אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף לה:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף לה:

דף לה.

בגמ' מעשר שני שהקדימו בשיבלין פטור מתרומה גדולה כו'. קשה לי לשיטת הריב"ם שהביאו התוס' בב"מ (פ"ח.) דלקוח שנתמרח אצל הלוקח פטור א"כ א"צ קרא הכא דהוי כלקוח ביד הלוי. והי' נראה מכאן ראי' לשיטת המהרי"ט שהביא המל"מ (פ"א מה"ת ה' י"א) דלוקח לא פטור אלא ממעשר ולא מתרומה אבל המל"מ חולק עליו וכ"מ בטור וב"י ביו"ד (סי' של"א) א"כ קשה. אכן יש מעכב וה"ה נמי אף שלא נתן כל הקרן קיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל דזה פשיטא לכו"ע. דאפי' לר"ח דס"ל דיש אונאה להקדש כדאי' בב"מ (נ"ז) מודה דיוצא לחולין אלא דצריך לשלם המותר ע"ש] אבל אם לא הזכיר שמחלל החומש ג"כ על הש"פ בזה פליגי בפ' הזהב כמ"ש התוס' שם. קמ"ל הכא כמ"ד דאינו מעכב ע"ש:

שם בגמ' לא בטבל פשיטא יש לעיין בתבואה שלא ראה פני הבית דאוכלין ממנה עראי אבל אכילת קבע אסור לכאורה נראה דמצות מצה נמי קובעת. [דאפי' לפמ"ש הצל"ח בביצה (ל"ד:) דיו"ט אינו קובע למעשר משום דשמחת יו"ט אינו בדברים שיש בהם תרומה ומעשר אלא בבשר ע"ש. מ"מ מצות מצה שהיא בדברים שיש בהם תו"מ נראה שהיא קבע] וא"כ שפיר קמ"ל התנא דאינו יוצא בטבל אפי' בכה"ג. אלא דיש לדון בדבר לפי הטעם דדרשינן מקרא כל שאינו בבל תאכל חמץ והכא ישנו בבל תאכל חמץ כיון דאי הי' חמץ לא הי' קובע למעשר. אך לפמ"ש רש"י והר"ן הטעם דא"י בטבל משום מהב"ע להסתפק בתבואה דלוי עצמו **לדברי הי"מ שהביא המאירי בביצה (י"ג:) דנהי דהלוי פטור להפריש תרומה מ"מ הישראל צריך להפריש תרומה על הכל פשיטא דלוי שהקדים והפריש מעשר מתבואה שלו דצריך להפריש אח"כ תרומה על הכל. אבל דבריהם תמוהין דא"כ דהישראל מפריש תרומה על הכל הדרא קושית הגמ' כאן לדוכתא דכיון שנטלה תרומתו פשיטא דהוי חולין אך י"ל דלכאורה קשה עוד איך יוכל הישראל להפריש על המעשר שביד הלוי. דאע"ג די"ל דכיון דהלוי פטור מסתמא ניחא לי' בהכי ומהני הפרשת הישראל משום דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו כדמשמע בנדרים (ל"ו:) דאי לאו די"ל דניחא לאינש למעבד מצוה בממוני' פשיטא דהתורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה מ"מ כאן דהלוי פטור אפי' יתן בפי' רשות לישראל להפריש אין תרומתו תרומה דכ"מ דל"מ עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' בקידושין (נ"ו.) לענין חילול מע"ש ע"ש. וצ"ל דגזה"כ הוא לפטור את הלוי והחיוב נשאר על הישראל. גם אפ"ל דאע"ג דהלוי פטור להפריש מ"מ כיון דלדברי הי"מ הנ"ל אכתי לא פקע חיוב תרומה מן המעשר אי בעי הלוי להפריש משלו יכול וא"כ שוב גם הישראל יכול להפריש עבורו מטעם דהוי זכות כנ"ל דכיון דמצי עביד מצי משוי שליח. וא"כ שפיר קמ"ל מתני' דמהני הפרשת הישראל להתיר המעשר שביד הלוי. אבל אכתי קשה דבכה"ג אפי' הקדימו בכרי נמי מהני הפרשת הישראל למ"ד דהתורם משלו ע"ש חבירו תרומתו תרומה ולמה א"י בו ידי מצה וצ"ע וגם המאירי מסיים שם דאין דבריהם נראין:** אם הקדים וקורא שם למעשר בשיבלין אי מיפטר נמי מתרומה גדולה. די"ל דקרא דוהרמותם ממנו כו' לא ממעט אלא ממעשר שניתן ללוי דאינו מחויב אתן תרומה גדולה רק ת"מ. אבל אם הוא בעל השדה שפיר חייב תרומה מן המעשר כמו שחייב על שאר התבואה ואם נימא דגם בתבואת הלוי עצמו אם הקדים לעשר קודם מירוח פטור המעשר מתרומה גדולה הי' מיושב שפיר:

שם בגמ' קמ"ל דאין חומש בכה"ג נמי אינו יוצא. אבל לכאורה דבריהם תמוהים דבגמ' לא אמרי' האי טעמא אלא משום דאיתקש לחמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כו'. וי"ל דהגמ' צריך לה"ט כגון שאכלו שלא כדרך למ"ש המל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) להסתפק דבמצוה יוצאין שלא כדרך אכילה ונמצא דלא הוי מצוה הב"ע דלאיסור שלכ"ה ליכא איסור ועבירה והמצוה יוצא מיהו יש לדחות דבמצה מודה המל"מ דאין יוצאין שלא כד"א משום דאיתקש לאכילת חמץ ובחמץ שלא כדרך אין איסור שוב א"י במצה כה"ג [אך לפמ"ש התו"ח בחולין (ק"כ:) להוכיח דיוצאין באכילה שלא כדרך מדאמרי' בלע מצה יצא. מוכח דגם במצה יוצאין שלכד"א]:

שם בגמ' בטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וקשה לי למה לא יהי' פסול למצה מגז"ש דלחם לחם מחלה כמו דא"י במע"ש למ"ד ממון גבוה מטעם הנ"ל כמו כן בעציץ דפטור מחלה כמו דפטור מתרומה יהי' פסול למצה וצ"ע. (דאע"ג דבתבואת חו"ל דפטור מחלה ומ"מ יוצאין ידי מצה מ"מ בעציץ שא"נ דגרע טפי מנ"ל דיוצאין בו. דהא ע"כ גרע מתבואת חו"ל דחייבת בחלה ובתרומה כשנכנסה לארץ כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה"ת ה' כ"ב) ולפמ"ש הכ"מ שם בפי' ב' גם מדאורייתא חייב ואילו בעציץ שא"נ פטור מה"ת א"כ קשה כנ"ל ועי' בס' פתחי שערים שהאריך בזה]:

ויש לעיין הא דא"י בטבל דרבנן אי הפי' דמדרבנן אינו יוצא וצריך לחזור לאכול מצה המותרת אבל מה"ת נפיק בי'. וממילא אפשר דגם לכתחילה באין לו רק טבל דרבנן י"ל דמצות מצה דוחה האיסור דרבנן. או נימא דכיון דאסור מדרבנן הוי גם מה"ת מהב"ע משום לאו דלא תסור והוי כטבל דאורייתא דאפי' אין לו של היתר לא נפיק בי' דאין עשה לצה"ד דוחה ל"ת דלאחר הדיבור] ולא נפיק בי' מיהו למ"ש התוס' בפ"ק דסוכה (ט'.) דמהב"ע רק מדרבנן א"כ מה"ת נפיק בי':

בתוס' ד"ה ומי פירות כו' וכן מוכח בסוף כל המנחות כו' וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם כו' שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות. ויש לתמוה על דבריהם דמה בכך דפסול משום דלאו מצה הוא מ"מ י"ל דגם חמץ אינו ולא עבר על לא תאפה חמץ וריה"ג מרבה מנחת נסכים לחימוץ לעבור אלאו דל"ת חמץ. שוב עיינתי שם במנחות (נג.) בהא דמתקיף ר"ח ואימא ל"ת חמץ אלא שיאור]. ומוכח בהדיא בגמ' כן דעל נוקשה לא עבר אלאו דלא תאפה חמץ וצע"ג על התוס' ובמנחות (נ"ד.) כ' תוס' ראי' זו דנוקשה חשוב חמץ למנחות מדאמרי' דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא ע"ש דאח"כ כ' ליישב דקאי אליבא דר"י א"כ דבריהם דהכא תמוהים. אח"כ מצאתי בס' בית ישראל שתמה כן וכ' דט"ס הוא בתוס' וצ"ל דר"מ לר"מ וכ"כ הנוב"י במהד"ת חאו"ח (סי' נ"ג) ע"ש]:

בא"ד ור"ת נהג היתר בדבר והי' נוהג בע"פ אחר ד' שעות כו' צ"ע דמה ראי' מזה דמי ביצים הם מי פירות דהא אפי' אי הוי ככל מים י"ל שלא שהה שיעור חימוץ ואפי' הכי מותר לאכלן בע"פ משום דהוי מצה עשירה כדסיימו התוס' דאע"ג דלענין חימוץ דין מי ביצים כשאר מים מ"מ א"י לצאת בו ידי מצה משום דהוי מצה עשירה] ודוחק לפרש דזה פשוט לתוס' דגם מי ביצים ממהר להחמיץ ממילא אם נימא דאינו מי פירות אסור ללוש במי ביצים לעולם כמו ביין שמן ודבש דמנ"ל הא. ותו דגם ביין ושמן קיי"ל כחכמים דאם לש יאכל מיד ונהי דלכתחילה אסור ללוש בהן עם מים מ"מ בע"פ מנ"ל להחמיר כולי האי. וגם קשה למה הוצרכו התוס' לסיים הטעם דמצה עשירה לפי מה דס"ל השתא דהוי מי פירות ואין באין לידי חימוץ בלא"ה אין יוצאין בו ידי מצה. כמ"ש המג"א (סי' תע"א ס"ק ה') דבמ"פ בלי מים בלאו טעמא דמצה עשירה א"י בו משום דאין בא לידי חימוץ וכן מבואר במלחמות כאן. אך למ"ש המג"א (בריש סי' תנ"ד) י"ל דכיון דהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצאין בו אי לאו טעמא דמצה עשירה]. ואפשר דהם ב' ענינים דר"ת נהג היתר בדבר ללוש במי ביצים ותו הי' נוהג היתר בדבר אחר לאכלו בע"פ משום דהוי מצה עשירה וזה קאי גם אליבא דשיטת רש"י כנ"ל:

בד"ה יוצאין מסופק ר"י אי בעי למימר דיוצא דוקא בדיעבד. וצ"ע דא"כ הוי מהב"ע דרבנן כיון דלא אפקיר לנכסי' ועביד איסור דרבנן. ואין לומר כיון דאי בעי הוי מפקיר לא בא המצוה ע"י העבירה. ז"א דא"כ לפמ"ש התוס' לקמן (ל"ח.) דהא דלא אמרינן דא"י בטבל משום דלא הוי לכם משום דמיירי שאכל כל כך שאם הי' מפריש תו"מ ג"כ הי' נשאר כשיעור או בטבל שביד הכהן והלוי ע"ש] נימא ג"כ דאי בעי הוי מפריש מינה תרומה. אלא ודאי כיון דכמו שהיא עתה הוא טבל וקאכיל איסורא הוי מהב"ע א"כ ה"נ בדמאי. ותו קשה דמה שייך בזה דיעבד מאחר דבידו לאכול כזית מצה שנית. וכמו דלענין איסור טבל חששו למיעוט ע"ה שאין מעשרין כמו כן ניחוש לענין מצות אכילה מצה ואם יש לו כזית חולין יאכל שנית. אבל אי נימא דהתירו לכתחילה משום דהוי לחם עוני א"ש הכל:

בד"ה שחילל כו' ומיהו תימה מאי מיבעי להו בפ' הזהב חומש מהו שיתחלל ע"ג קרקע והא עיקר המיעוט בחומש כתיב כו' ונראה לפע"ד דהא קיי"ל דאין החומש מעכב החילול ולפ"ז לשון הגמ' שם חומש מהו שיתחלל ודאי לאו דוקא. וע"כ צ"ל דהכי מיבעיא להו אי יוצא בקרקע חיוב תשלומי חומש אבל ההקדש כבר נתחלל בהקרן. וא"כ שפיר מיבעיא לי' כיון דבכל תשלומי ממון ש"כ וקרקע ככסף רק הכא דמיעטו קרא י"ל דלא מיעט אלא גוף החילול כדמסיים קרא והי' לו. דע"י זה הפדיון יוצא לחולין ולא בקרקעות אבל החומש שאין החילול תלוי בו רק תשלומין בעלמא לא מיעט קרא דאינו בכלל והי' לו:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה