שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כט.
בגמ' אמר ראב"י כו' פי' רש"י ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח והקשו בתוס' דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזלו נתחייב באחריותו הוי כשלו. וי"ל למ"ש התוס' בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל דבגזל ובא אחר ואכלו אחר יאוש פטור לשלם אף במקום דלא הוי שינוי רשות כגון שנתיאש אחר שבא ליד השני ע"ש דילפינן לה מקרא. א"כ משכחת כה"ג כגון שא' גזלו מעכו"ם ונתנו לישראל זה ואח"כ נתיאש העכו"ם ואכלו הישראל דפטור מאחריות כנ"ל:
ולכאורה יש לתמוה על קושית התוס' דאטו ע"י שנתנו לו העכו"ם נעשה שלו גם בלי קנין וא"כ שפיר י"ל שהעכו"ם נתנו לו כדי לאכלו והישראל מסתמא אינו חפץ לקנותו כיון דכשהוא שלו אסרה התורה ואוכלו בלי קנין ומנ"ל לתוס' דע"י אכילה קונה גם במכוין שלא יקנה. לכך נראה דס"ל להתוס' דגם לראב"י דוקא של עכו"ם מותר אבל כל שיצא מרשות העכו"ם כיון שנתנו לו לאכול אפי' אי לא יהי' נעשה שלו מ"מ אינו של אחרים ג"כ ואסור. אבל צ"ע דהא לענין בל יראה אינו עובר בשל הפקר. גם יש לעיין בקושית התוס' דהא ר"א אומר ב' דברים אין ברשותו של אדם אלא שעשאן הכ' כאילו הן ברשותו א"כ י"ל דרק בחמץ שלו מכבר נהי דכשבא זמן איסור נעשה אינו שלו שפיר עשאו הכ' כאילו לא יצא מרשותו אבל לקנות חמץ בפסח י"ל דלא שייך שם קנין כיון דאסור בהנאה כשיהי' שלו. מיהו קונה חמץ בפסח עובר בב"י וי"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא דהא קונהו ורוצה שיהי' שלו אבל במה שאינו רוצה לקנותו י"ל כנ"ל דאינו נעשה שלו. מיהו למ"ש לעיל א"ש (דמ"מ אינו של אחרים כנ"ל]:
שם בגמ' דאיתמר האוכל חמץ של נכרי כו'. לכאורה פליגי שלא אליבא דהלכתא כיון דקיי"ל כר"ש. וי"ל דהא דקיי"ל כר"ש [אע"ג דבעלמא קי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י] הוא משום דלרבא מתני' אתיא כר"ש והלכה כסתם משנה וא"כ בהא פליגי דלראב"י מתני' כר"י והלכה כר"י ולרבא דמתני' כר"ש הלכה כר"ש וקיי"ל כרבא דהדר בי' ראב"י:
שם בגמ' והדר בי' ראב"י מההיא כו'. לכאורה קשה דילמא מהך דמעילה הדר בי' דהא בפירושא דמתני' מוקי כר"י וגם באידך מימרא פליג עם רבא דלר"י אינו לוקה א"כ מוטב לבטל מאמר א' דראב"י מלבטל שני מאמרים. אם לא נדחוק דידע הגמ' דהך דמעילה אמר באחרונה. וצ"ל כיון דרבא פליג עמו טפי עדיף לומר דחזר והודה לרבא מדנימא דלבסוף נשאר חולק עם רבא [ועי' בצל"ח שהאריך בזה]:
שם בגמ' מאן י"א רנב"ה כו'. פי' רש"י יש טועין כו' ומבואר דס"ל לרש"י דאפי' לרנב"ה מ"מ חייבי כריתות שוגגין חייבין אבל בתוס' משמע בפשיטות דכמו דחייבי מיתות שוגגין פטורין ה"ה חייבי כריתות שוגגין לרנב"ה ומהתימא שלא הביאו כלל. דרש"י חולק בזה. והנה לכאורה הי' נראה טעמי' דר"י משום הך סברא דלרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה א"כ גלי קרא במיתה דחייב א"כ ה"ה בכרת כמו שהקשו התוס'. לכן ס"ל לרש"י דגלי קרא רק לענין שוגג ולא לענין מזיד וכ"כ במהרש"א. גם י"ל שיטת רש"י בפשיטות משום דלא מצינו פטור בשוגג אלא מדתנא דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה בין שוגג בין מזיד לחייב ה"ה מכה אדם לפטור ע"ש. והך היקשא במיתה כתי' ולא שכרת ומהיכי תיתי דנימא דכריתות שוגגין פטורין ודוקא מזיד נלמד מאסון אסון אבל לא שוגג. ואדרבה על התוס' יש לתמוה מנ"ל דחייבין כריתות שוגגין פטורין. ומיהו למאן דיליף דכרת פוטר מדאמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ע"ש בכתובות שפיר י"ל דאיתקש כרת למיתה לכל מילי אפי' לשוגג אבל רש"י מייתי הכא בפי' דרשא דאסון אסון ולהכי שוגג לא מיפטר כנ"ל ברור:
שם בגמ' מ"ד לא מעל קסבר אין פודין כו' קשה לי דמ"מ ראוי להקדש עצמו להסיק בו ולהבעיר במזבח וליקח הגחלים לקטורת או למדורת קיום האש דהא האיסור דשאור בל תקטירו לא שייך כדדרשינן בזבחים (ע"ז.) לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים איברא דלשון לשם עצים קשה קצת דמשמע דקרבן צריך דוקא עצים כדכתיב וערכו עצים. ונראה דלאו דוקא אמרו לשם עצים והכוונה לשם אש דיהי' במקום עצים דאש תוקד א"כ לאו דוקא ע"י עצים וה"ה דראוי לגחלי אש לקטורת א"כ עכ"פ שפיר מפסיד להקדש. ואולי פשיטא להגמ' דכל היכא דאין הקדש יכול לעשותו דמים לית בי' מעילה כיון דאינו קה"ג אלא קדושת דמים] אבל טעמא לא ידענא. עוד יש לעיין לפירש"י דמיירי בהזיד בחמץ א"כ כיון דזה האוכלו צריך לשלם דמיו להקדש אמאי לא מעל כיון דאפסיד ממונא להקדש באכילתו דאילו הי' יודע שהקדש הוא הי' פודהו דאטו משום דחשוד על חמץ חשוד נמי על גזל הקדש ושפיר ימעול. אכן לפי' התוס' דמיירי בשגג בחמץ י"ל דלא חשוב ממון כיון דאם הי' יודע מאיסור חמץ לא הי' אוכלו א"כ באמת אינו שוה כלום אבל לרש"י קשה כנ"ל [דאע"ג דלא שוה כלום לאחריני כיון שהוא חמץ. מ"מ לדידי' שאינו חושש באיסור חמץ הרי הוא שוה דמים]:
בתוס' ד"ה בדין הוא כו' חלקו על רש"י דבאכילה א"א להתיר דנעשה שלו. והנה לכאורה נפ"מ לענין מעשר שני למ"ד ממון גבוה הוא וכמו כן בלחמי תודה כיון דאינו שלו אלא משלחן גבוה קזכי לשתרי באכילה. אך לפ"ז קשה אדרבה איך ס"ד דראב"י לומר כן אליבא דר"י הא ר"י גופי' אמר לעיל פ"ק במשנה דב' חלות תודה פסולות היו מונחות כו' דמשום דמרובות היו בי"ג נפסלות בלינה. וגם מתוך כך הי' נשפך דמן כמ"ש שם התוס' ד"ה אלא ע"ש] ומוכח דס"ל דאין תודה נאכלת בפסח (דאי נאכלות הי' אפשר להביא תודה בפסח ולא היו מרובות בי"ג]. א"נ צריכין לומר לפירש"י דהיכא דהן שלו לאכילה שפיר בכלל שלך הוא דלענין בל יראה נמי אפי' גורם לממון כממון מכ"ש מה דהוי שלו לאכילה וא"כ הקשו התוס' שפיר. ובהכי נדחה נמי מ"ש לעיל ליישב לפירש"י דמיירי היכא דנתן לו העכו"ם ולא נתכוין לקנותו דמ"מ כיון דהוי שלו לאכילה עדיף מאילו חייב באחריותו. ונראה דלהכי נקט ראב"י שאור דאכילה משאור דראי' דלכאורה הוי מצי יליף מהיקשא דאכילת חמץ למצה דבמצה אמרינן לקמן (ל"ח.) דצריך להיות שלו ולהכי למ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא לא נפק בי' ידי מצה א"כ ה"ה חמץ של אחרים אין איסור, ולמ"ש א"ש דלפ"ז אפי' יהי' שלו לאכילה מ"מ יהי' מותר ובאמת הקישה התורה שאור דאכילה לראי' לענין זה דכל היכא שעובר עליו בב"י כגון באחריות או דהוי שלו לאכילה אסור באכילה ולחומרא מקשינן:
בא"ד ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תו"ז מותר היינו בהנאה. נראה כוונתם דהריב"א מודה לרש"י דעיקר הלימוד שלך א"א אוכל קאי גם אתוך זמנו אלא דלענין אכילה ליכא נפ"מ בהאי מיעוטא כיון דלא משכחת שלא יהי' שלו בשעת אכילה רק לענין הנאה איכא נפ"מ. מיהו קשה לי א"כ מנ"ל דאח"ז אינו כן דילמא גם לאחר הפסח כן הוא כל שנעשה שלו בשעת אכילה אסרה תורה. דמנ"ל דתלתה תורה האיסור לאח"ז בחמץ שיהי' תוך הפסח שלו הא גזה"כ הוא דשלך לא תאכל וכיון דחד קרא אתי לאסור לאח"ז י"ל כל שהוא עתה שלו אסרה תורה ובשלמא אי נימא דבתוך זמנו לא דרשינן כלל למעט מה שאינו שלך ואסור של אחרים גם בהנאה א"כ יש פנים לומר דמה דהקפידה תורה אח"ז לחלק בין שלך ובין של אחרים דהטעם הוא משום שהי' שלך תוך הפסח, אבל התוס' לא תפסו כן. ובאמת דבריהם מוכרחין דהא עיקר שלך בפסח קאי דומיא דשאור דראי' דכתיב גבי לא יראה דבפסח מיירי א"כ מנ"ל דתלוי הכל אי הי' שלו בפסח וצ"ע:
בד"ה אין פודין. הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דבקדושת דמים לא פליגי כו'. בס' פ"י מאריך לתמוה דמשנה מפורשת הוא בקדם מומן להקדישן דאם מתו יפדו וגם תמה למאי דמסקינן דלכו"ע אין פודין כו'. ואני לא מצאתי שיהי' הוכחה מפורשת דלכו"ע פודין דשפיר י"ל דמתני' דהתם ס"ל כמ"ד פודין רק מכח דבעי העמדה והערכה דמה"ט בקדושת הגוף אם מתו יקברו] בזה אמרו בקדושת דמים אם מתו יפדו משום דקדשי בדק הבית א"צ העמדה והערכה. אך להאי מ"ד התם דס"ל דקדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה בעי למימר התם דאה"נ דגם בנעשו טריפה אין פודין אף דיכול להיות העמדה והערכה רק מצד דאין פודין כו'. אלא דמשמע לתוס' מלשון הגמ' דשם דרק בהעמדה והערכה פליגי ולא לענין דאין פודין אבל אינו מפורש שם ע"ש, וגם מה דאמרינן הכא לכו"ע אין פודין קאי רק לפלוגתא דהכא דכולהו מצי ס"ל אין פודין אבל לדינא י"ל דקיי"ל דפודין. עוד נראה לפע"ד דראי' גמורה לא הוי דהתם בקדשים שמתו דתו ליכא בהו צורך הקדש ולקבורה אזלי לכך פודין אבל הכא דאית בהו צורך לאחר המועד למאי דקיי"ל כר"ש דאחה"פ מותר שפיר אין פודין. רק דמשמע לתוס' דאין סברא לחלק בהכי מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי נראה חילוק נכון דדוקא שלא לצורך לא התירו לפדותן כנ"ל:
בא"ד והא דאמר בהתערובת נתערבו כו' ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' י"ל קצת דיכול ישראל הקונה אותם להשהותן י"ב חודש ואם הטריפה תמות ואינך ישארו בחיים נימא דהם הכשירות ויוכל לאכלן. וכיון דיכול לבוא לאכילת אדם אף לכלבים רשאי להאכילן [בתוך י"ב חודש ועי' שם בחי' זבחים מ"ש בזה קצת באופן אחר]:
בד"ה אין פודין תימה לר"י כו' לכאורה יש לתמוה על תמיהתם דהא סוגיא דהגמ' הכא קאי לריה"ג דס"ל דמותר בהנאה בפסח כדפי' רש"י וכמ"ש במהרש"א דס"ל השתא דאע"ג דיכול ישראל להסיק בו מ"מ בכלל אין פודין לכלבים הוא. וכן הוא משמעות התוס' עצמם לקמן ד"ה דכו"ע דחידשו לבסוף דבקדושת דמים דמדרבנן הוא דאמרו דא"פ פודין לצורך היסק אבל השתא לא ס"ל כן א"כ מה זה שכתבו דיכולין לפדותו אחר שנעשה אפר (הא מ"מ הוא בכלל דא"פ לכלבים]. לכן נראה לע"ד דלשון לפדותו לאו דוקא וכוונת התוס' כפשוטו דשוה ממון הואיל לאחר שנעשה אפר חולין הוא ויכולין למכרו. והיינו כשיטת רב שמעי' לעיל (כ"ז:) דהא דאפר הקדש לעולם אסור הוא דוקא באותן שטעונין גניזה אבל שאר אפר הקדש מותר בהנאה. ואפי' להפוס' דלעיל דכל אפר הקדש לעולם אסור מ"מ הוא ודאי רק מדרבנן דהחמירו בו הואיל דהקדש אפי' באלף לא בטל ע"ש בגמ', א"כ שפיר פודין עכ"פ. ולפ"ז יש לפרש ג"כ לשון לפדותו שכ' התוס'. ולפ"ז נדחין דברי בעל פנ"י שהבין כוונת התוס' הואיל וחמץ בשריפה כו' והקשה דילמא אתיא כחכמים דאינו בשריפה ואפרן אסור. ולפע"ד נראה שאין כן כוונת התוס' בכאן [ודברי הפנ"י תמוהים דכיון דסוגיא דגמ' דהכא קאי אליבא דריה"ג דחב"פ מותר בהנאה אינו ענין לפלוגתא דר"י וחכמים. דבלאו הכי ליכא איסור הנאה משום חמץ אלא דקודם שנעשה אפר אינו שוה כלום משום דא"פ כו' כנ"ל]: