אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף ל.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף ל.

דף כט:

בגמ' ומי אמר רבא הכי והא"ר ר"ש קנסא קניס לכאורה קשה הלשון דאי לא הוי אמר רבא דר"ש קניס מי הוי ניחא הא טפי תיקשי דא"כ מה קאמר שלא בזמנו מותר בתערובת הא בעיני' נמי מותר ונ"ל דהו"א דשלא בזמנו דאמר רבא כולל נמי לפני זמנו דאסור לר"ש נמי מטעם תשביתו כמ"ש התוס' לעיל ומ"מ אינו במשהו דלא החמירו בו לאסור במשהו, מיהו זה לא יתכן אלא לשיטת הטור דשלא בזמנו דמותר היינו בנו"ט וגם ע"פ שיטת התוס' דלא ס"ל לרבא כל איסורין במינו במשהו אבל לפרש"י דכל איסורין במינו במשהו א"כ למה קודם זמנו במינו מותר בפרט לפירש"י דמותר דאמר רבא היינו אפי' כי יהיב טעמא תקשי אמאי לפני זמנו מותר. וכן קשה באמת דהא רש"י פי' לעיל לרב דגזר משום דאיכא כרת א"כ בזמנו דרב היינו דוקא תוך הפסח וממילא בזמנו דשמואל ור"י נמי תוך הפסח א"כ אמאי שלא בזמנו מתיר שמואל גם כי יהיב טעמא כדפירש"י לעיל והא אסור ככל איסורין:

שם בגמ' א"ר קדירות בפסח ישברו. יש לתמוה למה ישברו והלא יכול למכרם לעכו"ם. וגם בלשון הטור (סי' ת"נ) שכ' דאסור להשכיר כלים לעכו"ם לבשל בהם כו' כיון דאסורים בהנאה משמע קצת דגם החרס אסור בהנאה והוא ג"כ תימה. שוב מצאתי שהקשה שם הב"ח עליו וע"ש במג"א (ס"ק י"ב) שהאריך בזה]. ולקצת פוס' ביו"ד (סי' צ"ח) דגוף החרס נעשה נבילה הי' מקום לאסרו בהנאה אבל גם דעה זו תמוה. ובל"ז כאן א"א לומר כן דהא פרכינן ואמאי לשהינהו אחה"פ כו' ואי כנ"ל דהחרס נעשה נבילה ממילא לרב דלאחר זמנו אסור בהנאה ליתסר ג"כ החרס ומאי פריך אלא ודאי דהחרס מותר א"כ קשה כנ"ל למה ישברו. ולכאורה אפ"ל דלכך ישברו הואיל ויש בהן טעם חמץ וטעם כעיקר עוברין בב"י על הטעם המובלע בקדירה אי יש בו כזית וממילא י"ל ג"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דאי שהה שעה א' תוך הפסח קנסוהו לאסור כל הקדירה הואיל ועבר עליו בב"י אך מדפריך לישהינהו כו' ע"כ מוכח דאינו עבר בב"י. ובאמת צ"ע קצת לדעת הטור (בסי' תמ"ב) דבטעם כעיקר עובר בב"י א"כ ה"ה בטעם הבלוע בקדירה למה לא יהי' איסור ב"י. אח"כ ראיתי דהאחרונים פליגי בזה דהעו"ש פוסק כן לאסור אע"ג דאין שום ממש אלא פליטה בעלמא והח"י ופמ"ג חולקים [ועי' במג"א (רס"י תנ"א) מ"ש בשם הראב"ן להתיר. גם בחי' הרי"מ כאן מסיק להתיר]. ועי' בשו"ע הרב בקו"א (סי' תמ"ב) דמשמע מדבריו דהוי ספיקא דדינא א"כ צ"ע מאי פריך לשהינהו ומ"ט דשמואל דמתיר. אך י"ל דקאי היכא דנשתמשו בו מע"ל קודם פסח דנפגם הטעם וליכא ב"י אבל עכ"פ קשה למה ישברו לרב כנ"ל. ונראה דלהכי אמר ישברו לרבותא לפמ"ש רש"י דרב לטעמי' דנט"ל אסור ובתוס' הביאו דבגמ' מסופק רבא אי ס"ל לרב נט"ל אסור ע"ש ולכן פי' טעמא דרב משום דלכתחילה נט"ל אסור. ובאמת היכא דאין לו תקנה אלא בשבירה י"ל דחשיב דיעבד כמ"ש במנ"י (כלל פ"ה) בשם חכמי ווינעציא להתיר בכ"ח דלית לי' תקנתא בהגעלה ע"ש. לכך הוסיפו בתוס' טעם האיסור משום גזירה ע"ש דלכתחילה ממש ודאי נט"ל אסור מעיקר הדין כדפי' הפוס' ג"כ (כמ"ש בהגהת אשרי סוף ע"ז]. וא"כ י"ל דקמ"ל דאף במקום דליכא תקנה רק בשבירה מ"מ אסור מטעם דנט"ל אסור. דלא תימא דדוקא במקום דיש תקנה למכור לעכו"ם וכה"ג הוי כלכתחלה קמ"ל דישברו ג"כ כנ"ל. ובזה י"ל ג"כ לשון רש"י בסמוך ד"ה כר"ש ס"ל כדאמר לעיל. ותמוה למה נקט לעיל הלא קאמר הכא דלא ישברו (וממילא מוכח דס"ל דלאח"ז מותר כר"ש]. אבל לפמ"ש א"ש דהכא איכא מקום לפרש דדוקא לא ישברו קאמר והיינו במקום דאין לו תקנה משום דסומך על היתרא דנט"ל ג'"כ ולכך משהי להו ועביד בהו שלא במינן משום דחשוב כלכתחילה לענין מינו אבל במקום דמצי למכרן וא"צ שבירה י"ל דמחמיר להכי דייק לפרש מדס"ל לעיל כר"ש א"כ ע"כ בכל גווני שרי ואף לכתחילה ממש כנ"ל:

שם בגמ' ואמאי לשהינהו לאחה"פ ולעביד בהו שלא במינו. ותמוה כמ"ש התוס' דמנ"ל דאיכא ס' הלא אין במה שבקדירה ס' נגד הקדירה. ואמרתי לתרץ ומצאתי אח"כ באו"ז בפי' הפייט בשבת הגדול בשם ר' ברוך ז"ל שפי' כך דנהי דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו מ"מ ע"י הגעלה נשאר טעם פחות ור"ב הוסיף לפרש דיגעילנו הרבה פעמים עד שיהי' נשאר רק משהו ע"ש אך קשה א"כ למה אמרה תורה וכלי חרש וגו' ישבר הלא יש עצה הנ"ל להגעיל עד שיהי' רק משהו. והי' אפ"ל דר"ב לא כתב כן אלא דוקא בחמץ הואיל והוא עדיין היתר לא חל שם איסור על משהו כזו (דהוי טעם קלוש וכמו נ"ט בר נ"ט דהתירא דשרי. אבל בדבר איסור מודה דנשאר כל כך טעם שלא יחזור להתירו אבל אין לשונו משמע כן. ותו דגם בנותר נוכל להגעיל קודם שיחיל שם איסור ולמה הצריכו הכתוב שבירה. ולר"י דמין במינו במשהו י"ל דלבשל בהם מינו אמרה תורה ישבר אך לרבנן קשה. אכן מצאתי בחי' הרמב"ן וי"ל בליקוטים על פסחים שכתב ג"כ כדברי ר"ב הנ"ל והוסיף דבקדשים דישבר הוא מטעם שצריכין לבער המשהו ג"כ מכח לאו דבל תותירו ואה"נ דאי בשלו בו שנית אחר הגבלה לא מיתסר מ"מ הצריכו שבירה כדי שלא להותיר גם המשהו כנ"ל כוונת הרמב"ן וע"ש:

בתוס' ד"ה לשהינהו כו' דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו עד ס' כו' ולכאורה דבריהם תמוהין כי הועילו שלא יעשו כן לאכלו בעינא וגם אם יתערב בפחות מס' יהי' אסור. וכמו כל איסור תורה שאין קושיא מה הועילה תורה הלא יכולין לבטל שהרי זה רצון התורה שיהי' אסור אבל ע"י ביטול יהי' מותר וכמו כן י"ל באיסור של דבריהם, ונראה לע"ד כוונת התוס' דמה הועילו במה שאסרו לבטל לכתחילה וקנסוהו שאם יבטל לכתחילה יהי' אסור הלא מי שירצה לבטל יוסיף מיד ויבטל פעם ב' מיד כיון דהשתא אינו אלא איסור דרבנן וז"ש שאסרו עד ס' כוונתם במבטל במזיד כנלע"ד. ועי' בלשון הר"ן וצע"ג. וי"ל עוד דכוונתם על איסור דרבנן שהוא מטעם קנס כגון המבשל בשבת במזיד וכדומה מה הועילו כנ"ל. ובלשון התוס' שם בביצה משמע שכוונו גם הכא למ"ש שם מהא דאיתא בחולין (צ"ח:) לא תזלזל בשיעורא דרבנן ע"ש. ואף שהלשון דחוק מ"מ נראה כן עיקר:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה