שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כח.
בגמ' אשם תלוי וחטאת העוף כו' פי' רש"י דפליגי כשאירע בו פסול או נותר אבל התם במשנה לא משמע מידי דאיירי הכי. וע"ש בפירש"י וברמב"ם ורע"ב דמפרשין פלוגתא דחכמים ור"י באשם שנודע לו אח"כ שלא חטא. וצ"ל דס"ל להגמ' דפליגי נמי היכא דנעשה נותר דדרשא דתו"כ כי קודש הוא דכתיב בנותר דמייתי התוס' משמע כן. מיהו בחטאת עוף קשה טפי כיון דספק הוא ואי באמת חייבת חטאת ודאי הוא. למה לא יהי' בשריפה ככל ס' תורה דאזלינן לחומרא. בשלמא באשם י"ל דאית בי' דין אחר משאר ספק כיון דאינו בא אלא להגן ולתלות עד שיוודע לו שחטא ויביא חטאת]. ואפשר דמה"ט דייק רש"י ד"ה ואתה אומר בקבורה לפרש דאאשם תלוי קאי כו' משום דבחטאת עוף אי הוי נותר לכו"ע הוא בשריפה מטעם הספק כנ"ל. ובאמת הא דאר"י יטילנה לאמה נראה לפרש דנימוח קודם שנעשה נותר דעכ"פ לעשות נותר בידים י"ל דאסור דילמא חטאת היא ועובר בבל תותירו אבל לרבנן דאמרי ישרף י"ל דקודם שנעשה נותר נמי ישרוף כיון דאינו ראוי לאכילה. אך למ"ד דתרומה תלוי' נמי אסור לאבד בידים צ"ע אי רשאי כאן לשרוף מספק קודם שנעשה נותר]. וע"כ צ"ל דמיירי באופן שיהי' נימוח קודם שיבוא לידי נותר וצ"ע בביאור כוונת הגמ' ורש"י דהכא:
שם בגמ' מפרר וזורה לרוח כו' אבל מטיל לים בעיני' כו' רש"י פי' הטעם דצריך פירור שלא ימצאנו ויאכלנו. אבל הוא חשש רחוק בפרט בנהמא ודאי ניכר שהוא חמץ ותו דא"כ בים המלח מ"ט דר"י דבעי פירור ולולי דבריו הי' נראה לפרש הטעם דכיון דיכול לבוא לידי אדם לא מיקרי ביעור מן העולם ולכך צריך פירור שלא ישאר בו ממש:
בתוס' ד"ה א"ל הקשו דלרבנן למה לא ילפי חמץ מנותר שהוא בשריפה במה מצינו וי"ל משום דכמו דר"י דורש כי קודש למעט הנך חטאת עוף ואשם כן י"ל לחכמים דס"ל דהם בשריפה דממעטין חמץ בפסח וגם טפי מסתבר למידרש כן כפשטא דקרא כי קודש דדוקא קודש בשריפה וכעין זה כ' הרא"ש ע"ש. אכן למ"ש בתו"כ (פ' צו) דרבנן דרשי למעט קדשים שהפילו אי אפ"ל כן] ובספ"י רצה ליישב דלדידן איכא למיפרך מה לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ לר' יהודה דאחר זמנו בלאו. ואין זה נכון דא"כ גם לר"י איכא למיפרך דמה לנותר דלעולם בשריפה אבל חמץ גם לר"י דלאחר זמנו בלאו מ"מ להשהותו אחר זמנו ליכא איסור: