שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק תמיד נשחט · דף ס:
בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו. לכאורה הי' נראה דדוקא כה"ג איבעיא להו אבל שלא לשמו ולשמו פשיטא להו כיון דמיד כשחשב שלא לשמו נעקר ונעשה שלמים מה בכך שחשב תו לשמו הוי כשלמים שנזבחו שלא לשמן. רק בלשמו ושלא לשמו מיבעיא אי אתי שלא לשמו ועקר מחשבה הראשונה. מיהו בתוס' לא כתבו כן רק דנקט לשמו ושלא לשמו לרבותא דאפי' לר"מ דתפוס לשון ראשון י"ל דבפסח דפסול דלשמו אינו בכל הזבחים לא אמרינן בי' תפוס לשון ראשון ע"ש. אבל מלבד דהסברא דחוקה מה נ"מ לענין תפוס לשון ראשון אי הפסול אינו בכל הזבחים. מלבד זה תמהני טובא על לשון התוס' מ"ש דמיבעיא להו בסברא זו אי גם בזה ס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון ע"ש. א"כ תמוה מה פשיט ר' דימי ממתניתין דלשמו ושלא לשמו הא מתני' מיירי אליבא דר"י דפליג אדר"מ וס"ל דל"א תפוס לשון ראשון או דמיירי בב' עבודות. ובדוחק צ"ל כוונתם דתרי מיבעי להו אי צירוף לשמו לשלא לשמו לשלא מכשיר בפסח. ואת"ל דמכשיר מיבעיא לי' לר"מ. ור"ד פשיט רק בעיא קמייתא:
שם בגמ' לא א"א בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים. אפשר לפרש דבאמת אין הנידון דומה לראי' דפסול שלא לשמה שהוא מטעם מחשבה הפוסלת שפיר אפי' חישב נמי לשמו מ"מ מחשבה זו הפוסלת מגרע ופוסל הקרבן. משא"כ לשמו בפסח דאינו פסול מחשבה רק מכח דפסח שלא בזמנו פסול וכיון דחשיב נמי שלא לשמו ונעקר מפסח שוב במה דחשב לשמו לית לן בה. ובמה שהוסיף לחשוב נמי לשמה לא נתבטל המחשבה דשלא לשמו וחשוב שפיר עקירה. וי"ל שלזה נתכוין הגמ' הגם דהלשון לא משמע כן:
שם בגמ' דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר כו' לכאורה תמוה טובא דהתם הטעם הוא משום דמקצת אוכלין לא פסלה [כדילפינן לקמן (ס"א:) מקרא וא"כ מיירי התם דחישב שיהי' לשניהם לשם האוכלין ולשם שאין אוכלין לבריא ולחולה. ואינו מטעם עירוב מחשבה כשרה ופסולה רק דלשם אוכלין ואין אוכלין לא פסלה תורה. אבל אה"נ אי חישב מקודם רק לאוכלין ואח"כ חישב רק שלא לאוכליו שפיר מיפסל. וא"כ מה בכך דסתמא לאוכליו קאי דהא מ"מ כשחישב שלא לאוכליו בלבד עוקר נמי אפי' אי חישב מקודם לאוכליו בלבד. ולעולם סתמו הוי כפי' בהדיא. ע"כ נראה דהגמ' פי' המשנה דלאוכליו ושלא לאוכליו דמדתני סתמא כולל התנא ב' הדינים דמלבד דמקצת אוכלין אין פוסלין ה"ה אפי' אי חישב לאוכליו וחזר וחישב שלא לאוכליו נמי כשר וע"ז מקשה הגמ' שפיר. ובהכי מיושב נמי הסוגיא דלקמן (ס"ב:) דפריך מה בין לשמו ושל"ש לאוכליו ושלא לאוכליו כו' ותמוה כמ"ש התוס' שם ד"ה מה דהא גמרינן מקרא דמקצת אוכלין לא פסלה ע"ש ולפמ"ש א"ש:
שם בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כו' נראה לפרש דס"ל להש"ס הטעם דשלא לשמו כשר בשאר ימות השנה דכיון דמיפסל מתורת פסח במחשבה זו לכן הוי עקירה ולכן מסופק הגמ' דגם בשינוי בעלים דמיפסל ג"כ חשוב עקירה. אבל מלשון רש"י נראה דדוקא בסתמא מיירי הגמ'. ונראה כוונתו דכל ההכשר יהי' מטעם דהוי שלא לשמו דנהי דסתמא לשמו קאי אבל כששינה לשם אחרים ואשתני ממאי דהוי שוב אין סתמא לשמו. ולכך א"ש דלא גריס רש"י לשמו. ולפ"ז אם פי' בהדיא לשמו ולשינוי בעלים לא מיבעיא להו להכשיר דאפי' למאי דפשיט רבא לעיל דלשמו ושל"ש כשר והוי עקירה מ"מ הכא לשם פסח בשינוי בעלים לא הוי עקירה דשינוי בעלים ודאי לא הוי עקירה אלא דמוציא מכח סתמא לשמו קאי. איברא דגם סברא זו אינו מוכרחת דהא אמר רבא לעיל דפסח סתמא לאו לאוכליו קיימי דנימנין ומושכין ידיהם כו' וא"כ למה אישתני מכח מחשבה דשינוי בעלים. מ"מ אפשר דבסברא זו נסתפקו בעלי האיבעיא. אך יש לתמוה ע"ז דא"כ מאי פשיט ר"פ דכמו ששינוי קודש פוסלו בזמנו ומכשירו שלא בזמנו ה"ה שינוי בעלים דהא בפי' בהדיא לשמו ושינוי בעלים דג"כ פוסלו בזמנו ומ"מ אינו מכשירו לאחר זמנו. וגם בל"ז אין מובן כלל דבשלמא שינוי קודש דהפסול מכח דפקע שם פסח מיני' דלא שחטו לשם פסח חשוב נמי שפיר עקירה שלא בזמנו להפקיע מיני' שם פסח. אבל שינוי בעלים נהי דפוסל מה בכך הא בל"ז פסול פסח קודם י"ד בניסן ומה תועלת בפסול זה להפקיע שם פסח מיני' דליהוי חשוב עקירה וצ"ע:
בתוס' ד"ה פסח כו' אומר ר"י כו' דאליבא דר"י הוי מצי למיבעי אפי' בשלא לשמו ולשמו והקשה המהרש"א דא"כ גם לבתר דפשט רבא הך דלשמו ושלא לשמו כו' אכתי לא תפשוט הך דשלא לשמו ולשמו אליבא דר"י כו' והיינו משום דס"ל דסברת רבא דלא עדיף שלא לשמו מסתמא שייך רק בלשמו ושלא לשמו. ולפ"ז הוי לי' להקשות טפי ע"ד התוס' דלמה לא תירצו כפשוטו דלכך מסדר הגמ' האיבעיא רק על לשמו ושלא לשמו משום דפשיטותא דרבא בהכי מיירי. אבל אפ"ל דסברת רבא שייך נמי בשלא לשמו ולשמו דכמו דבסתמא דנמי להכי קאי ומ"מ בשלא לשמו מכשיר (ומה"ט פשיט רבא להכשיר גם בלשמו ושלא לשמו] א"כ ע"כ בעירוב מחשבות נמי כשר. וכיון דלר"י תפיס ב' הלשונות גם בשלא לשמו ולשמו הוי עירוב מחשבות וכשר. אך קצת קשה לשיטת התוס' דטפי הו"ל למיבעי בשלא לשמו ולשמו ואליבא דר"י דהלכתא כוותי' [ולהשמיענו רבותא דאפי' בכה"ג פשיט רבא דכשר כנ"ל] אע"ג דבלשמו ושלא לשמו איכא רבותא אליבא דר"מ דהא אנן לא קיי"ל כר"מ:
בד"ה בשאר ימות השנה היינו קודם שהגיע זמן הפסח כו'. וכן מוכרח מהא דאמר רבא דסתמו לשמו קאי אבל לאוכליו לא קאי דאפשר דמושכין ידיהם דהא אחר הפסח פשיטא דמושכין שם פסח ממנו דמן הדין הוא לשנותו לשם שלמים אלא ע"כ דמיירי קודם פסח ועומד להשהותו לפסח ולא לשנותו לשלא לשמו [ואפשר דלזה נתכוונו התוס' מה שכ' ובכולה שמעתא חשיב לי' דקאי לשמו]:
בד"ה הכא נמי וא"ת והא לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ כו' לכאורה אין מובן קושיתם דבשלמא בהא דפסח בשאר ימות השנה לשמו ושל"ש דהספק היא אי עירוב מחשבות נמי חשוב עקירה מוכיח רבא שפיר דכיון דסתמא נמי הוי כלשמו ומ"מ של"ש מהני הרי דגם בעירוב מחשבות חשוב עקירה. וכמו כן בפסח בזמנו דמיפסל בשלא לשמו אע"ג דסתמא לשמו קאי משום דעירוב מחשבות פוסל. אבל לשמו ושלא לשמו לר"מ דכשר היא מטעם דתפוס לשון ראשון והוי כלא חישב כלל של"ש דלשון אחרון לאו כלום היא וליכא עירוב מחשבות כלל. אכן נראה דקושייתם נמשכת אחר מ"ש לעיל בד"ה פסח דאיבעיא להו נמי אליבא דר"מ וס"ל השתא דע"ז נמי פשיט רבא מכח הא דסתמא כלשמו והיינו דכיון דסתמא לשמו קאי לא שני לן בין אמר בהדיא לשמו ללא אמר כיון דבלא"ה נמי להכי קאי לכך אע"ג דס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון מ"מ הכא ליכא עדיפות בדיבורו כלל. וע"ז הקשו שפיר מבזמנו דג"כ סתמא לשמו ואעפ"כ לר"מ בפי' לשמו תפוס לשון ראשון. ותירצו דע"ז לא פשיט רבא כלום פי' דעיקר היא אי עירוב מחשבות הוי עקירה. ומה דבעי אליבא דר"מ הוא משום דאתי לאשמעינן דחשיב עקירה גם לר"מ דכיון דאינו נוהג בכל הזבחים לא חשוב למיחל למימר בי' תפוס לשון ראשון וזה סברא פשיטא להש"ס. רק דעיקר הבעיא אי עירוב מחשבות הוי עקירה הא בעי רבא למיפשט. וממילא גם לר"מ ל"א תפוס לשון א' משום דלא חשוב למיחל כנ"ל בכוונתם: