שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף לא.
בגמ' מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאי הוי לי' זוזי הוי מצי לסלוקי כו'. לכאורה למה לי לשון זה בל"ז י"ל דלא ס"ל לרבא דיהי' השיעבוד חל להיות שלו למפרע והיכא דמתנה בפירוש וא"ל מעכשיו מהני אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי אלא דבסתמא ל"א שיהי' שלו למפרע. ונראה דכן הוא כוונת הגמ' בסוף הסוגיא בהא דאמרי' ומנא תימרא דשאני בין א"ל מעכשיו וע"ש דפשטות הסוגיא נראה דבעי להוכיח דמעכשיו מהני ולשון רש"י שם צ"ע. אך אינו מובן מאיזה טעם הי' הס"ד דלא יועיל מעכשיו אלא ע"כ דנז"ל בס"ד דהיינו טעמא דרבא דאע"ג דמודה לסברת אביי דמן הדין צריך להיות למפרע שלו מ"מ כיון דסוף סוף בידו לסלוקי בזוזי לא שייך למימר שהוא ברשות המלוה כיון דביד הלוה להפקיע ממנו בכל עת שירצה אין ע"ז שם קנין כלל וממילא גם מעכשיו לא יועיל בזה. וע"ז הוכיחו דאינו כן רק מעכשיו מהני כנ"ל וא"כ למסקנא עיקר הטעם דרבא דאינו למפרע שלו מן הסתם כל שלא התנה וקשה לשון הגמ'. וצ"ל דעיקר כוונת הגמ' הוא לומר דהיכא דא"י לסלקו בזוזי לכו"ע למפרע גובה כמ"ש התוס' בגיטין (מ:) ד"ה הקדש ע"ש:
ועי' בבעל התרומות שהביא בשם ראשונים דלרבא נמי דמכאן ולהבא גובה דוקא קודם זמן פרעון אבל כשהגיע זמן פרעון והקדישו מלוה מהני. ולכאורה לשון הגמ' משמע קצת הכי מדדייק כיון דמטי זימנא ולא פרטו משמע דפלוגתייהו דוקא קודם הזמן. אך קשה לפ"ז מאי מקשה הגמ' ממתני' דילמא מיירי שהגיע זמנו קודם הפסח. וצ"ל משום דסתמא קתני משמע אפי' לא הגיע זמנו קודם הפסח:
שם בגמ' תנן נכרי שהלוה כו' אא"ב למפרע גובה להכי מותר בהנאה כו' הב"ע שהרהינו אצלו. והנה במאי דלאביי ניחא מתני' גם בלא הרהינו קשה למאי דמבואר לעיל (ה':) דבקיבל הישראל אחריות על חמצו של נכרי המופקד אצלו עובר וא"כ כאן נמי הרי הוא באחריות הישראל כיון דאם יוגנב או יאבד יצטרך לשלם לו ובלא הרהינו למה מותר בהנאה. ובאמת הרא"ש ז"ל כ' הטעם דצריכין מעכשיו והרהינו דבלי הרהינו הוי כמקבל עליו אחריות ע"ש. וא"כ גם לאביי כן דלאביי בלא מעכשיו כמו לדידן עם מעכשיו וכן תמהו המפרשים. ונ"ל דהיינו טעמא דלאביי א"צ לאוקמא בהרהינו משום דזה לא מיקרי קבלת אחריות כלל דאם יוגנב או יאבד אצל הישראל ויתחייב לשלם לו אין חיוב התשלומין משום דהמשכון נעשה שלו ונתחייב לשלם עבורו אלא דכיון דלא נתן לו המשכון חייב לשלם לו מה שלוה ממנו הואיל ולא פרע לו. ול"ד לפקדון ביד הישראל וקיבל עליו אחריות דאם יגנב או יאבד מחויב לשלם עבורו לכן נקרא גורם לממון והוי כשלו ועובר עליו אבל הכא לא מיקרי גורם לממון דאין החיוב תשלומין עבור החפץ רק עבור שהלוהו כיון שלא פרע לו ולכן כיון דלבסוף נשאר אצל הנכרי לגוביינא הוי של הנכרי ואינו עובר כנ"ל ולא מיקרי קבלת אחריות. אך לפ"ז קשה גם לרבא במעכשיו נימא כן דלא מיקרי קבלת אחריות כנ"ל. אבל י"ל לפמ"ש רש"י ז"ל לקמן במעכשיו דא"ל אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו ע"ש א"כ כשמגיע הזמן ואינו פורע לו מיד הוא למפרע של המלוה ואין צריך כלל להגבותו דממילא הוא שלו מעכשיו והוי בידו רק כפקדון. וא"כ כשנגנב או נאבד כיון שמגיע הזמן ואינו משלם הי' של המלוה למפרע ואם נגנב או נאבד משלם לו הואיל והי' מופקד אצלו הוא באחריותו ולכן חייב לשלם לו אבל אין התשלומין מצד פריעת החוב דהרי כיון שהגיע הזמן ואינו משלם נעשה למפרע של המלוה וליכא חיוב של ההלואה רק מצד אחריות לכן שפיר כ' הרא"ש דהוי כאחריות אבל לא אליבא דאביי כנ"ל ודו"ק:
עוד נ"ל הטעם דלרבא לא מהני מעכשיו לחוד אף דלמפרע הי' של הגוי דהנה הר"ן ז"ל הקשה נימא הואיל ויכול הישראל לפדותו הוי כדידי' ויעבור עלי' וכמו בחלה לקמן דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלי' ע"ש. ונראה בפשיטות דל"ד לחלה דהכא כיון דלא פרע הי' של הנכרי אליבא דרבא במעכשיו או לאביי בלי מעכשיו. רק דהי' בידו בתוך הזמן לפדותו ולשלם לו א"כ נהי דאם הי' פודהו הי' שלו ולא של הנכרי מ"מ עכשיו דלא פדאו הוא של הנכרי. ומה דהי' יכול לשלם לו וליקח את חמצו הוא רק כמו שהי' חוזר וקונהו מיד הנכרי דהוי כמתנה עמו שיחזור וימכרנו לו הואיל והשתא איגלאי מלתא דהי' מזמן ההלואה של הנכרי וממילא איגלאי ג"כ דהפדי' הי' רק כמו לקיחה מהגוי. ול"ד כלל לחלה דשם גם השתא בידו לאתשולי ויהי' שלו כיון דעוקר הנדר למפרע משא"כ הכא דעכשיו אינו בידו ואף דאז הי' בידו הי' רק כמו מכירה כנ"ל נכון. אמנם נראה דסברא זו אינו אלא בהרהינו אצל הנכרי שייך שפיר למימר דהי' מעיקרא של הנכרי ממש כיון שהי' ברשותו ומה שהי' יכול לפדותו הי' לקיחה חדשה, אבל בלי הרהינו נהי דא"ל מעכשיו מ"מ צ"ל גבי' לבסוף דבלא קנין איך היא שלו וכיון שהי' בידו לפרוע לו לכן בלי הרהינו לא הוי כלקיחה חדשה רק בהרהינו י"ל כנ"ל. לכן מחלקינן שפיר במעכשיו בין הרהינו ובין לא הרהינו דבלא הרהינו הי' עובר מטעם הואיל כמ"ש הר"ן ז"ל משא"כ בהרהינו. אכן אכתי קשה דגם לאביי נימא כן ואיך הי' א"ש לס"ד בלי הרהינו אליבא דאביי. ונ"ל דסברא זו דאי בעי פודהו וכן בחלה אי בעי מיתשל עלה יהי' כדידי' לעבור עליו זה אינו אלא אליבא דרבא דקיי"ל כוותי' דאמרינן מכאן ולהבא גובה מטעם הואיל ומצי לסלוקי בזוזי דכיון דבידו שיהי' שלו ע"י שיסלקנו לכן הוי כדידי' ולכך אמרינן ג"כ שפיר הואיל כו' דכיון דבידו לפדותו הוי כדידי'. אבל לאביי דסובר דלמפרע הוא של המלוה וע"כ דלא משגחינן על מה שבידו לסלקו דמ"מ כל כמה דלא סלקי' הוי שלו א"כ גם סברא זו לא אמרינן דהואיל ויכול לפדותו יהי' כדידי' דג"כ כל זמן שלא פדהו לא הוי כדידי' כנ"ל. וממילא מיושב שפיר דלאביי דסובר למפרע הוא גובה א"כ לא שייך סברא דהואיל כנ"ל שפיר לדידי' מותר גם בלי הרהינו אבל לרבא דסובר הואיל כנ"ל צ"ל דמיירי בהרהינו אפי' היכא דא"ל מעכשיו כנ"ל:
שם בגמ' אלא א"א מכאן ולהבא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותי' דישראל הוי קאי לכאורה קשה דמ"מ כיון דלבסוף נשאר החמץ של הנכרי א"כ למי נקנוס ובמה יהי' קנס בזה דנאסר בהנאה לישראל וא"כ אע"ג דעובר בב"י מ"מ שפיר מותר בהנאה. ונראה מכאן להוכיח כמ"ש המג"א (סי' תמ"א) דכיון שאסור בהנאה צריך הישראל לפדותו ע"ש וא"כ הוי שפיר קנס אל הישראל דיצטרך לפדותו ופריך שפיר כנ"ל. אכן היכא דא"ל מעכשיו נראה דלא שייך למימר הכי דכיון דאמרינן דכשבא הזמן ואינו פורע לו הוא ממילא של הנכרי א"כ לא שייך למימר דכיון דאסור בהנאה ישלם לו שנית דהרי הוא נפטר מיד ולא נקרא כלל תשלומין באיסורי הנאה רק דלמפרע הי' שלו. וכן למ"ד למפרע גובה ג"כ כן כיון, דגובה ולמפרע הי' שלו אין זה תשלומין באיסור כלל כנ"ל. א"כ לכאורה קשה למה צריך למסקנא הרהינו ומעכשיו למה לא סגי מעכשיו לחוד. וגם למ"ש הרא"ש דבלי הרהינו לא גרע מחמצו של נכרי באחריות הישראל קשה מה בכך מ"מ כיון דהוא של הגוי לא שייך למקנסי' כלל. וע"כ צ"ל דגם במעכשיו שייך לומר כנ"ל דמ"מ כיון דעדיין לא גבאו הנכרי אינו של הגוי א"כ שפיר נקרא פורע חובו באיסורי הנאה ודוחק:
והנה להנ"ל י"ל דבהרהינו אצלו לבד בלי מעכשיו ובלי הך טעמא דמלוה קונה משכון מ"מ שפיר מותר בהנאה. די"ל דבמשכון שהרהין אצלו כיון דקיי"ל דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי א"כ כל זמן שאין מחזיר לו המשכון אין עליו שום חיוב למה נקרא זה פורע חובו באיסורי הנאה מאחר דכיון דאין מחזיר לו המשכון אין המשכון לפרעון רק דאין חייב לשלם לו עתה. וא"כ כשמתרצין הרהינו דיו בלא מעכשיו, אך לקמן פריך הש"ס נהי דהרהינו אצלו נכרי מישראל לא קני משכון כו' ע"ש. אכן קצת י"ל דלמ"ד נכרי מישראל לא קני משכון אין לו דין משכון כלל ג"כ למימר אבד קתא כו' אבד אלפא זוזי. וממילא שפיר מיקרי פורע חובו ושפיר קנסינן להישראל לפדותו כנ"ל ודוחק. אמנם באמת מדברי הח"י שם ושאר אחרונים משמע דבהרהינו לא מיקרי מדינא פורע חוב בא"ה ע"ש אבל בלי הרהינו עכ"פ ודאי כנ"ל. וא"ש פירכת הגמ' למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה. אבל עדיין קשה למסקנא דמיירי בהרהינו למה לי מעכשיו ומאי פריך אח"כ נהי דהרהינו נכרי לא קני משכון. מה בכך מ"מ למי נקנס כנ"ל. וכבר כ' לעיל מזה.
ברש"י ד"ה ואתי מלוה כו' אע"ג דא"ר הקדש מפקיע כו' דוקא קדושת הגוף. לכאורה קשה א"כ הוי לן לפרושי פלוגתייהו גם באקדיש לוה קדושת הגוף דלאביי ל"ה הקדש ולרבא הוי הקדש. אכן נראה דלק"מ דכיון דמפקיע מידי שיעבוד אפי' אי למפרע הוא גובה כגון במעכשיו מ"מ חל קדושת הגוף להפקיע לרבא. והגם די"ל דאביי פליג ע"ז כמ"ש התוס' בגיטין א"כ הוי להו לאפלוגי אי הקדש מפקיע מידי שיעבוד אבל לא אי למפרע הוא גובה כנ"ל כיון די"ל דאפי' אי למפרע הוא גובה מ"מ הקדש מפקיע כמ"ש הפנ"י בגיטין לדעת רש"י דאפי' היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון דמחוסר גוביינא הקדש מפקיע. אכן לשיטת התוס' שם נדחק הפנ"י לתרץ מ"ט לא אמרי' הכא דפליגי בדאקדיש לוה קדוה'"ג ע"ש]:
בד"ה כי פליגי כו' ולא הקדיש את החוב מדברי רש"י משמע דיכול להקדיש החוב וצ"ע דלמה יהי' נקרא החוב ברשותו להקדיש הא קיי"ל דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש כיון דאינו ברשותו רק בפקדון משום דברשותי' דמרי' איתי' אבל במלוה דלהוצאה ניתנה מנ"ל דיכול להקדיש ולהפוס' דמכירת שטרות דרבנן פשיטא דא"י להקדיש (כמ"ש התוס' בב"ב (ע"ז.) דלגבי הקדש לא תקינו רבנן וכמ"ש ברשב"א בשבועות (ל"ג:) ע"ש ומדבריהם נראה דלא ס"ל הכא כפי' רש"י ע"ש] אבל להפוס' דמכירת שטרות מה"ת אפשר לדמות הקדש למכירה דהדיוט כיון דאמירה לגבוה ככתיבה ומסירה הוי א"כ חל לענין זה דאם גובה אח"כ הקרקע ההקדש חל עלי' או דההקדש מוציא מן הלוה כמו כל לוקח שט"ח וצ"ע בפוסקים [ועי' בקצה"ח (סי' ס"ו סק"ב) שהביא מחלוקת הפוס' בזה והניח דברי התוס' הנ"ל בקושיא אבל מ"ש בב"י ביו"ד (סי' רנ"ח) בשם שו"ת הרשב"א דהמקדיש שט"ח א"צ כתיבה ומסירה נראים כסותרין דברי חי' הרשב"א בשבועות הנ"ל וצ"ע]:
בתוס' ד"ה ופייסי' בזוזי רבותא נקט כו' וכן כ' בכתובות (צ"ב.) ולע"ד לולי דבריהם נ"ל בפשיטות דלק"מ דהנה הטעם דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהן הוא משום דכבר חל שיעבוד המלוה על קרקע זו עוד בחיי אביהם והוי כאילו כבר גבה את הקרקע בחיים דאבוהן. וא"כ נראה פשוט דיתומים שחייבים מעות מאביהם לאחר וב"ח של אביהם חייב להם יכול ב"ח שלהם להגבות לב"ח שחייבין לו מכח שיעבודא דר"נ הקרקע שרוצה ליתן להם. דהפוכי מטרתי למה לי שיתן הקרקע ליתומים ואח"כ יגבה ב"ח שלהם מקרקע זו ולמה לא יוכל מיד להגבותו לב"ח שלהם, וא"כ מיושב שפיר מאי דאמר דפייסי' בזוזי דאם נתן לב"ח הקרקע י"ל שפיר דכמו דהב"ח יכול ליתן הקרקע לב"ח שלהם כמו כן הוא עצמו שחייב להם מעות עבור מכירה יכול להגבות לב"ח הקרקע. שהרי ב"ח שלהם שחייבין להם הוא מכח אביהם א"כ מה שנתן קרקע שלו לב"ח שלהם הוא מכח שיעבודא דר"נ ואין זה מצד חיוב אחריות כלל. דגם בלי אחריות כלל אלא שהוא חייב להם והם חייבין לאחר יכול להגבות קרקע לב"ח שלהם ואין להם עליו שום תביעה ותימה גדולה על דברי התוס' בזה. דדין הנ"ל נלע"ד נכון. ולכן צריך שפיר לומר דפייסי' בזוזי והנלע"ד כתבתי [וכן תי' השטמ"ק שם בכתובות בשם הרשב"א ע"ש]: