שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף לח:
בגמ' ת"כ דר' יוסף כו'. לכאורה אפ"ל הברייתא גם אליבא דרבה ולומר דשימור לשם מצה בעי ולכן אם עשאן לשם תודה פסולין אבל גם בעשאן למכור בשוק דכשר מ"מ אם כבר שחט עליהם הזבח פסולין מטעם דאין נאכלין כל ז' אבל שימור לשם מצה שיהי' נאכל בכל ז' לא בעינן ולהכי צריכין לדרשא דרבה וברייתא קמייתא. אכן התוס' הכריחו דע"כ לא מיירי שנשחט עליהם הזבח דא"כ בלא"ה פסולין מטעם דבעינן שיהא מצתכם ולא של גבוה. ולהכי מייתי הגמ' שפיר ת"כ דר"י כיון דע"כ ברייתא זו נמי מיירי שלא נשחט הזבח וא"כ ע"כ צ"ל הטעם משום דצריך להיות נשמר לשם אכילת כל ז' ופליג אברייתא קמייתא. אך לפמ"ש הרא"ש דאיכא פלוגתא בירושלמי אי יוצאין במצה גזולה ומאן דמכשיר לית לי' דרשא דלחם לחם מחלה י"ל דההיא ברייתא ס"ל נמי הכי ולעולם איירי בנשחט עליהם הזבח. ולא פליגי אברייתא קמייתא וכרבה כנ"ל:
ברש"י ד"ה שאינה כו' ובהא פליג כו' ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם לחמי תודה צריכין שימור לשמה דאל"כ למה יגרע מה ששמרה גם לשם תודה דהא כל המצות נעשין ג"כ לצורך מצת מצוה ולצורך סתם מצות של כל ימי הפסח ואפי' הכי נקראין משומר לשם מצוה. ולפ"ז אף לתודה פסולה בעשאה לשם שניהם. אבל צ"ע דבתודה לא כתיב כלל שימור לשמה. גם מ"ש רש"י דא"נ איכוין למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק כו' לכאורה קשה דא"כ אמאי יוצא בעשאן למכור בשוק משום דאמר אי לא מזדבני איפוק בהו אנא דהא הוי נמי משומר לשם תודה ולשם מצה אך י"ל דשאני התם כשלקחה אח"כ למצה הוברר הדבר למפרע דנעשה רק למצה אבל כשעשאה ממש לשניהם אינו יוצא ולפ"ז צ"ל דמתני' אתיא כמ"ד דאפי' בדאורייתא יש ברירה. לפמ"ש הפר"ח (סי' תפ"ב) להוכיח דהך דרשא דושמרתם את המצות דאורייתא היא וכ"מ בחולין (ד'.) גבי מצת כותי ע"ש. דלא כמ"ש הב"ח שם דאינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש]:
בד"ה זאת אומרת כו' באו לנוב וגבעון כו' קדשים קלים ומע"ש בכל ערי ישראל. לכאורה קשה דהא מסתמא בחו"ל אסור גם בימי נוב וגבעון (ודוקא בערי ישראל היו נאכלין כמו שהיו נאכלין במדבר במחנה ישראל] א"כ גם אז לא בכל מושבות היו נאכלין. אך י"ל דהא דכתיב מושבותיכם היינו מושב בני ישראל והוא ארץ ישראל אבל חו"ל אינו בכלל מושבותיכם כדאי' במנחות (פ"ג:) ממושבותיכם ולא מחו"ל ע"ש. אכן בקידושין (ל"ז:) משמע דכל מושבותיכם מרבה נמי חו"ל וע"ש בתוס' ד"ה בזמן דמושבותיכם דהכא גבי מצה קאי נמי אחו"ל ע"ש]: