שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף מ:
בגמ' ההיא ארבא כו' לכאורה נראה דאף אם אינן מבוקעות אסורות (כמ"ש הר"ן בשם הרא"ה והרא"ש בשם רא"פ] דאי לא"ה הא מינכר לישראל ולא יקח מהם וכ"מ בטור (סי' תס"ז) ע"ש. ולפ"ז נראה דהוי רק ספק חמץ וא"כ קשה מאי פריך מבגד שאבד בו כלאים דהוי ודאי איסור תורה משא"כ הכא אין צריכין לחוש שמא ימכרנו לישראל דהוי ס"ס. ואע"ג דאין רשאין לעשות ס"ס לכתחילה (דמה"ט אפי' ספק טריפה שאינו ניכר אסור למכור לעכו"ם כדאי' בחולין (נ"ג:) אע"ג דהוי ס"ס וכמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' נ"ז ס"ק נ"א] ע"ש שהאריך בזה] מ"מ מברייתא דבגד אין ראי'. וגם י"ל דהוי כמו דיעבד. ועוד קשה דל"ד להתם דהא אפי' אם ימכרנו לישראל איכא ספק שמא לא יאכלנו בפסח [וכיון דהבודק צריך שיבטל גם משום ב"י ליכא אחר שביטל כל החמץ שברשותו. אך י"ל דאותן החיטין שא"י לו שהם חמץ ובדעתו ליהנות מהם אינם בכלל הביטול ושוב עובר עליהם בב"י בשוגג]. וצ"ל דמשום חומרא דחמץ פשיטא לי' להחמיר כמו בשאר איסור בודאי כן בחמץ בספיקו. ואפשר דדוקא תוך ל' לפסח אסרו למכור לעכו"ם:
במשנה אבל סכין כו' לכאורה נראה פי' סכין אחר הצלי' דקודם הצלי' הוי צלי מחמת ד"א וכ"מ בפי' המשניות להרמב"ם אבל רש"י לא פי' כן וצ"ל משום דסיכה משהו עבדו לי' (כדאמרי' לקמן (ע"ו.) וכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' ק"פ ה"ח) ע"ש. ועי' ברע"ב שכ' ב' הפירושים]:
בגמ' אר"ה כו' הלכה כדברי חכמים. לכאורה קשה מאי קמ"ל פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים. וי"ל דהו"א דתליא בפלוגתא דרי"ו בשורן בחומץ. וגם בחרדל י"ל דמאן דפליג עלי' דרי"ו ס"ל דאינו מעכב החימוץ] וכיון דאין הלכה כר"י סד"א דהכא נמי הלכה כר"מ קמ"ל דהכא מודה ת"ק דר' יוסי דמותר:
בתוס' ד"ה אבל וא"ת כו' ואור"ת דציצית שקולה כנגד כל המצות כו' והא דאמר כו' אפ"ל דבלאו דברי ר"ת ל"ק מהא דפ' מי שמתו משום דבאמת יש לדחות דמהא דפ' התכלת אין ראי' דעושין במכוון ציצית למתים. די"ל דוקא התם מאחר שעשה ד' כנפות לכבודו מטילין בו ציצית אבל שאר מתים אין מלבישים כלל בגד של ארבע כנפות כיון דאינו חייב בציצית ולכן שפיר אמרו דהוי לועג לרש. אבל למ"ש הר"ת דלא הוי לועג לרש אלא במצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות והאי טעמא ל"ש כשאין לו כלל בגד של ד' כנפות דהא לא מצינו חיוב ללבוש ד"כ ולהטיל בו ציצית. וע"כ צ"ל דאע"ג דיש להם ד' כנפות אין מטילים בו ציצית לכן שפיר הקשו התוס' דהא אמרי' דמטילין ציצית אבל י"ל דדוקא התכלת מסירין מהם שלא יעשו המצוה בשלימות אבל לבן מניחין. ולכן דייקו דהוי שדיא תכלתא דר"י. וכ"מ הלשון במס' שמחות התירו תכלת כו'. ולפ"ז האידנא דליכא תכלת ואנו מקיימים המצוה רק בלבן גם לבן אין לעשות בשלימות. וא"ש ג"כ מנהג שלנו לפסול כנף אחד וא"צ לומר כלל דפליגי הא דמס' שמחות עם הגמ' שלנו:
בד"ה האילפס כו' מדלא אשמעינן רבותא שלא יערה כו' ואע"ג דלמאי דמסקינן בשבת דר' יהודה לקולא פליג י"ל דנקט לא יתן לרבותא דאפי' בהא מתיר ר"י. מ"מ קשיא להו דכיון דהלכה כת"ק הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' עירוי אסור. אכן לפמ"ש בס' יבין שמיעה (כלל מ"ו) דכחא דהיתרא אע"ג דלית הלכתא הכי עדיף טפי מכחא דאיסורא והלכתא וכ"מ בריטב"א בקידושין (ס'.) ע"ש. י"ל דלרבותא דר"י נקט הכי כנ"ל]. אך מ"ש התוס' דאם עירו חמין על התרנגולת צריך קליפה יש להבין דמצד דנתבשל בלא מליחה אין לאסור אם עירו על התרנגולת כשהיא בידו ואינה מונחת בכלי] דדוקא בנתבשלה בקדירה אסורה משום דהדם יוצא לקדירה וחוזר ומבליע אבל לא בכה"ג דהדם שפולט נופל למטה. ורחוק לומר דס"ל דפי' ממקום למקום חשוב פי' דזה הוא מחלוקת הפוס' ולא היו כותבין בפשיטות לאיסורא גם בפירוש כ' התוס' לקמן (ע"ד.) ד"ה האי. דפי' ממקום למקום לא הוי כפירש ע"ש]. ולכן נראה כוונתם דאסור אם מלחוה אח"כ ונתבשלה דהדם שנבלע ע"י העירוי אינו יוצא ע"י המליחה ויוצא אח"כ בבישול. אבל אה"נ אם רוצין לצלות התרנגולת אחר עירוי זו שפיר דמי כנ"ל:
בא"ד ובשילהי ע"ז כו' ואי עירוי ככ"ר הוא מאי אריא משום דבלע בניצוצות כו' וגם בשבת כתבו כן. והקשה שם הג' רעק"א בגליון הש"ס דהא דנסתפקו לומר דאין עירוי ככ"ר הטעם הוא משום דפנות המקררות אבל שם שהכלי ג"כ רותח גם אם העליון צונן קיי"ל תתאה גבר וכ"ש בשניהם רותחים והניח בקושיא. אכן בודאי גם הוא מודה דבצונן על כלי רותחות אינו הגעלה ובודאי דעיקר הקושיא הוא משום שהבין דכל החסרון דעירוי הוא משום הדפנות המקררים. ולע"ד נראה דמלשון התוס' שהתחילו להסתפק אי עירוי ככ"ר וסיימו דגם למ"ד דתתאה גבר מ"מ מבשל כדי קליפה משמע דגם למ"ד דעילאה גבר לא ס"ל דהוי ככ"ר (כמ"ש גם בחי' זבחים (צ"ה:) לבאר דעת הרשב"ם ע'"ש]. והטעם דדרך מים להצטנן ע"י האויר ולכך גם בכלי רותחות כל שעירה המים באויר לא חשוב תו ככ"ר. אכן מדברי התוס' בע"ז (ע'"ד:) שהביאו בשם ר"ב מבואר דלמ"ד דעילאה גבר עירוי הוא ככ"ר ע"ש]: