אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כז.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כז.

דף כו:

בגמ' וממאי כו' וקשה אי מיירי בלא קדם וסילק ומ"מ חשוב זוז"ג אפי' נפל היתר לבסוף א"כ אמאי בנפל איסור לבסוף אסור הא נמי הוי זוז"ג. וצ"ל דגורם אחרון חשוב לי' עיקר וצ"ע הטעם:

שם בגמ' אלא ר"א דעצי אשירה כו' לכאורה נראה דמסתמא אין דברי אביי נדחין והא דמוקי לה אביי בקדם וסילקו הוא משום הך ר"א דעצי אשרה דמוכח דס"ל דזוז"ג אסור. מיהו קשה לי מאי ראי' מר"א דעצי אשירה כיון דר"א ס"ל יש פדיון לא"ה ע"י השלכת הנאה לים המלח ממילא לא שייך כלל היתר דזה וזה גורם. אבל לדידן דאין פדיון נמצא דנאסר ההיתר משום האיסור ובזה שפיר אמרינן דזוז"ג שרי משא"כ לר"א דמהני השלכה לא נאסר רק חלק האיסור. ומ"מ שינויא דגמ' א"ש גם בהך דערלה דפת אסורה כיון דלר"א גם שם מהני השלכת הנאה ואסור עד שישליך דמי אפי'. אבל אביי דלמד מהך דעצי אשירה גם על מחמץ דתרומה דשם נאסר באכילה ולא שייך פדיון קשה שפיר כנ"ל דילמא ר"א מודה בהא דזוז"ג שרי, מיהו למסקנא דמייתי הגמ' וכן הי' ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה י"ל דכולל גם איסורי אכילה ומזה דייק אביי שפיר. אכן לע"ד צ"ע אם הגירסא וכן הי' ר"א אוסר נכונה דהא בהך מתני' דע"ז ר"א מקיל יותר מת"ק ומתיר ע"י הולכת הנאה לים המלח. א"כ הי' נראה דט"ס הוא בגמ' וצ"ל וכן הי' ר"א אומר בכל איסורין שבתורה. ועיקר הכוונה הוא דמהני הולכת הנאה לים המלח בכל איסורי הנאה אלא דממילא דייק הגמ' דלענין זוז"ג נמי מדמה ר"א ע"ז לכל איסורי הנאה. אבל באיסורי אכילה עדיין אין לנו הוכחה לאביי וצ"ע בזה:

בתוס' ד"ה עד שיהא בו כו' נראה לרשב"א כו'. תמהני על דבריהם למאי דמסיק הגמ' שם בע"ז (ס"ח:) דטעמא דר"ש דמתיר משום דס"ל דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי ע"ש ומה דמחמיץ אח"כ האיסור בלבד הוי לפגם וחכמים ס"ל דבחימוץ אפי' לפגם אוסר משום דראוי לחמץ בה עיסות אחרות וכמ"ש הרע"ב (בפ"ב דערלה) ע"ש א"כ פשיטא דלחכמים אפי' יש בכל א' כדי להחמיץ אסור. דטעמי' דר"ש לא ס"ל לחכמים וכל ההיתר לדידהו אינו אלא מכח זה וזה גורם וכל שיש באיסור לבד כדי להחמיץ לא מהני גרם דהיתר להתיר ובזה יכול וזה יכול זו"ז גורם אסור. וכ"כ התוס' עצמם שם בע"ז בפשיטות ע"ש בד"ה ולר"ש ובפרט מה דסיימו עוד התוס' כאן דאתי ר"ש כרבנן תמוה טובא דא"כ כשיהי' באיסור כדי להחמיץ ולא בהיתר יהי' אסור לר"ש ולפי סוגיא הנ"ל מותר מטעם דנעשה לפגם ע"י ריבוי השאור אלא ודאי דג' מחלוקת בדבר ולחכמים דהכא ביש בכ"א כדי להחמיץ אסור משני טעמים או משום דבזה יכול וזה יכול אסור או כמ"ש הרע"ב הנ"ל מטעם דאוסר אח"כ כיון דנו"ט לפגם לא שייך לת"ק וצע"ג. גם במהרש"א הביא בשם התוס' (פ"ב דע"ז) ג"כ להיפוך משיטתם דהכא:

בא"ד והא דהא בסופ"ק דתמורה כו' ולולי דבריהם הי' נלע"ד דאפי' למ"ד זו"ז גורם מותר היינו בהיתר ממש. אבל התם העיסה כבר נאסרה ונהי דלית לן חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין [לדעת ר"א שהביאו התוס' בחולין (ק'.) או כמ"ש התוס' שם דבדבר יבש לא אמרי' דחנ"נ] ולכן כל שאין באיסור כדי לחמץ מותר מ"מ ביש בו כדי להחמיץ פשיטא דאסור. ולא שייך לומר דגם העיסה המותרת גורם דהא העיסה ג"כ נאסרה וכל כח החימוץ של העיסה בא מחמת האיסור הראשון וליכא גרם דהיתר. ומ"מ אם אין באיסור כדי להחמיץ מותר כיון דע"כ ההיתר מסייע שהרי האיסור בעצמו בלי העיסה לא הי' יכול להחמיץ אבל ביש באיסור כדי להחמיץ ליכא למישרי מטעם גרם נוסף דהיתר כיון דהעיסה נמי אסורה כנ"ל:

בד"ה וכן. תמהו למ"ד בתמורה דבנרבעו ואח"כ נתעבר לכו"ע מותר והכא אוסר ר"א זו"ז גורם ושם בתמורה תי' בדוחק. ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה דהאי מ"ד לא אתי עלה להתיר מטעם זו"ז גורם אלא דס"ל דהתורה לא אסרה נרבע רק הם עצמם ולא הוולדות. ולפ"ז אפי' הזכר הי' רובע והנקיבה נרבע מ"מ הולד מותר. נהי דרבא דפליג התם וס"ל דבאח"כ נרבעו לכו"ע אסור ואם נתעברה אח"כ פליגי בזו"ז גורם איהו ודאי ס"ל דהתורה אסרה גם הוולדות אבל ר"נ שם פליג בזה ולא ס"ל כרבא וכן משמע לי מסתימת לשון הרמב"ם דלשיטת התוס' אם הי' הזכר והנקיבה נרבעין אסור הולד והי' לו להביא דין זה לכן נראה כמ"ש. ומיושב בזה גם מה שהקשו בתוס' בסנהדרין (פ'.) דר"א מסופק אי חוששין לזרע האב ע"ש ולמ"ש לק"מ:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה