שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף מ.
בגמ' אין לותתין שעורים בפסח כו' לשון הברייתא משמע דדוקא בפסח אסור ללתות משום דיש לחוש שמא יתבקעו ואסור לעשות חמץ בפסח אבל קודם הפסח מותר. אך לפ"ז קשה מאי דאמר ר"נ מאן דציית כו' אכיל נהמא דעיפושא הא יכול ללתות קודם פסח, וכן מה ראי' מהא דקתני דיוצאין בפת נקי' דא"א לנקי' בלי לתיתה והא י"ל דלתתה קודם פסח. מיהו י"ל דבל"ז קשה טובא מה ראי' מהך דיוצאין בפת נקי' דמותר לכתחילה ללתות דהא י"ל דדוקא בדיעבד מותר לאכול ויוצא בו אבל לא להתיר ללתות לכתחילה. לכן נ"ל דאם הי' אסור ללתות והיינו משום דחיישינן שיתבקעו ויחמיץ שוב הוי כאילו לא שמרה מחימוץ והוי כמו בציקות של עכו"מ דכיון דהי' ראוי לבוא לידי חימוץ אינו בכלל משומר. ולפ"ז י"ל דללתות כדי לצאת בו מצת מצוה אף קודם פסח אינו רשאי כיון דצריך שימור וע"י לתיתה נפק משימור כנ"ל אבל לאכול בשאר ימות הפסח מותר. ולכאורה קשה עוד דהא י"ל דהא דקתני דיוצאין בפת נקי' משכחת לה כגון שלתתו ברותחין דחליטה אינה מחמצת אך י"ל דכיון דאינו בא לידי חמוץ אינו יוצא בו ידי מצה כלל כמ"ש הרמב"ן במלחמות והמג"א (סי' תע"א ס"ק ה') דעיסה הנילושה במ"פ לבד בלא מים בלאו טעמא דמצה עשירה א"י בה ידי חובת מצה משום דאינה באה לידי חימוץ וה"ה בחלוט י"ל כן. והא דאמרי' ביבמות (מ:) דחלוט שאפאו אח"כ בתנור יוצאין בו. היינו בעיסה חלוטה שהי' יכול לבוא לידי חימוץ קודם חליטה בהיותה עיסה אבל בחיטין חלוטין שפיר י"ל כנ"ל]. ועי' מ"ש הרי"ף דקיי"ל לחומרא כמר עוקבא כיון דהוי ספיקא דאורייתא ובתבשיל כיון דאיסור משהו דרבנן סד"ר לקולא. ויש לעיין מ"ש דבמשהו דרבנן אזלינן לקולא מספק לפמ"ש האחרונים דכל שנולד הספק בדאורייתא אף שנעשה אח"כ דרבנן הוי כס' דאורייתא א"כ ה"ה הכא דנולד הספק על החטה. וי"ל דאיירי בלא נודע לנו החטה מעיקרא קודם שנמצאת בתבשיל ובכה"ג יש להתיר כמ"ש הפמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) בכללי ס"ס (ס"ק א') ובשו"ת רעק"א (סי' מ"ט) וכן תי' השעה"מ בה' מקואות ע"ש]:
שם בגמ' ר' יוסי אומר שורן בחומץ לכאורה אפשר דלחומרא קאמר ר"י דגם בלא נתבקעו צריך לשרותן בחומץ. מיהו מהא דדייקינן לקמן (מ"א.) מדאמר שמואל אין הלכה כר"י דס"ל דחומץ לא צמית מוכח דהפי' שורן בחומץ הוא להקל גם בנתבקעו ומדלא סמך שמואל ע"ז מוכח דחומץ לא צמית. ומשם מוכח נמי דטעמא דת"ק משום דחומץ לא צמית דבלא"ה הי' אפ"ל טעם הת"ק דנתבקע הוי סימן חימוץ ממש ובאמת ז"א כמ"ש רש"י דממהרים להחמיץ משמע דעדיין לא נתחמץ ממש רק דפליגי אי חומץ צמית:
שם בגמ' ורבא אמר אסור ללתות לכאורה לפ"ז י"ל דחיטין גם דיעבד אסורין אף אי לא נתבקעו כיון דבברייתא לא מצינו היתר בדיעבד אלא בשעורין לא בחטין דאית בהו צירי. גם י"ל דע"י שיש בהם בקעים יוצא הרוח ע"י הבקעים ואין ראי' מדלא נתבקעו שלא נתחמצו דבזה א"ש הא דנקט שעורין משום רבותא דלכתחילה אסור דאי לא"ה הו"ל למינקט טפי חטים לרבותא דבדיעבד מותר דכחא דהיתרא עדיף ולהשמיענו דגם בחטין דאית בהו צירי מותר בדיעבד. ובזה הי' מיושב מה דמייתי אח"כ מהא דיוצאין בפת נקי' ותמוה דשם לא מוכח דלכתחלה שרי. ולמ"ש א"ש דהא בהא תלי' דאי נימא דלא מיבעיא קאמר ובחיטין יש להחמיר יותר ממילא גם דיעבד אסורין מדלא תני היתר דיעבד רק בשעורין וכיון דמוכח מהא דפת נקי' דדיעבד מותר ממילא ע"כ מוכח דדוקא שעורין נקט ובחטין יש להקל טפי משום דשרירי כנ"ל. שוב ראיתי בר"ן שמביא בשם הרא"ה כן דבחיטין אפי' בדיעבד אסור ודחה דבריו. ולפמ"ש נכונים דברי הרא"ה אליבא דרבא וגם לדידן נ"מ בנפלו למים למ"ד דבשעורין שרי בלא נתבקעו מ"מ בחטים אסור:
והא דמייתי ראי' דמותר ללתות מדתניא יוצאין בפת נקי' כו' ולא מייתי מברייתא דלעיל (ל"ו:) דאפי' כמצת שלמה יוצאין בה ומצת שלמה בודאי הי' נקי [בכל האפשרי גם בלתיתה] וע"ז לא הוי קשה מה שהקשה ר"פ. לק"מ דהא כמצת שלמה אמרו ולא כפת שלמה מה"ט גופי' דאי אסור ללתות גם מצת שלמה לא הי' נלתתין:
שם בגמ' הדר אמר רבא מצוה ללתות כו' שימור מעיקרא בעינן ולכאורה תמוה דמנ"ל דבעי לתיתה דמנלן אין להוכיח אלא דלא סגי בשימור האפי' ובעי נמי שימור דלישה. וי"ל דרבא הוכיח מדלא מהני שימור דאפי' ע"כ דאין לפרש מה דכתי' ושמרתם דצריך להיות השמירה מחמץ לשמה דא"כ ליסגי בשימור דאפי' לשמה. אלא דהתורה חייבה שימור בפ"ע מה שלא הי' נצרך מצד איסור חמץ בשעת לישה ואפי' והיינו ע"י לתיתה. ולפ"ז בצקות של נכרי לאו דוקא דה"ה קמח של נכרי אלא דרישא איצטריך לי' דאפי' בצקות של נכרי ממלא כרסו מהם. ובהכי מיושב נמי לשון הגמ' שימור דלישה לאו שימור הוא. דהוא תמוה נהי דמצריך נמי שימור קודם לישה מ"מ כולהו מעכבין. ולמ"ש א"ש דרבא ס"ל דפי' ושמרתם היא במידי דאין בו צורך מצד שלא יהי' חמץ כמ"ש. והנה לכאורה קשה לרבא [דמצות שימור הוא רק בלתיתה] כיון דשעורין מפורש בברייתא דאין לותתין א"כ היכי תנן במתני' שיוצאין בשעורין ידי מצה. וקצת הי' אפ"ל דזה עצמו שאינו לותת אותן כמו שעורין דכל השנה חשוב שימור רק בחטים דמותרין ללתות משום שאין באין לידי חימוץ אין זה שימור משא"כ בשעורין. מיהו עיקר נראה דלרבא ל"ד ללתות אלא דצריכין להביאן לידי שמירה, ליתן עליהם קצת מים ולהדיחם מיד רק משום דס"ל לרבא דמותר ללתות נקט מצוה ללתות אבל גם בשעורין יכולין לקיים שימור בדרך אחר כמו בלתיתה כנ"ל. אכן יש לתמוה מ"ש בפסח דלרבא מותר ללתות ומ"ש במנחות דאסור ללתות כדאי' לעיל (ל"ו.) ועי' במהרש"א שכ' דרבא פליג אהא דלעיל וס"ל דבמנחות נמי שרי לתיתה. ואולי י"ל דשאני מנחות שמביאים מחטים טובים (כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' אסוה"מ ה"ד) ע"ש] אינם קשים כל כך ושפיר י"ל שבאים מיד לידי חימוץ משא"כ בסתם חטים:
ועי' מ"ש הרא"ש די"מ דבצקות של נכרי דא"י בהן גם בישראל עומד ע"ג לא מהני וכ"כ הב"י (סי' ת"ס) בשם תשו' הרשב"א באורך (גם בחש"ו ואע"ג דבגט כשר בחש"ו וישראל עומד ע"ג הכא לא מהני וע"ש במג"א] דמדמי לי' לעשיית ציצית וכדומה דבעי לשמה ולא מהני עע"ג ע"ש והוא פלא בעיני אטו עשי' לשמה כתי' הכא ושמרתם את המצות כתי' והא שמרו העומד ע"ג לשם מצה. דבשלמא בציצית דכתי' תעשה לך או בגט דכתיב וכתב לה דצריך להיות המעשה לשמה ועכו"ם אדעתא דנפשי' עביד שפיר לא מהני מה שישראל עומד ע"ג אבל הכא לא תלה הכתוב לשמה בעשי' רק דיהי' נשמר לשם מצה והא שמרו וצ"ע:
עי' ברי"ף בענין ותיקא שהביא חילוק הגמ' בין משחא ומילחא או מיא ומילחא. גם מ"ש הרא"ש דלדבריו דפוסק לעיל בלש יין ושמן עם מים מותר ע"כ הכא איירי במיא ומלחא בלי משחא. אבל לשונו לא משמע כן וגם פשט הלשון בגמ' נמי משמע דלעולם יש בו שמן רק לפעמים מערבין בו מיא ג"כ ומה"ט הניח הרא"ש לעיל דברי הרי"ף בקושיא. ולע"ד י"ל דמודה הרי"ף דמי פירות עם מים מחמיצין רק לעיל התיר ללוש בהן דס"ל דיכולין לשמרה מחימוץ וכ"כ הרא"ש לקמן (פ' א"ע סי' א') בפי' דברי הרי"ף ע"ש] ואה"נ אי שהה שיעור מיל אסור. והש"ג לעיל תי' דבבשול גם מ"פ עם מים מחמץ. ואינו נכון דאם גם אם שהה מיל ואיכא סימני חימוץ אמרינן דסירחון הוא ולא חימוץ אין סברא שיהי' אסור בבשול. גם מ"ש לישב בזה הך דמנחות הואיל ונילושות בפושרין. אין מובן לי דודאי מנחת נסכים לאו בפושרין הם דהא מדינא אינה נילושת במים כלל אלא דאמרינן דמגבלה במים וכשרה ומהיכי תיתי לומר שיהי' דינם בפושרין. אך בדוחק י"ל דנ"מ לרבות מ"נ לחימוץ אם יגבלנה בפושרין. גם מה שהבין הש"ג שם דהרא"ש הקשה על הרי"ף משום דמלח הוי מי פירות א"נ לע"ד אלא דקושיתו הי' משום דסתם ותיקא ודאי אית בי' נמי משחא כנ"ל: