אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף לז.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף לז.

דף לו.

בגמ' מאי פת עבה פת מרובה כו' דנפישא בלישה פי' רש"י דלאו משום חימוץ נקט לה ובחררין דקין קאמר כו' משמע מלשונו דלמסקנא אסור לאפות פת עבה בפסח רק הלישה מותר. והטעם י"ל דבשעת עסק הלישה אינו מחמיץ אבל כשמניח בתנור ואין האש הולך לאפות מיד כל העובי מחמיץ מבפנים. והרי"ף כ' וה"מ ביו"ט אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר משיעור חלה כדאמר רב בפ"ג (מ"ח.) קבא מלוגנאה לפסחא. וכ' הרא"ש ולא ידעתי מאי חידש דבאפי' יו"ט ופסח שוין ואין חילוק ביניהם אלא בלישה ומתני' לא איירי בלישה אלא באפי' יותר מן הצורך ע"ש, ולכאורה נראה מפשט לשונו דס"ל לרא"ש דבאפי' אין חשש חימוץ רק בלישה וע"ז אמרינן קבא מל"פ. ומלבד שהוא מהיפוך להיפוך לשיטת רש"י רק גם הסברא תמוה. ועוד דהא גם לס"ד דגמ' דהי' הטעם משום חימוץ תנן דאין אופין וא"כ משמע דבאפי' נמי איכא חשש חימוץ. אבל נראה דכוונת הרא"ש אינו כן רק דמשמע לי' מלשון הרי"ף דגם בחררין דקין בא לומר דבפסח אסור דאל"כ קשה מ"ש וה"מ ביו"ט כו' דהא משכחת נמי בפסח היתר לחררין דקין וכפירש"י. וז"ש הרא"ש דמתני' איירי רק באפי' יותר מן הצורך והיינו בחררין דקין דהא למילש עיסה עבה כבר כ' הרי"ף דאסור ולמה נקיט ולמיפא דמשמע דגם אי לש כדין ובא לאפות ב' עיסות וכדומה ג"כ אסור יותר מכשיעור וזה אינו כנ"ל. ואה"נ דמודה הרא"ש דאם כבר עבר ולש עיסה גדולה אסור לאפותה וצריך לחלקה לשנים קודם אפי'. מיהו בס' תפארת שמואל על הרא"ש תמה על שניהם דהא מסקנת הגמ' משמע דלמילש מותר אפי' פת מרובה כדאמר דנפישא בלישה ובאמת דעת רש"י כן הוא. וי"ל בב' דרכים או דס"ל לרי"ף ורא"ש דלא קיי"ל כסוגיא דהכא אלא כרב דאמר קבא מלוגנאה לפסחא. או דמוקי לה פחות משיעור חלה רק דלגבי דידי' חשוב לי' מרובה דא"צ לו כ"כ ליו"ט. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרי"ף וה"מ ביו"ט כו' לא קאי אלא אמאי דאמרו ב"ה סתם דמותר דמשמע אפי' טובא זה דוקא ביו"ט אבל למאי דתני בברייתא פסח ע"כ מיירי בפחות מזה השיעור:

שם בגמ' לא של נחתומין אמרו פי' דשל נחתומין מותר כדפירש"י. ותמהני על הר"ן שנדחק לפרש פי' רחוק ע"ש. וגם הרי"ף מתיר של נחתומין ועי' ברא"ש שהקשה עליו למה לא פסק כחכמים. ולע"ד נראה די"ל דכו"ע מודין דשל נחתומין מותר והא דאסרו חכמים לקבוע בדפוס הוא בשל כל אדם לא של נחתומין וס"ל כר"ג ולגי' הירושלמי כאן דבייתוס בן זונין שאל לר"ג וחכמים משמע ודאי דלא פליגי]:

שם בגמ' אמר ר"ל הללו מעשה אלפס הן והיינו בהדביק ולבסוף הרתיח כדלקמן. ויש לעיין בהרתיח ובסוף הדביק ונאפה בחמה אי הוי לחם. דלכאורה כיון דכבר נרתח מה לי ע"י אור או ע"י חמה וכיון שנאפה ע"י הדבק ברתיחות האילפס י"ל דלעולם הוי כתנור. אך מהא דאמרינן ליפלוג וליתני בדידי' ולא משני דבהרתיח ולבסוף הדביק גופי' מחלק וקמ"ל דבחמה כה"ג נמי פטור משמע דפשיטא להו דבחמה לעולם לא הוי לחם. ודוחק לומר דפשיטא לגמ' דבהרתיח ולבסוף הדביק אפי' בחמה חייב ולא אצטריך לאשמעינן. וכ"מ מלשון הגמ' בסמוך אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה כמי שעשאן בחמה משמע דבחמה בכל גווני לא מהני:

שם בגמ' ת"ש יוצאין במצה כו' העשוי' באילפס לכאורה קשה הא ר"ל קאי רק אסופגנין אבל בתחילתו עיסה אפי' מעשה אילפס חייב בחלה. וא"כ י"ל דגם לענין מצה כן כמ"ש התוס' לקמן ד"ה דכו"ע דה"נ דמברכין עליו המוציא ע"ש (וה"ה לענין מצה נמי הוי לחם]. וא"כ י"ל דברייתא זו איירי בעיסה שנאפית אח"כ באילפס דומיא דמצה הינא דכל החסרון הי' באפי' ולא בלישה. ומ"ש המהרש"א בתוס' שם דהא דלא אוקמא בעבה משום דא"כ לא הוי לחם עוני כמ"ש התוס' לעיל בחלוט ע"ש. אין מובן דודאי ע"י החליטה יצא מכלל לחם עוני אבל ע"י אפי' באילפס דהלחם לא נשתנה למה לא הוי לחם עוני. וי"ל דע"כ מיירי בתחילתו סופגנין דאי לא"ה אפי' עשאו בחמה הוי לחם לענין חלה וא"כ למה נקט העשוי' באילפס וע"כ צ"ל דמיירי בתחילתו סופגנין כנ"ל מיהו בעיקר הדין צע"ג לדמות מצה לחלה לענין זה. ולולי דברי הראשונים ז"ל הי' נראה דתחילתו או סופו עיסה דתנן התם בחלה דחייב הוא מדרבנן וא"כ היינו דוקא להחמיר לחייב בחלה אבל לא להקל לצאת בו ידי מצה] וצ"ע:

שם בגמ' וכן לחמי תודה כו' פי' רש"י לענין אם שחט הזבח עליהם כו' דהואיל וקרמו פני' דתנן במנחות כה"ג בעינן דקמ"ל דבקרימת פנים הוא מצה. ולכאורה לא הי' נראה כן דא"כ הוא כמו תלי תניא בדלא תניא דשיעור קרימת פנים נודע לכל טפי מהאי שיעורא דאין חוטין נמשכין. וגם לכאורה משמע בשבת (כ'.) דקרימת פנים היא תחילת אפי' ולא שיהי' נגמר הלחם. וגם מסופק הגמ' שם אי קרימת פנים התחתון או העליון ע"ש ולפירש"י הא איכא שיעור דמצה הינא דכאן. ולכן הי' נראה דלענין הכשר גוף הלחם אמר רבא וכן לחמי תודה. דנהי דנתקדש הלחם בשעת קרימת פנים מ"מ אם לא נגמר האפי' אח"כ עד שאין חוטין נמשכין הוי כנפרס לחמה דהלחם פסול וע"ז אמר וכן לחמי תודה אבל לעולם קרימת פנים לחוד וחוטין נמשכין לחוד. ולכאורה נ"ל דגם דעת הרמב"ם אינו כפירש"י כיון שהביא (פי"ב מה' פסוה"מ הי"ז) בסתם דעד שלא קרמו פני הלחם בתנור לא קידש הלחם בשחיטת הזבח ולא ביאר שם דהוא שיעורא דאין חוטין נמשכין אבל הא דלא ביאר גוף הדין דהכשר הלחם הוא באין חוטין נמשכין י"ל דסמך על מה דאמרינן הכא פשיטא דהכא לחם כתיב כן הי' נראה לפום רהיטא. אך במנחות שם גבי מתניתין דקרמו פני' מייתי הגמ' הך שיעורא דמצה הינא דהכא ומזה נראה שהוציא רש"י פירושו. וגם התוס' כ' שם דעד שקרמו פני' בתנור דפ"ב דשבת מיירי נמי בכה"ג. שוב מצאתי באו"ח (סי' רנ"ד) ברמ"א שהביא כן בשם הג"ה מיימוני והוא מתוס' דמנחות הנ"ל ע"ש מ"מ פשט הגמ' ושאר פוס' בשבת לא נראה כן:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה