אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף מא:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף מא:

דף מא.

בגמ' אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות כו' א"ד חדא נמי לא לקי כו' קשה להבין דהא לא דמי כלל לכל לאו שבכללות כמו לא תאכל כל תועבה וכדומה הכולל כמה איסורים שהם שמות חלוקים משו"ה שפיר הוי לאו שבכללות. אבל כאן דהלאו לא הוי אלא משום דצריך שיהי' צלי אש דוקא וממילא שמעינן דכל שאינו צלי אש מוזהר עליו בלאו דאל תאכלו מה שאינו צלי אש. הרי זה דומה כמו לאו דלא תעשה כל מלאכה דאע"ג דאיכא כמה מלאכות אינו לאו שבכללות משום שהוא שם אחד שעשה מלאכה ביו"ט וכמו לאו דטריפה דאיכא כמה טריפות ולא הוי לאו שבכללות] וגם כאן הוא שם אחד שאינו צלי אש וטעם איסורם שוה איברא דהרמב"ן בסה"מ (שורש ט') פי' דמשום שאין הכתוב מזכיר שם האיסור כמו בנבילה ומלאכה דיו"ט אבל שלל אותם מכלל המותר אינו כלאו דחסימה ע"ש. אבל א"כ אין הטעם משום לאו שבכללות כלשון הגמ']:

שם בגמ' ת"ר אכל צלי מבעו"י וכזית נא משתחשך חייב כו' לאו הבא מכלל עשה כו' יש לתמוה מנ"ל דמאי דכתיב בלילה הזה אתי לאסור לאכול מבעו"י דפשטא דקרא משמע דאתי לאורויי דלא קיים מצות אכילה מבעו"י אבל איסורא מנלן. וגם לקמן סוף מכילתין מייתי האי קרא לענין שאין זמן אכילתו כשאר קדשים מבעו"י ואמרינן נמי התם דאיתקוש מצה לפסח וא"כ יהי' אסור ג"כ מה"ת לאכול מצה מבעו"י. ולולי דמסתפינא הו"א דכוונת הברייתא הוא דאכל כל הפסח מבעו"י ולא משתחשך. וכ"מ מהא דנקט בסיפא כזית נא וברישא לא נקט כזית רק סתם אכל צלי ומשמע דאכל כל הפסח ביום ובלילה לא אכל וביטל העשה דאכילת פסח. אלא דאם לא הי' אוכל כלל לא הי' חייב מלקות אבל משום דאכל מבעו"י הוי לאו הבא מכלל עשה לענין זה שיהי' לוקה לר"י דס"ל דפרשה שנאמר בה לאמר חייב על הלאוין הבאין מכלל עשה אבל על עשה גרידא לא מחייב כמ"ש התוס' בד"ה לאמר ע"ש. אכן ראיתי ברמב"ם (פ"ח מה' ק"פ ה' ה') דשינה לשון הגמ' וכ' אכל כזית צלי מבעו"י עובר בעשה וזה דלא כמ"ש. [וכ"מ לקמן (פ"ד:) דביום אין הק"פ ראוי לאכילה וכ"נ מלשון המשנה באיזהו מקומן דפסח אינו נאכל אלא בלילה דומיא דאידך מילי דקתני התם ע""ש]. ודברי המל"מ שם לא הבנתי מ"ש דהיא בכלל מ"ע דאכילת פסח וז"א כיון דגם בלילה אכל כזית אע"ג שאכל גם ביום כזית שפיר יצא מ"ע דפסח וצ"ע. אכן למאי דמוקי הגמ' האי ברייתא כר"י א"ש כיון דכתי' לאמר דהיינו לאו אמור וכל הדיוקים שהם מכלל עשה הם איסורים וא"כ ע"כ גלי קרא דאינו רק תנאי של קיום המצוה רק איסורא הוי. אבל לדידן דלא קיי"ל כר"י י"ל דאין איסור כלל אלא ביטול מצוה אם בלילה לא אכל כלל כנ"ל. מיהו אפשר כיון דפסח קרבן הוא וכיון דאין מצות אכילתו מבעו"י הוי כנהנה מקדשים וממילא איכא ג"כ איסור:

בתוס' ד"ה אכל הקשה הר"י דאורלניש כו' בעולה לכה"ג בעשה גרידא כו' הו"ל לאחשובי בלאו דהוי כאילו כתיב לא יקח כ"א בתולה. ונראה לחלק משום דהתם כתיב בינתים את אלה לא יקח א"כ מפורש הלאו רק על כל אלה דכתי' לעיל דהיינו אלמנה וגרושה וחללה זונה ולא אבעולה אבל הכא שפיר קאי אל תאכלו גם על סיפא דקרא כ"א צלי אש כנ"ל. והא דאמרינן ביבמות (ס'.) דראב"י ורבנן פליגי אלה למאי אתא ולא אמרינן דאצטריך להפסיק דלא נימא דבעולה לכה"ג הוא בלאו כנ"ל. י"ל דא"כ לא לכתוב כי אם אלא בתולה מעמיו יקח בלבד דממילא הוי משמע דאינו אלא עשה ולא לכתוב אלה]:

בד"ה איכא דאמרי כו' פ"ה בחי וחמי טבריא לוקה משום כ"א צ"א כו' ולפ"ה הא אצטריך לחי ולחמי טבריא. ונ"ל דהנה פי' הברייתא לעיל נא ומבושל אמרתי לך ולא חי נראה הטעם דאם גם בעודנו חי אסור משום דאינו צלי אש לא איצטריך לאסור נו"מ כיון דגם קודם הבישול כבר אסור ועומד הוא. ולפ"ז לרבא דמחייב בנו"מ תרתי ליכא הוכחה זו דנהי דחי אסור הוסיף הכתוב איסור נו"מ לחייבו בתרתי, ועפ"ז מיושב קושית התוס' דהא אמר רבא התם בב"מ דרב יהודה ס"ל דהיכא דהעשה אתי לשאר דברים לית לן לחייבו על הלאו בתרתי כגון כי נפש הוא חובל דאתי לרבויי דברים אחרים שוב על ריחים ורכב אינו מחויב ב'. וממילא י"ל דהכי פירושא נו"מ אמרתי ולא חי דאי נימא דחי אסור א"כ לא יתחייב על נו"מ תרתי דר"י ס"ל הכי דהיכא דאתי לרבויי מידי אחרינא שוב אין לחייבו בתרתי ולמה אסרה תורה נו"מ הא אסור ועומד הוא כנ"ל. ומה"ט גופי' אמר רבא התם אליבא דר"י דכי אם צלי אש למאי אתי. פי' דאי נימא דאתי לחי א"כ יפטור בנו'"מ מתרתי וא"כ יקשה נו"מ אמרתי לך ולא חי כנ"ל. לכך ס"ל לרבא דאליבא דר"י נמי חייב תרתי ולא לרבויי דברים אחרים אתי כנ"ל משא"כ רבא ס"ל כר"ה התם דגם היכא דאתי לרבויי מידי אחרינא מ"מ חייב גם על הלאו בתרתי א"כ לית לן הוכחה דנו"מ אמרתי לך ומחייבין שפיר בחי כמו התם בריחיים ורכב דאתי לרבויי ומ"מ חייב שנים כנ"ל. ולפ"ז מה דאמר רבא התם אנא דאמרי אפי' לר"י היינו בגוף הדין דחייב שתים אבל במה דמחייב בחי פליג על ר"י וברייתא דלעיל אתיא כמ"ד דאין לוקין על לאו שבכללות כמ"ש רש"י לעיל. ורבא דס"ל דלוקין על לאו שבכללות שפיר מחייב גם בחי]:

בא"ד לכן נראה לר"ת דאחי לא לקי לכו"ע כו' ולכאורה קשה לפ"ז מדר"ח דלעיל דבחמי טבריא מחייב ובאמת התוס' בתירוצם לא הזכירו אלא חי והשמיטו ח"ט. לכן נראה לע"ד בשיטת הר"ת דרבא ס"ל דאי הוי אמרינן דכ"א צלי אש אינו חוזר על נא ומבושל והוא מילתא בפ"ע ממילא הוי רק עשה. אבל עכשיו דקאי אנא ומבושל כיון דפי' הכתוב דמה"ט לא יאכל נו"מ משום דלא הוי צלי אש שפיר הוא לאו על נא ומבושל. וממילא נהי דאחי לא לקי אבל בחמי טבריא דעכ"פ מבושל הוא שפיר לקי משום כ"א צלי אש כיון דגלי קרא דחיוב דמבושל עיקרו משום דאינו צלי אש כנ"ל, שוב ראיתי במהרש"ל ובמהרש"א דפליגי בחמי טבריא לשיטת ר"ת והנלע"ד כתבתי והיא כשיטת רש"ל ע"ש אלא שלא ביאר הטעם:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה