שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק תמיד נשחט · דף נט:
בגמ' כל כמה דלא מתקטרי אימורין כהנים לא מצי אכלי בשר כו'. משמע דאע"ג דהאי קרא בחזה ושוק כתיב נפקא לן מהתם דגם בחטאת אין הכהנים רשאין לאכול הבשר קודם הקטרת אימורין. ואפשר דס"ל להגמ' דכל אכילתן של הכהנים מעכב הכפרה אבל יותר נראה דבאכילת כזית מתכפרין. אך הרמב"ם לא הביא זה הדין דאסורין הכהנים לאכול קודם הקטרה רק גבי שלמים לענין חזה ושוק ע"ש (פ"ט מה' מעה"ק ה' י"א) ולמעלה (בפ"ח) בחטאת לא הביא מזה (ועי' במל"מ שם (פי"א ה"ד) דה"ה בחטאות ואשמות כמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ) ומ"ש עליו הצל"ח בביצה (כ':) דכן מפורש בסוגיא דהכא]:
שם בגמ' ר"כ רמי כתי' לא ילין חלב חגי כו' הא כל הלילה ילין. והקשה המל"מ (פ"א מה' ק"פ) למ"ש הרמב"ם דבפסח קאי קרא א"כ א"ש דכל הלילה ילין דהא בפסח לית בי' עשה דהשלמה דזמנו הוא אחר התמיד. ומה שתי' הצל"ח דא"כ למה הוצרך לכתוב בערב ובה"ע כו' אין נראה דגם אי לאו דכתי' בערב ובה"ע להקדים התמיד לפסח אכתי הו"מ לאוקמא קרא במי שלא הביא פסחו קודם התמיד דמותר להביאו אחר התמיד משום דאתי עשה דפסח שבכרת ודוחה עשה דהשלמה שאינו בכרת כדאמרי' לעיל במחו"כ בעה"פ **לכאורה למ"ש לעיל טעמא דמ"ד דמחו"כ בע"פ דוחה עשה דהשלמה ולא ס"ל דמעלה ומלינה בראש המזבח משום דכפרת הבעלים תלוי' באכילת הכהנים וקודם הקטרת האימורין לא הותר הבשר לאכילה. א"כ היינו דוקא בחטאת דמחו"כ אבל בפסח דלא מצינו עיכוב אכילה קודם הקטרת האימורין לא דחי עשה דהשלמה מאחר דאפשר בהיתר ע"י העלאת האימורין בראש המזבח בלא הקטרה. אך ז"א לפמ"ש התוס' בביצה (כ':) דגם בשלמים אסורים הבעלים באכילה קודם הקטרה א"כ ה"ה בפסח ושוב אי אפשר בהיתר ושפיר דוחה עשה דהשלמה. ולפ"ז דברי הצל"ח נכונים לשיטתו בביצה שם שהאריך להשיג ע"ד התוס' והעלה דהבעלים מותרים לאכול קודם הקטרה ע"ש. אבל המל"מ יפה הקשה לשיטתו (פי"א מה' מעה"ק) שהביא בשם הרמב"ם דהאימורין מתירין את הבשר לאדם ע"ש. וכדבריו מבואר ברש"י בקידושין (נ"ב:). וברא"ש בנדרים (י"א:). אכן עדיין י"ל דבפסח דעיקרו לאכילה כדלקמן (ע"ו.) ובפסח מצרים לא הי' הקטרה כלל כדלקמן (צ"ו.) כו"ע מודו דמותר באכילה קודם הקטרה. וכ"מ לקמן (ע"א.) אליבא דראב"ע דזמן אכילה עד חצות וזמן הקטרה עד צפרא ע"ש ושוב י"ל כתי' הצל"ח. אך בחו"ד ביו"ד (סי' ק"א) פשיטא לי' דגם בפסח אסור לאכול קודם הקטרה וצ"ע:** וגם בל"ז קשה דילמא ה"ק קרא לא ילין כו' אבל כל הלילה יכול להניח אם לא הקטיר קודם התמיד ואינו עובר בלאו עד הבקר ומנ"ל לפרש שיכול להקטיר בלילה. גם י"ל דיכול לשורפן קודם שיגיע הבקר הגם דנפקא לן מקרא דאין שורפין בלילה י"ל דדוקא נותר גמור [ובפסול אחר נסתפק השעה"מ (פי"ט מה' פסוה"מ) אם נשרפין בלילה ע"ש] אבל אלו אין שם נותר עליהם כל הלילה ומשום הפסד קדשים ליכא מאחר דסופן להיות נותר כמ"ש התוס' לעיל (י"ג.) ד"ה ושורפין לענין תרומה. אך י"ל דקדשים שאני דכיון דאין פסולן בגופן צריכין עיבור צורה. ועי' מ"ש לעיל (י"ב:) ע"ד התוס' שם ד"ה אימתי]:
שם בגמ' בעי ר"פ בעבודה אחת תנן כו'. יש לעיין בעיקר ספיקו דר"פ אי רק לפרושי מתני' אתיא דלדינא ודאי ר"מ ור"י הלכה כר"י. וגם אי סתמא דמתני' כחד מינייהו אין נ"מ לדינא כיון דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. ולכאורה אפשר דמסופק בדין דב' עבודות דאי מתני' בעבודה אחת מיירי אין לנו הוכחה דבב' עבודות פסול. ובהכי א"ש נמי לשון הגמ' לקמן והיינו בעיא דר"פ. כלומר דבגוף הדין דקמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה בהא מסופק ר"פ אי דינא הכי. דלמאי דהוי ס"ד מעיקרא דב' עבודות ממש קאמר אין סברא לומר דמסופק בגוף הדין דלכו"ע בב' עבודות ודאי מיפסל וכדמוכח מרישא דשחט או זרק קאמר. אבל השתא דמעבודה לעבודה מיירי שפיר י"ל דמסופק בגוף הדין דפליגי בי' ר"י ור"ל בעלמא. ובזה י"ל מ"ש התוס' בד"ה אבל דמסיפא דלסמאים ולטהורים מוכח דמתני' דלא כר"מ ולהנ"ל א"ש דנהי דמתני' בסיפא ודאי אליבא דר"י אזלא מ"מ מיבעיא לי' דהכא בב' עבודות מיירי ומחשבין מעבודה לעבודה. אבל משיטת התוס' נראה דעיקר ספיקו דר"פ הוא אי מתני' אתיא כר"מ או כר"י ולהכי קשיא להו מסיפא:
והנה בעיא דר"פ לא איפשטא ויש לתמוה על הרע"ב שפי' לשמו ושל"ש בב' עבודות ושלא לשמו ולשמו קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה והא לא נזכר שיטה זו בגמ' כלום. וכבר תמה עליו התיו"ט. וגם קשה לדבריו רישא דלשמו ושל"ש למאי איצטריך הא מוכח מרישא דמתני' הפסח ששחטו כו' כדקאמר הגמ' בת"ש קמא ומשני רק דקמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה א"כ ע"כ דלשמו ושל"ש להכי אתי. ובס' אור חדש רצה להוכיח כפי' הרע"ב מסוגית הגמ' בריש זבחים אליבא דרבא ומביא קושיא עצומה עמ"ש התוס' שם דרבא מוקי בב' עבודות והלא ע"כ היינו מעבודה לעבודה א"כ איך שייך בזה לדייק הא סתמא כשר הא לא שייך בזה סתמא דאטו צריך לחשוב בשעת שחיטה על הזריקה ע"ש. וא"י מאי קשיא לי' דשפיר דייק רבא מדלא תני לשמו וסתמא והיינו דמחשב בשחיטה שיזרוק סתם כיון דסתם יהי' כשלא לשמו ומדלא תני הכי מוכח דסתמא הוי כלשמו וזה מבואר לכל מעיין. ובדברי הרע"ב קרוב בעיני שיש ט"ס בדבריו אך שאין העת להאריך:
בתוס' ד"ה יכול כו' הקשה הריב"א מגמ' דיבמות דלא הורצה להתיר בשר באכילה ובעלים מתכפרין ע"ש. ולכאורה נלפע"ד דהא התם פריך הגמ' גופא בתר הכי והא כתיב ואכלו אותם כו' מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ומשנינן שב וא"ת שאני. וי"ל פי' הגמ' דהקשו ממש קושית התוס' דהכא דכיון דלא הורצה לאכילה איך הבעלים מתכפרים וע"ז משני שב וא"ת שאני דחכמים לא עקרו אלא בשב וא"ת שלא יאכלו הכהנים וממילא אין הבעלים מתכפרין גם מה"ת [וצריכין להביא קרבן אחרן. ולמאי דהוי ס"ד מעיקרא דבעלים מתכפרין הוי ס"ל דחכמים לא עקרו לומר שבעלים לא יתכפרו. ולפ"ז נ"מ נמי דאי עברו כהנים ואכלו בשוגג או במזיד אין ה"נ דבעלים מתכפרים ונמצא דחכמים לא עקרו בקום ועשה את הדאורייתא. וצ"ל דהתוס' לא רצו לפרש כן בגמ' מדלא אמר אלא שב וא"ת שאני משמע דאכתי קיימי בתי' קמא דבעלים מתכפרין ע"כ פירשו דקושי' הגמ' שם לא הי' אלא איך ביטלו חכמים מצות אכילת כהנים ומשני שוא"ת שאני. אבל לפ"ז קשה למה מייתי הגמ' שם בלשון הקושיא הא דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. שוב עיינתי שם בראשונים בחי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א וראיתי שהביאו ב' גירסאות ולפי גי' הר"ח באמת הפי' בגמ' כנ"ל ומסוגיא דהתם הוכיחו נמי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דבלא אכילת כהנים לא מתכפרי הבעלים אלא שהקשו מנטמא הבשר האיך זורק את הדם כמ"ש תוס' בסמוך ותי' הרשב"א והריטב"א כתי' התוס' כאן. והרמב"ן והריטב"א הביאו גם הגירסא [סוף סוף מתעקרא אכילת בשר כגי' שלפנינו דהקושיא הי' על ביטול מצות אכילה. וגם התוס' הי' להם גירסא זו ולכן הקשו שפיר. אכן הריטב"א שם מפרש גם לפי גירסא הראשונה דתי' הגמ' שב וא"ת שאני היינו דחכמים אמרו דבעלים מתכפרין אף דלא אכלו הכהנים. וכן פי' הרשב"א בגיטין (נ"ה.) דברי הגמ' ביבמות ע"ש]:
בא"ד ומיהו קשה מנטמא הבשר איך זורק את הדם. קצת קשה מה ראי' מהא דזורק את הדם דבעלים מתכפרין דגם אי נימא דאין מתכפרין מטעם שאין הכהנים אוכלין מ"מ כיון דליכא פסול בדם למה לא יזרקו את הדם. ואפשר משמע להו התם דבעלים מתכפרין מדלא תני בהדיא דלא עלו לבעלים לשם. חובה. ומלשון הראשונים הנ"ל ביבמות דהורצה לבעלים בנטמא הבשר כדאי' במנחות ובפסחים לקמן (ע"ח:) יש קצת משמעות לזה אבל ראי' גמורה לא ידענא ואולי משמע להו הכי מלישנא דקרא ואני נתתיו על המזבח לכפר דאין זריקה בלא כפרה. ואע"ג דבאשם שנשחט שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה מ"מ אסור לשנויי בי' ובקדושתי' קיימא וזורק הדם י"ל שאני התם דגלי קרא כאשר נדרת ואם לאו נדבה יהא:
בא"ד ונראה לפרש כו'. לכאורה נראה דעיקר כוונתם דכל היכא דראוי לאכול לכהנים אז האכילה מעכב הכפרה והיכא דאינו ראוי כגון נטמא הבשר ממילא הזריקה לבד מכפר להבעלים וכ"כ הרשב"א שם ביבמות בהדיא. אך לפ"ז אכתי קשה בהא דיבמות שם דכיון דמה"ת חזי לאכול שוב איך הבעלים מתכפרין וצ"ל דס"ל כפי' הריטב"א שכ' לעיל דחכמים תיקנו שיתכפרו הבעלים. ובאמת מלשון התוס' משמע דס"ל דגם אי הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה ואח"כ נטמא או יצא או נעשה נותר נמי מתכפרי הבעלים. וסברא זו תמוה דממ"נ אי הזריקה לא גמרה הכפרה איך יהי' נשלם הכפרה בשעה שנפסל ואיך מצינו כזה. גם צ"ע בדברי התוס' דבסוגיא דידן נמי לא הוי חזי מעולם לאכילה ומאי פריך הגמ'. אך זה אפ"ל דס"ל לתוס' דהיכא דבשעת שחיטה מיד לא הי' עומד לאכילה איכא למימר טפי דמעכב הכפרה וכמ"ש התוס' ביומא (כ"ט.) ובמנחות (מ"ט:) להדיא ע"ש] וצ"ע בכ"ז. והרמב"ם לא הביא בשום מקום שיהי' עיכוב כפרה באכילת הכהנים וא"י למה: