אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף ל:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף ל:

דף ל.

בגמ' הני סכיני כו' ויל"ד מ"ט דס"ד דגמ' דלא מועיל הגעלה מדינא וגם למסקנא משמע דנכון להחמיר ללבנם וכ"כ הראשונים ומ"ט, ודוחק לומר מחשש דנשתמש בהם תוך הגחלים ואש להפוס' דבכל איסורין נמי סגי להו בהגעלה]. ונלע"ד כמו דמצינו דאמרינן דכבולעו כך פולטו וצריך להיות הגעלה כמו התשמיש כ"ר לכ"ר ועירוי לעירוי א"כ י"ל כיון דקיי"ל דדוחקא דסכינא עם דבר חריף בולע כמו רתיחה דכ"ר י"ל דבסכין דאיכא דוחקא המוסיף על רתיחות המאכל הו"א דלא יועיל הכשר דהגעלה בלי דוחקא. וי"ל עוד דלפעמים נשתמש בו דבר חריף ובלע בצירוף הדוחק וצריך להיות הכשר באופן הבליעה. אע"ג דרתיחה דכ"ר עדיף מדוחקא וחריפות מ"מ כיון דאין מין הרתיחה כמקודם י"ל דלא מהני לכך החמירו בסכינים כנלע"ד. ואפשר דמזה יצא החומרא שיש פוסקים מחמירין במדוכה ע"י חריפות התבלין ודוחקא לא יועיל הגעלה רק ליבון ודומה לסכינים דהכא דמחמירין בהם כנ"ל:

שם בגמ' ברותחין ובכ"ר לכאורה ברותחין מיותר דלא הו"ל למימר אלא בכ"ר. אבל נראה הפי' שיהיו המים מעלין רתיחה כמ"ש הפוס' ואעפ"כ לא יערה אותם על הכלי רק בכ"ר ממש כנ"ל:

שם בגמ' הני מאני דקוניא מהו כו', פי' רש"י דמצופין באבר וקשה להבין מאי ספק הגמ' הלא אבר עצמו דינו בהגעלה א"כ אינו מפסיק הבליעה ושוב למה נשתנה מכל כלי חרס. וראיתי בתוס' בע"ז (ל"ג:) שהקשו ודחו פירש"י ע"ש. ולישב שיטת רש"י י"ל דספק הגמ' הי' די"ל הא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו הוא מטעם רוב הבליעה דבכל קדירה נבלע רק טעם אבל בכ"ח נכנס בו רוב לחלוחית לכך אין הגעלה מועיל. ולכן מספקא להו בהני כלים שמא האבר מועיל שלא יבלע הרבה לחלוחית רק כמו כלי מתכות ויועיל הגעלה. ומסיק מדחזינן להו דמדייתי ע"כ דבלעי טובא כמו כל כלי חרס כנ"ל אכן בתוס' כאן הקשו ל"ל למימר התורה העידה הא ע"כ מדייתו אחר הגעלה דאי קודם הגעלה מ"ש מכלי מתכות ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים לפמ"ש התוס' בע"ז לפרש דמיירי במצופין בזכוכית] מנ"ל לפרש דמכח דמדייתי מדמי להו לכלי חרס הלא י"ל הראי' כך דמדמדייתי מוכח שהן בולעין וממילא שוב אין מועיל הגעלה מצד דהעידה תורה. וספק הגמ' הי' רק אי בולעין כלל וכיון דבולעין שוב אין הגעלה מועיל ולעולם פי' דמדייתי הוא קודם הגעלה וצ"ע. שוב ראיתי דהרא"ש פי' כן (וכ"מ בדברי התוס' בע"ז שם] ובתוס' נראה דס"ל כפי' הר"ן דהס' הוא אי ככלי מתכות דמי וסגי להו בהגעלה אי ככ"ח דמי ולפמ"ש הר"ן דמצופין באבר כפירש"י ע"כ צ"ל הכי דאבר פשיטא דבולע וממילא נבלע גם בהחרס]:

ברש"י ד"ה א"ל רב מוקים לי' לההיא דקתני כו' וקשה למה לא מתרצין כן גם לרבא בר אהילאי הגם די"ל דהש"ס ידע דעובדא דרבא בשל מתכות הוה מלבד דזה דוחק עכ"פ יל"ד למה הוסיף רש"י לפרש כן דרב מוקי לה. [איברא דכן הוא הגירסא בגמ' בזבחים (צ"ה.) אבל היא גופה טעמא בעי]. וי"ל לפמ"ש בתוס' דהכא הוי נ"ט בר נ"ט רק משום דיש בעין דשומן שעל החרס א"א לקנח א"כ י"ל דהיינו דוקא בשל חרס אבל מתכות יכולין לקנח א"כ א"א לאוקמא במתכות דגם בלי היסק לישתרי. אך רב דס"ל נ"ט בר נ"ט נמי אסור ע"ש בחולין לכך מוקי לה בשל מתכות משא"כ לדידן דנ"ט בר נ"ט מותר ע"כ קאי דברי רבא ב"א בתיובתא:

במשנה נכרי שהלוה לישראל על חמצו. מדקתני שהלוה על חמצו משמע שצריך להתנות בפי' שמשעבד לו חמצו ולמסקנא אליבא דרבא דמיירי במעכשיו גם למאי דמוקי בהרהינו א"ש אבל לאביי לכאורה א"צ להתנות כלל דמ"ש רש"י לקמן ושיעבד לו נכסיו ג"כ אין מובן הטעם (כמ"ש ג"כ הפנ"י ע"ש ואי נימא דמטלטלין דלאו בני שיעבוד נינהו ל"א בהו למפרע הוא גובה כמ"ש הרמב"ן במלחמות כאן] א"כ גם תנאי לא מהני אם לא שיעבוד בפירוש אגב קרקע. אך במתני' בעכו"ם אפשר דלא שייך שיעבוד דשיעבודא דאורייתא אינו אלא בישראל אבל בעכו"ם כיון דהפקעת הלוואתו שרי לא שייך שיעבוד לכך י"ל דצריך לשעבד לו בפי' או אפשר דנקט על חמצו לומר דדוקא החמץ שהי' בשעת הלואה לאפוקי מה שיקנה אח"כ אף אי שיעבד לו דאקני מ"מ ל"א בי' למפרע גובה וגם מעכשיו לא מהני בי' כנ"ל.

בגמ' איתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה. ויש להבין דנהי נמי דלמפרע הוי שלו אבל במאי קני הא מטלטלין אין נקנין בכסף וא"כ בההיא דחמץ במתני' במה קנה. ולכאורה י"ל דקנה מטלטלין אגב קרקע הואיל וכולן משועבדין הקרעות והמטלטלין. אבל מ"מ צ"ע בזה כיון דלבסוף גובה מטלטלין בלבד א"כ אית לן למימר דאיגלאי מילתא למפרע דאלו המטלטלין בלבד היו נקנין לו בלי שום קרקע ועל מטלטלין שוב לא מהני קנין מעות. אך י"ל דס"ל כר"י דד"ת מעות קונות אלא משום שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' תיקנו משיכה ואמרינן התם דהיכא דהי' עלייתו מושכרת בגוונא דל"ש נשרפו חטיך קונה מעות וא"נ הכא דכל הקנין היא כשגבאו לבסוף א"כ לא שייך נשרפו חטיך לכך שפיר מעות קונות. מיהו במתני' גבי נכרי כיון דלמ"ד דבישראל מעות קונות נכרי קונה במשיכה א"כ האיך אמרינן דלאביי דלמפרע גובה משו"ה מותר בהנאה דהא אכתי קשה במאי קנה האי נכרי. וצ"ל בדוחק דמיירי דעשה באמת קנין משיכה ואפשר מה"ט נקט על חמצו וצ"ע:

שם בגמ' היכא דאקדיש לוה כו' כו"ע לא פליגי כו' פי' רש"י דאתי מלוה ופריק בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון. הגם דבגמ' דערכין דמייתי רש"י לא מפרש כן אלא ארישא בהקדיש נכסיו והי' עליו חוב ובזה י"ל דלא הי' כוונתו להקדיש מה שחייב לב"ח ולאשה. אבל בסיפא דהקדיש תשעים מנה וחובו הי' מאה מנה י"ל דלרבא כיון דחל הקדש שעה א' צריך פדיון מן הדין. דהא גם בהקדיש אילן עד שיקצץ פליגי בנדרים (כח) בר פדא ועולא אי הקדושה פקעה בכדי וכ"ש הכא דהי' עכ"פ ספק הקדש לעולם אם יסלקנו בדמים. ומה"ט נראה דלא מייתי הגמ' הכא הרישא רק הסיפא דמוסיף עוד דינר ע"ש בערכין. מיהו אפשר דס"ל לרש"י דהגמ' קאמר שם הטעם על הרישא משום דבסיפא לבר פדא לא תקשי אבל לדידן דקיי"ל כעולא דקדושת דמים פקעה בכדי ס"ל לרש"י דה"ה הכא א"צ פדיון מן הדין כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה