אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כח:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כח:

דף כח.

בגמ' בשעה שאינו בקום אכול מצה כו' פי' קודם זמנו. אבל בס' פ"י רצה לפרש דקאי נמי למעט לאחר זמנו דדוקא בתו"ז קאי קרא שישנו בקום אכול מצה וס"ל לר"ש דמצות מצה חובה כל הז' ימים ע"ש. וזה אינו דהא בגמ' קאמר להדיא דר"ש יליף לקובעו חובה בזה"ז מבערב תאכלו מצות ולשיטת הפנ"י עדיין איצטריך היקשא לקובעו חובה בזה"ז כל הז' ימים. והנה לשון הגמ' תמוה כמ"ש התוס'. וע"ד פלפול אמרתי לפרש דהנה קשה לי אמאי לא נימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא מטעם לא תאכל כל תועבה דכל שתיעבתי לך היא בלא תאכל כדאמרינן בחולין (קי"ד:) בבישול בב"ח ובצורם אוזן בכור (לפי' רש"י בחומש וכדאי' בספרי (פ' ראה) שהביאו התוס' בבכורות (ל"ד.) ד"ה ומי ע"ש]. ובזה הי' מיושב לשון המשנה כפשטא משום שנאמר לא יראה והוי תועבה. מיהו הא דלא רצו לפרש כן במתניתין י"ל משום דר"י ור"ש לא חילקו בין של ישראל לעכו"ם אבל גוף הטעם צ"ע ליישב מ"ש מכל הני דאסירי משום שתיעבתי לך. וא"כ י"ל סוגיא דגמ' הכא דר"י יליף דאיכא לאו אפי' על של עכו"ם ור"ש דחולק עליו מ"מ של ישראל הוי ס"ד דאסור מטעם תועבה להכי אתי היקשא דכל שאינו בקום אכול מצה כו' להתיר אפי' של ישראל לאפוקי מקרא דכל תועבה כנ"ל, אכן עיקר הקושיא מל"ת כל תועבה אינו מוכרח די"ל דדוקא כשנתקן לאכילה ע"י האיסור כמו בישול בב"ח או צורם אוזן שע"י האיסור זה הותר לצאת לחולין ע"י פדיון או שוחט בשבת בס"ד דגמ' שם [או בחורש בשו"ח וחוסם ודש לפי' רש"י שם דס"ד לאסור הזרעים והדישה] חשוב תועבה. אבל מה ששהה חמץ בביתו באיסור אין תועבה זו נעשה בגוף תיקון המאכל כנ"ל פשוט. ולתרץ קושית התוס' הנ"ל י"ל להפוס' החולקים על התוס' וס"ל דלר"ש אפי' איסור ליכא לפני זמנו ומקיים תשביתו גם בדרך אכילה י"ל דמההיא הקישא דהכא הוא דיליף. דבלא"ה ה"א סתם השבתה שלא כדרך הוא רק מכח היקש זה נלמד דליכא איסור כלל קודם שהגיע זמן מצות אכילת מצה (דלמעט לפ"ז מלאו ל"ל קרא וע"כ אתי למעט דאפי' עשה דתשביתו ליכא], גם י"ל דהא איכא קרא לר"י גם על אח"ז ונהי דר"ש מוקי לי' לרבות נתחמץ מחמת ד"א היינו דוקא השתא דממעט קודם זמנן מהיקשא אבל בל"ז הו"א לדרוש האי קרא לאסור לפני זמנן דלכו"ע לפני זמנו חמור מאח"ז דלר"ש ג"כ אסור עכ"פ

שם בגמ' נתחמץ מחמת ד"א מניין כו' ולכאורה קשה א"כ ליכתוב כל מחמצת ול"ל לא יאכל חמץ [דבלאו יתורא דקרא נוכל למילף נתחמץ מחמת ד"א כדאמרי' בסמוך אליבא דר"י] וי"ל למ"ש התוס' דבאמת נתחמץ ע"י שאור חמור טפי והא דאמרינן מחמת ד"א מנין פי' כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין א"כ י"ל דאי לא הוי כתי' רק מחמצת הו"א דוקא מחמת ד"א דהיינו שאור ולקולא כתי' מחמצת למעט נתחמץ ממילא להכי כתיב נמי חמץ כנ"ל אכן במהרש"א לקמן (מ"ג.) מבואר דלר"ש ילפינן נתחמץ מחמת ד"א מיתורא דקרא ע"ש]:

בתוס' ד"ה ר"ש כו' הא לבדה שורפין בשש כו' ואין לומר דישרף מדרבנן דאם מה"ת מותר עד הלילה למה יתקנו חכמים לשרוף בשש. ומוכח מדבריהם דמה"ת אסור באכילה ואע"ג דבהנאה שרי מ"מ גזרו חכמים לשורפו משום שמא יאכלנו. ואף דמדברי התוס' ריש פ"ק משמע דבא"ה לבד גזרו מה"ט [כמבואר להדיא במהרש"א שם] מ"מ כיון דגוף החמץ אסור בהנאה מיהא תוך הפסח הוסיפו לגזור ג"כ לשרוף קודם איסורו [אבל אם הי' מותר גם באכילה לא הי' להם לחכמים לגזור לשרוף כנ"ל] אך לריה"ג דסיימו התוס' דגם לדידי' אית לי' אור לארבעה עשר בודקין וכוונתם דאע"ג שמבטלו ואינו עובר בב"י מ"מ תיקנו לבער שמא יאכלנו ע"כ צ"ל דגם בדבר המותר בהנאה גזרו דלא כמ"ש לעיל ריש פ"ק. וצ"ל דדוקא בשאר איסורין המותרין בהנאה לא גזרו אבל בחמץ דלא בדילי מיני' והחמירה תורה לעבור עליו בב"י שוב אף אי מותר בהנאה ג"כ גזרו כנ"ל:

בא"ד וא"ת למה שורפין בשש לר"ש והרי יכול להסיקו מעט מעט עד הלילה. מאוד תמוה לי ע"ז דמ"מ מצות השבתה מוטל עליו מיד אחר שש רק דיכול להשביתו באופן שיהנה ממנו אבל למה יהי' מותר לבערו מעט מעט ולהשהות החמץ בביתו כדי להנות בו. וכמו דלמ"ד דאסור בהנאה א"ש לתוס' מה דא"י לשורפו בסוף היום וע"כ דמ"ע דתשביתו היא מיד אחר שש א"כ כמו כן לר"ש נהי דמותר בהנאה מ"מ צריך להשביתו מיד אחר שש, וגם לשיטת בעה"מ דלר"ש מותר באכילה ג"כ כל היום מ"מ מודה דאיסור שהי' יש מצד תשביתו וכמו כן י"ל לתוס' לענין הנאה. אך יש לדחוק לפרש דבריהם ז"ל דלר"י דלפני זמנו באכילה בלאו א"כ דרשא דאך חלק קאי לאסור שהי' דאכילה אסור בלאו. וכן לבעל המאור דלר"ש שרי באכילה ממילא דרשא דאך חלק קאי לשהי'. אבל לשיטת התוס' דרשא דאך חלק קאי לאסור האכילה וה"ק קרא דמשש לא יאכלו אלא ישביתנו שלא בדרך אכילה אבל שרי להשהותו עד הלילה. אבל לא זכיתי להבין למה להו כ"ז ואמאי לא נימא כנ"ל דאסור להשהותו ג"כ. וצ"ע גם לדינא דמדברי התוס' נראה דס"ל דלדידן דקיי"ל כר"ש אין איסור תורה במה ששוהא מלבער עד סוף היום. ובאמת יש לתמוה עוד על התוס' מנ"ל דלא ס"ל כדרשא דרבא לעיל בפ"ק מלא תשחט על חמץ כו' ועדיין החמץ קיים ע"ש. והרמב"ם (פ"ב מה' חו"מ ה"א) מביא ג"כ דרשא דרבא [וכן רש"י הביא דרשא דרבא בפ' בא ע"ש] וא"כ בנקל הי' אפשר לתרץ דלר"ש אסור להשהותו מדרשא דרבא. וגם אי לא ס"ל לתוס' הא דרבא (כמ"ש הב"ח (סי' תל"א) דרבא ס"ל דעובר בלאו משש ולמעלה ואביי ס"ל כר"ש ומשו"ה הביא הרי"ף דרשא דאביי ולא דרבא ע"ש]. מ"מ מוכח בסוגיא הנ"ל דרבא לא פליג עם אביי אלא במשמעות דורשין אבל לדינא לא פליג וכמו דלטעמא דרבא אסור מה"ת להשהותו מחצות היום ואילך כמו כן לאביי דאמר תרי קראי כתיבי כו' ג"כ אסור מה"ת להשהותו. ופי' ביום הראשון תשביתו הוא שמחויב מיד להשביתו וע"ז פרכינן ואימא מצפרא שיהי' חיוב השבתה בתחילת היום ומשני אך חלק כו'. וכ"כ במ"א (סי' תמ"ד ס"ק י"א) דבעיו"ט עובר בעשה דתשביתו בכל שעה שמעכבו אחר חצות ומשהא שריפתו (ולא דמי למצות מילה דכל היום זמנו כמ"ש בשו"ת הרי"מ (סי' ו') ע"ש וכ"מ במרדכי לעיל פ"ק (סי' תקל"ג) ולא כמ"ש הצל"ח לעיל (ו':) דמ"ט דתשביתו דמי למ"ע דמילה דכל היום זמנו ע"ש] ולשיטת התוס' מוכרחין לפרש כל הסוגיא דפ"ק לענין אכילה ולא לאיסור שהי' ואין משמעות הגמ' כן לפע"ד (וכ"מ שם מלשון הרא"ש כמ"ש הפנ"י שם להוכיח דסוגיא דהתם קאי לענין ביעור ע"ש]. וגם א"י בבירור אי כן הי' דעת התוס' דא"כ מה שהוסיפו הכא דצ"ל דמשמע לר"ש השבתה שלא כדרך אכילה כו' הי' להם לפרש כן בסוגיא דפ"ק בהא דקאמר דלכו"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור משום תשביתו. ואם הם פירשו סוגיא דהתם לענין אכילה ע"כ צריכין לפרש כן התם ולמה כתבו כן כאן אליבא דר"ש דוקא ע"כ צ"ע להבין כוונתם בזה:

בד"ה וחד כו' וא"ת ולחזקי' מנ"ל א"ה לפ"ז דלא יאכל מסברא מוקמינן לתוך זמנו. ואע"ג דלקמן משמע דלא יאכל קאי אלאחר זמנו מדקאמר דלראב"י הוי לי' לומר במתני' משום שנאמר לא יאכל חמץ ע"ש מ"מ סוברין התוס' דטעמא בעי ודוקא לתירוצם דלא נחלק ביניהם לכך מוקמינן לא יאכל אלאח"ז אבל קושיתם הי' דאין להחמיר לאסור בהנאה אלא בתוך זמנו ומה"ט אית לן למימר דלא יאכל קאי אתוך זמנו. אמנם לע"ד אפ"ל דהא בסמוך פרכינן לר"י מנ"ל הא דפסח מצרים א"ח נוהג אלא יום א' ומשני מדסמיך לי' היום וזה דבר פלא דמ"מ כיון שנאמר לא יאכל בפסח מצרים וסמיך לי' היום דפי' לא יאכל. הוא על יום א' א"כ מנ"ל שאר ימים וא"כ לא סגי האי קרא לא לשום א' מהזמנים. ולכך צ"ל לע"ד דקאי אלאחר זמנו ולמימר דבפסח מצרים ג"כ דלא הי' אסור אלא יום א' בלבד מ"מ החמץ שהי' ביום א' הי' אסור לעולם דכך לי יום א' בפסח מצרים כמו ז' ימים בפסח דורות לר"י דאסור לעולם. אלא דאחר יום א' הי' מותר חמץ חדש שנתחמץ אח"כ וא"כ י"ל שפיר דלא יאכל עיקרו קאי אלאחר זמנו וסמיך לי' היום למימר דבפסח מצרים א"ח נוהג אלא יום א' וממילא גם אח"כ אסור כנ"ל. וא"כ מוכרחין לאוקמא לא יאכל על אח"ז ומוכח הנאה תוך זמנו מכח כש"כ כנ"ל. ומה שלא הקשו התוס' גם בלאח"ז נראה דלאח"ז פשיטא להו דדינו שוה לתוך זמנו דלא נחלק ביניהם ואמרינן טעם האוסרין שעדיין יש איסור הקודם אבל לפני זמנו דעדיין לא נאסר י"ל דיש לו דין אחר כנ"ל:

בא"ד ואור"י כו' לא נחלק ביניהם. עי' במהרש"א שהקשה דא"כ כרת נמי ליחייב כמ"ש התוס' לעיל (כ"ג) ד"ה מאי גבי נוקשה]. וי"ל קצת דהכא כיון דאין מפורש בקרא דלא יאכל דאיירי תו"ז נהי דאי דינייהו חלוקים וחד מהני קראי משמע נמי איסור הנאה מוקמינן החמור על תו"ז מ"מ כיון דסתמא הם ולא ידעינן הי מינייהו קאי לתו"ז אין לחלק ביניהם. אבל התם גבי נוקשה כיון דאיכא ריבוי מפורש דנוקשה בלאו בקרא דמחמצת ובקרא דכרת ליכא ריבוי על נוקשה רק דנימא דנוקשה יש לדמותו לחמץ גמור שפיר הקשו התוס' דא"כ כרת נמי ליחייב כנ"ל:

ובעיקר קושית התוס' דהכא י"ל קצת למ"ש התוס' לעיל (כ"ז:) ד"ה מה נותר דלר"י דיליף דחמץ בשריפה מנותר גם איסור הנאה גופא יש ללמוד במה מצינו מנותר כיון דשוה לכרת ולבל תותירו ע"ש א"כ י"ל דלא יאכל אין צריך לתוך זמנו כיון דמוכח מנותר ומוקמינן ללפני זמנו. וגם למ"ש לעיל די"ל דצריך לא יאכל לאפוקי מדרשא דריה"ג דדריש שלך תהא מ"מ למ"ש מהרש"א בסוגיא דערלים דאין לדרוש הכתוב רק בשביל שלא נטעה א"כ עכשיו דכתיב לא יאכל דמשמע איסור הנאה ע"כ לך קאי למעט של אחרים בשאור ובחמץ וא"כ שוב מוכח מנותר וממילא מוקמינן קרא דלא יאכל ללפני זמנו ע"ש. עוד י"ל דהא דאמרינן אתאן לת"ק אינו לשון הברייתא אלא הגמ' מפרש לה ואפ"ל דהיינו אליבא דר"א אבל חזקי' י"ל דפי' דקאי לר"ש ובמועד ולאפוקי מרוה"ג אבל קודם זמנו באמת מותר בהנאה אפי' לר"י [וכ"נ מדברי הרא"מ שהביא הכ"מ (פ"א מה' חו"מ ה"ב). ולהנ"ל מיושב מ"ש השעה"מ שם ע"ד הרא"ם. אך עדיין קשה דא"כ אמאי לא אמרי' לעיל דא"ב בין חזקי' לר"א חמץ לפ"ז אליבא דר"י כמ"ש השעה"מ שם והניח בצ"ע]:

בד"ה ואידך כו' תימה לראב"י כו' דלא ככל התנאים. תמהני על דבריהם דשפיר מצי סבר ראב"י כר"ש וכמו דאמרינן הכא אליבא דר"י דהיקשא לקובעו חובה ובערב אתי לטמא וד"ר כמו כן מצי סבר ראב"י בדר"ש דבערב איצטריך לטמא ושהי' בדרך רחוקה וכיון דלר"ש צריך היקשא למעט לפני זמנו ממילא ליכא קרא לחיוב בזה"ז. ובודאי סוגיא דהכא אינו אליבא דראב"י אבל מ"ש התוס' שריא דלא ככל התנאים תמוה:

בד"ה כל ערל תימה כו' וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח ועשה תשובה כו' וכ"כ ג"כ התוס' לקמן (ק"כ.) ע"ש. ויש לתמוה על תמיהתם כיון דס"ד הוי דמצה אינו מצוה בפ"ע בלי פסח א"כ שפיר הו"א דבן נכר שלא הביא פסח שאינו אוכל פסח אין מצווה כלל באכילת מצה ומה בכך דמחויב בכל המצות. ודאי מה דאינו עושה פסח רשע הוא אבל מצות מצה לית בי' [ונפ"מ דאפי' עשה תשובה אחר שעבר זמן שחיטת הפסח אינו מחויב באכילת מצה] קמ"ל דמחויב במצה. ומה הרויחו תוס' בתירוצם דמיירי כגון שהביא פסח ומיפסל מטעם שלא למנויו דגם אם לא הביא פסח כלל הכל חד הוא דאע"ג דלית בי' מצות פסח מ"מ חיובא דמצה איכא וצ"ע בכוונתם:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה