שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף לה.
בגמ' תנא כוסמין מין חיטין כו' יש לדקדק למה הביאו כאן ברייתא זו דנשנית לענין תרומה או לחלה. דלענין צירוף כזית דמצה בודאי הכל מצטרפין כמ"ש התוס' במנחות (ע'.). וכ"כ הרע"ב לקמן גבי מרור דהא דתנן התם ומצטרפין לכזית קאי גם אהני מינים דמצה, הגם כי רחוק הוא לפרש כן בלשון המשנה. ויותר נלע"ד דלרבותא קתני הכי גבי מרור משום דבעי טעם מרירות ולכך הו"א דמין מרירות זה מבטל טעם מרירות הב' קמ"ל דמצטרפין ומכ"ש במצה דא"צ טעם מצה [כמ"ש רש"י לקמן (קט"ו:) גבי בלע מצה ע"ש] בודאי מצטרפין כנ"ל גם י"ל כמ"ש לקמן דמצטרפין לכזית קאי אכבושין ושלוקין ע"ש] עכ"פ צ"ע למה מייתי הגמ' הכא הך ברייתא. ודוחק לומר דמאי דמסיים כוסמין גולבא וכו' הוא ג"כ מהברייתא דנראה דלשון הגמ' הוא ובלאו הך ברייתא הו"מ לפרש כן מה דתנן במשנה. וי"ל קצת דלפי מ"ש הפוס' גבי מרור דהמוקדם במשנה קודם למצוה י"ל גם במצה כן ולכך לוקחין חטים ומה"ט שפיר מייתי הגמ' הכא דכוסמין מין חיטים וקדים לשעורין. דאע"ג דבמתניתין תנן שעורין קודם לכוסמין היינו משום דהוא שם הכולל אבל כוסמין דמין חטים הוא י"ל דקודם לשעורין. ובזה מיושב מה שהביא הרי"ף הא דכוסמין מין חטים משום דנ"מ לדינא הכא לענין מצה דמין חטים קודם למין שעורין כנ"ל אכן הח"י (סי' תנ"ג) כ' דבמצה לכו"ע מין החביב עליו קודם ע"ש]. ויש לעיין לענין פאה דתנן (בפ"ב דפאה) דבב' מינים נותנין ב' פיאות ובב' מיני חטין אם עשאן גורן א' נותן פאה אחת אפשר דכוסמין וחטים הם כב' מיני חטין. הגם דהר"מ והר"ש פי' התם דהיינו שחמתית ולבינה מ"מ י"ל דה"ה חטין וכוסמין. אך אפ"ל דגם בגורן א' חייב ליתן ב' פיאות דהוי כב' מינים דהא בכמה דוכתי חשבינהו התנא לה' מינים חיטין שעורין כוסמין כו' וצ"ע:
שם בגמ' ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ. ולא נתבאר מה אוסר אי לבשל א"צ הטעם דממהר להחמיץ דאפי' חטה ושעורה דאין ממהר להחמיץ אסור. וי"ל דאפי' לחליטה דמותר בדגן ואורז אסור. וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' לקמן בפ' ע"פ אהא דשני תבשילין סילקא וארוזא ש"מ לית דחש לריב"נ וקשה דילמא מיירי בחלוטה אלא ודאי דריב"נ אפי' בחלוטה אוסר. ובזה י"ל מה שהקשו לשיטת הראב"ד שהביא הח"י (סי' תנ"ג) דנוקשה הוי עכ"פ באורז א"כ אפי' ליתא לדריב"נ איך עושין תבשיל דארוזא. ולמ"ש א"ש דהיינו בחלוטה אבל לריב"נ גם בחלוטה אסור כנ"ל:
שם בגמ' עיסה שנילושה ביין ושמן כו' פי' רש"י שלא נתן בה מים. ומשמע דלס"ד דגמ' דהטעם משום מצה עשירה נמי מיירי בכה"ג דוקא (וקשה דהא אפי' עם מים הוי מצה עשירה וא"י י"ח בפסח כמ"ש המג"א (סי' תע"א ס"ק ה') ע"ש שהאריך להוכיח כן דלא כמ"ש הב"ח ומהר"ל דבכה"ג יוצאין בדיעבד]. והי' נראה הטעם דדוקא עיסה שא"י לצאת בה ידי מצה אז אין חייבין על חימוצה כרת אבל ביש בה מים ולולי היין והשמן הי' אפשר לצאת בה א"כ נהי דהוסיף יין ושמן ועי"ז אינו ראוי למצות מצה משום שנעשה עשירה מ"מ חייבין ע"ח כרת דאמרינן דל שמן מהכא. מיהו לפ"ז קשה אהא דמקשה הגמ' מהמהו וגמעו כו' הא התם נמי גוף העיסה ראוי' לצאת בה ידי מצה וע"י שהמחהו היא דמיפסל ואינו דומה לעיסה שנילושה ביין שאין בה מים כמ"ש. (ודוחק לומר דכיון שנמחה ונשתנה פנים חדשות בא לכאן וכמו שהיא א"ר לצאת בה]. ואפשר דאה"נ דכן הי' דעתו דר"פ אלא דבין כך וכך איתער ר"א ב"א ודחה טעמי' דר"פ:
שם בגמ' המחהו וגמעו א"א יוצא בו י"ח בפסח. פי' רש"י משום דלאו דרך אכילה קאכיל לה. ולכאורה קשה דבחולין (ק"כ.) אמרינן בשלמא אם מצה היא כו' והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא בי' ומשני נפש לרבות את השותה ע"ש. א"כ למה שינה רש"י טעם הגמ' דלחם עוני. ונראה דרש"י מפרש המשך לשון הגמ' כך בשלמא מצד הדין דא"י י"ח בפסח אין להוכיח דלא הוי אכילה די"ל הטעם משום דלאו לחם עוני הוא אך גוף הטעם קשה הא אינו דרך אכילה ומשני נפש כו'. וממילא למסקנא דשפיר י"ל דאינו אכילה רק מצד דכתי' נפש לרבות חייב י"ל שפיר הטעם במצה כר"י: