שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף לז:
בגמ' מיתבי המעיסה כו' ות"ק מ"ש כו' פי' רש"י ברישא מהדר לפרושי ברייתא כו' והדר מסיים כו' וי"ל דדוקא בהקדם התי' דתברא קשה דהנה התוס' הקשו דלאמרי לה זו"ז לחיוב האיכא תנאי בהך ברייתא גופא. אך קושיא זו היא רק למאי דמשמע מדברי התוס' ד"ה אמר דמפרשי דהך מעיסה וחליטה באו אח"כ לאילפס ולתנור. אבל לולי דבריהם י"ל דלא נאפו כלל אלא שחלטה ברותחין וכ"מ בפיה"מ לרמב"ם בעדיות (פ"ב מ"ב) דנתבשל ע"י הרתיחה ונענוע ע"ש] והמחייבים ס"ל דבזה עצמו מיקרי לחם. והא דמעשה אילפס הוא ענין אחר אי הוי אפי' או לא. ולפ"מ דאמרי' תברא כו' מסתבר לומר דהחכמים דהלכה כמותם ס"ל דב"ה פטרי במעיסה וחליטה וע"ז מוסיפין הם דמעשי אילפס ג"כ פטור דלא הוי אפי' והו"ל כמו"ח גרידתא ופטור. א"כ ל"ק דלימא דר"י ס"ל כהני דאמרי' דזו"ז לחיוב דהא זה וזה קאי ארישא דהיינו מעיסה והחליטה וכיון דהם מחייבי אף במעיסה וחליטה אין להביא מהם ראי' למעשי אילפס כר"י מאחר דס"ל דאף מו"ח בלי אפי' כלל חייב אבל לענין דמעשה אילפס יהי' נחשב אפי' לזה אין ראי'. עוד י"ל קושית התוס' הנ"ל ולומר דחכמים דסיפא דברייתא הוא פירוש ע"ד ר"י בר"י וע"ד האמרי לה. דחכמים אומרים שאין מחלוקת בדבר דהאמר לה לחיוב היינו בתנור והפוטרים איירי באילפס וא"כ ליכא תנא דס"ל כר"י:
שם בגמ' יכול יהי' מו"ח חייבים בחלה ת"ל לחם קשה מנ"ל דמו"ח לא מיקרי לחם דהא מצינו על המן ג"כ לשון לחם ולא הי' מין עיסה כלל וע"כ דדבר הסועד קרוי לחם. ודוחק לומר דלחם מן השמים איקרי לחם סתמא לא איקרי. (דהרבה פעמים נקרא המן לחם סתם. והא דכתי' בפ' תבוא לחם לא אכלתם פי' בתרגום יונתן לחמא דעבורא ע"ש] וי"ל דגמר גז"ש דלחם לחם מלחם הפנים דהי' מעשה אפי':
שם בגמ' מעשה אילפס איכא בינייהו פי' דלת"ק מעיסה דפטורה היינו בעשאו בחמה. אבל רש"י ז"ל פי' דמעיסה היינו בלי שום אפי' וא"י למה הוצרך לזה. ובתוס' ד"ה ות"ק מוכח דהך דמעיסה מיירי באפאוה אח"כ אלא דהבישול דמקודם מוציאו מידי לחם ולכך כתבו דהמשהו שנתבשל יצא מתורת לחם וכ"כ מהרש"א שם [וכנראה ג"כ בתוס' ד"ה אמר וכ"כ בפי' הראב"ד בעדיות ופי' רש"י צ"ע. מיהו ק"ק ע"ד תוס' הנ"ל דלפ"ז למאי שהקשו דנימא דפליגי אי תתאה גבר א"כ יהי' דעת ב"ה דעילאה גבר ושלא כהלכתא (דהא אנן קיי"ל דתתאה גבר אבל לפי' רש"י דמיירי בלא אפי' א"ש דב"ה סברי תתאי גבר ומשו"ה מחייבי בקמח ע"ג מוגלשין דהרתיחה שתחת הקמח גוברת ונעשה לחם מיהו בלא"ה הלכה כחכמים דזו"ז עשאן באילפס חייבין:
שם בגמ' מ"ט דר"י דכתיב ואפו כו' האפוי בתנור א' קרוי לחם. לכאורה קשה דמהיכן מוכח לדרוש כן דהא תיבת אחד אין מיותר כלל דאי הוי כתיב סתם ואפו ע"נ לחמכם בתנור מה קללה הוא דעיקר הקללה הוא שיאפו בתנור אחד מחסרון עצים כדאי' בתו"כ שם. או כפי' הרשב"ם שם דאשה אחת לא תוכל למלא התנור פת] וצ"ל דתיבת לחמכם מיותר לדרוש דדוקא זה קרוי לחם. עוד י"ל דמשמע לי' לפרש שלא יהיו בריוח שיוכלו לבשל הלחם מקודם ולטגנו בשמן ודבש ואח"כ לאפות רק לאפות בתנור אחד:
שם בגמ' א"ל רוב עניים עושין כן לולי פי' רש"י הי' נראה לפרש רוב עניים עושין כן בתנור שלהם לאפות נגד אבוקה מפני שאין להם עצים. וכן צ"ל לפי' התוס' דרבה ור"י הכא בתנור הוא וע"ז א"ל רוב עניים עושין כן] ולכן מעשה אלפס כזה הוי כתנור. דלפי' רש"י קשה מה בכך דרוב עניים עושין כן ומנ"ל לומר דמה"ט הוי כתנור:
בתוס' ד"ה דכו"ע כו' ועוד דיתיב רבה כו' ועוד יש להביא ראי' מדמפרש רבא טעמא דר"י מקרא דתנור אחד והיינו אליבא דר"ל. ומ"ש התוס' ונראה לר"י כו' נראה כוונתם כדי ליישב בזה הך איבעיא דאמוראי גם אליבא דר"י לענין אי הי' ע"י משקין אכן יש לעיין בע"י משקין אי בהרתיח ולבסוף הדביק נמי פוטר או דהוי כמו לר"ל דבהרחיח ולבסוף הדביק חייב. וכ"מ לשון הירושלמי שהביא ובלבד שיהא ע"י משקין דמשמע דבזה מודינא לך א"כ היינו כדס"ל לר"ל לחייב בהרתיח ולבסוף הדביק. אכן הב"ח ביו"ד (סי' שכ"ט) הוכיח מלשון הטור שם דאפי' הרתיח תחילה ואח"כ בשלה במים פטור ע"ש]:
בא"ד ואור"ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי כו' דהא חיוב חלה הוי משעת גלגול. ויש לתמוה לפ"ז מה מהני האפי' אח"כ היכא דבלילתו רכה מאחר דהחיוב תלוי בגלגול ומ"ש המהרי"ט אלגזי דכיון דאפאה אח"כ מעשה מוציא מידי מחשבה שחשב לעשותה כדרך הסופגנין. אינו מספיק אלא לדעת הרמב"ן דאם הי' בדעתו מתחלה לאפותה אח"כ חייב מיד בחלה ועיקר הפטור הוא משום שהי' מחשבתו לסופגנין אבל להפוס' דלא ס"ל הכי אי אפ"ל כן]. ולכאורה י"ל דחיוב הגלגול הוא לפי שמחבר הקמח וכן האפי' מחבר ג"כ ועוד יותר והוי ג"כ כמו גלגול אך לפ"ז קשה דהא מעשה אילפס מחבר ג"כ ולמה פטור. וי"ל דס"ל להר"ת דגלגול העיסה מחייב וכן עשיית הלחם היינו האפי' ובא' משניהם תלוי החיוב. אך מדברי התוס' לקמן ד"ה לחם לא משמע הכי דא"כ גם לר"י יתחייב בבלילתו רכה כיון דהאפי' הי' בתנור אחד. וכ"מ מדתנן בחלה (פ"ג מ"ו) בגר שעשה עיסה עד שלא נתגייר דפטור מחלה אע"פ שנאפה אחר שנתגייר. וע"כ דאין החיוב אלא בשעת גלגול. אך אפ"ל דהתם שאני שאינו בידו להתגייר כדאי' בקידושין (ס"ב) אבל הכא דבידו לאפותה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא]: