אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף לא:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף לא:

דף לא.

בגמ' ת"ק סבר ה"מ ישראל מישראל אבל מנכרי לא קני. וקשה דאפי' אי לא קנה משכון מ"מ הרי הוא באחריות הישראל להפו' כשמואל בשבועות (מ"ג:) דאבד קתא אבד אלפא זוזי ולדידי' מלוה על משכון הוי ש"ש בלאו דר"י ולעיל (ה':) מבואר דבאחריות הישראל עובר, ועי' בתוס' בשבועות (מד.) שהוכיחו מכאן דאינו עובר אלא באחריות אונסין וא"כ קשה למאי דקיי"ל דבאחריות גניבה ואבידה נמי עובר. ואפ"ל בדוחק דמאחר דבדבר של גוי לא שייך למיקנסי' וא"כ כשהגיע אחר הפסח ולא קנהו עדיין הישראל א"כ לא הי' שייך קנס שוב לא שייך עתה למיקנסי' מחדש. אבל אין סברא זו מוכרחת. אך אפשר לפרש דלמסקנא דהשתא מיירי הכא דפדאו לבסוף ונשאר ביד הנכרי. רק אם קונה משכון נהי דפדאו מ"מ בימות הפסח הוי של הישראל הואיל וקונה משכון ולכן עובר. אבל למ"ד דלא קנה כיון שנשאר ב"ד הנכרי שפיר לא שייך שום קנס לקנוס להנכרי אף שהי' באחריות הישראל וכמ"ש תוס' ד"ה הב"ע ע"ש אליבא דאביי כמו כן נימא גם אליבא דרבא כנ"ל:

שם בגמ' הא דאמר לי' מעכשיו כו' משמע דבעי הרהינו וכדמייתי בברייתא נכרי שהרהין כו' וכ' הרא"ש דבלא הרהינו לא גרע מקבלת אחריות ע"ש. ולכאורה לשון לא גרע אין מובן דבאמת תלוי אי קיבל עליו אחריות או לא. וגם בתומים (סי' ע"ב ס"ק י"ג) הקשה על הרא"ש דכמו בסיפא פי' תוס' והרא"ש דמיירי בלא קיבל עליו אחריות כן נוקי גם הרישא ולמה לי הרהינו. ואפ"ל דכוונתו ע"י שבידו לפדותו הוי גורם לממון טפי מקבלת אחריות דאית לי' שייכות בגווה כיון דאילו מסלק לי' בזוזי ברשותי' הוי קיימא כמ"ש הר"ן דנימא הואיל ובידו לפדותו ולכך בעי הרהינו בכל גווני אף בלא קבלת אחריות כנ"ל. ועי' במג"א (רס"י תמ"א) שהביא לשון הרא"ש וכ' והש"ג כתב כו' ומשמע מדבריו דפליגי הרא"ש עם הש"ג ולפי' הנ"ל א"ש. דלהרא"ש אפי' אם באמת אינו באחריותו עובר משום הואיל כנ"ל אבל בהרהינו אינו עובר כמ"ש בחי' הרי"מ. כמו בקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם ע"ש]. מיהו בסיפא דמתני' בישראל שהלוה לנכרי קשה ל"ל הרהינו הא כיון דא"ל מעכשיו הוי למפרע של הישראל ועובר עליו. ולהגאונים דמייתי הר"ן ורא"ש בפ"ק בחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי דאינו עובר מה"ת א"ש די"ל דבכה"ג דבפסח לא הי' עדיין ודאי חמצו של ישראל מדרבנן נמי אינו עובר דסד"ר לקולא] אכן הרא"ש חולק שם על זה. איברא דאין דברי הרא"ש מובנים שם מ"ש דהמכילתא דממעט חמצו של ישראל ביד נכרי מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ע"ש. דממ"נ אי בלא א"ל מעכשיו הא מסקינן הכא דאסור ובא"ל מעכשיו איך נקרא חמצו של ישראל הא הוי חמצו של נכרי למפרע. והאחרונים מפרשין דמיירי בלא א"ל מעכשיו ולא עבר מה"ת והכא מדרבנן הוא דאסור כעין סברת הר"ן בכל פקדון כן ס"ל להרא"ש אבל העיקר חסר מן הספר לדבריהם. ולולי דמסתפינא הו"א דט"ס הוא ברא"ש וצ"ל דמכילתא איירי בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו ובא"ל מעכשיו דהוי למפרע של הישראל ומ"מ כיון דהוי אצל העכו"ם לא עבר, אע"ג דבפקדון ס"ל להרא"ש דעובר מ"מ במשכון דהי' מעולם של הנכרי וגם יש לו שייכות בגוי' לסלוקי בזוזי לא דמי לפקדון דעובר כמ"ש הרא"ש משום שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו והוי ביתו של המפקיד. דהכא כיון דמצי הנכרי לסלוקי בזוזי לעצמו הוא שומרו ולא השאיל ביתו להמלוה] לכך לא עבר. ומה"ט גופי' מסיק הכא דבעינן נמי הרהינו כנ"ל, וגם לפי הגירסא שלפנינו בהרא"ש אפשר דכוונתו על סיפא דמתני' ונקט התחלת המשנה וצ"ע:

ובעיקר הטעם דבעי הרהינו י"ל עוד לפמ"ש לעיל דלאביי דלמפרע הוא קונה בקנין מעות משום דלא שייך חשש דנשרפו חטיך הואיל דאם לא יגבנו בסוף לא יהי' כלל למפרע שלו א"כ י"ל דהיינו דוקא בלא א"ל מעכשיו לאביי אבל לרבא במעכשיו י"ל דלא תליא כלל אי גבאו לבסוף כל שלא פדאו קודם שהגיע הזמן הוי למפרע שלו א"כ שייך שפיר גזירה דנשרפו חטיך ולא יקנה בלי משיכה דהיינו הרהינו. וכ"מ בש"ג שמצריך קנין סודר בלא הרהינו. מיהו בנכרי לא קני כלל בכסף למ"ד ד"ת מעות קונות ומ"מ אביי אפשר דס"ל כמ"ד בע"ז דגם עכו"ם קונה בכסף. אבל מ"מ עדיין לא נתיישב למה בעי הרהינו כל ימות הפסח הא סגי בקנין משיכה בלבד או קנין סודר. אך מ"מ נ"ל דה"ט דלרבא בעי הרהינו משום דבעי קנין ואה"נ דקנין סודר נמי מהני וכמ"ש בשם הש"ג. וז"ש רש"י במשנה ומחוסר גוביינא לא הוי פי' מחוסר קנין. אבל לאביי דלמפרע גובה מן הדין א"צ קנין כיון דשיעבודא דאורייתא א"כ לאביי כך הוא השיעבוד של תורה להיות למפרע גובה כנ"ל פשוט:

עוד נלפע"ד הטעם דמצריך הרהינו לבד מעכשיו היינו משום דאנן קיי"ל כרבא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד ופי' רש"י בגיטין (מ':) ובכתובות (נט:) דהיינו בלא הרהינו דבלא"ה הא תנן דנכרי שהלוה כו' מותר כו', ונראה דכוונת רש"י הוא דע"כ רבא מיירי במעכשיו דאל"ה א"צ לומר משום דמפקיע מידי שיעבוד דהא בלא"ה נמי אסור כיון דלא יצא עדיין מרשות הישראל (לדידי' דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה]. והא דלאביי ניחא לאוקמא מתני' גם בלא מעכשיו הוא משום דלא ס"ל הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד. אבל לרבא ע"כ הא דאמר חמץ מפקיע היא גם במעכשיו דאע"ג דאי יהי' שלו למפרע לא הוי איסורא מ"מ כיון דתוך הפסח חל איסור חמץ מפקיע ומבטל כל השיעבוד הואיל דמצי לסלוקי בזוזי ומחוסר גוביינא] ולא מהני הא דלמפרע גובה ולכך צריכין נמי לאוקמא בהרהינו (דאינו מחוסר גוביינא] כנ"ל. ומה שהקשה בס' פנ"י שם בגיטין על רש"י למה לא פי' דברי רבא בלא מעכשיו ל"ק מידי דבזה א"צ לטעם דמפקיע מידי שיעבוד וזה ברור. ועפ"ז נראה לפרש ג"כ דברי הרא"ש הנ"ל דבמכילתא איירי במעכשיו וקמ"ל קרא דבהרהינו לא עבר ולא תפקיע מידי שיעבוד:

שם בגמ' ואם אמר לו הגעתיך עובר מ"ש רישא כו' לכאורה תמוה אמאי לא נפרש כפשטא הגעתיך היינו דא"ל הנכרי תוך הזמן לא אפדנו עוד ולהכי עובר. ואין לומר דא"כ פשיטא דמ"מ רבותא הוא דהו"א דהישראל אינו רוצה לקבלו לגוביינא והוא רוצה מעות. והגם דכשיבוא הזמן ע"כ יהי' מוכרח לקבלו דע"ד כן קיבל המשכון מ"מ תוך הזמן אינו מקבלו רק בתורת משכון. ואולי ס"ל לגמ' דבאמת גם כה"ג אינו עובר כל שלא אמר מעכשיו מה"ט דהישראל אינו מקבלו לגוביינא וצ"ע לדינא:

בתוס' ד"ה בדר"י תימה הא ר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואה. ולכאורה הי' נ"ל דהא בהא תליא דלמ"ד דישראל מעכו"ם קונה משכון אע"ג דולך תהי' צדקה לא מיירי אלא בישראל, א"כ ה"ה נמי דבשעת הלואה נמי קונה אע"ג דולך תהי' צדקה לא מיירי אלא שלא בשעת הלואה, ואיכא למימר נמי דק"ו הוא דבשעת הלואה סומך טפי על המשכון. אבל למסקנא דקיי"ל דישראל מעכו"ם לא קנה כרבנן לכך אמרינן בשבועות דר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה. ואח"כ מצאתי כן בס' בית ישראל. אכן נראה דשפיר הקשו התוס' דא"כ למה הדר הגמ' התם ממאי דבעי לומר דפליגי בדר"י הא מצי שפיר לאפלוגי כי היכי דפליגי הכא אי ישראל מעכו"ם קונה משכון ולמה פרכינן התם אימר דס"ל כו' והוכיחו התוס' שפיר דמשמע התם דלכו"ע ר"י לא איירי אלא שלא בשעת הלואה כנ"ל. אך תי' התוס' צ"ע להבין דהא גם אי קונה משכון ג"כ אינו שלו ממש רק לקדש בו אשה וכדומה והאיך נימא נמי דגם בשעת הלואה חשוב שלו. וגם תמוה מה דמסקינן בגמ' דנכרי מישראל לכו"ע לא קני למה לי זה בל"ז אף אי נימא כסברת התוס' לא יועיל להקל להיות נקרא של העכו"ם שלא יעבור הישראל כיון דגם שלא בשעת הלואה אינו קונה להיות שלו ממש. ועי' בט"ז (סי' תמ"ג סק"ד) דכ' בהדיא כן דלהקל לא מהני קנין המשכון וא"כ קשה לשון הגמ' כאן כנ"ל ועי' בבעה"מ דמפרש כוונת הגמ' דע"י ששייך קצת קנין במשכון מהני נמי להיות למפרע גובה לכו"ע גם לרבא. ולפי דבריו איירי דוקא בלא פדאו לבסוף ואביי חולק וס"ל דר"י איירי נמי בשעת הלואה דהא לאביי מיירי כל הברייתא בפדאו לבסוף ע"ש בבעה"מ דפסק כן לדינא דבמשכון למפרע הוא גובה. והרמב"ן חולק עליו ועל התוס' ומפרש דסוגיא זו ס"ל כמו בס"ד התם בב"מ דר"י איירי נמי בשעת הלואה וממילא לדידן לעולם לא מהני קנין דמשכון לגבי חמץ כלל. ותי' זה צ"ע טובא דא"כ למסקנא דהתם במה פליגי ר"מ וחכמים בברייתא זו:

בד"ה שקונה פ"ה קונה משכון לענין חיוב אונסין ור"י אומר דבהאומנין משמע דלא הוי אלא ש"ש ע"ש. ואפשר דכוונת רש"י אינו אלא על מה שכנגד החוב [כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק ט') דאינו חייב באונסין אלא מה דשוי כנגד החוב ע"ש] דהכא מסתמא איירי במשכון ששוה כמו החוב ובזה ס"ל לר"י דקונה גם לענין אונסין. והתם בהאומנין איתא סתם הלוהו על המשכון ש"ש ומשמע דהוי ש"ש על כל המשכון אף מה ששוה יותר והיינו משום דקנה לקדש בו אשה הוי ש"ש גם על היתרון כנ"ל:

עי' בר"ן שהביא שיטת ר' אפרים דגם במעכשיו והרהינו מיירי דוקא כשהגיע זמנו קודם הפסח והביא ראי' ע"ז מתוספתא והר"ן הקשה דא"כ ל"ל מעכשיו דבכה"ג סגי לומר כשיגיע זמנו יהי' חלוט לך ושכן כוונת התוספתא ע"ש. וי"ל טעם הר"א דס"ל דחצר אינו קונה לעכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם וא"כ במה קנה המשכון הא קנין משיכה לאחר ל' לא מהני אלא במעכשיו כמבואר בכתובות (פ"ב.) וע"כ מיירי התוספתא במעכשיו ומ"מ צריך להיות הגיע זמנו קודם הפסח. והנה הרא"ש דוחה ג"כ שיטה הנ"ל מטעם דלאביי הוי ניחא לגמ' בלי הרהינו ובלי מעכשיו ע"ש. ואין דבריו מובנים דהרי גם לאביי מצי מיירי בהגיע זמנו קודם הפסח. ונראה כוונת הרא"ש דהבין טעם הר"א דכל שלא נגמר לגמרי קנין המשכון לעכו"ם לא מהני ומשו"ה הקשה כיון דלאביי אע"ג דעדיין החמץ ביד הישראל ואפי' הגיע זמנו עדיין לא נגמר הקנין ומ"מ כיון דהוי למפרע שלו מהני א"כ ה"ה כשהגיע זמנו אחה"פ אבל לפמ"ש טעם הר"א א"ש דלאביי דמדין שיעבוד דאורייתא של החוב נקנה הוא למפרע א"כ א"צ קנין אבל לדידן במעכשיו צריך קנין וקנין משיכה א"א רק במעכשיו כמ"ש:

במשנה חמץ שנפלה עליו מפולת כו' לא נתבאר כמה שיעור מפולת דאין סברא כשיהי' מפולת עפר של ג"ט על ג"ט יהי' כמבוער ולשון מפולת משמע מפולת גדול בשטח רב אלא דהגובה אינו אלא ג"ט ומקום החמץ אינו ידוע וצריך לחפש אחריות]. ובהא דאמרינן בגמ' כמה חפישת הכלב ג"ט. יש לעיין אי באמת הוי כמבוער אפי' בפחות מזה אלא דבפחות מג"ט חוששין לתפישת הכלב. ולפ"ז אפי' אם המפולת הי' רק ב"ט יכול להוסיף עליו עפר טפח להסיר חשש חפישת הכלב. אך אפשר דכן הוא שיעור המפולת להיות כמבוער דכל שהכלב יכול לחפש אינו כמבוער כלל וממילא אסור להוסיף דהוי כעושה אוצר לכתחילה דאסור תוך ל' לפסח. ולפמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש דרשב"ג לא בא לחלוק אלא לבאר דברי ת"ק משמע נמי דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער. וכ"נ מלשון התוס' לעיל (ח'.) ד"ה הכא ע"ש]:

בגמ' אחד האוכל והשותה והסך. משמע דשיעורן שוה וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה"ת ה"ב) וי"ל הטעם כיון דכתיב כי יאכל נהי דשתי' בכלל אכילה מ"מ צריך להיות בכזית גם בשתי' וסיכה. (וכ"מ בתוספתא דתרומות שהביא הכ"מ שם. ועי' מ"ש הכ"מ (פ"ג מה' ברכות ה' י"ב) דבכל איסורין שיעור שתי' ברביעית]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה