שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מקום שנהגו · דף נא.
בגמ' אלא א"ר אשי חזינן כו' דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. מכאן משמע כסברת הב"י באו"ח (סי' תר"ע) דהיכא דליכא צד סרך איסור רשאי להתיר בפניהם ולהכי דוקא אי שייך לומר דמשתכחא תורת חלה מינייהו אסור להתיר בפניהם. והא דמסיים בסיפא דניכלה זר באפייהו משום דאתי לאפרושי כו' נראה דהיא טעם דלכך מצוה לאכול החלה בפניהם אבל איסור בלא"ה ליכא [ובזה מיושב מה שהקשה הצל"ח למה הוצרך ר"א לומר טעם לכל אחד מן הצדדים ע"ש]:
שם בגמ' וכו"ע לא והתניא רוחצין כו' לכאורה קשה דילמא במקומן אסור להתיר בפניהם (משום דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם כמו שהקשו התוס'] אבל שלא במקומן מחלק ר"ח בין כותאי לאינשי אחריני. וצ"ל דא"כ למה מוקי ר"ח בכותאי טפי י"ל בפניהם היינו במקומן אלא ודאי דאפי' במקומן מותר לר"ח שלא בכותאי:
שם בגמ' אמר אביי ה"מ כו' א"נ מבבל לא"י כו' לכאורה משמע דמבבל לא"י נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם. והטעם י"ל דזה מדינא אסור כיון שקיבלו אנשי מקומו עליהם איסור. רק בחומרי מקום שהלך לשם דאינו אלא מפני המחלוקת יש לחלק בין א"י לבבל דכייפי להו וליכא מחלוקת אבל חומרי מקום שיצא משם לעולם נותנין עליו. ולהכי אמר א"נ מבבל לא"י דבזה תנן דנותנין עליו חומרי שניהם אכן מגמ' דחולין שהביאו בתוס' כאן. מוכח דלאביי מבבל לא"י אין נותנין עליו אלא חומרי מקום שהלך לשם. ולפ"ז האי א"נ לא קאי אלא אחומרי מקום שהלך לשם מיהו הטעם צ"ע. ואפ"ל דבני בבל כיון דכייפי לא"י מיד אין מקבלין האיסור עליהם כשיעלו לא"י שיודעין ששם ישנו מנהגיהם:
שם בגמ' ופליגא דידי' אדידי' כו' צ"ע למאי דמסקינן דספיחי כרוב גם לרבנן דפליגי עלי' דר"ש אינם אסורין אלא מדרבנן א"כ יש לחלק דבחלב דהוא איסור דאורייתא אסור לסמוך עליו ולאכול אפי' בפניו אבל בדרבנן אין להחמיר כל כך. ולפמ"ש הרא"ש והר"ן בחולין (נ') דגם בני בבל ס"ל דהלכה כרע"ק ומדאורייתא דאייתרא שרי אלא שנהגו בו איסור לק"מ. אבל לפי' רש"י שם דבני בבל ס"ל כר"י דחלב שעל הקיבה מה"ת אסור קשה כנ"ל]:
בתוס' ד"ה אי כו' ור"י מסתפק כו' לכאורה קשה דלעיל בחלה דארוזא דרשאי זר לאכול בפניהם וקאמר דלר"ח ניחא הואיל ואינם ככותאי א"כ הוי כאילו התיר להם כיון דמתיר לאכול חלה שלהם. ודוחק לומר דס"ל לתוס' דאין זה נקרא מתיר להם דלדידן לאו חלה הוא ולדידהו שפיר הוי חלה דמסברא ל"נ כן. דבשלמא אם הי' מתיר לאכול טבל של אורז הי' נקרא מתיר בפניהם אבל במתיר חלה שלהן הוי כמתיר להם עצמם דכיון דלדידהו הוי חלה וצריכים ליתנה לכהן ואין רשאים להניח לזר לאוכלה הוי כמתיר להם]. לכך נראה יותר דדוקא בכותאי מסתפק הר"י אי מותר להתיר להת"ח הנמצאים שם אבל במקום שכולם בני תורה מודה הר"י דמותר להתיר גם להם כנ"ל:
בא"ד ורשב"א אומר כו' והנהו נמי דמייתי הוי מא"י לבבל ולפ"ז צ"ל דהא דעכו נמי הי' בחצי' שבחו"ל כמ"ש התוס' בריש גיטין דעכו הי' חצי' בארץ וחצי' בחו"ל ע"ש]. ונראה דלרשב"א פשיטא לי' ספיקו של הר"י לחומרא דדוקא בפניהם מתירין אבל לא להם עצמם. דאי לא"ה איך מחלק דבדעתו לחזור תליא בבני המקום אם הם הכותאי והלא באינם כותאי מתיר להם והם נשארים לעולם במקום הזה. ודוחק לפרש דרשאי להתיר להם והם לא ישמעו לו אלא ודאי דמפרש להתיר בפניהם ולא להם וי"ל דלכך הביאו התוס' דברי הרשב"א סמוך אחר ספיקו של הר"י כנ"ל:
בד"ה רבב"ח והקשה המהרש"א דגם לאביי דאמר הכא א"נ מבבל לא"י ובחולין אמר א"נ מא"י לבבל הוי מי לצדדין. ונראה דלא חששו להקשות לאביי כיון דעכ"פ עיקר מתני' [דנותנין עליו חומרי שני המקומות] מתוקמא מבבל לבבל ומא"י לא"י ומה דהוסיף א"נ כו' שפיר י"ל הכוונה לצדדין אבל לר"א כל המשנה לצדדין קתני. ועי' מ"ש בפנ"י ואפשר שכיון ג"כ לזה: