שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מקום שנהגו · דף נו:
בגמ' מחלוקת כו' כי אתא רבין אר"ל מחלוקת כו' עי' ברש"י ותוס' ויש נ"מ לדינא בההיא פלוגתא. אכן הפוסקים השמיטו כל הדין דאוכלין תחת הנשרים וי"ל שנמשכו אחר פי' הירושלמי שהביאו התוס' וכן פי' הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניות דפליגי בסתם שא"י אם נשרו בשבת ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דתלי בפלוגתא דספק מוכן בפ"ג דביצה וכיון דפסקו שם דס' מוכן אסור ה"ה הכא הלכה כחכמים דמספק אסור [אע"ג דהוי ספיקא דרבנן] משום דהוי דשיל"מ וצ"ע למה סמכו על פי' הירושלמי טפי מפי' הבבלי:
שם בגמ' ומכניסו לקיום ע"י ד"א פי' רש"י דאימהות כו"ע מודו דמתקיימין ולכך נדחק נמי בהא דללפת לפרש דבעלין מיירי. אבל צ"ע דסתם אין נותנין פאה לירק משמע גם באימהות כדאמר ומכניסו לקיום פרט לירק ולא חילקו כלל וגם הרמב"ם והר"ש שם בפיאה לא חילקו בהכי ולכך נראה לפרש כמו שמצאתי ג"כ בפי' הר"ח ז"ל דפי' מכניסו לקיום ע"י ד"א היינו בכבישה ומליחה אבל בעצמו אינו מתקיים רק ע"י תיקון ואע"ג דכל הדברים מתקיימין ע"י כבישה י"ל דבאלו הירקות שדרכן לכובשם קאי ולפ"ז י"ל דגם האימהות אין מכניסין לקיום. ולכל הפי' תמהני למה השמיט הרמב"ם האי דינא דגם אי מכניסו לקיום ע"י דבר אחר פטור וגם הגרעק"א בפיאה (פ"א מ"ד) הניח בצ"ע מה שהשמיטו הרמב"ם]:
שם בגמ' ת"ר כו' נותנין פאה ללפת ולכרוב כו', פי' רש"י לעלין דבאמהות כו"ע מודו דהא מתקיימין וקשה דא"כ צ"ל דכל הני תנאי פליגי אליבא דאנשי יריחו והרי לא קי"ל כן וחכמים מיחו בידם. ולולי פי' רש"י י"ל דפליגי אם מתקיימין וחייבין בפאה כמו שומים ובצלים דאע"ג דמין ירק הם חייבים בפיאה כמ"ש הר"ש בפ"ק דפאה או אין מתקיימין ופטורין [וכ"נ לפי גירסת הר"ח ת"ר נותנין פיאה ללפת כו' אבל לגירסא שלפנינו בראשונה היו נותנין כו' וכן בירושלמי ובתוספתא משמע כפי' רש"י דלפרש מנהג אנשי יריחו קאי]:
מרש"י ד"ה וכ"ת הואיל וחזו במחובר לעורבין שיש לו כו' לכאורה תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בשבת (קכ"ח.) אי כל ישראל בני מלכים הם ע"ש וא"כ לא הי' צריך רבין לעשות פלוגתא חדשה אי מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם אלא דפליגי בפלוגתא דתנאי אי כל ישראל בני מלכים:
בתוס' ד"ה דתנן כו' ור"י מפרש כו', ואע"ג דא"ר לאדם מחמת איסור כו' נראה דבסוגיא דהכא נמי מוכרחין לפרש כפי' ר"י דאי לא"ה תמוה מה דאמרינן הכא מוכן לטורבין הוי מוכן לאדם הא לא הוי מוכן לאדם מטעם איסור תלישה ונהי דעורבין יכולין לתלוש איך יהי' עי"ז מוכן לאדם. ובאמת התוס' דלא דייקו הכי לשיטתם אזלי דמפרשי הסוגיא בנתלש מאתמול אבל לפירש"י תמוה. וע"כ צ"ל כסברת ר"י דמצד האיסור לא נחשב מוקצה ומ"מ צ"ע [וגם במאירי כאן כ' כן. אך במאירי בביצה (ג') תי' דמיירי כשהיו מבושלות ביותר ועומדות ליפול ודעתי' עלייהו דלית בהו משום מוקצה לר"ש. וע"ש בביצה בתוס' ובמהרש"ל ובמהרש"א]:
בד"ה כלל כו' דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא זית וכרם ושדה צ"ע מנ"ל דשדה אין כולל גם זרעים וירקות והרי מצינו קראי דשדה כולל הכל כמו הא דכתי' בפ' חקת לא נעבור בשדה ובכרם ואטו בגנות יעברו (וכן בכלאים דכתי' שדך ל"ת כלאים גם זרעים וירקות בכלל. אכן הר"ש (פ"ק דפאה) והתוס' בשבת (ס"ח.) כתבו משום דגבי פאה קציר כתי' וסתם קציר הוא דגן] וברמב"ם (פ"ב מה' מת"ע) משמע דס"ל דמה"ת הכל חייב ע"ש: