אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף לג.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף לג.

דף לב:

בגמ' ומתקיף לה ר"פ כו' משמע דס"ל לר"פ בפשיטות דלא"ש דשיעור תשלומי תרומה בשוגג הוא בפרוטה ה"ה דגם במזיד חייב מיתה בפרוטה אע"ג דכתי' זר לא יאכל ואכילה בכזית. וזה תימה מנ"ל הא דילמא דוקא לענין תשלומין ס"ל לא"ש דשיעורו בש"פ כיון דכתי' ונתן כו' אבל האיסור והעונש שפיר י"ל דשיעורו כמו בכל אכילה של תורה דהוא בכזית [וכן הקשה האו"ח. ועי' במהרי"ט אלגזי (ה' חלה) מ"ש בזה]. ותו יש לתמוה דאי נימא דשיעור העונש שוה לשיעור התשלומין א"כ אם יאכל כזית ואינו ש"פ יהי' פטור ג"כ ממיתה. ומלבד דזה תימה דהא עבר אלאו דלא יאכל קודש קשה ג"כ דא"כ מאי חומרא חשיב לי' תנא במעילה דחייב בפחות מכזית הא קולא נמי איכא דפטור בכזית שאין בו ש"פ ובשאר איסורי כרת חייב ואין בזה חומר. ואדרבה רש"י פי' לעיל דע"פ רוב כל ש"פ יש בו יותר מכזית כל שאינן שנת בצורת א"כ קולא הוא ולא חומרא. ונראה דסברת הגמ' היא דכיון דלא"ש כל שאוכל ש"פ צריך כפרה ואי נימא דמיתה ליכא אלא בכזית א"כ אין סברא שיהי' כפרתן שוה, וכזית דבר מיתה הוא יהי' כמו אוכל פחות מכזית דאינו בר עונש כלל. וגם לא מצינו כלל כפרה בתורה על מה שאינו בר עונש. ולכן פשיטא לגמ' דלא"ש אזהרה ועונש נמי איכא בש"פ כנ"ל:

שם בגמ' שאין מתכוין כמתכוין כו' ויש לתמוה דהא גם בחלבים ועריות מתעסק חייב שכן נהנה ומ"מ מזיד פטור. מיהו אפ"ל דמשכחת מעילה בלי הנאת הגוף כגון שהוציאו לחולין ע"י קנין וכדומה רק לשון הגמ' נתחמם בגיזי עולה וסך ידו בשמן צ"ע. אח"כ ראיתי בס' פ"י שעמד בזה וחילוקו אינו נכון לפע"ד דקריבה בעריות הוי נמי כנתחמם בגיזי צמר. גם מ"ש דבהא פליגי מ"ב דרבינא עם רנב"י כו' איני מבין דבכל הני גווני בחלבים ועריות חייב. ועי' במהרש"א שהקשה קושיא עצומה דבס"ד אי לא הוי כתי' בשגגה למעט מזיד אלא דנילף מכל חטאות שבתורה א"כ גם מתעסק איכא למילף לפטור מכל חטאות דעלמא ותי' דחוק לפשטות לשון הברייתא ע"ש. ואפ"ל דהיינו למדין חטא חטא מתרומה לחייב מתעסק דגם בתרומה לא כתי' מיעוט למתעסק. וקצת צ"ע על הרמב"ם שהשמיט הדין דמתעסק לחיוב במעילה ובתרומה ע"ש:

שם בגמ' אין תורמין מן הטמא על הטהור פי' רש"י וכן הרע"ב בתרומות משום הפסד כהן. ולכאורה יש לתמוה דהא בשבת (כ"ה:) נראה דרנב"י יליף לה מקרא דתתן לו ולא לאורו ע"ש (דיליף מהתם דתרומה טמאה מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה, א"כ ע"כ מוקי האי קרא לאסור להפריש מן הטמא כו']. אח"כ מצאתי בתוס' ביבמות (פ"ט.) שהביאו בשם ריב"ן הטעם דלא לאורו ודחו פירושו דהכא אמרינן דלטעם זה גם בדיעבד לא מהני וכגון דאחמיץ במחובר ע"ש. ולא הביאו כלל הא דדריש רנב"י בשבת כנ"ל. ונראה דס"ל דהאי דרשא דהתם קאי בנטמאת בשעת תלישה וכמ"ש התוס' שם דבכה"ג כיון דלא הי' לה שעת הכושר גם דיעבד אינו תרומה ומהתם יליף רנב"י דבת אורו היא. אבל הך דאין תורמין לכתחילה והיינו בהי' לה שעת הכושר אינו אלא משום הפסד כהן ולכך בדיעבד הוי תרומה. ובהכי מיושב נמי מה שנדחקו רבותינו בעלי התוס' והר"ש בתרומות לאשכוחי גם בטמאה גווני דלא הי' לה שעת הכושר כדי ליישב הך דרשא דרנב"י בפ"ב דשבת. ואיידי דאתי לידן האי ענינא נימא בה מילתא מ"ש הרע"ב בפ' המשניות שם דדוקא בהי' לה שעת הכושר אבל אם נטמאה קודם שהגיע לעונת המעשרות לא הוי תרומה אף דיעבד. וקשה דהכא משמע דדוקא בדאחמיץ במחובר אבל אחר שנתלש גם קודם מירוח נקרא הי' לה שעת הכושר, ובאמת לשון רש"י הכא דראשית דגנך כתי' משנדגן כו' משמע קצת דלאו דוקא דאחמיץ במחובר אלא קודם שבא לידי דיגון. אבל דוחק הוא לפרש כן ולומר דבכדי נקטו בגמ' גווני דחיקי דאחמיץ במחובר. והי' אפ"ל הטעם דקודם מירוח כיון שבידו למרחו ולהביאו לידי הפרשה נקרא הי' לה שעת הכושר. ולפ"ז הא דאחמיץ במחובר פי' בעוד שאינו עומד לתלוש דאי לא"ה נמי בידו הוא לתלשו אך זה דוחק קצת. ובאמת הר"ש שם כ' כדברי התוס' ביבמות דשעת הכושר דתרומה שנטמאה היינו שנטמאה בשעת תלישה משום דבא הכל ביחד ע"ש וברא"ש וי"ל משום דקודם מירוח כיון דבדיעבד הוי תרומה נקראו שפיר שעת הכושר אבל דברי הרמב"ם והרע"ב צ"ע. שוב ראיתי שעמד בזה הג' רעק"א ז"ל, ובס' תפארת ישראל שם רצה לפרש דברי הרע"ב דעונת המעשרות היינו הבאת שליש ואחר הבאת שליש נקרא הי' לה שעת הכושר משום דהאומר פירות ערוגה זו יהי' תרומה לכשיתלשו מהני ע"ש, ואין נראה לפע"ד דכיון דאין חל התרומה אלא לכשיתלשו נמצא דכשנטמא בינתים לא הי' התרומה חל כלל ואיך נקרא שעת הכושר וזה ברור ופשוט אך הי' אפ"ל באופן זה לפי הסברא שכתבתי לעיל דאחר שהביא שליש הי' בידו לתלשו ולהפריש כנ"ל. אבל לשון עונת המעשרות לא משמע כן ובפי' הרמב"ם במשניות כ' להדיא קודם שנגמר מלאכתו למעשר. גם יש לתמוה על הרמב"ם בחיבורו שהשמיט זה החילוק דשעת הכושר (בפ"ה מה"ת ה"ח) גבי טומאה. וכ' סתם (בפ"ב מה"ת ה' י"ד) דאפי' נטמא הדגן קודם שהפריש חייבין להפריש ממנו תרומה בטומאה ע"ש דאפי' לר"ה ברי' דר"י דפליג אדרנב"י וס"ל דבחמץ אפי' בדהי' לה שעה"כ אינה תרומה משום שאין שירי' ניכרים י"ל דבטמאה אע"ג דשירי' ניכרים מ"מ היכא שלא הי' לה שעה"כ מודה לרנב"י דאינה תרומה משום דאינו ראוי אלא לאורו כנ"ל] ובדוחק י"ל דסמך עצמו על לשון דגן דמשמע שנטמא אחר מירוח:

נחזור לתחילת דברינו הנ"ל דמדברי רש"י בשבת לא משמע דהאי דרשא דרנב"י קאי אהיכא דלא הי' לה שעת הכושר ע"ש דמפרש סתם דמכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור. אולם אפ"ל קצת דהא גם למ"ש לפרש דרנב"י התם קאי אהיכא דלא הי' לה שעת הכושר יש לדקדק מנ"ל למילף דתרומה טמאה בת אורו היא. הא י"ל דולא לאורו קאי על חמץ כדמסיק הכא אבל טמאה י"ל דלאו בת אורו היא. ע"כ נראה לפמ"ש התוס' כאן דלדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה א"צ למעט מלו רק לריה"ג אצטריך האי מיעוט ע"ש. א"כ י"ל דדוקא לדידן מיותר הדרש למעט טמאה ומינה שפיר דייק רנב"י דבת אורו היא אבל לריה"ג דלו ולא לאורו אצטריך למעט חמץ אה"נ דלא יליף מהכא לתרומה טמאה. וא"כ א"ש מה דפירש"י הכא משום הפסד כהן משום דהכא קאי גם לריה"ג דלדידי' אצטריך ולא לאורו לחמץ. וא"כ גם לפי' הפשוט התם בשבת דהא דדריש רנב"י ולא לאורו קאי אפי' היכא דהי' לה שעה"כ ולענין לכתחילה א"ש נמי כנ"ל. דלדידן דולא לאורו מיותר צריך לדרוש כן אבל הכא דקאי אליבא דריה"ג דלדידי' אצטריך למעט חמץ לענין דיעבד לכך הוכרח רש"י לפרש משום הפסד כהן כדכתיבנא:

בתוס' ד"ה ומינה אע"ג כו' ובפ"ב דמנחות איכא מ"ד דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרה הכא אין לומר אוקי באתרה כו'. אכן במנחות שם ובפ' כל המנחות (ס"ב:) הוכיחו התוס' מכאן דר"פ ס"ל דלכו"ע לא ס"ל אוקי באתרה ואפשר דחזרו משיטתם דכאן וס"ל כדמשמע מדברי רש"י דאפי' בשאר הנאות הזיד במעילה במיתה לרבי (וא"כ הכא נמי י"ל אוקי באתרה דלא כמ"ש התוס' כאן. ומ"ש המהרש"א בד"ה אף מעילה להוכיח דע"כ רבנן לא ס"ל אוקי באתרה. א"י למה הוצרך לפלפל בזה הא מבואר שם בזבחים ובמנחות דלחכמים פשיטא דס"ל דון מינה ומינה. רק לרבי הוא דהוי ס"ל לר"פ מעיקרא דסבר דון מינה ומינה ולבתר הכי הודה דסובר אוקי באתרה ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה