שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מקום שנהגו · דף נד:
במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין לפי מ"ש הר"ן לעיל בריש פרקין בהא דקתני ובכ"מ שיש שם נדנוד עבירה לאתויי תענית ציבור דאפי' באותן ת"צ המותרין בעשיית מלאכה איכא עבירה לעשות מלאכה עד דתתפני סדרא דתעניתא. צ"ל דהא דקתני הכא דמקום שנהגו לעשות מלאכה עושין היינו אחר דתתפני סדרא דתעניתא. והנה בס' פנ"י האריך לתמוה מהא דתני בסוף תענית דכל המצות הנוהגות באבל נוהגין בט"ב. ולפע"ד לק"מ מלבד דאין למדין מן הכללות י"ל דשאני התם דפרושי קא מפרש הברייתא גופא סיכה רחיצה נעילת הסנדל כו' ומשמע דדוקא להני מילי איתמר. אח"כ מצאתי בס' תוה"א בשער אבילות ישנה כ'. ג"כ כמ"ש לענין תפלין דאע"ג דאבל אסור ביום א' מ"מ בת"ב אינו כן. והוכיח כן מהא דמלאכה נמי מותר אע"ג דאבל אסור והוסיף טעם לדבר דכיון דגם באבל באין לו מה יאכל עושה בצנעה תוך ביתו לכך בת"ב בכל גווני אין איסור ע"ש [וכ"מ ברא"ש ור"ן בתענית שם]:
בגמ' ת"ב בה"ש שלו אסור כו'. לכאורה הי' נראה לע"ד דלשון בה"ש לאו דוקא ועיקר הכוונה הוא דחכמים תקנו גם בת"צ ות"ב תוספות משהו וכיון דבה"ש אסור וא"א לצמצם ממילא איכא תוספות. והא דנקט הגמ' בה"ש הוא משום דבעי לאוקמא ברייתא דקתני דספיקו מותר היינו בה"ש וממילא מוכח דליכא תוספות אבל כוונת הגמ' הוא משום תוספות. דאי לא"ה קשה מ"ט יהי' ספיקו אסור הלא כל סד"ר לקולא ומ"ש הה"מ (פ"ה מה' תענית ה"ז) דאע"ג דסד"ר הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא דבריו סתומים וצריכין ביאור ותו קשה מה דמשני הגמ' לקביעא דירחא מ"ש האי ספיקא מס' בה"ש דאי החמירו חכמים דיהי' ספיקו לחומרא גם בס' קביעא דירחא הו"ל להחמיר. לכן נ"ל דאסרו גם התוספות דעשאוהו כמו יוה"כ אך מדברי התוס' שהקשו אמאי נקט ספיקו ולא תוספות מוכח דס"ל דליכא תוספות רק הבה"ש אסור מכח ס' וקשה כנ"ל למה בקביעא דירחא הקילו. (בזמן שהיו מקדשין החדש ע"פ הראי' שהי' ספק גמור] וקצת אפ"ל בדוחק דכיון דאר"י אילו הוינא התם הוי קבענא בעשירי לכן בס' אי היום ת"ב או מחר יש לו להתענות למחר דאפי' אי עשירי היא עביד קצת מצוה. ויותר נראה שלא רצו להחמיר להתענות ב' ימים מספק:
שם בגמ' והאר"י ת"ב אינו כתענית ציבור והקשה המהרש"א דילמא ר"י ס"ל נמי כשמואל דת"ל בה"ש שלו מותר ולכך ת"ב אינו כת"צ להחמיר. ולכאורה י"ל דפשיטא להגמ' דמאי דשרי בת"צ בת"ב ודאי שרי. מיהו לקמן אמרינן לענין רחיצת אבר דת"ב חמור מת"צ. ואפ"ל דלשון אינו כת"צ לא משמע להחמיר דכיון דחומרא דת"ל איכא נמי בת"ב רק שמוסיף עוד חומר לא שייך לשון אינו כת"צ והנה למסקנא דשמעתין ר"י לא קאי לענין בה"ש ולפ"ז אפשר דכו"ע לא פליגי אדשמואל בפי' המשנה דאוכלין ושותין מבע"י הוא לאפוקי משתחשך אבל בה"ש דת"צ י"ל דמותר דלמה לנו לעשות מחלוקת בפירושא דמתניתין בין שמואל ור"י. והא דלא משני הגמ' הך דר"י כדשמואל כבר תי' המהרש"א או כמ"ש. אך המג"א (סי' תקע"ה סק"ב) כ' בפשיטות דבה"ש דת"צ אסור כדאיתא בפסחים (נ"ד:) אבל איני רואה הכרח לדבריו. אכן לשון הרמב"ם (פ"ג מה' תענית ה"ג) דאוכלין ושותין מבע"י כמו שעושין בצום כפור משמע דביה"ש אסור הגם דל"ד ליוה"כ לענין תוספות מחול עה"ק מ"מ בה"ש ודאי משמע מדבריו דאסור כדברי המג"א. וגם י"ל דס"ל דעשאום כיוה"כ ממש גם לענין תוספות (כמ"ש הה"מ שם לדעת הרמב"ם. ומ"ש דנראה עיקר כדברי הרמב"ן שלא יהיו חמורין מת"ב שאין לו תוספות. תמוה דהא לדעת הרמב"ם גם בט"ב איכא תוס' כמ"ש להדיא בפי' המשניות בסוף תענית ע"ש]. אח"כ מצאתי בס' תורת האדם שכ' כמ"ש דבת"צ בה"ש מותר כדשמואל ונהי דבת"ב קי"ל כר"י דאסור מ"מ בת"צ לא פליג ר"י ע"ש, וממ"ש המג"א בפשיטות דמוכח בפסחים דבה"ש אסור נראה ודאי שלא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל:
ברש"י ד"ה בה"ש שלו אסור באכילה ובמלאכה כו' ותמה המג"א (סי' תקנ"ד ס"ק כ"ג) דהא בתענית (י"ג.) פי' רש"י דבליל ט"ב מותרים במלאכה ע"ש. ולכאורה הי' נ"ל דברי רש"י כאן בבה"ש של סוף תשעה באב (וגם הפנ"י נסתפק לפרש כן ע"ש דמסיק דא"א לפרש הכי]. אכן לקמן בסמוך פי' רש"י נמי בד"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך א"כ מבואר דגם בלילה אסור. ובהכי נדחה ג"כ מ"ש במג"א שם לפרש הטעם דבת"ב טפי אסור גם הלילה במלאכה משום אבילות. והלא לקמן מוכח ברש"י דגם בת"צ אסור גם הלילה שוב מצאתי במהרש"ל שעמד בזה וכ' דט"ס הוא. ואפשר דגם המג"א ס"ל כן דט"ס הוא תיבת משתחשך. אכן סוף דברי מהרש"ל מ"ש לחלק דבט"ב אסור משתחשך ובת"ל שרי ממשמעותא דקרא] איני מבין דהא רש"י קאי גם אתענית ציבור. וגם החילוק של המג"א רחוק הוא להחמיר בט"ב טפי מתענית ציבור. ומ"ש דהרע"ב כ' הטעם לאסור מלאכה בט"ב כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות. לפע"ד הרע"ב לא פי' כן אלא אהא דת"ח בטלים ממלאכה דמשום אבילות אין עושין אבל מקום שנהגו שלא לעשות משמעות הסוגיא הוא משום דדנין לי' כתענית ציבור וא"כ כיון דבת"צ מותר בלילה ה"ה דבט"ב מותר]. איברא דלשון הרמב"ם ושו"ע שכ' ת"ב לילו כיומו לכל דבר משמע ודאי דגם מלאכה אסור בלילה: