אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף לח.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף לח.

דף לז:

בגמ' אתרוג של מע"ש לכאורה מכאן ראי' דמעשר אילן דאורייתא דאי לא הוי אלא מדרבנן אין זה ממון גבוה מיהו י"ל דכעין דאורייתא תקנו. אבל א"צ לזה דכאן י"ל של מע"ש היינו לקוח בכסף מע"ש שלקח אתרוג לאכול והגיע סוכות ורוצה לצאת בו וגם לקנות לכתחילה לצאת בו מותר כיון דאח"כ יכול לאכלו וצ"ע לענין בל יראה אי מע"ש הוי ממש של גבוה כמו חלה לקמן בפ"ג. או נימא כיון דלענין בל יראה כל דקיבל עליו אחריות עובר א"כ ה"ה וכ"ש מע"ש דבאמת לכל הנאה שבו שלו הוי נהי דמשלחן גבוה זכה מ"מ חשוב עכ"פ כגורם לממון ועובר בב"י. [אכן לפמ"ש הפנ"י והצל"ח לעיל בלחמי תודה דאע"ג דמותרים באכילה א"ע עליהם בב"י למ"ד דקדשים קלים ממון גבוה ע"ש א"כ י"ל דגם במע"ש א"ע בב"י]:

והנה הרי"ף השמיט להא דר' אסי דס"ל דבעינן במצה שלכם דגם השתא דאין מע"ש נאכל אפי' בירושלים נפ"מ אם אחד נתן מצה לחבירו רק לאכילה ולא לדברים אחרים דבכה"ג הוי כמו לר"מ במע"ש. ואינו רחוק לומר דאינו פוסק כוותי'. ובזה מיושב מ"ש התוס' בחלות תודה דתיפוק לי' דבעינן שלכם ואין צ"ל דמיירי כשלא נשחט עליהן הזבח גם הרמב"ם השמיט להא דר' אסי דבעינן לכם במצה ובפי' כ' (פ"ו מה' חו"מ ה"ח) דיוצא במצה של מע"ש]. ומ"ש הרא"ש בשמו דס"ל כן כיון שכ' דא"י במצה גזולה יש לדחות דהטעם הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ"נ מדברי המ"מ שם]. ועי' ברא"ש שהביא בשם הירושלמי דמצה גזולה אסור לברך עלי' וה"מ בתחילה אבל בסוף כו' ויש לפרש דהיינו דאכילתו בתחילת הגזילה כגון שגזל מצה ואכל אבל בגזל קמח ועשאן מצה דאכילתו בסוף הגזילה היינו דעשה שינוי קודם שפיר יוצא בה. מיהו קשה דאף בגזל מצה ואכלה נימא דקנאה בלעיסה [כדאי' בכתובות (ל':) כיון דלעסי' קניא] וכשבולע יוצא בה. [ועי' במקו"ח (סי' תנ"ד) מ"ש בזה]:

שם בגמ' הואיל ולא קרא עלי' שם. תמוה לומר הואיל כזה להיות נקרא נאכל בכ"מ כיון דכמו שהיא עכשו א"נ בכ"מ בפרט למסקנא דתרי הואיל נמי אמרינן ונראה דסברת הגמ' היא דלא קפיד קרא להיות באמת נאכל בכל מושבות ולא בא הכתוב אלא להורות דאותו המצה הנעשה מדברים שאין נאכלין בכל מושבות כגון ביכורים אין יוצאין בהם. ולהכי מע"ש כיון דאית לי' היתר ע"י הואיל אינו בכלל המיעוט דקרא כנ"ל. ואפי' נולד עתה סיבה שעי"ז אינו נאכל בכ"מ מ"מ כיון דעיקר מע"ש נאכל לא אימעוט מקרא:

ברש"י ד"ה או דילמא כו' לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות וקשה דא"כ אף בלא הואיל יוכל לצאת בו משום דבידו לשאול אחלה. ולכאורה י"ל דכיון דישראל א"י בחלה וע"כ מיירי הכא בכהן שלקח החלה מישראל וכה"ג שכבר בא ליד כהן אינו יכול לשאול עליו. אך לשון הגמ' הואיל ואילו לא קרא עלי' שם משמע דקאי אבעלים והיינו שהי' חלה של הכהן עצמו וכה"ג מסתברא דלא נקרא בא ליד כהן דלא יועיל שאלה גם מ"ש ראי' דבידו לגרום לה טומאה מיד ופריק קשה דהא אסור לטמאות קדשים ולעיל (כ':) משמע דגם גרם טומאה אסור. וגם מע"ש בעי שימור כמ"ש רש"י בסוכה (ל"ה:) ד"ה הרי מכשירה ע"ש] וי"ל כיון שיפדה אותו יהי' חולין מותר לטמאותו ולפדותו ביחד:

בתוס' ד"ה איתא. הקשה הר"י דאורלינוש כו' ל"ל בטבל טעם מי שאיסורו משום ב"ת חמץ ת"ל דלא הוי לכם כמו באתרוג של טבל ע"ש. ולפע"ד לולי דבריהם ז"ל נראה דהא דבאתרוג של טבל אינו יוצא אינו מטעם חלקו של כהן רק מטעם דאין בו היתר אכילה כדאמרינן שם בסוכה באתרוג של ערלה ע"ש כיון דבאתרוג כתי' לכם ומשמע לכם לכל צרכיכם (וכ"כ השאג"א (סי' צ"ז) ע"ש]. לאפוקי הכא בחלה דיליף מעריסותיכם לא אימעוט איסור אכילה רק שיהי' שלו וגם טבל של הבעלים הוא כ"ז שלא נתנו לכהן כנ"ל (כיון דמותר בהנאה שאינו של כילוי. וכ"ש למ"ד דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיא אכן בפי' רש"י בסנהדרין (קיב:) בל"ב מבואר דמידי דלית בי' היתר אכילה נמי ממעט מעריסותיכם וכמ"ש ג"כ התוס' בבכורות (ט:) ע"ש אבל לפי' א' ברש"י שם משמע כנ"ל]:

בד"ה ר"י כו' ורבנן לא דרשי כו' וקשה לרשב"א כו' לכאורה נראה דקושית הרשב"א הוא רק ע"ד התוס' הקודמים. אכן י"ל דקושיתו הוא ג"כ בדברי הגמ' אמאי דלא מיבעיא להו אלא לר' יהודה ואי נימא דלרבנן א"י לפדות טהור ברחוק מקום ה"ה דטמא בירושלים א"י לפדות. דבחד דרגא הם דרחוק מקום הוי כטומאה כיון דתרוייהו מחד קרא נפקי א"כ גם לרבנן הו"ל למיבעי. אך לפ"ז קשה מה שתי' ר"י דהתם מיירי מדרבנן לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אבל לחד תירוצא דגם היכא דמדרבנן אינו נפדה לא חשיב נאכל בכל מושבות א"כ אכתי הו"מ למיבעי גם אליבא דרבנן:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה