אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כז:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כז:

דף כז.

בגמ' בעא מיני' רמב"ח כו'. עי' במהרש"ל שהקשה כיון דאפר הקדש לעולם אסור א"כ לכו"ע הפת אסור דל"ש להתיר משום דאין שבח עצים דטעם ההיתר הוא משום דהנאה בא אחר ביעורו וכיון דגם האפר אסור מה בכך דהא גם אחר ביעורו אסור. ומהרש"א ז"ל תי' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' הא דאפר הקדש לעולם אסור ע"ש. נ' מדבריהם ז"ל דלמסקנא אסור אפר הקדש והא דתי' ר"ש באותן שטעונין גניזה היינו ליישב שלא מעל בו עדיין אבל מודה דבכל אפר כשלא הי' מעילה כגון במזיד וכדומה לעולם אסור, ולע"ד נראה דלשינויא דר' שמעי' בטל כל הדין דאפר הקדש לעולם אסור ומפרש דאין אפר הקדש אסור כלל רק באותם שטעונין גניזה ומטעם גזה"כ אבל אפר הקדש בעלמא שפיר מותר כנלע"ד ברור. וכ"מ מדברי הברטנורא בסוף תמורה וברמב"ם (פי"ט מה' פסוה"מ ה' י"ג) דכל אפר הקדש מותר לבד דשן המזבח והמנורה כנ"ל וצ"ע על הג' הנ"ל. ובעיקר קושייתם נראה לע"ד דאפי' אי האפר אסור מ"מ זה מצד גוף האפר אבל הפת הנאפה מכח] החום דבא ממעט עץ הנשרף וזה כבר כלה שפיר י"ל דמותר]. וקצרתי בזה לאשר מצאתי שגם בס' פ"י כ' כן ומדמי לה לאבוקה כנגדו ע"ש שהאריך בזה ועיקר התירוץ כמ"ש בקצרה. אך גם מדבריו נראה דבדין אפר הקדש סובר דאסור והנלע"ד כתבתי:

שוב נתישבתי היטב בדין הנ"ל לאשר גם הרמב"ם השמיט שינויא דרמב"ח דאפר הקדש בנפל דליקה מאלי' אסור והי' נראה כמ"ש מקודם דר"ש פליג על רמב"ח. וגם מדברי מהרש"ל ומהרש"א אין ראי' לומר דלא פליג ר"ש דאינהו קאי אהא דבעי רמב"ח וכיון דהוא עצמו משני בנפל דליקה ע"כ ס"ל דאפר הקדש אסור ולדידי' שפיר הקשו. ולזה העירני א' מחבירי לכן עיינתי לברר הדין בס"ד. ונראה דלא פליגי כלל לדינא דלכאורה קשה עוד מה פריך הלא משכחת אפר הקדש של המזבח אחר הרמת הדשן דנשלך לחוץ ולא הי' בו מעילה וגם למה הוצרך ר"ש לפרש באותן שטעונין גניזה אכן באמת מבואר במעילה (פ"ב) ובכמה דוכתי דאחר שנעשה מצותו אין מועלין וליכא מעילה באפר של מזבח אחר שהוציאו לבית הדשן לכו"ע ע"ש [במעילה (ט'. בפלוגתא דרב ור"י בנהנה מאפר שע"ג תפוח דמשמע דלאחר הוצאת הדשן לכו"ע ליכא מעילה. ודברי הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מה' תו"מ ה' י"ג) תמוהים וכן מ"ש הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס צ"ע], וא"כ כוונת הקושיא הכא דהא דקתני דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ מיירי ע"י היסק הדיוט דבהיסק מזבח כבר נעשה מצותו ומשני רמב"ח בנפל דליקה מאלי' ור"ש משני שנעשה אפר על המזבח רק באותן שטעונין גנזיזה. והנה סוגיא זו עצמו מייתי הגמ' בסוף תמורה אמתניתין דכל הנקברין לא ישרפו משום דנשרפין אפרן מותר מקשי עלה מנשרפין דהקדש אפרן מותר והתנן כו' חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני נמי רמב"ח ור"ש כמו הכא. ופי' הגמ' התם נמי כמ"ש דקשיא לי' כיון דחשיב במתני' נשרפין דהקדש שמצותן בשריפה ועלה קתני דכל הנשרפין אפרן מותר א"כ היכי משכחת אפר הקדש דאסור ואי נעשה אפר ע"י הדיוט הא מעל ונפק לחולין ומשני כמו הכא. ולכך לא מקשו התם על עצי אשירה משום דע"ז לא מייתי התנא התם במתני' מה"ט גופי' הואיל ומצותו בשריפה ואעפ"כ אפרו אסור מגזה"כ דלא ידבק בידך. ולא תנא התם אלא הנך דבשריפה ואפרן מותר לכך פריך על הקדש ואמר ונשרפין דהקדש אפרן מותר כו' ע"ש פי' בהנך דמצותן בשריפה. אבל הני דאין נשרפין במצוה רק ע"י שנפלה דליקה או בעצי שלמים באופן דלא הי' מעילה וגם לא נעשה מצותו פשיטא דאסור וליכא מחלוקת בזה דמאיזה טעם יהי' מותר. דלא מצינו אפר מותר רק היכא דמצותן בשריפה הואיל ונעשו מצותן. ולכן שנינו שם במשנה קדשים שהפילה שליא תקבר משום דאין מצותו בשריפה ואיסור הנאה דהקדש איכא גם על האפר לכך תקבר וממילא אי אפ"ל דפליג ר"ש ע"ז. ומה"ט נראה שלא הוצרך הרמב"ם להביא הא דנפלה דליקה מאלי' דאפרה אסור הואיל ומביא הדין דקדשים שהפילה תקבר [דממילא משמע דאם נשרף שלא כמצותו אפרן אסור] כנ"ל, כללו של דבר דליכא היתר באפר הקדש אלא היכא דנעשה מצותו או נעשה בו מעילה אלא דנראה דוחק לר"ש לאוקמא בנפל דליקה מאלי' משו"ה מוקי באותן שטעונים גניזה אבל הדין אמת לכו"ע כנ"ל ברור ופשוט, וא"כ דברי הג' הנ"ל אמת לדינא ג"כ:

אך לדבריהם קשה להבין מה דשני רבא דאסור מטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל מה ענין זה לזה כיון דהנאה באה אחר הכילוי אפי' משהו ליכא. וגם יש לדקדק מה דמיבעיא לי' אליבא דרבנן והלא אף לדידן דיש שבח עצים בפת שייך למיבעי בגחלים לוחשות או בעוממות למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. וגם קשה על הרמב"ם דהשמיט האי דינא דבהקדש אפי' בגחלים עוממות אסור. לכן נראה מכאן סייעתא לשיטה שכתבתי לעיל בטעמא דרבנן דמתירין באבוקה כנגדו מטעם דאין שבח עצים בפת היינו משום דעיקר הפת היתר הוא, ולהכי בהקדש דהוי במשהו י"ל דחלק משהו יש בתיקון הפת ולהכי אסור טפי. אבל לדידן בגחלים לוחשות דכל ההיתר הוא מטעם דהנאה בא אחר הכילוי שפיר מותר אפי' בהקדש ולהכי השמיט הרמב"ם האי דינא:

שם בגמ' וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין והתניא כו' אפר הקדש לעולם אסור. נראה לפרש דודאי ידע המקשן דבכל הנאה שנהנה מהקדש נפיק לחולין אלא דס"ל דבהנאת היסק כיון דהנאה זו בא אחר הכילוי ותו לית בי' מששא שיצא לחולין כמו בחילול דלא שייך רק בהקדש בעינא. וס"ל לפרש הא דקתני בברייתא דאפר הקדש לעולם אסור דלכאורה אין מובן מאי קמ"ל בזה אטו הקדש מהנשרפין? הוא שיהי' אפרו מותר ומאי קמ"ל התנא. להכי מפרש לה המקשן דקמ"ל דל"ד לכל הקדש דע"י הנאה נפיק לחולין אבל אפר של המסיק בו אע"ג דמעל אפרו אסור דבמעילה כזו לא נפקא לחולין. ובאמת קצת קשה לרמב"ח דמשני דמיירי בנפלה דליקה מאלי' מה קמ"ל הברייתא הא לאו מהנשרפין הוא שיהא אפרו מותר. עוד קשה אמאי לא משני דמיירי בהסיקו חש"ו ונכרים דאינם בני מעילה (כמ"ש התוס' במעילה (כ"א.) ד"ה לא דלפי שהחש"ו אינם בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין ע"ש. ומשמע מדבריהם דאין כח לחש"ו להוציא הקדש לחולין אפי' ע"י הנאה]. גם המ"ל כגון שהוסק התנור לצורך הקדש ללחם הפנים ובא הדיוט ואפה בו פת חולין. אך לפי' מהרש"ל דהכא איירי דוקא בתנור חדש א"ש דלא משני הכי:

שם בגמ' תניא כו' ומה נותר שאינו בבל יראה כו'. לכאורה יש להקשות כיון דהנשרפין אפרן מותר א"כ י"ל דהוי חומרא דאתי לידי קולא וחמץ דחמור י"ל דלא הוי בשריפה דיהי' גם אפרו אסור, (וכן הקשה השאג"א (סי' פ"ז) דהו"ל לרבנן להקשות דהוי תחילתו להחמיר וסופו להקל מטעם הנ"ל] והנה הג' רעק"א ז"ל באו"ח (סי' תמ"ה) כ' דאפי' אי אין חמץ בשריפה אפרן מותר מטעם דעכ"פ מצוה לבערו ושייך שפיר להתיר משום דנעשה מצותו ע"ש. ולכאורה דבריו נכונים מיהו לעיל ריש פרקין בגמ' ותוס' משמע דאי אינו בשריפה אפרו אסור. והטעם נראה לע"ד דהא דנשרפין אפרן מותר דוקא היכא דהשריפה הוא מטעם איסור אכילה שבו כמו ערלה וכה"כ דדרשי' פן תוקד אש וה"ה נותר וחמץ לר"י דיליף מנותר דמשום האיסור צריך שריפה. אבל מה דצריך לבער החמץ מטעם תשביתו ובל יראה זה ענין בפ"ע הוא ולא שייך לומר נעשה מצותו לגבי איסור אכילה והנאה שבו דזה עדיין נשאר גם על האפר. רק היכא דצותה תורה לשרפו מטעם האיסור אכילה ממילא בשריפתו נגמר מצות איסור שלו כצ"ל. ולענין מה שהקשיתי כאן צ"ל כיון דעיקר הדין דבשריפה חומרא הוא הגם דנמשך אח"כ קולא שייך בי' דין קל וחומר כיון דלענין הביעור גופא חומרא הוא וכעין מ"ש התוס' בזבחים (י"ב:) ד"ה ב"ע ע"ש]:

בתוס' ד"ה מכלל כו' וא"ת כו' הא דלא הקשו כן לעיל בתחילת הסוגיא למ"ש התוס' שם ד"ה חדש טעמא דחכמים המתירין מפני שהשלהבת בא מן הגחלת ע"ש והו"ל להקשות התם כן. י"ל משום דהמ"ל דבעצים דמשחן מודים רבנן דשלהבת בא מן הבעין רק הכא כיון דהוצרך לתרץ בשרשיפא מוכח דבכל עצים ס"ל לרבנן דשלהבת בא מגחלת וכן מבואר בדבריהם בב"ק פ' הגוזל. ומ"ש התוס' אח"כ דלרבי עצים דלא משחן נמי הו"ל למיסר דלכאורה י"ל דמשו"ה הקשו בגמ' מעצים דמשחן משום דבעי להקשות גם לחכמים רק כוונתם הוא להקשות למסקנת הגמ' התם דמשני דסתם עצים להסקה עומדין ולרבי אכתי קשה ואהא תירצו התוס' הואיל דרוב הנאה הוא אחר הכילוי ואזלינן גם בתר הרוב כדמשני התם. ע"ש בגמ' בסוכה ותבין:

ומה שהניחו בתימא נלע"ד ליישב דכוונת הגמ' התם הוא דצריך להיות דומיא דאכילה הנאתן וביעורן שוה כלומר כפי שהולך ונכלה ניתוסף הנאתו כמו אכילה והדלקת השמן מה שנכלה יותר נהנה יותר וכמו כן עצים דמשחן. אבל גחלים לוחשות אף אי נימא דהוי כאבוקה הואיל ויש בהן עוד לחלוחית העצים מ"מ אין הנאתו הולך ובא ע"י הכילוי אדרבה כל מה שהולך ונכלה יותר מתמעט החום תמיד ואינו מוסיף חום אחר שנעשה גחלים רק הולך ונכבה אך בעוד דולק בכל מה שהולך ונכלה ניתוסף הנאתו כנלע"ד:

בד"ה אין כו' דסתם לן תנא כוותי' בפ"ב דתמורה כו' הא דלא מייתי ראי' מכמה סתמי דמתני' דשיאור ישרף לקמן (מ"ח:) ושורפין כל שש דלעיל (י"א:) כמ"ש הבעה"מ לעיל בפ"ק ולקמן פ"ג במתני' די"ד שחל להיות בשבת דר"מ ס"ל ג"כ כר"י דאב"ח אלא שריפה מדאמר ושורפין בתחלת שש ע"ש]. נראה די"ל דמדרבנן לכו"ע בשריפה דלא פליגי אלא בפי' תשביתו דקרא אי ילפינן מנותר דבשריפה ויהי' אפרו מותר אבל מצד תקנת חכמים משום דילמא אתי למיכל מיני' [כמ"ש רש"י בתמורה דמה"ט הנשרפין לא יקברו וגם במפרר וזורה לרוח יש לחוש להכי] י"ל דלכו"ע בעי שריפה. דאע"ג דכל הנקברין לא ישרפו מ"מ בחמץ נראה דמותר לשרוף כדאיתא במשנה אף מפרר והטעם נראה דלא גזרו הכא דילמא אתי ליהנות מאפרו כיון דרוב בני אדם שורפין קודם זמן איסור ואז מותר ליהנות מאפרו כמו חרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאח"ז. רק לפעמים דמשכח בביתו חמץ אח"כ והא הוי מידי דלא שכיח ולא גזרו וממילא י"ל דמדרבנן מצוה בשריפה רק בתמורה אמרי' בהדיא בגמ' עלה דהאי מתני' דסתם לן תנא כר"י ע"ש. ומה"ט נראה דל"ק ג"כ הא אין סדר למשנה בתרי מסכתי משום דמלשון הגמ' שם משמע דבא לפסוק הלכה כר"י ע"ש [וכ"כ באו"ז (ה"פ סי' רמ"ד) דאי לאו דקמ"ל דהכי הלכתא מאי קמ"ל אטו לא ידענא דמתני' כר"י ע"ש]:

בא"ד וא"ת כו' ולפע"ד נ"ל דהנה רש"י כתב ואע"ג דאחר זמן איסורו השבתתו בכ"ד מ"מ נ"מ ביוצא בשיירא ע"ש. ובאמת צ"ע להבין לשיטת רש"י דאחר זמנו השבתתו בכ"ד דהי' נראה הטעם כדי שלא ישהה החמץ בביתו א"כ ה"ה ביוצא בשיירא דיודע דישאר החמץ בביתו בפסח יהי' ג"כ השבתתו בכ"ד וע"כ צ"ל דהי' לרש"י טעם אחר. אבל לולי פירש"י הי' נראה דאה"נ דמה"ט ס"ל לר"י דאח"ז השבתתו בכ"ד שלא יהי' סופו להקל. ובהא פליגי דחכמים סברי כיון דע"כ לא מצי למילף להשוותו לנותר שוב אינו ק"ו כלל ור"י ס"ל דמה דמצינו למילף ילפינן והיינו דוקא בגווני דחמץ די"ל דקודם זמנו דבל יראה ליכא רק מ"ע דתשביתו ע"ז דמיא לנותר אבל בזמן דאיכא בל יראה ל"ד לנותר והשבתתו בכ"ד. משא"כ בסוכה אי יהי' דעת התורה דמצותה בד' מינים אין טעם לומר דאם אין לו ד' מינים יעשה סוכה ממינים אחרים דבדאורייתא לא שייך לחלק בין יש לו לאין לו ולכך לא ס"ל התם כר"י כנ"ל:

בד"ה מה נותר כו' וא"ת לעיל היכי יליף כו'. דבריהם צריכין ביאור דלעיל קאי הסוגיא למ"ד דלא יאכל לא משמע א"ה ובא ללמד א"ה על חמץ ושור הנסקל באם אינו ענין ומסיק עלה אי מה נותר בשריפה כו' ת"ל והנותר כו' ואין ד"א בשריפה ע"ש א"כ ע"כ ההיא סוגיא דלעיל אתיא דלא כר"י דר"י ס"ל חמץ בשריפה. וא"כ אם הי' קושית התוס' דמנ"ל לרבות שוה"נ לאיסור הנאה נוקי קרא לחמץ בלבד דחמור משום דהוא בבל תותירו מה תירצו ע"ז דבחמץ ל"צ קרא דאיכא מה מצינו הא חכמים לא ס"ל האי מה מצינו. וגם אם נדחוק לתרץ זאת ע"פ מ"ש התוס' לקמן ד"ה אמרו דהא דלא ס"ל לחכמים כר"י הוא משום מיעוט דהנותר א"כ י"ל דלענין איסור הנאה גם חכמים מודין לההיא מה מצינו, מ"מ נראה דז"א דלדידן דאין חמץ בשריפה פשיטא דליכא למילף במה מצינו דהא איכא למיפרך מה לנותר שכן בשריפה. ונראה דע"כ כוונתם הוא להקשות אליבא דר"י וס"ל דסוגיא דלעיל אתיא לכו"ע אפי' אליבא דר"י ומה דמסיק אי מה נותר בשריפה אף כל היינו שוה"נ בלבד אתי למעוטי אבל חמץ באמת הוא בשריפה. ולפ"ז פי' קושית התוס' הוא כך דנוקי קרא באם אין ענין דקאי על חמץ להיות ג"כ בשריפה והמיעוט דהנותר יהי' על כל איסורין ועל שוה"נ דאינן באיסור הנאה כלל ושריפה ואיסור הנאה חדא מילתא הוא ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה