שפי' דהא דאמר ואור הנר יפה לבדיקה קאי על בשעה שהוא זמן שאור הנר יפה לבדיקה אז טפי מביום כנ"ל. עוד יש לפרש דשני הטעמים צריכים דהא דאור הנר יפה לבדיקה אינו מספיק שלא יהי' הבדיקה באמצע היום. דהא באמצע היום יפה יותר לבדיקה ע"י אור השמש. ואע"ג דקיי"ל דהבודק ביום נמי צריך אור הנר י"ל דהוא רק לכתחילה ולחומרא לכך צריך הטעם דבנ"א מצוין בבתיהם. ואע"ג דבצפרא גם כן מצוין בבתיהם מ"מ אין אור הנר יפה לבדיקה אז ואור השמש ג"כ אין מאיר כל כך] להכי רק בלילה. והגם דהי' יכול לומר הטעם השני לבד משום דזריזין מקדימין למצות ובצפרא אין אור הנר יפה לכן הקדימוה] י"ל שמביא הטעם דבנ"א מצוין דעדיף טפי מטעמא דזריזות. גם י"ל דאפשר שאין הטעם דזריזות חשוב כיון דבאמצע היום שייך הטעם דיפה לבדיקה יותר ונדחה טעמא דזריזות לענין זה ועדיף טפי לבדוק באמצע היום להכי מסיק הטעם דבנ"א מצוין ולהכי רק בלילה ועי' בט"ז (סי' תל"א):
שם בגמ' בעי מיני' מרנב"י המשכיר בית לחבירו כו' לכאורה נראה הספק אי הבדיקה היא משום בל יראה כרש"י ור"ן ולכך על המשכיר לבדוק דהוא עובר שהחמץ שלו. או משום דילמא אתי למיכל ולכך חיוב בדיקה על השוכר דברשותי' קאי ויאכל. אמנם נראה דאף לרש"י משום ב"י אמת שאם לא יבדוק השוכר יצטרך המשכיר לבדוק וכן לתוס' להיפוך אי לא יבדוק המשכיר יצטרך השוכר לבדוק ומ"מ מספקא להו על מי הטילו חכמים הטירחא אי על בעל החמץ אי על בעל הבית וכן מבואר הפי' בלשון רש"י ז"ל. ואם תקנת חכמים הי' על בעל החמץ אע"ג דעכשו אין טעם חיוב הבדיקה עבורו מ"מ הטורח מוטל עליו וכן להיפוך כנ"ל. אך לפ"ז לכאורה היה נראה דהטורח על המשכיר דהא לולי שנתן שם חמץ לא הי' חיוב בדיקה וגרם הוא הבדיקה אבל השוכר לולי שכירתו הי' ג"כ הבדיקה על המשכיר. וכן נראה באמת כוונת הגמ' במה דדחי מזוזה חובת הדר הוא דבס"ד הי' סבר דגם במזוזה אם לא עשה השוכר בע"כ יעשנו המשכיר אע"ג שאין דר בו רק הטורח מוטל על מי שדר בה. ומשני דהתם שאני דבלי שידור השוכר הי' נפטר לגמרי ממזוזה ונמצא הוא גורם קביעת המזוזה אבל כאן בלי השכירות ג"כ הי' מחויב לבדוק. אך לפ"ז צ"ע טעם הספק שיהי' חיוב הבדיקה על השוכר. ונראה דלשיטת התוס' דהטעם הוא משום דלמא אתי למיכל א"כ הא דלא מהני שיסגור הבית ויצניע המפתח ע"כ משום לא פלוג. וכיון שנתחייב בבדיקה לא מהני עצה אחרת לבטל החשש דאתי למיכל. ולכך הכא כיון דהשכירו לאחר שאין הבית שלו ג"כ שוב מהני מה שאינו דר בו לסלק מעליו חיוב הבדיקה דעיקר התקנה הי' רק בבית שלו כנ"ל, ולכך פשיט ג"כ דאותו חשש דאתי למיכל תליא בשעת חלות הבדיקה דמי שבידו המפתח עליו שייך לחוש דאתי למיכל כנ"ל:
ולכאורה הי' נראה דהאיבעיא היא מצד דיני ממונות דשוכר ומשכיר דיש דברים המוטלין על המשכיר ויש על השוכר כדאי' בב"מ (ק"א:). ומסופק בטורח הבדיקה למי הוא אי על המשכיר שגרם הבדיקה ע"י חמץ שלו או על השוכר כיון דאינו מעשה אומן ושייך להשוכר. ולהכי לא מבעיא להו במוכר אלא במשכיר. אך מרש"י ל"מ כן גם מלשון הגמ' דאיסורא ברשותי' קאי משמע דלא איירי מדין הממון רק מחיוב הבדיקה. ומ"ש דחמירא דידי' הוא נראה דמ"מ לא עלה ע"ד הבעיין דאם אחד ישתמש חמץ בבית חבירו שאינו שלו דיתחייב לבדוק רק במשכיר כיון דהי' הבית שלו ג"כ בעת תשמיש החמץ. ונמצא דכלל הספק הוא אי הוטל הבדיקה על בעל החמץ וכיון דשלו הוא והחמץ מונח בביתו נתחייב לבודקה בתחילת י"ד. או דחיוב בדיקה רק על מי שידור בו בימות הפסח. וכ"כ התו' דהספק הוא כיון שחל החיוב שעה א' על המשכיר, אלא דלכאורה קשה לפ"ז ל"ל טעמא דחמירא דידי' הוא. ונראה דנהי דבתחילת י"ד הבית שלו מ"מ י"ל כיון דמשכירו על החג מה בכך דעתה שלו הוא הא כל הבדיקה צורך החג הוא. אך כיון דהחמץ שלו נמצא פוטר עצמו ע"י שמשכיר הבית וחכמים תיקנו לבער החמץ ע"י בדיקה לא ע"י עצה אחרת אבל אם לא הי' החמץ שלו כגון בשוכר א' יוצא ושוכר אחר נכנס והשוכר הראשון לא נשתמש חמץ בהבית] א"כ אף דליל י"ד הי' שעה א' המשכיר מ"מ מה שצריך לבדוק חמץ שאינו שלו מצד חששא דאכילה בחג נקרא רק צורך החג. וכיון שעל החג משכירו לא חל עליו כלל הבדיקה כדכתיבנא. ונ"מ לדינא בזה דגם למ"ש התוס' הנ"ל י"ל דדוקא משכיר כיון דעדיין גוף הבית שלו לא פקע ממנו חיוב הבדיקה שחל עליו פ"א אבל מוכר אף דחל שעה א' מ"מ כיון דעתה יוצא הבית לגמרי מרשותו פטור מלבדוק:
שם ת"ש ממזוזה. וקשה כיון דהספק הי' רק מצד דחמירא דידי' הוא וע"ז אין ראי' משם. ורש"י פי' דמוכח מהתם דמידי דמצוה עלי' רמיא. וי"ל הפי' דבמזוזה הי' ראוי להיות על המשכיר מטעם דהמזוזה נשארת בבית לעולם דאסור ליטלו משם כדאי' בב"מ פ' השואל ע"ש. אולם י"ל דמידי דמצוה לעולם על השוכר וה"ה בזה. וע"ז דחה דטעם מזוזה מצד חובת הדר ואינו כלל על מידי דמצוה לעולם כנ"ל:
ובענין מסירת מפתח נראה מלשון התוס' דדוקא בלא החזיק עדיין תליא במסירת מפתח. אבל בהחזיק דקנאו כבר הוי המשכיר כאינש דעלמא דלא איכפת לן במה שהמפתח בידו רק בשוכר דרוצה לקנותו. אכן המהרש"א לא הבין כן משום דהר"ן כ' ממש להיפוך ע"ש אבל בתוס' משמע כנ"ל דהרי התוס' פי' דעיקר הספק הי' במשכיר בי"ד כיון שכבר חל על המשכיר חיוב הבדיקה. ומה"ט פי' התוס' במסקנא דתליא במסירת מפתח דמיירי בלא החזיק. כיון דבהחזיק לא הי' מסופק כלל האיך יהי' נפשט למסקנא היפוך פשיטות בעל הבעיא כנ"ל. ואפשר דמהרש"א נמי מודה שכן דעת התוס' רק שרוצה ליתן טעם למה פשיטא להו הכי והביא סמך מלשון הגמ' כנ"ל. (וכן כ' הח"י (סי' תל"ז) ע"ש שהשיג על הב"ח שכ' דלשיטת התוס' אין חילוק בין החזיק ללא החזיק].
שם בגמ' המשכיר בית כו' חזקתו בדוק כו'. לכאורה הי' נראה משום דיש לבית חזקה דמעיקרא שלא נבדק ויש לשוכר חזקה דמעיקרא שלא נתחייב בבדיקת בית זה. א"כ י"ל דהבעיא היא איזה חזקה עדיפא. וע"פ זה פשיט הגמ' מהך דהכל נאמנים במכ"ש דאפי' התם דליכא חזקת שוכר מ"מ הוי בחזקת בדוק מכ"ש הכא. והי' מיושב מה דהתם צריכין לאמירה דהני משום דהוי חזקה נגד חזקה דמעיקרא. והי' מיושב נמי מה דמסיים הגמ' דקסבר הכל בחזקת חברים ובלשון האיבעיא ל"א כן משום דהבעיא הי' איזה חזקה עדיפא חזקת בית או חזקת שוכר וא"צ כלל לחזקת חבר. אך לפ"ז תמוה מה דמקשה הגמ' אח"כ ותיפשוט דאין חזקתו בדוק והלא בשוכר י"ל שפיר חזקתו בדוק מטעם חזקת השוכר. וצ"ע באמת למה לא יכריע חזקת פטור דהשוכר:
ברש"י ד"ה חובת הדר הא כו'. אבל הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' מפשט לשונו משמע דבא לומר דאי הי' מה"ת הי' ג"כ חובת הדר כמו במזוזה. ותמוה דאדרבה אי הבדיקה מחשש בל יראה תלי' בבעל החמץ דהא קיי"ל דשלך א"א רואה כו'. וי"ל כוונתו דקשה למה לא פשיט מדהוצרך ר' משרשיא לפרש הטעם משום דחובת הדר הוא א"כ כאן וודאי על בעל החמץ לבדוק וע"ז דחה דאינו מטעם בל יראה כנ"ל ודוחק. גם קשה מ"ש רש"י כאן דבביטול בעלמא סגי ובמשנה פי' בודקין שלא יעבור בב"י. ונראה לפרש קצת ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל לקמן בהא דמקשינן וכי משכחת לה לבטלה דכ"ז שלא נמצא החמץ אינו עובר עליו מה"ת משום דאינו מצוי ע"ש. וא"כ י"ל שפיר גם לרש"י דבודקין כדי שלא יעבור בב"י וחיוב בדיקה מן התורה אינו אלא משום שמא ימצא גלוסקא יפה. א"כ ג"כ חובת הדר הוא כיון דלולי שידור בו בבית לא הי' שייך שמא ימצא. וכ"ז שאינו נמצא אינו עובר והוא גורם חיוב הבדיקה א"כ שפיר עליו מוטל לבדוק כמו במזוזה. ואף דאינו דומה לגמרי למזוזה דשם חיוב מזוזה מצד הדירה וכאן החיוב מצד בעה"ב דכשיהי' נמצא יעבור בעה"ב. מ"מ כיון דהוא גורם חיוב הבדיקה שפיר חובת הדר הוא ועליו לבדוק. וע"ז תי' רש"י ז"ל שפיר דמה"ת בביטול סגי והחיוב מדרבנן הי' שלא יהי' נמצא חמץ באמת בבית. וכוונת רש"י הוא דאם הי' מה"ת פי' כשהבית שלו ודר בו הי' חיובו מצד הדירה דשמא ימצא ולכך גם עתה החיוב על הדר אף דאינו עובר כנ"ל:
דף ד:
בגמ' לאו משום דחזקתו בדוק כו' לכאורה יש לחלק דהכא במשכיר בית לחבירו אולי לאו בר אורין הוא דלאו כו"ע דינא גמירי וסובר שכיון שהשכיר אין מוטל עליו כלל לבער. דדוקא כשהוא בביתו מחויב לבער שלא ימצא תחת רשותו משא"כ בשהשכיר חשוב אצלו כאילו הוציא החמץ מרשותו ואינו מחויב ביעור. משמע מזה שהבעל האיבעיא מיירי כגון שהשכיר הבית בי"ד פתאום ומעיקרא לא הי' בדעתו להשכיר ובכה"ג שפיר אמרי' דמן הסתם ביער מקודם. ולפ"ז אם לא השכיר פתאום יש לדון דלא הוי בחזקת בדיקה כלל. ובזה י"ל מה שפי' רש"י בי"ד שחרית היינו דבזמן בדיקה לא הי' עומד להשכירו אבל אם הי' דעתו להשכירו אפי' נתחייב מן הדין לבדוק מ"מ אין לומר בזה דחזקתו בדוק דלאו כו"ע דינא גמירי כנ"ל ובפרט מה דהוי איבעיא בגמ':
שם בגמ' דקסבר הכל חברים כו' ותמהו בתוס' א"כ ל"ל אמירה דהני. גם קשה מה דהוסיף הכל חברים. ע"כ נראה דכוונת הגמ' לפרש הכל נאמנים דאין הפי' באמירה רק דזה עצמו כוונת התנא דכל בני ישראל אפי' נשים וקטנים שביניהם בחזקת חברים לענין בדיקה. ואנן סהדי דכל איש ישראל בודק רשותו בי"ד ויכולין לדור בבית אשה וקטן על סמך החזקה שבדקוהו ולא מיירי באמירה כלל. והיינו דמוסיף דלא זו דמוכח מברייתא זו דחזקתו בדוק אלא דקסבר נמי הכל חברים אפי' נשים וקטנים. ולכך פריך בתר הכי דלא הו"ל למימר נאמנים רק כל הבתים בחזקת בדוקים היינו אפי' של נשים וקטנים. גם י"ל דס"ד הי' דלכך אמר נאמנין לומר דצריך לשאול להם ואם יאמרו שלא בדק יהיו נאמנים. ובמסקנא דחה זה דאין סברא להאמינם גם ע"ז באמת ולמה נצטרך לשאלם באמת כנלע"ד:
שם בגמ' לעולם חזקתו בדוק והב"ע דמוחזק לן דלא בדוק כו' קמ"ל ב"ח דרבנן כו'. תמוה מאוד כל לשון הגמ'. א' קושי' המהרש"א דלפ"ז י"ל, ג"כ דאין חזקתו בדוק אלא דנאמנים משום דבד"ח דרבנן. וגם מדברי הפוס' שפסקו חזקתו בדוק משמע שפי' דנפשט האיבעיא. וכן משמעות לשון הגמ' דשפיר פשיט להו רנב"י. ב') תמוה לשון הגמ' מהו דתימ דמשמע כאילו הי' קשה פשיטא ועד השתא מתמה הגמ' אמאי נאמנין והו"ל למימר והיינו טעמא דנאמנים משום דב"ח דרבנן ולא מד"ת. והייתי רגיל לפרש דהא דמספקא להו אי ח"ב הוא משום דבד"ח דרבנן והוי ספיקא דרבנן ולקולא ואי דאורייתא הוא אין חזקתו בדוק. ולכך כיון דמסקינן דבד"ח דרבנן שפיר נאמנים ולכך צריך לבאר טעמא דס"ד שלא יהיו נאמנים אף בדרבנן. אבל אי אין חזקתו בדוק קשה שפיר למה נאמנים דאי אין חזקתו בדוק ע"כ בד"ח דאורייתא הוא כנ"ל. ולפ"ז נמצא דנפשט שפיר דחזקתו בדוק כיון דמסקינן דבד"ח דרבנן כנ"ל. אך דוחק לומר דכן הי' ס' הגמ' דלשון בד"ח דרבנן משמע דזה פשוט לי' ומ"מ נסתפקו אי חזקתו בדוק והטעם דלא אמרינן כאן סד"ר לקולא י"ל משום דעיקר הבדיקה ניתקן על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם כמ"ש ג"כ הה"מ (פ"ב מה' חו"מ ה' י') גבי תשע ציבורין ע"ש, אך למ"ש הלח"מ שם לחלק בין הספיקות י"ל נמי דספק אי כבר בדק ל"ד לספק אי יש כאן חמץ]. ועוד י"ל דכ"ז שא"י בבירור שאין בבית חמץ לא נקרא בדיקה. גם י"ל משום דאיכא חזקה דמעיקרא שהי' בבית חמץ וא"כ א"א לומר כנ"ל לכן י"ל דכמו דמסופקין אי חזקתו בדוק כן מסופקין אי חזקתו ביטל ואדרבה הביטול רגיל לשכוח יותר ולכך אי אין חזקתו בדוק ג"כ אין חזקתו שביטל א"כ למה נאמנין מאחר דהוי ספיקא דאורייתא. גם אם נאמר כמ"ש הב"ח (סי' תל"א) דמה"ת א"צ לבדוק חמץ שא"י אף בלי ביטול ע"ש. מ"מ הוי סד"א קודם ביטול כדאיתא בטור וב"י (סי' תלח) ע"ש כיון דמ"מ אי איכא חמץ בביתו יעבור בב"י אח"כ הוי מצד זה ספיקא דאורייתא. וגם מלשון הגמ' מבואר כן מדאמר בד"ח דרבנן משמע דבלי ביטול הוי ספד"א כנ"ל ולכך מוכרחין לומר דחזקתו בדוק וממילא דחזקתו ביטל ג"כ אלא דמוחזק לן דלא בדק אבל בודאי ביטל ולכך הוי רק דרבנן וקשה פשיטא ולהכי אמר מהו דתימא דגם בדרבנן לא נהמנינהו כו' כנ"ל וא"ש דנפשט האיבעיא דחזקתו בדוק כנ"ל. שוב מצאתי קצת מזה בס' פ"י. ומ"ש שם עוד לפרש דמיירי שהבעה"ב לפנינו ויודע שכבר ביטל או שרוצה לבטל עכשיו אלא דמלשון רש"י לא משמע כן ע"ש. אין לשון הגמ' משמע כן דמוחזק דלא בדק משמע שאינו לפנינו. והא דלא אמרינן באמת כן י"ל דלא שכיח שלא יבדוק אם לא בהלך לדרך:
אמנם עיקר נראה לע"ד בישוב קושית המהרש"א וכל הנ"ל דאף למאי דמסקינן דהימנוהו רבנן בדרבנן היינו דוקא בדאמרי דאנן בדקנוהו משום דבידם לבדוק וכיון דהוי טורח ואינו כמו כל בידו לכך דוקא בדרבנן הימנוהו כמ"ש התוס' אבל אם אומרים שבעה"ב בדק שפיר אין נאמנים אף בדרבנן ג"כ. ולכך הוכרח לומר דח"ב אלא דמוחזק לן דלא בדק ואמרי הני אנן בדקנוהו. ולפ"ז לא נפשט האיבעיא למסקנא דה"ה אי אין חזקתו בדוק נמי א"ש באומרים אנן בדקנוהו ומיושב שפיר קושית מהרש"א. וגם לשון הגמ' מהו דתימא י"ל לפ"ז דכה"ג דהוא בידם קשה פשיטא דנאמנים. וקאמר דס"ד דלא להימנוהו רבנן משום דטורח הוא כמ"ש התוס' כנ"ל ולפ"ז נ"מ לדינא היכא דמוחזק לך דלא בדק וקטנים אומרים דאיש אחר בדק דאינו בידם שפיר אין נאמנים כנ"ל. וכ"מ מדברי התוס' שכ' הטעם דבידו וגם למ"ש התוס' ריש גיטין דמה שבידה ליתן לאחר לשחוט מיקרי בידה התם שאני דכן מוטל עלי' לעשות אבל כאן דאין מוטל עליהם חיוב אלא דהם שראו דאחר בדק מעידין ע"ז לא שייך לומר דהוי בידם. דמי שבדק בדק מדעת עצמו לא ע"פ ציווי שלהם כנ"ל לדינא, וי"ל דגם המהרש"א מודה לדינא כמ"ש. אך למ"ש התוס' בעירובין (ל':) דהכא מיירי בבית שלהם אי אפ"ל כן ועי' בח"י (סי' תל"ז) מ"ש בשם הכל בו]:
שם בגמ' בביטול בעלמא סגי פי' רש"י מדכתי' תשביתו כו' ובתוס' הקשו דהא תשביתו הבערה כו', ונ"ל דרע"ק יליף דביום הראשון אינו יו"ט ראשון של פסח דא"כ ע"כ הוא הבערה ממש. דאי אפ"ל דהשבתה הוא ביטול דהא אחר איסורו הוא ואינו ברשותו לבטל ושפיר קשה דהבערה אב מלאכה הוא. אלא ע"כ דקאי אי"ד ושוב י"ל דתשביתו הוא ביטול דהיינו קודם שעה שביעית. ונהי דכתי' אך חלק מ"מ י"ל דתשביתו זמן מעט קודם איסורו ועי' בצל"ח שהקשה לפי' רש"י דתשביתו היינו ביטול א"כ למה צריך לך למעט של אחרים ע"ש. ולע"ד י"ל דלרש"י אין ביטול מטעם הפקר כלל רק שיהי' מושבת אצלו כעפר וזה פשוט. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ק בהדיא דס"ל לרש"י כמ"ש והוא פשוט. אכן בר"ן ריש מכילתין משמע דגם לרש"י ביטול מטעם הפקר וצ"ע. והתוס' פירשו דביטול מועיל מטעם הפקר ואע"ג דהפקר צריך ג' מדאורייתא אין צריך. ולכאורה קשיא כיון דמדרבנן לא הוי הפקר א"כ שלו הוא כמו בקונה חמץ בקנין דרבנן דודאי עובר מה"ת ג"כ. [אפי' להפוס' דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. מ"מ הכא בחמץ נראה דעובר מה"ת כיון דעכ"פ גורם לממון הוא ובחמץ גם גול"מ כממון דמי]. וצ"ל לתוס' דהתקנה הי' רק לענין חזרה שלא יוכל אחר לזכות בו וכ"מ בב"ח בחו"מ (סי' רע"ג) ע"ש. אבל עדיין קשה דכיון דאין שום אדם יכול לזכות בו אין זה הפקר. אך התוס' בנדרים שם כתבו דרק לענין מעשר תקנו כן דאינו הפקר ע"ש. אבל בר"ן שם לא משמע כן (וכ"מ ג"כ מדברי התוס' בשבת (י"ח:) ובב"מ (ל:) דלכל מילי לא הוי הפקר אם לא הפקיר בפני ג' ע"ש. אך למ"ש לעיל בד"ה בתוס' אור לי"ד לפרש דהכא אוקמוה אדאורייתא א"ש כוונת התוס']:
שם בגמ' מי הוי כמקח טעות כו'. לכאורה נראה דקמבעיא להו אפי' אם המשכיר רוצה לבדוק עכשיו מ"מ יוכל השוכר לומר אני שכרתי בחזקת בדוק וצריך אני בית בדוק להכניס שם מצה. וכיון שלא הי' בדוק הוי מקח טעות ויכול אני לחזור (כמ"ש המג"א סי' תל"ז ס"ק ז') דאע"ג דלא הוי מום בגוף המקח יכול לחזור בו כיון שהתנה עמו שהוא בדוק ע"ש. אבל למ"ש הר"ן דאי חזקתו בדוק מתוקמא בסתמא פשיטא דא"י לחזור אם המשכיר רוצה לבדוק כמבואר בחו"מ (סי' רל"ב ס"ג) כיון דחסרון הבדיקה אינו מבטל שם בית ממנו ע"ש]. אך לפ"ז קשה מאי דמסיק דניחא לאינש לקיומי כו' הלא ז"א ענין למקח טעות דהא מ"מ בחזקת בדוק שכרו. וצ"ל דלאו טענה היא כיון דניחא לאינש כו' מסתמא גם אם הי' יודע שאינו בדוק לא הי' נמנע מלשכור אלא דהמשכיר נהג בו מנהג רמאות במה שלא הודיעו ואינו אלא כגורם טירחא או היזק אבל מקח טעות לא הוי, ולפ"ז גם אם נודע להשוכר בפסח שאינו בדוק דלא שייך ניחא לאינש כו' [כיון דלא הי' הבית בדוק עד עתה] ג"כ שייך לומר דלא הוי מקח טעות כנ"ל:
שם בגמ' תרי קראי כתיבי כו' רש"י פי' דאי בט"ו הרי שהה שעה א'. ובתוס' הקשו דתשביתו תבערו ואינו אלא לאחר זמן איסורו. והנה דעת רש"י נראה דפי' תשביתו שיהי' מושבת ע"י עשי' שמקודם יום זה וכן תשביתו ביטול ג"כ הוא לבטל מקודם. אבל התוס' סוברין דתשביתו הוא רק שריפה בלבד. ולכן הקשו דאינו אלא לאחר זמן איסורו כמו בנותר דחיוב שריפה הוא רק אחר זמן איסורו וכ"כ הרא"ש ז"ל. ומה"ט פי' התוס' ג"כ לקמן (י"ב:) דלר"י כל המועד בשריפה אבל רש"י פי' שם דוקא קודם זמן איסורו. וטעמא כנ"ל דתשביתו אינו דוקא שריפה אלא ביטול וביעור ור"י יליף מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל באמת תשביתו אינו שריפה. ומ"ש רע"ק לקמן דתשביתו הוא הבערה אין הפי' מלשון תשביתו רק כיון דילפינן מנותר דב"ח בשריפה ע"כ כן הוא ביאור דתשביתו ג"כ וא"כ ע"כ קאי על עיו"ט. וכיון דמוכח דביום הראשון תשביתו פי' בעיו"ט שוב י"ל דביו"ט עצמו השבתתו בכל דבר כדפי' רש"י. וכן מוכח ברש"י לקמן כמ"ש שם בס"ד:
והנה לשון תרי קראי כתיבי משמע דמקשה מכח היתור וכן משמע לשון הגמ' סד"א ימים כו'. לכן נראה פשוט כוונת רש"י ז"ל כך דע"כ פי' ביום הראשון תשביתו הוא בגוף היום. דאף די"ל ג"כ להיות מושבת ע"י ביעור שמקודם קצת אבל א"כ קשה פשיטא כיון דכתי' ז' ימים כו' ע"כ צריך להשבית מקודם. וע"כ הפי' ביום א' ממש וא"כ הרי כבר שהה לכך ע"כ הפי' בעיו"ט ולכך פריך הגמ' דאימא דקמ"ל דהלילה נאסר ושוב י"ל בכניסת הלילה היינו מבעו"י קצת. ומ"ש התוס' דא"כ מה צריך לאך חלק תמוה בעיני חדא דאף אי ביום אסור מצפרא ממש מ"מ כל הלילה מותר והרי שהה בו דהא באמת ימים היינו לילות ג"כ. וא"כ כוונת רש"י דכבר שהה בו היינו כל הלילה אבל ביום הי' אסור כל היום לולי אך חלק. אך באמת א"צ לזה כלל דבל"ז הא כתי' ביום וכיון דהשבתה ביום ע"כ שהה מעט אחר עמוד השחר אבל מהיכי תיתי נימא דחצי' מותר. רק מדכתי' אך למעט ועל שעה א' א"צ מיעוט דבל"ז כיון דביום כתיב הרי שהה בו מעט אלא בא לחלק היום ומסתמא הוא חצי' כדפי' רש"י וצע"ג. אבל פדיפא הו"ל לתוס' להקשות לפי' רש"י מדאמר ואימא לרבות ליל י"ד א"כ ע"כ אין ראי' מהא דשהה בו שעה אחת. ובאמת לכאורה תימה למה לא פי' רש"י כלום ליישב הקושיא דהרי שהה בו שעה א'. אבל נראה דרש"י נמי ס"ל דהמקשן קשיא לי' למה לי ביום הראשון בל"ז מוכח מדכתי' ז' ימים אלא דהו"א לפרש דאתי לרבות דרשאי להשהותו מעט ביום א' וע"ז פריך הא שהה בו בתוך ז' הימים ומתרץ דלרבות ליל י"ד ולעולם הפי' שלא להשהות רק לבער מיד בלילה והא דקשה פשיטא ע"ז משני סד"א ימים כו'. אכן לפע"ד נ"ל ג"כ קושי' התוס' הא ביום כתיב ואיך סד"א לרבות ליל ט"ו. דהכי פי' דזה נלמד שפיר דראשון היינו י"ד אבל מנ"ל משש נימא דישבית בסוף היום. וע"ז הי' קשה פשיטא כיון דכתי' ז' ימים ע"כ צריך להשבית מקודם. ומשני סד"א ימים כו' נמצא לפ"ז ההשבתה בי"ד ילפי' מדכתי' ביום כנ"ל פשוט. ואולי גם כוונת רש"י כן וכניסת יום ראשון לאו דוקא וכוונתו סוף יום י"ד. ועל תי' התוס' יל"ד דלדידהו דתשביתו הבערה היא א"כ אין הפסוק מיותר. ונראה כוונתם דביום הראשון מיותר דהו"ל למימר תשביתו סתם:
בתוס' ד"ה לאו כו' אע"ג דגבי טבל כו' אפי' לא יהי' בדוק לא יהי' כל כך מכשול כו' וקשה דהא הגמ' מדמי להו אהדדי ואי נימא חילוק זה א"כ אמאי חזקתו בדוק כיון דלא דמי לטבל. ואולי כוונת התוס' דמצד שלא יכשיל את השוכר אינו חושש כיון דעל המשכיר לבדוק. ונהי דאם המשכיר לא בדק השוכר מחויב ג"כ לבדוק מצד חשש דלמא אתי למיכלי' חשש זה לא חמור לי' כ"כ. אבל מצד מצות בדיקה שחייבוהו חכמים ע"ז שפיר חזקתו בדוק כנ"ל:
בא"ד ועוד פי' ר"י כו' דאמרי הני לא הי' בדוק ואנן בדקנו ונאמנין במיגו. משמע דאף דחזקתו בדוק מ"מ אם אומרים נשים או קטנים שאינו בדוק נאמנים. וקשה כיון דס"ל השתא דא"נ להתיר ה"ה וכ"ש לאיסור כמבואר [ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ע"ש] גבי ע"א נאמן באיסורין דלהתיר נאמנים טפי מלאסור. ואולי ס"ל להתוס' דכיון דהם יודעין שאינו בדוק איתרע החזקה די"ל דסמך הבעה"ב ע"ז שב"ב יודעין שאינו בדוק. וכ"מ בתוס' בקידושין (כ"ו:) ד"ה מעשה דחזקה דחבר הוא לתרום או להודיע לב"ב ע"ש. מ"מ נראה דל"ד להתם דהכא הרי איכא חזקה שלא ביטל מצות הבדיקה משא"כ התם לא ביטל מצות תרומה משו"ה סגי במה שמודיע לב"ב שלא יבואו לידי מכשול]. וגם פשט דברי התוס' משמע דמצד נאמנותם הוא ואף שהבעה"ב לא ידע אם הם יודעין או לא, הם יל"ד דאי מטעם הנ"ל א"כ יהי' הדין דשאלת ב"ב מעכב דשמא הודיעם ומלשון התוס' לא משמע כן. ואולי איירי התוס' במאמין להם. אך לפ"ז לא היו צריכים לטעם מיגו (דכיון דמאמין לדבריהם גם במה שאמרו אנן בדקנוהו יוכל להאמינם גם בלי מגו]. ואולי להחמיר נאמנים במגו שיאמרו שהם הכניסו חמץ אחר הבדיקה דבזה נאמנים כיון דבידם הוא להכניס שם חמץ בחורין וסדקין וצ"ע לדינא. [ועי' במקו"ח (סי' תל"ז) מ"ש דנאמנים להחמיר משום דבידם להשתמש שם חמץ כנ"ל]:
ולכאורה מיירי התוס' השתא בדאין הבעלים לפנינו לשאול אותם דאז שייך מגו דבעי שתיק אכן אפשר דמיירי ג"כ אפי' היכא דהבעלים קמן. דהא דצריך לשאול לבעלים אינו אלא חומרא משום דלכתחלה יש לברר היכא דאיכא לברורי. אבל מעיקר הדין הבית בחזקת בדוק ונמצא שייך נאמנות עליהם לענין עיקר הדין. כיון דגם אי שתקו הי' הבית בחזקת בדוק ממילא נאמנים ג"כ שהם בדקוהו. ושוב א"צ לשאול כלל דמה לנו בשאלה זו כיון דמחזיקין שהם בדקוהו ואנו מאמינים להם שהבעלים לא בדקוהו רק הם. ולכך א"ש חידוש הדין של התוס' מטעם מגו דקשה ל"ל כ"ז כיון דאין הקטן נאמן כלל וממילא הוא בחזקת בדוק אלא דהכוונה דא"צ לשאול עוד להבעלים כנ"ל. והגם דכה"ג במגו דממון אינו מגו הואיל וטענתו דהשתא מועיל טפי מהטענה שהי' בידו לטעון דהא אם נאמין להם עתה לא יהי' צריך שאלה מ"מ הכא אינו מטעם מגו ממש. דאטו מי לא עסקינן כשאין להקטן שום נגיעה אלא שמסיח לפי תומו שהוא בדקו ומגו לאו דוקא. רק הכוונה אע"ג שאין להם נאמנות לשנות הדבר מ"מ כיון דאי הוי שתקי הוי נמי בחזקת בדוק יש לו נאמנות להיות על ידו בחזקת בדוק. א"כ י"ל שפיר דנאמן שהוא בדקו מעיקר הדין ושוב הוי כליתא קמן דלשיילי' כנ"ל ועדיין צ"ע בזה לדינא:
בד"ה המשכיר נראה לרשב"א כו' פי' דכיון דעל המשכיר לבדוק א"כ ביד השוכר שלא לבדוק. אבל זה תמוה כמ"ש הר"ן דכיון דלא בדק המשכיר ע"כ השוכר צריך לבדוק ע"ש. אך י"ל כוונתם דבי"ד לא שייך לומר דניחא לי' לקיים מצוה כו' כיון דאין המצוה מוטלת עליו וכי נימא דניחא לי' לבדוק כל בתי העיר. גם י"ל דדייקו לשון הגמ' המשכיר כו' בחזקת בדוק דבל"ז בחזקת בדוק הוא בי"ד כיון דעל המשכיר לבדוק. ולכך פי' בי"ג דאז אינו בחזקת בדוק אלא מכח דפירש להדיא שהוא בדוק. ועי' בלשון הר"ן ז"ל וביאור דבריו שהבין דכוונת הרשב"א לפרש דמאי דמסקינן דניחא לאינש לקיומי מצוה היינו דמה"ט א"י לגופו לבדוק וא"כ אי השכירו בי"ד על המשכיר לבדוק ולמה לא יוכל לכופו. וע"ז תי' אחרים דשפיר יכול לכופו לבדוק או לשלם בעד הבדיקה. והר"ן תי' דאינו יכול לכופו. ולעיל דאמרי' דעל המשכיר לבדוק אין הפי' מצד דינא דממונא רק מצד חיוב בדיקה הטילו חכמים על המשכיר אבל בידו לומר לא בעינא ואין השוכר יכול לכופו כנ"ל ביאור דברי הר"ן דלא כמ"ש בחי' אנשי שם ע"ש:
דף ה.
בגמ' דהא איתקש כו' לכאורה הוי לי' להביא קרא דתשביתו דהתם כתיבי אכילת מצה והשבתת שאור ואכילת חמץ הכל בפסוק א'. וי"ל משום דתשביתו הוא בעיו"ט א"כ ע"כ לא איתקשו בהאי קרא [השבתה לאכילה דבעיו"ט ליכא כרת]. מיהו קשה דהיקשא דחמץ למצה הוי לי' לאתויי מהאי קרא דכתי' ז' ימים מצות תאכלו כו' כי כל אוכל חמץ. לכך נראה כי משבעת ימים דאכילת מצה לא רצה להוכיח כיון דהם רשות ואכילת מצה דחובה אינו אלא לילה הא' לכך מייתי מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דקאי אמצה דמצוה [דמיני' דרשינן לקמן (ל"ו) דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות כ"ש]:
והנה בתוס' הקשו דילמוד ר"י איסור חמץ בע"פ מהיקשא דהשבתה. ואע"ג דאיתקש ג"כ לאכילת מצה שאינה אלא בפסח מ"מ י"ל דלחומרא מקשינן. אבל נראה דלא נוכל להקיש איסורא דחמץ בהאי קרא להשבתה כיון דאיירי בכרת ולגבי חיוב כרת מפורש בתורה מיום הראשון עד יום השביעי ע"ש. ומ"ש התוס' עוד דאמאי לא יליף כרת להשבתת שאור. לכאורה י"ל דא"כ למה לי כרת באכילה תיפוק לי' דנתחייב כרת מכח הראי' כמ"ש התוס' לקמן (כ"ט.) דכשאוכל נעשה שלו. אך נראה דז"א דהא באוכל חמץ דחייב כרת איכא נמי חטאת בשוגג א"כ ממ"נ אי נימא דאם יהי' כרת על הראי' יהי' ג"כ חטאת בשוגג א"כ נ"מ לחייב ב' חטאות. ואי נימא דבראי' ליכא חטאת כיון דאין בו מעשה א"כ צריך קרא לחייב חטאת מצד האכילה כיון דמצד הראי' הי' פטור כנ"ל. גם נ"מ לחייב ב' חטאות בקנה חמץ בפסח דהוי מעשה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' חו"מ ה' ג') אך י"ל כיון דכתיב לא ימצא כי כל אוכל ונכרתה ושינה הכתוב ולא כתב כי כל מי שיהי' חמץ כו' משמע דליכא כרת רק באכילה:
שם בגמ' דבי ר"י תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון. נראה דתנא דבי ר"י מפרש דיום י"ד קראו הפסוק ראשון דהאי הראשון קאי על י"ד אבל בתרגום מפרש בניסן ע"ש וכמ"ש הראב"ע שם שאחז הכתוב דרך קצר ופי' הפסוק בחודש הראשון וי"ל ג"כ פי' הכתוב. על ט"ו וכתב הראשון והדר מפרש דהוא י"ד בערב. אך הכא דבר"י פי' שנקרא י"ד ראשון באמת כנ"ל ולכך הראשון דתשביתו קאי ג"כ על י"ד וי"ל עוד שלא אמר תנא דבי ר"י אלא ליישב הלשון אבל עיקר הראי' הוא כדאמרי' מעיקרא. ובזה מיושב מ"ש התוס' ד"ה דברי דר"י אתנא דבי ר"י וכ"כ בס' פ"י והוכיח כן מלשון רש"י ד"ה רנב"י כו' אך לפע"ד אין ראי' משם כמ"ש בסמוך:
שם בגמ' רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' לכאורה הי' נראה דזה אינו אלא לישוב הלשון מה דכתי' ביום הראשון אבל בעיקר הטעם דראשון הוא י"ד סמך על הראיות הנ"ל. אך ז"א מדפרכינן מכמה קראי ולא משני דהכא שאני דמהנך ראיות דלעיל מוכח דהיינו ראשון דמעיקרא א"כ ע"כ צ"ל דסובר רנב"י דבל"ז ראשון דמעיקרא משמע. לכן נלע"ד דלכו"ע האי ראשון ראשון דמעיקרא הוא אלא דכל א' הוכיח בראי' ע"ז ורנב"י חידש דא"צ לשום ראי'. ולכך דקדק רש"י ז"ל לפרש דבלאו רומיא דקראי אהדדי משמע כו' אבל גוף הפי' דראשון ראשון מעיקרא הוא לכו"ע אית להו הכי מכח רומיא דקראי כנ"ל אך הפנ"י לא פי' כן ע"ש. ומ"ש המהרש"א לפרש דרבא קאי על דברי רנב"י לא משמע כן בברייתא דתניא כוותי' דמייתי הגמ' בסמוך. אלא כיון דמצינו זמן ביעור מעיו"ט מדכתי' לא תשחט שוב לא נימא דהראשון הוא ביו"ט שיהי' ב' זמנים לביעור:
שם בגמ' מה שביעי שביעי לחג כו' תמוה שמא גם שביעי הפי' מיום י"ד כיון דהא דכתי' ושמחתם כו' נמי אלולב קאי. ואולי כיון דכתיב מקודם בהאי פרשה שבעת ימים תקריבו אשה דקאי על גוף החג ילפינן מיני' דשבעת ימים דכתי' בתרי' קאי נמי מיום ט"ו ואילך. אך לשון הגמ' לא משמע כן. לכן י"ל דכיון דאמרינן דביום הראשון ראשון דמעיקרא משמע ע"כ הוציאו הכתוב מהמנין של שבעת ימי החג א"כ שוב אין סברא לומר שאח"כ כללו הכתוב במספר שבעת ימים:
שם בגמ' למעוטי חוש"מ וכ' התוס' דאתרוייהו קאי דלולב כו' וכ' המהרש"א דמאי דמשני סד"א כו' נמי אתרוייהו קאי דבלולב נמי כתי' ושמחתם וי"ל ג"כ וי"ו מוסיף על ענין ראשון. אבל זה דוחק דהא מפורש בקרא ושמחתם כו' ז' ימים רק מדכתיב ושמחתם לפני ה' אמרי' דליכא חיוב אלא במקדש ולא במדינה א"כ היכי נימא בזה וא"ו מוסיף על ענין ראשון לחייב במדינה. ועוד דהאי וא"ו צריך לגופי' דאין לשון שמחתם נכון בלי וא"ו בפרט דהוא לשון עבר רק הוא"ו מהפך אותו לעתיד כנודע. ע"כ נראה כוונת התוס' דהתי' הזה למעט חוש"מ נשאר גם במסקנא ומאי דפריך הגמ' לא לכתוב רחמנא לא ה' ולא וא"ו לא קאי אלא על ביום הא' שבתון. מיהו לפ"ז קשה למסקנא איך דרשינן ג' הראשון הא הראשון דלולב איצטריך לגופי' למעט חוש"מ. והנה למסקנא דגמ' נשאר הוא"ו מיותר. ואפשר דכיון דכתי' הראשון צריך לכתוב וביום השמיני בוא"ו. ודוקא אי הוי כתי' ראשון הו"מ לכתוב ג"כ ביום שמיני בלי וא"ו ולהכי פריך לא לכתוב ה' ולא ו' אבל כיון דכתי' הראשון צריך ו'. כי בלי ה' נמשך הלשון ביום א' שבתון ביום ח' שבתון אבל ע"י דכתי' הראשון הוא ענין בפ"ע בלי חיבור אחריו וצריך לכתוב אח"כ וא"ו. ואפ"ל נמי דלמסקנא ס"ל דהוא"ו לאו יתורא היא רק בס"ד בימ' רצו לומר כן. [ואע"ג דביבמות (ע"ב:) דרשי' יתורא דוא"ו גבי וביום השמיני דמילה. י"ל דדוקא ברישא דקרא הוא יתור אבל לא באמצע קרא. אכן ביומא (מ"ה.) ובסוטה (כ"ח.) משמע דפליגי תנאי בהכי ע"ש]:
שם בגמ' אלא הני ראשון לכדתני דבי ר"י כו' פשוט הי' נראה דיתורא דה"א קאי ע"ז אבל גוף תיבת ראשון א"ש תי' הגמ' הנ"ל דומיא דשביעי. אכן מלשון רש"י לא משמע כן. והנה בתוס' הקשו נימא ראשון דתשביתו קאי ע"ז ע"ש ולעד"נ דכיון דהני ג' ראשון נאמרו ביחד [בפ' מועדות שבתו"כ דרשא זו שנתן לנו הקב"ה ג' ראשון לזכות לג' אלו אבל כשנאמר ראשון דתשביתו הי' רק ראשון א' ולא שייך לדרוש ע"ז. ואפשר דכן הוא כוונת התוס' ג"כ:
שם בגמ' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו' לכאורה יש לדון דהוי מלאכה שא"צ לגופה שאינו רוצה אלא לבער החמץ מן העולם ואין חפצו דוקא ע"י שריפה. [ואע"ג די"ל דרע"ק ס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' מ"מ קשה דא"כ הו"ל לרבא לומר ש"מ מדר"ע ארבע. ובפרט למ"ש המאירי בביצה (ו'.) דאפי' לר"י דס"ל דבשבת חייב במלאכה שאצל"ג ביו"ט מודה דפטור ע"ש. ודאי קשה] אך למאי דמסקינן דס"ל לרע"ק דאין ב"ח אלא שריפה א"ש דכדי לקיים המצוה כתקנה חפצו ג"כ דוקא בשריפה וא"כ שוב הוי מלאכה הצל"ג. אבל קשה מנ"ל להוכיח דרע"ק ס"ל באמת להלכה דאין ב"ח אלא שריפה דילמא ס"ל כחכמים דפליגי עלי' דר"י ולא ילפי מנותר משום דמצות ביעור חמץ לא דמי לשריפת נותר דבנותר מצותו בשריפה לאחר שעבר והותיר וכדי לנתק הלאו צותה תורה לשורפו] משא"כ בחמץ מצות השבתתו רמיא עליו קודם איסורו לפי' רש"י לקמן (י"ב:) וע"ש בתוס' ד"ה אימתי וברא"ש בפרקין (ריש סימן י') מ"ש בזה] ואפי' הכי שפיר יליף רע"ק דתשביתו קאי על עיו"ט דאי נימא דקאי על יו"ט א"כ גם מצות ביעור חמץ הוא אחר זמן איסורו ושוב דמי לנותר למילף מיני' דביעורו בשריפה. אבל כיון דאי אפ"ל כן דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה וע"כ דפי' בעיו"ט וא"כ שוב ל"ד לנותר כנ"ל שפיר י"ל דס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר וצ"ע:
בתוס' ד"ה זמן שחיטה אע"ג דאמת הוא דל"ת על חמץ כל חד כי שחיט כו' לכאורה י"ל דכ"ח כי שחיט חייב גם אם יש כזית חמץ ברשות א' של בני חבורה אבל כל מי שיש לו בעצמו חמץ שפיר י"ל דחייב גם באינו שוחט. אבל האמת כפי' התוס' דהא אי אפשר לחייב מלקות המשהה חמצו אחר זמן שחיטה כיון דבקרא לא תשחט על חמץ כתיב אלא ע"כ דהכי ילפינן דכיון דכתי' לא תשחט ממילא אמרינן דמאי דכתיב תשביתו קאי נמי אזמן שחיטה. ובהכי א"ש לשון הגמ' ואימא כל חד כי שחיט דקאי נמי אתשביתו דנהי דשפיר מוכח דקרא בעיו"ט קאמר מ"מ דילמא מצות תשביתו תליא בשחיטה שלו. וע"ז משני זמן שחיטה קאמר רחמנא דתשביתו הוא קביעות זמן לכל ישראל כנ"ל. ובהכי מיושב מה שהקשה בס' בית ישראל לרבא דאסור להשהות אחר זמן שחיטה א"כ לפי' רש"י אכתי קשה הרי השהה שעה א' אחר חצות ע"ש. דנראה שהבין דזמן שחיטה נאסר מכח דכתי' לא תשחט. ולמ"ש א"ש דלא נאסר כלל אלא משום תשביתו דקאי אקביעות זמן וקבע רחמנא באותו שעה זמן ביעור אבל לא תשחט שפיר קאי אכל א' כי שחיט כנ"ל:
בד"ה וכתיב כל כו' כמו נדרים ונדבות כו' ומאן דשרי שרי מלה' כו' קשה דכמו דהמתיר דורש לה' כל דלה' כמו כן האוסר דורש לכם ולא לגבוה ע"ש בביצה (כ':) א"כ הכא דליכא קרא מנ"ל טפי לאסור מלהתיר. ונראה דס"ל דלכם ולא לגבוה כולל כל הדומה לו דהיינו אם אין עיקרו לכס אלא לגבוה רק לכם חלק בו אסור ואידך ס"ל דלה' מרבה אף לגבוה אבל אם אינו צורך קרבן וגם אינו לכם אלא בגרמא בלבד כה"ג דהכא שפיר אסור דלכם כתיב ובעינן שיהא עיקרו לכם. מיהו ק"ק דא"כ מאי פריך התם א"כ מה ת"ל לכם הא איצטריך למעט כה"ג כנ"ל אפי' למאן דמתיר בנו"נ ואפשר דלא מצינו גרם כזה כיון דבאמת תשביתו מעיו"ט קאי ועדיין צ"ע. [וכן קשה למ"ש התוס' לקמן (מ"ו.) בשם הריב"א דמה"ט אסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט אע"ג דרשאי ליהנות בשעת שריפה משום דעיקר הוא לשם מצוה ודמי לנו"נ ע"ש. ומשמע מדבריו דס"ל דשריפת ת"ט הוא מדאורייתא כתי' הב' בתוס' בשבת (כ"ה.) א"כ י"ל דלהכי אצטריך לכם למעט אפי' למאן דמתיר בנו"נ מלה']:
דף ה:
בגמ' ש"מ אין ב"ח אלא שריפה. פי' רש"י דיליף מנותר כר"י ואע"ג דפי' רש"י לקמן (י"ב.) דאחר שש לכו"ע השבתתו בכ"ד מ"מ כיון דכתי' ביום הראשון ואי הפי' ביו"ט הוא מצפרא (כמ"ש התוס' לעיל (ד:) ד"ה ואימא] א"כ כיון דלפי' רש"י מצות תשביתו הוא שיהי' מושבת ע"י ביעור דמקודם קצת ע"כ צ"ל דבלילה צריך לבער ואז שפיר מצותו בשריפה דכל היכא שעושה כציווי הפסוק נקרא קודם זמן איסורו. דדוקא השתא דקיי"ל דתשביתו בשש והיינו קצת קודם זמן איסורו ממילא אח"כ אינו בשריפה אבל אי הו"א דתשביתו פי' ביו"ט ממילא כל הלילה בשריפה דמנותר נלמוד עכ"פ דמצותו בשריפה כנ"ל. ולפ"ז מיושב מה שהקשה האו"ז (ה"פ סי' רמ"ד) מכאן לפי' רש"י דלקמן הנ"ל ע"ש]. מיהו קשה לי כיון דלא מצינו מפורש בחמץ שריפה רק דיליף מנותר א"כ כיון דפשטא דקרא דביום הראשון משמע ביו"ט והבערה הוא אב מלאכה הרי ע"כ גילתה תורה דל"ד לנותר ואינו בשריפה ואמאי פשיטא לרע"ק לדחות פי' הפשוט דביום הראשון משום ילפותא דנותר וצ"ע:
שם בגמ' אמר מר כו' עכו"ם שכבשתו כו'. הציון מהופך בגמ' דאמר מר השני הו"ל לאקדומי. וי"ל דקשה עוד מה דאמר אביי איפוך דכיון דהא דאסור לקבל פקדונות היינו בקבלת אחריות ובזה אין טעם לחלק בין כבשתו ללא כבשתו. לכן נראה דהברייתא עצמו לא ברירא להו אכתי חילוק זה אלא דמקודם יליף דמצינו איסור בפקדון והיתר בשל אחרים ומכח הסתירה הוי לן למימר דאיסור הוא בכבשתו וההיתר בלא כבשתו ולא יהי' חילוק כלל בין קיבל אחריות ללא קיבל. אך לבתר דמוכח מלא ימצא ולא כתי' לא תמצא דגם בלא כבשתו אסור ע"כ מוכרחין לחלק בין אחריות כו' ולכך מציין הגמ' אח"כ החילוק דאחריות כדי שלא יהי' משמע דהברייתא מיד ידע חילוק זה דא"כ תקשי לאביי כנ"ל. אך לשון הגמ' הא דקיבל עליו אחריות משמע קצת דפשיטא לתנא דברייתא דהאיסור מצד אחריות הוא. וכ"מ לשון יכול יקבל פקדונות דמכח קבלה אוסר ואתה רואה של אחרים היינו בלי קבלה וא"כ קשה הס"ד "ד לאביי כנ"ל. ונ"ל דאע"ג דהחיוב מצד כבשתו מ"מ צריך קבלת אחריות ג"כ דנהי דכבשתו הוי כשלך מ"מ כיון דאין בדעתו לקנותו אינו עובר עליו דלא גרע מחמץ שלו דביטלו שאינו עובר עליו משום דאין לו נ"מ בקיום החמץ. רק בצירוף קבלת אחריות דרוצה בקיומו של החמץ אסור משום דהוי ג"כ לך מצד כבשתו כנ"ל. ולפי' זה י"ל מאי דפריך הגמ' למ"ד גול"מ כממון לא ימצא למה לי וקשה הא ילפינן ג"כ איסור הטמנה מלא ימצא וא"כ איצטריך להטמנה. אך י"ל דקאי לאביי דיליף לאסור קבלת פקדונות גם בלא כבשתו מדלא כתי' לא תמצא כדפי' רש"י ואי גלו"מ כממון א"צ קרא לזה וקשה לא ימצא למה לי דהו"ל לכתוב לא תמצא כנ"ל. אך זה לא יתכן אלא לפי' הב' שכתבנו דרבותא דאביי למסקנא קאי בקבלת אחריות ג"כ אבל לפי' הא' הנ"ל לא יתיישב שפיר. מ"מ יש לדחוק גם לפי' הא' ודוק:
שם בגמ' כלפי לייא. קצת קשה הלא י"ל להיפוך דבנכרי שכבשתו שרי טפי דהוו כלא קיבל אחריות דהרי בידו שלא לשלם כיון שהוא כבוש תחת ידו וזה עדיף עוד מהפקעת הלוואתו דשרי וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ד מה' חו"מ ה' ד') גבי אלם דאע"ג דאינו חייב באחריות עובר כן י"ל להיפוך היכא דהנפקד הוא אלם] א"כ קשה על הרמב"ם מכאן, ואולי י"ל דאף באלם היינו דוקא אם ידוע שעושה כן אבל לא אמרי' מפני שיכול לעשות כן הוי כשלו וכמו כן בנידון דידן אף דיוכל לעכב התשלומין הוי כלא קיבל אחריות אכן למ"ש המגיני שלמה לקמן (כ"ט) דהיכא דאין יכול לכופו לשלם הוי כלא קיבל אחריות ע"ש שוב קשה כנ"ל]:
שם בגמ' והאי תנא מהדר להיתרא ונסיב קרא לאיסורא משום דכתי' לך לך תרי זימני. ותמוה טובא כמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' דבלאו לא ימצא הוי מוקמינן לך לדרשא אחרינא. איני מבין כוונתם דא"כ השתא נמי נימא כן דהא בלא ימצא ליכא שום יתור (דהא אצטריך לאסור קבלת אחריות ומנ"ל לומר דלך אחרינא שדיי' אלא ימצא] גם מ"ש התוס' דשאור שאור אצטריך עדיין אין מיושב לשון הברייתא ועדיין אני אומר בבתים כו' בגבולין כו' ומתוך הדחק נראה לפע"ד פי' אחר בגמ' ומקודם יש להקדים מה שהקשו התוס' בשם ר"ת ל"ל ב' קראי לכבשתו ולא כבשתו. ולכאורה י"ל בפשיטות דדוקא הכא צריכין ב' קראי דבלא"ה הוי מחלקין בהכי כדי ליישב ריבוי דלא ימצא ומיעוטא דלך. דהגם דלמסקנא מחלקינן בין קיבל עליו אחריות או לא אבל אי לאו דכתי' ב' לך הוי לן לחלק בין כבשתו לאוקמא קרא דלא ימצא בכבשתו ומיעוטא דלך בלא כבשתו. וכן תי' הצל"ח] אכן אי הוי אמרינן הכי הי' מיושב לשון הברייתא אפי' לרבא כפשוטו ת"ל לא ימצא והוי ריבוי דאפי' בלא כבשתו אסור היכא דקיבל אחריות כדאמר אביי. וממילא ע"כ הטעם משום אחריות ושוב מסברא בלא אחריות אין לחלק כלל בין כבשתו ללא כבשתו כמו דלא מחלקינן בכ"מ בהכי. ומדמקשה הגמ' אשינויא דרבא (דתנא נסיב קרא כו' מוכח דלא כתי' הנ"ל משו"ה] הקשה ר"ת שפיר. ובהכי מדויק מה שהביאו התוס' קושית ר"ת הכא בסוף הסוגיא ולא אגופא דברייתא ודוק כי קצרתי. והשתא דאתית להכי י"ל דודאי עיקר ס"ד דברייתא לאביי ורבא בחדא מחתא. דהס"ד הי' דנימא דב' המקראות ריבוי דלא ימצא ומיעוטא דלך יתפרשו הא בכבשתו הא בלא כבשתו. ולא לחלק בין קיבל אחריות ללא קיבל ואביי מסדר לה אסיפא ואיפוך ולרבא קאי ארישא. והכוונה הוא דמכח ריבוי דלא ימצא לאיסורא בכבשתו נוקי מיעוט דלך להיתרא בלא כבשתו וע"ז משני התנא ת"ל לא ימצא כמו לאביי (דמדלא כתיב לא תמצא לגמרי משמע לאסור אפי' בלא כבשתו]. אלא דסתמא דהגמ' באמת ס"ל דמסברא נמי יש לחלק בין כבשתו בין לא כבשתו. והכי מקשה הגמ' דנהי דמלא ימצא אין להוכיח דהיתרא דלך מיירי דוקא בלא כבשתו כיון דע"כ מטעם קבלת אחריות אסור. מ"מ עדיין י"ל דאפי' בלא קיבל אחריות דממעט קרא מלך דילמא דוקא בלא כבשתו ג"כ ותרווייהו לחומרא לאסור בכבשתו אפי' בלא קיבל אחריות ובקיבל אחריות אפי' בלא כבשתו]. וע"ז משני הגמ' משום דכתיב לך תרי זימני פי' ולכך מסברא לא חשיב התנא לחלק בינייהו רק מכח משום דכתיב לא ימצא הוי בעי לחלק בהכי ולך לדרשא אחריני אתי וע"ז קתני בברייתא ת"ל לא ימצא פי' לאסור בכל גווני אפי' לא כבשתו ומטעם אחריות דוקא כנ"ל:
בתוס' ד"ה משום כו' הקשה ר"ת דבשום דוכתא כו' וי"ל דהכא דלא כתיב חמצך רק כתיב לא יראה לך כו' משמע דקאי למעוטי נכרי שלא כיבשתו דלא מיקרי החמץ נראה לך. ולהכי ממילא הו"א דבכיבשתו מיקרי נראה לך. כיון שבידו ליטול לעצמו וצריך עוד מיעוט משא"כ התם דכתיב דגנך הוי מיעוטא אפי' על נכרי שכיבשתו דסוף סוף לא מיקרי דגנך. וכן הא דאמרי' דקיבל אחריות מחויב לבער ע"כ דאמרי' דמיקרי נראה לך דנהי דלקמן ילפי' דקיבל אחריות עובר מלא ימצא מ"מ אי הי' כתי' חמצך בפירוש לא הי' דרשי' אחריות וכנ"ל. ובלא"ה י"ל דמכח זה דמצינו דאחריות מהני לחיוב כמו כן הי' הו"א בנכרי שכיבשתו דג"כ מחויב לבער:
דף ו.
בגמ' אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי. יש להקשות למ"ש תוס' ד"ה התם לחלק בין דבר שנכנס עתה לרשותו ובין דבר שכבר הי' ברשותו ע"ש. א"כ הא ר"ש לא אמר דכממון דמי אלא בגונב קדשים שחייב באחריותו דעד עתה הי' של בעליו לגמרי וכיון שנשאר עוד עליו חיוב אחריות הוי כממון משא"כ כאן דהוא של הגוי י"ל דע"י אחריות לא נכנס לרשותו להיות נקרא שלך **בזה י"ל מה שפי' רש"י דר"ש קאמר הכי בב"ק (ע"א:) דלכאורה תמוה למה לא הביא עיקר דברי ר"ש שם (ע"ד :) במתני' גבי טו"מ. והביא מה דאיתמר בגמ' אגב גררא דר"מ ס"ל כר"ש ע"ש. ולהנ"ל א"ש משום דממתני' לא שמעינן אלא דמצד חיוב אחריות לא נפיק מרשות הבעלים כנ"ל. אבל מגמ' הנ"ל מוכח דגם גבי שומר דומיא דהכא דמעולם לא הי' שלו ס"ל לר"ש דגול"מ כממון דמי ע"ש. אכן היא גופא קשיא דמנ"ל באמת התם לומר הכי דאפי' בכה"ג ס"ל לר"ש דגול"מ כמ"ד. לכן נ"ל דגם התוס' מודים דהיכא דהשתא גול"מ אפי' אם לא הי' מעולם שלו כממון דמי. אך היכא דאי איתא בעינא ברשותי' קאי בזה כתבו דכיון שלא הי' מעולם שלו לא נכנס לרשותו כנ"ל כדמסקינן בגמ' דמשו"ה אצטריך לא ימצא גם למ"ד דגול"מ כמ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה בקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') מסוגיא דסנהדרין (קי"ב:) דמהתם מוכח דאפי' היכא דאיתא בעיני' כממון דמי דלא כסוגיא דהכא ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהתם לגבי בעלים שהקדישו שהי' שלהם עד עתה גם בכה"ג כממון דמי משא"כ כאן גבי שומר שלא הי' שלו שפיר אמרי' דבכה"ג לאו כממון דמי כסברת התוס' הנ"ל:** וצ"ל דס"ל לגמ' גם שם דה"ה בשומר שקיבל עליו אחריות על נכסי הקדש הוי ג"כ כדידי' לענין כפל וצ"ע מנ"ל הא. ומה שהקשו התוס' מהא דפי' א"נ י"ל דבארנונא שאני שאינו אלא חוב בעלמא כמ"ש רש"י דאכתי לא זכה נכרי בהם משא"כ במקבל צ"ב דהוא שותף עם העכו"ם בולדות פטור אפי' היכא דמצי מסלק לי'. ולפ"ז אפי' אם מתחילה לא היתה הבהמה של נכרי מ"מ בשותף פטור [כן י"ל לפי' רש"י בבכורות (ט"ז:) דהעכו"ם יש לו חלק בולדות. אבל למ"ש הרמב"ם (בה' בכורות פ"ד ה' ד') דאין להנכרי חלק בולדות אלא בדמים כמ"ש הלח"מ שם צ"ל כמ"ש התוס']:
שם בגמ' המוציא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי. פי'. רש"י דלא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בב"י לא עבר דהא בטלי' מאתמול. ומשמע דאם לא ביטלו דעובר בב"י הי' מותר לטלטל החמץ כדי לבערו דאתי דאורייתא ודחי מוקצה דרבנן. ולכאורה מוכח מדבריו דס"ל דהמשהה חמץ כדי לבערו עובר. מיהו י"ל דאף אי אינו עובר מ"מ למה יאסרו חכמים כה"ג [כיון דמוטל עליו מצות השבתה אע"ג דאפשר לקיים אחר יו"ט] מוטב להתיר האיסור טלטול ולא יהי' החמץ בביתו. אך התוס' בכתובות (ז'.) ד"ה מתוך ס"ל דמשום מוקצה אסור אף בלא ביטל. ונראה טעמם משום דהוי משהה כדי לבערו וכ"כ המג"א (סי' תמ"ו ס"ק ב') וס"ל דכיון דאסרו מוקצה א"כ א"י לטלטל ושוב אינו עובר. ולפ"ז גם אי נימא דהמשהא חמץ כדי לבערו עובר י"ל כנ"ל כעין מ"ש התוס' בשבת (ד'.) בהדביק פת בתנור ע"ש. ועי' בכ"מ (פ"ג מה' חו"מ ה' ח') מ"ש בזה] ולכך העמידו חכמים דבריהם אף בלא ביטולו כנ"ל. אך מ"ש התוס' דאין לומר דאיירי בביטלו משום דגם בביטלו מיקרי צורך היום ולשתרי לשרפו וע"כ דמטעם מוקצה אסור ומה"ט גם בלא ביטלו אסור ע"ש. אין מובן דמנ"ל להוכיח מזה דאיסור מוקצה מפקיע איסורא דאורייתא. אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דתקנתא דרבנן נדחית משום איסור מוקצה ולא דאורייתא. ומ"ש רש"י משום איסור טלטול ולא משום דא"י לשרפו ביו"ט נראה משום דלשיטתי' אזיל דבזמן איסור תורה גם לר"י א"צ שריפה [כמ"ש לקמן (י"ב:) דבשעת ביעורו היינו אחר שש השבתתו בכל דבר ע"ש]:
בתוס' ד"ה בהמת כו' וקשה לרשב"א כו' ואפשר לחדש ולומר דאם באמת מסלק לבסוף חייבת בבכורה רק היכא דהוי שותף עם הנכרי אפשר דפטורה אפי' בכה"ג. אבל בנידון דידן בארנונא י"ל דאם מסלק לי' בזוזי אף לאחר שנולד אמרי' דהוברר הדבר דהי' שלו וחייבת. ולפ"ז הי' אפ"ל דהא דתניא חייבת מיירי היכא דבאמת מסלק לי' בזוזי אח"כ וא"צ לדחוק דהתוספתא מיירי בחלה:
דף ו:
בגמ' אר"י א"ש הבודק צריך שיבטל. הלשון קשה דהו"ל למימר צריך שיבטל ומהו הבודק. ורש"י ז"ל פי' סמוך לבדיקה מיד. ונראה כוונתו דמה"ט אמר הבודק להודיענו שתיכף אצל הבדיקה יהי' הביטול (וכן פי' האו"ז בפי' הפייט לשה"ג ע"ש] וכ"מ בגמ' אח"כ דפריך ונבטלי' בד' או בה' ונבטלי' בשית. וקשה מי אמר שאינו כן ודוחק לפרש דפריך ממעשים בכל יום. ולכך נראה די"ל דלשון הבודק צריך שיבטל משמע שסמוך אצל הבדיקה יהי' הביטול כנ"ל. ומ"מ ק"ק דא"כ הו"ל למימר אחר הבדיקה מיד יבטל. ולכך אפ"ל לע"ד דקמ"ל דהבודק צריך שיבטל אבל מי שא"צ בדיקה גם ביטול א"צ כגון הא דתנן במתני', כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה והוי סד"א דדוקא בדיקה דאינו אלא דרבנן א"צ דסד"ר לקולא אבל ביטול מיהו צריך אף במקום שאין מכניסין. וגם י"ל דבכל השנה אפשר דחוששין לגרירת חולדה דהוי כודאי שגררה אלא די"ל נמי דילמא אכלתי'. ולכך לענין ביטול יש להחמיר יותר (דאע"ג דהוי ספק ספיקא צריך לבטל כדקיי"ל דאפי' בס"ס היכא דאיכא לברורי מבררינן אבל לבדוק א"צ כיון דהוי טירחא]. וקמ"ל דאינו כן דחכמים תיקנו כעין דאורייתא וכל היכא שא"צ בדיקה אף ביטול א"צ ודוקא הבודק צריך שיבטל כנ"ל. גם י"ל דקמ"ל דנכון דהבודק עצמו יבטל מטעם דנוסח הברכה הוא על ביעור וכ' הפוס' הטעם משום דמבטל מיד והיא תחילת ביעור ולכך י"ל דהבודק עצמו יבטל. עוד י"ל הטעם דהבודק עצמו צריך לבטל כדמסקינן דע"י הבדיקה יזכור הביטול וממילא תקנו הביטול בשעת הבדיקה ולכך דייק בגמ' ונבטלי' בשית כיון דמלשון ר"י משמע דצריך להיות הביטול סמוך לבדיקה כיון דהחיוב על הבודק דוקא:
שם בגמ' מ"ט אי משום פירורין כו' נ"ל דאף בפירורין כזית קאמר דאל"כ א"צ לבער כדאיתא לקמן פ"ג (מ"ה:) בשני חצאי זיתים לדעת הרא"ש שם דאפי' אינם דבוקים בקרקע אם אין ביניהם חוט המצרפן א"צ לבער וע"ש בק"נ] ומ"מ א"צ לבדוק אחריהם כיון דהוי טירחא יתירא לא חייבוהו חכמים. וגם אפשר דלא שייך בהו כ"כ לחוש דילמא אתי למיכל ולכך א"צ בדיקה או דעכ"פ מצוי בהם שישארו שלא ימצא אותם בבדיקתו. וכן כ' בשו"ע הרב ז"ל (סי' תמ"ב) בקו"א (סעי' י"ח) דגם פירורין שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין ע"ש. אך לדעת הרמ"ך והה"מ והכ"מ שהביא המג"א (סי' תמ"ב ס"ק י"ב) דאם אינם דבוקים אפי' פחות מכזית צריך לבער י"ל דהכא מיירי אפי' בפירורין פחות מכזית]:
שם בגמ' וכ"ת כיון דמינטר כו' והתניא סופי תאנים כו' בזמן שאין בעה"ב מקפיד כו'. לכאורה הא ודאי הי' הס"ד דע"י דמינטרי אגב ביתי' אפשר דמקפיד עליהם. דודאי אם אינו מקפיד הוי הפקר ואינו גזל אלא ודאי דהוי ס"ד דמקפיד נמי על הפירורין. א"כ קשה מאי פשיט מהא דסופי תאנים כיון דהתם מפורש דדוקא אם אינו מקפיד מותרין משום גזל, ואולי י"ל דגם בס"ד הוי ס"ל דאינו מקפיד עליהם ומ"מ היו סוברין דע"י דמינטרי אגב ביתי' יהי' בהן דין גזל, דאע"ג דאין הדבר חשוב אצלו מ"מ מקפיד שלא ליקח אותם בלי רשותו. וע"ז פשיט שפיר דכל שאינו מקפיד על גוף הדבר לא איכפת לן בשמירתו. או אפשר דהא דקתני בזמן שאין בעה"ב מקפיד אין הפי' דתלי' בדעתו אם הוא מקפיד אלא דבזמן שנלקטו כל הטובים ונשארו רק אותן שאין בני אדם מקפידין עליהם כלל אין בהן משום גזל וא"צ לחוש שמא הוא מקפיד. וכמ"ש רש"י סוף ב"ק גבי מוכין שהכובס מוציא דבמקום שאין מקפידין אף אם אחד מקפיד בטלה דעתי' ואינו גזל ע"ש. [וכה"ג מנינו בהא דקתני שם בב"ק החייט ששייר מן החוט כו' ומטלית כו' אין בעה"ב מקפיד עליהן הרי הן שלו. ובטוש"ע חו"מ (סי' שנ"ח) כ' סתם דהן שלו ע"ש. וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דאין דרך בנ"א להקפיד עליהן א"צ לחוש שמא הוא מקפיד]:
שם בגמ' שמא ימצא גלוסקא יפה כו' לכאורה תמוה למה ניחוש כל כך כיון שבדק איך ימצא. והי' נראה לפרש דחיישינן משום גרירת חולדה דלענין ביטול שהיא ספיקא דאורייתא חוששין [והא דפרכינן וכי משכחת לה לבטלה דמשמע דכל כמה דלא משכח לא עבר י"ל כמ"ש המהרש"א לקמן (י':) דבחמץ שא"י היכן הוא אינו עובר. ולדידי' מ"ש רש"י לעיל במתני' דבודקין שלא יעבור בב"י היינו שלא ימצא בפסח ויעבור בשעת מציאה כמ"ש האו"ח שם. אך לפ"ז קשה דאמתני' גופא הו"ל להקשות וכי משכחת לה לבטלה ולמה נטר עד כאן וצ"ע). וגם עבור מקומות שאין מכניסין שאינו בודק שם ולביטול חיישינן שיש שם חמץ. וכ"נ לפרש כוונת הטור (סי' תל"ד) שכ' לומר כל חמירא דאיתא ברשותי לכלול גם מה שבמקומות אחרים. דלכאורה אין מובן דאי מיירי שיש לו איזה בתים הרי גם זה נכלל באמירתו בביתא הדין. ולמ"ש א"ש דרוצה לכלול אף מקומות שאין מכניסין בו חמץ דלא תימא דבכל בית אחר שבודק יאמר הביטול על הדין ביתא וכן יאמר אם אין לו רק בית א' שמכניס בו חמץ. לכך כ' דצ"ל ברשותי כנ"ל. ובהכי נראה להשוות דברי רש"י שכ' לומר בהדין ביתא ולכאורה זה היפוך דעת הטור אלא די"ל דרש"י קמ"ל רבותא להיפוך דסד"א דדוקא כשיש לו עוד רשותים שאין מכניס בהם חמץ צריך ביטול כנ"ל אבל אם אין לו רק זה הבית שבדק אותו לא ניחוש שימצא אחר בדיקתו לכך פי' רש"י דגם אם אין לו אלא בהדין ביתא בלבד צריך ביטול. אבל כשיש לו עוד רשותים מודה רש"י דצריך לומר דיאמר ברשותי כמ"ש הטור כנ"ל:
אמנם עיקר נראה לפע"ד טעם החשש הזה דשמא ימצא גלוסקא יפה הוא משום דמה"ת סגי בביטול ובדיקה היא רק חומרא דרבנן לכך חששו חכמים שלא יבוא לידי מכשול ע"י תקנת הבדיקה. דבלי התקנה הי' כל א' מבטל חמצו. וגם להפוסקים דמה"ת א"צ בדיקה כלל רק לבער חמץ הידוע מ"מ י"ל דבבית שמשתמשין בו חמץ כל השנה הוי כידוע והי' כל א' מבטל. וכיון שע"י הבדיקה לא יבטל מה"ט חששו חז"ל אף לספק רחוק כדי שלא יבוא מכשול ע"י תקנתם כנ"ל. ובזה נ"ל מה שפי' רש"י ז"ל וחס עלי' לשורפה והקשו התוס' דא"כ חס עלה נמי לבטלה ומאי פרכינן וכי משכחת לה לבטלה. ומ"ש הט"ז (סי' תל"ד) דלשורפו חס יותר ע"ש. דבריו צריכין תבלין דלכאורה איפכא מסתברא דלבטל להיות כעפר קשה יותר כמ"ש הר"ן דמה"ט לא סמכו חכמים על הביטול דשמא לא יבטל בלב שלם. ולשיטת התוס' דהביטול הוא מטעם הפקר י"ל דזה קל בעיניו יותר כיון דיוכל לזכות בו כשירצה אבל לרש"י דלא ס"ל הכי אלא דהביטול הוא להחשיבו כעפר כמ"ש לעיל] קשה דשמא יחוס ג"כ לבטל ולמ"ש נ"ל דכיון דכל התקנה דביטול הי' כדי שלא יהי' מכשול ע"י הבדיקה כשלא יבטל א"כ החשש הזה הי' רק למי שיבטל בלב שלם דלדידי' הי' הבדיקה ריעותא דבל"ז הי' מבטל ולא הי' עובר. אבל למי שאינו מבטל בלב שלם מוטב לו לבדוק ולא יעבור רק על הגלוסקא שלא ידע ממנה משיעבור על כל חמץ הנמצא בבית כשלא יבדוק. וא"כ פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה ואם יחוס מלבטל א"כ לא יגרע ע"י התקנה דא"כ אף אם הי' מבטל קודם פסח לא הי' בלב שלם והי' עובר כנ"ל. משא"כ על זה שחס לשרוף ולא לבטל יש לחוש שפיר כנ"ל:
עי' ברא"ש שכ' דאחר הביטול שוב אינו עובר כיון דהפקירו ואינו שלו וכ"כ הטור (סי' תל"ד). ולכאורה אין זה כשיטת רש"י ז"ל דהביטול היא שיהי' כעפר ולא משום הפקר וכמ"ש לעיל אך בטור (סי' תל"א) משמע כרש"י. לכך הי' אפשר דעכשיו שחכמינו ז"ל לא רצו לסמוך ע"ד של ב"א בביטולם ותיקנו בדיקה שוב י"ל גם לרש"י דמ"ש הבודק צריך שיבטל היינו להפקיר כיון שלא רצו לסמוך על הביטול בלב הגם דמדברי רש"י שכ' כאן ולקמן גבי הי' יושב בביהמ"ד דביטול בלב בתורת תשביתו ע"ש משמע דלא ס"ל כן אך ברא"ש הטור י"ל כן. ובאמת הא דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל קשה לדעת התוס' והרא"ש דמטעם הפקר הוא אמאי לא יועיל כיון דכל מה שיש לו בה מפקירו ולמה יגרע מה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו יותר משהי' ברשותו ממש. (ומנ"ל לומר דלא עשאו הכתוב ברשותו אלא לעבור עליו בב"י ולא שיהי' ממונו ממש]. אבל לרש"י ז"ל דמטעם תשביתו הוא להיות כעפר א"ש ע"פ לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו שכ' טעם דמהני ביטול לרש"י דכיון שהסכימה דעתו לדעת התורה לא הכניסו הכתוב לרשותו ע"ש לשונו הזהב. וכוונתו מבוארת דמה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו הי' רק בעבור שאין דעת האדם שיהי' אסור בהנאה ולא יהי' ברשותו אבל כשמבטל ואומר שגם דעתו הוא שלא יהי' נחשב לכלום שפיר לא הכניסו הכתוב לרשותו ע"ש. וא"כ י"ל דהיינו דוקא קודם זמן איסורו אבל כשכבר נאסר מה שייך ביטול דמה שאינו חשוב אצלו אינו כלום כיון דבל"ז אסור ולכך אינו חשוב אצלו אבל קודם שהגיע זמן האיסור כיון שעדיין מותר והוא מבטלו לבד האיסור שפיר נקרא שהסכימה דעתו לדעת התורה כנ"ל. ולשיט' התוס' דהוי מטעם הפקר צ"ל דכיון דמצינו דהכתוב מחייבו בבל יראה אע"ג שאינו ברשותו א"כ י"ל דעובר גם אחר שביטלו ואינו ברשותו. דדוקא היכא דבטלו קודם הפסח מהני לומר דכשהגיע זמן האיסור שאינו ברשותו לא חייל כלל עלי' איסור דבל יראה אבל כשכבר התחיל לחול לאו דבל יראה תו לא מהני מה שאינו ברשותו כנ"ל. וגם במפקירו באמת אחר זמן איסור כדין בפני ג' וכדומה או שמקנהו לגוי משמע בפוס' דעובר:
והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' חו"מ ה"ב) כ' וז"ל ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושא"י יבטלו בלבו כו' ומשמע דבחמץ הידוע לא מהני ביטול וכמ"ש הכ"מ שם. והקשו עליו דהכא מפורש בגמ' דמהני ביטול גם לח"י מדפריך וכי משכחת כו' והרי כי משכח לה הוי ידוע. ונ"ל דהנה צריך להבין מ"ט דהרמב"ם ז"ל לומר דבחמץ הידוע לא מהני ביטול. ונראה דהנה בכל ביטול יש ב' ענינים א' מ"ש הרבה פוס' דמאי דכתיב תשביתו פי' ביטול כמ"ש בתרגום תשביתו תבטלון. וכמ"ש בספרי לא יראה לך בטל בלבך. ולפ"ז הפי' הוא שבזה שמבטל בלבו ובמחשבתו ומסיח דעתו מזה החמץ ומחשיבו כעפר די ויש עוד ענין א' והוא דע"י הביטול הוא כהפקר ושלך אי אתה רואה אבל כו' וכמ"ש בתוס' לעיל (ד:) ד"ה מדאורייתא ע"ש. וא"כ י"ל דמלשון הרמב"ם ז"ל שם מבואר דסובר כהפי' הא' דאינו מצד הפקר אלא כמ"ש רש"י ז"ל. ובאופן זה יש לחלק שפיר בין חמץ ידוע לשאינו ידוע דהחמץ הידוע לו לא נתבטל עי"ז שמחשב בלבו שהוא כעפר מה מהני זה הרי עדיין יש לו חמץ. אבל החמץ שא"י לו דעיקר האיסור הוא רק שאילו ימצא ויהי' שלו ע"ז מהני הביטול בלב. והפירוש לא יראה לך בטל בלבך הוא דאם אינו לפניך עכ"פ תבטלו בלבך שאם ימצא יהי' כעפר אבל מה שישנו בעין לא מהני וזה סברא נכונה למבין בעזה"י, אולם עדיין קשה נהי דביטול שלא יהי' נקרא יראה לך זה לא מהני בחמץ ידוע מ"מ מצד הפקר צריך להועיל כיון דכתיב שלך כו' וזה מיקרי של אחרים הואיל והפקירו. ובזה אין חילוק בין ידוע לשא"י. וי"ל דהנה התוס' הקשו האיך מהני ביטול משום הפקר הרי הפקר צריך להיות בפני ג' והר"ן הקשה דלא מהני בלב רק צריך לפרט בשפתיו וגם אינו לשון הפקר ותי' הר"ן ז"ל כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו כו' ובגילוי דעת סגי ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל תי' הר"ן הנ"ל דזה שייך דוקא בתוך ימי הפסח דאינו ברשותו כו' אבל קודם הפסח דעדיין הוא ברשותו איך מועיל גילוי דעת, ולדעת הר"ן צ"ל הואיל והביטול הוא על אח"כ לכן מהני אבל עכ"פ אפ"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי וא"כ הטעם משום הפקר לא מהני רק משום דהוי השבתה או מדכתיב לא יראה לך כמ"ש בספרי בטל בלבך וזה קאי רק על שא"י כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר סוגיא דהכא כיון דכאן קאי אתוך הפסח כשימצאנו ואז יועיל שפיר מצד הפקר כיון דאינו ברשותו של אדם כנ"ל משו"ה מועיל גם בחמץ ידוע. ואין להקשות דא"כ הי' לו לרמב"ם לחלק דבתוך הפסח מועיל ביטול גם בידוע דז"א דאליבא דאמת בתוך הפסח לא משכחת ביטול כלל דאינו ברשותי' לבטלו למסקנת הגמ' רק כאן לס"ד דאח"ז איסורו נמי יכול לבטל שפיר הי' מועיל גם בחמץ ידוע כנ"ל וא"ש: