אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כו:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כו:

דף כו.

בגמ' ת"ש אבידה כו' פי' רש"י דהא לא אפשר כו'. וצ"ל לס"ד דהגמ' דס"ל דנזדמנו לו אורחין דקתני לאו דוקא דה"ה כל לצרכו ולצרכה אסור אלא דנקט אורחין לומר דבכה"ג מסתמא חשוב לצרכו. אבל בפ"ב דב"מ לא משמע הכי דהתם איבעיא בגמ' לצרכו ולצרכה מהו כו' ע"ש ומסקי נמי הפוס' שם לאיסור משום דספק איסורא לחומרא. והלא הכא קי"ל כרבא דלא אפשר ומכוין אסור בפרט אליבא דר"ש כו"ע מודין דאסור וא"כ מאי מספקא להו, ולכאורה נראה דבאמת לשון הברייתא בין לצרכה בין לצרכו משמע דאפי' לצרכה בלבד אסור. וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מה' גזו"א ה' י"א) דבנזדמנו לו אורחים אפי' לצרכה בלבד אסור. דלמסקנא משום גנבי ודאי כן הוא וממילא נראה דגם בס"ד דגמ' ידעו דגם לצרכה בלבד אסור משום דממילא נהנה ובאו להוכיח דאפשר ולא קמכוין אסור. דמ"ש רש"י דחשיב לא אפשר א"י למה דהא יכול לשוטחה שלא בפני האורחים ומסתמא אליבא דהלכתא קיימינן כר"ש דאינו מתכוין שרי וקאי ללישנא קמא כנ"ל. ולפ"ז י"ל דגם התם בב"מ הכי מספקא להו אי מותר לצורך שניהם בדלא מכוין רק משום דאפשר. אך הלשון שם משמע דמיירי במכוין לתרוייהו וצ"ע ע"כ נראה דאדרבה סוגיא דהכא תמוה דמה מדמי כל איסורים לגזל. דבגזילה כיון דבעלים לא חסרו מידי דלצרכה היא מ"ט איכא לאסור במה שנהנה הא בכה"ג כופין ע"מ סדום דזה נהנה וזה לא חסר מידי. וע"כ צ"ל דפריך מכח כ"ש דמה בגזל אסור היכא דמכוין מכ"ש בשאר איסורים. ואה"נ דלמסקנא דמשני משום גנבי גם לר"ש דבכוונה תליא מילתא מ"מ י"ל דבגזל שרי לולי טעם גנבי כגון בלא אורחים רק לצרכה ולצרכו. והיינו דמספקא להו שם בגמ' אי גם לר"ש צריכין לפרש משום גנבי ויש בזה נ"מ נמי להיפוך דמשום גנבי גם לצרכה בלבד אסור בנזדמנו לו אורחים כגון דכלים של בעה"ב נאים יותר מכלי אבידה ואינו נהנה כלום אעפ"כ אסור, ובאמת לדינא קיי"ל כב' החומרות ע"ש, מיהו עדיין צ"ע מה מקום ספק איכא לאסור בגזל מצד כוונה הואיל ולא חסר אכן בתוס' (פ"ב דב"מ) כ' טעם אחר (לאסור משום שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתתקלקל, אבל סוגיא דהכא לא נתיישב בטעם התוס' ע"ש [דא"כ אינו ענין לפלוגתא דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין]:

שם בגמ' ת"ר תנור כו' חדש יותץ צ"ע בלשון יותץ דהו"ל למיתני אסור לאפות בו. ודוחק לומר דע"י נתיצה מותר לחזור ולתקנו דהוי כמו פנים חדשות דמ"מ מה שנתלבן העפר ע"י היסק ראשון ונתחזק זה נשאר ואי מחזירו לעפר ממש פשיטא דשרי. ואפ"ל דהכוונה הוא דאסור להשהותו בעין שמא יאפו בו וצריכין לנותצו, אבל. צ"ע דמ"ש מכל איסורין דרשאין להשהותן אפי' טריפה ונבילה שאינו ניכר [אע"ג דבחולין (נ"ג:) בעובדא דשרקפא דספק דרוסות אמרינן דחיישינן דאתי בהו לידי תקלה, כבר כ' הפוס' דדוקא התם שהיו רבים חיישינן להכי אבל לא באחד, אכן למ"ש התוס' שם דפלוגתא דתנאי הוא לעיל (כ':) אי חיישינן לתקלה ע"ש י"ל דברייתא דהכא אתיא כמ"ד דחיישינן לתקלה. ועי' ביו"ד (סי' נ"ז ס"כ) ובפר"ח שם]:

שם בגמ' וחכמים אומרים הפת מותרת כ' התוס' הטעם דמ"ד אין שבח עצים בפת משום דהנאה בא מגחלת וכן משמע בפירש"י לקמן (כ"ז:) בד"ה בשרשיפא. אבל לולי דבריהם הי' נראה דטעמא דמ"ד אין שבח עצים בפת משום דעיקר הפת היא היתר ונהי דניתקן ע"י איסור הנאה לא נאסר ההיתר בשביל זה, ולפ"ז גם בארג בו בגד בעצים דאיסור דתנן (בפ"ג דע"ז) דהבגד אסור ג"כ שרי להאי מ"ד ופת ובגד חדא מילתא הוא. וקצת ראי' לזה מהא דמסיק לקמן דלא משכחת א"ה בעצים דאיסורא לחכמים אלא בשרשיפא ולא נקט רבותא טפי דמשכחת כגון דארג בו בגד. וגם התם בע"ז דתני מקודם אפה בו את הפת אסור ובתר הכי תני ארג בו את הבגד דאסור ולתוס' הוי זו ואצ"ל זו. ונהי דלמ"ד דבאבוקה כנגדו אסור לכו"ע ולא פליגי אלא בגחלים לוחשות ודאי ס"ל טעם המתיר כמ"ש התוס' מ"מ למסקנא דבאבוקה כנגדו נמי שרי י"ל דהוי מטעם הנ"ל, איברא דקשה לפ"ז למה אמרו דאיסור עצים משכחת בשרשיפא טפי הו"ל למימר לענין דאסור להסיק בו, ולשיטת התוס' א"ש דגם לכתחילה רשאין להסיק ולאפות כיון דהאיסור נכלה מקודם הנאה. מ"מ הא גופא קשיא דטפי הו"ל לרבי וחכמים לאפלוגי לענין להסיק בו לכתחילה. והגם דמדרבנן גם התוס' מודין דאסור לכתחילה להסיק (כמבואר בתוס' ד"ה בישלה ולעיל (ה') בד"ה וכתיב ע"ש] מ"מ מדאורייתא הוי להו לאפלוגי. ולכן הי' אפ"ל כמ"ש (וא"כ דוקא בדיעבד מותר אבל לכתחילה מדאורייתא אסור]. והא דמשני הגמ' לקמן בשרשיפא י"ל כדי למצוא דבר שאסור אפי' בדיעבד. ועמ"ש לקמן עוד הוכחה לשיטה זו:

שם בגמ' בישלה ע"ג גחלים כו' עי' במהרש"א שהקשה כיון דזוז"ג מותר א"כ ע"כ בחדש איירי למה בישלה ע"ג גחלים מותר לכן פי' אפה בו את הפת לא קאי כלל אתנור אלא על הקרקע בלא חום התנור. ולא ידעתי למה צריך לדחוק ברישא דאפה בו משמע ודאי שאפה בתנור אבל סיפא דבישלה. ע"ג גחלים ודאי משמע דלאו בתנור קאי דאין דרך בישול ע"ג גחלים בתנור וזה פשוט. ואין לומר דהוכרח לפרש כן לפמ"ש התוס' דטעמא דרבנן דאין ש"ע בפת היא משום דשלהבת בא מן הגחלת וא"כ אכתי קשה לחכמים מ"ט מתירין הפת גם בתנור חדש. נהי דהוי כגחלים מ"מ ליתסר מכח איסור התנור וע"כ דהכל מיירי בלי תנור. דז"א דהא גם התנור לא נאסר גם בחדש כיון דכל השלהבת בא מהגחלת ואין שבח עצים בתנור. אכן הפ"י האריך לתמוה על המהרש"א ז"ל מסברא וממשנה ערוכה דבתנור ישן נמי אסור באפה הפת היכא דאבוקה כנגדו וע"ש. ואני לא ידעתי שום סברא לחלק בין הא דקתני חדש יותץ למ"ד זוז"ג אסור דודאי כשאופה בו אח"כ גם באבוקה כנגדו אסור דאל"כ למה יותץ א"כ הא קמן דהיסק תנור בתחילתו חשוב גורם לאסור וכ"ש דחשוב גורם להתיר. דהא בזוז"ג פליגי ומ"מ להאוסר חשוב גם גורם זה כדאי לאסור א"כ ה"ה וכ"ש בגורם זה להיתר דחשוב. וגם בתוס' הפי' הפשוט הוא כמהרש"א ופי' הפנ"י דחוק. והראי' שהביא מהמשנה דערלה אינה מכרעת די"ל דמיירי בתנור חדש. ואדרבה משמע טפי הכי דאל"כ למה קתני תנור שהסיקוהו הו"ל למתני אפה פת בעצי ערלה רק הפי' שהסיק את התנור חדש בעצי ערלה. וגם אי נימא דמיירי בישן ואתיא מתניתין כמ"ד זוז"ג אסור לית לן בה, אמנם לדינא נראה לפע"ד דלא פליגי מידי דודאי באבוקה כנגדו באופן שבזה עצמו יכול להיות נאפה גם בלי תנור כלל כפי' המהרש"א. בזה ודאי גם מהרש"א מודה דבכה"ג כשאופה בתנור ג"כ אסור (כיון דבלי חום התנור הי' נאפה א"כ העצים הם עיקר]. וכמו כן בחדש ואופה בהיסק שני בעצים דהיתר באבוקה כזו ג"כ שרי ומ"מ התנור יותץ דלאפי' כזו למה לי' תנור וגם המהרש"א לא נתכוין אלא באופן דצריך סיוע התנור לאפייתו. ובכה"ג פשיטא דינו של המהרש"א אמת דהתנור חשוב ג'"כ גורם וכמ"ש גם המג"א (סי' תמ"ה סק"ה) ע"ש] וא"כ אין נ"מ לדינא. רק דנראה דוחק למהרש"א לפרש דמיירי באבוקה כזו שא"צ כלל לתנור:

שם בגמ' וחכ"א בין שנפל איסור בתחילה בין לבסוף אינו אסור עד שיהי' בו כדי להחמיץ. למאי דמוקי לה אביי בקדם וסילקו צריך לומר דהא דעד שיהי' בו כדי להחמיץ אסור היינו דוקא בנפל איסור בסוף אבל בנפל איסור בתחילה וסילקו מה בכך דיש בו כדי להחמיץ כיון שסילקו קודם שהחמיץ וזו""ז גורם מותר:

בתוס' ד"ה חדש. תוכן דעת התוס' דלכו"ע יש שבח היסק בפת אלא דפליגי אי יש שבח עצים או שבח גחלת וכך הוא שיטתם דממילא למ"ד דאין שבח עצים גם לכתחילה צריך להיות מותר מה"ת כמ"ש התוס' לעיל (כ"ב:) ד"ה מנין ולעיל (ה') ד"ה וכתיב דהא דתנן דלא יסיק בו תנור וכירים הוא רק מדרבנן ע"ש. אבל לכאורה פשט הגמ' ופירש"י לא משמע כן רק דפליגי אי נשאר בעין שבח עצים או ליתא בעיני' ואיסורא דעבד עבד אבל לכתחילה י"ל שפיר דאסור מה"ת להיסק ובכל הנאה. והגע עצמך אטו יהי' מותר מה"ת למכור עצי ערלה וכלאים להסקה וא"כ מה לי מוכרן להסקה או מסיקן בעצמו. איברא דכן יש להקשות גם הכא בהא דאמרינן דלמ"ד זוז"ג מותר רשאין לאפות בתנור חדש שהסיקוהו בערלה דלדידי' גם בתנור חדש יוצן ולאחר שנצטנן מותר לאפות בו] א"כ נימא הגע עצמך אטו יהי' מותר למכור התנור הלא התנור עצמו גורם איסור בלבד הוא ואיך מתירין לו לאפות בו טפי מלאחריני. והנראה בזה דבאמת מכירת התנור שנגמר בא"ה הוי שלא כדרך. ואע"ג דגם שלא כדרך הנאה אסור מדרבנן י"ל דדוקא במידי דשייך בי' הנאה כדרכו הוסיפו חכמים לאסור נמי הנאה שלא בדרך אבל הכא דהנאת אפי' דאורחי' בהכי מותר מטעם זוז"ג שוב לא אסרו חכמים מכירתו ג"כ וכמו כן בגוף היתר האפי' כיון דהוי זוז"ג ושרי רק דנאסר לו לאפות מטעם דנהנה דמי תנור או דמי עצים לשיטת התוס' דמה"ת מותר להסיק בו זה שפיר חשוב שלא כדרך דעיקר דרך הנאה בגוף אפי' הוא וזה הוי זוז"ג דשרי והבן זה. נמצא לפ"ז י"ל דא"ה אחריני דאסור שלא כדרך כמו כלאים י"ל שפיר דאסור לאפות גם בתנור חדש ופירכת הגמ' הוא רק מערלה אבל באמת זה אינו לפי שיטת הגמ' והפוסקים ע"כ צ"ע עוד בזה אבל עיקר דעת התוס' דרשאין מה"ת להסיק לכתחילה מקורו מסוף הסוגיא ויתבאר שם בס"ד:

בד"ה בישלה כו' יש לחלק בין גחלים לאפר משמע דס"ל דגחלת חשוב בעין טפי מאפר, ולפ"ז בכל הנשרפין גחלים דידהו אסורין אף אחר שנצטננו וכ"נ מדברי קיצור פסקי התוס' ובאמת דוחק הוא לחלק כן דהא כבר נעשה מצותו והטעם דנשרפין אפרן מותר הוא משום דנעשה מצותו כמ"ש התוס' בתמורה (ל"ג:) ד"ה הנשרפין.] וגם בכ"מ גחלים נקרא דשן ואפר ותרומת הדשן יוכיח כדאי' במס' תמיד (פ"א מ"ד). אמנם באמת יש לתמוה על דברי התוס' בזה דמה קשיא להו הא בל"ז א"ש הכא דהא ודאי דגחלים ואפר שהסיק והבעיר אותם באבוקה דאיסור הוי כמו פת ותנור א"כ למה יהי' מותר בגחלים דאיסור טפי מתנור דלכו"ע עכ"פ יוצן דלכתחילה אסור ליהנות מחום התנור הבא מעצי איסור. א"כ ה"ה בגחלים שע"י שלהבת איסור נשארו גחלים מרותחים פשיטא דאסורין. ואה"נ דגחלים בעלמא של איסור שכבר נצטננו דינם כאפר, אבל גם הא דאפרן מותר היינו להשתמש בהן לשום צורך אבל להחם בחמימות אפרן שפיר אסור דנהי דנעשה מצותו ואין האפר נאסר מ"מ מצד השלהבת דמקודם נאסר החמימות וזה ברור. אמנם דברי התוס' צריכין לפרש ע"פ מ"ש התוס' לקמן (ע"ה.) ד"ה וגרפו לס"ד התם דתנור שהסיקו בעצי ערלה וגרפו יהי' הפת אסור והקשו למה בבישלה ע'"ג גחלים שרי ותי' ר"י לחלק (דחום הגחלים אין בא מכח השלהבת אלא מחמת עצמן] ע"ש. איברא דגוף התי' דחוק הוא וגם משמע שם דהתוס' עצמם לא הסכימו להר"י בזה אבל דבריהם דכאן נמשכין בשיטת הר"י דלקמן. ומ"מ עדיין צ"ע דנהי דהר"י נדחק לחלק כנ"ל היינו דוקא לס"ד דהוי ס"ל דגרפו אסור אבל לבתר דמסקינן דגרפו מותר ע"ש י"ל בפשיטות דגחלים הוי כמו תנור שגרפו ועדיף מיני' כלשון רש"י כאן ד"ה בישלה כו' ע"ש ושוב א"צ לדחוק להמציא חילוק בין גחלים לאפר. וצע"ג לדינא בזה אי אסור בגחלים צוננין של נשרפין. וכ"מ בלשון השו"ע או"ח (סי' תמ"ה סעי' ב') דאי הי' חמץ בכלל נשרפין גם הפחמין היו מותרין ע"ש]:

בד"ה בין כו' כבר כתבנו דלפי' המהרש"א כוונת התוס' דבישן הוי כח התנור גרם דהיתרא. מיהו צריכין לבאר הטעם דלכאורה נראה כוונתו דגוף חרסי התנור המה סיוע דהיתרא ע"י שיש מקום לקבל החום והפת להיות נאפה ולכך לא מסתבר לי' לבעל פ"י להסכים לזה שיהי' זה גורם דהיתר. אכן נראה דכוונת מהרש"א דאע"ג דגוף החמימות שיש בתנור הוא ע"י הסקה דאיסור מ"מ כיון דאין אבוקה כנגדו מותר וכן בתנור שגרפו מסקינן לקמן פרק כ"צ דמותר. וא"כ נהי דאבוקה כנגדו מ"מ חשוב זוז"ג מה שהתנור מוסיף חימום וכן מוכח בדברי המהרש"א בדף שאח"ז שהוכיח מדברי התוס' דהכא דס"ל דלמ"ד זוז"ג מותר גם אם יש באיסור לבד להחמיץ כל שיש גם בהיתר מותר דאי לאו הכי שמא יש כח באבוקה שכנגדו לאפות בלי סיוע דהיתרא ע"ש. א"כ מוכח דס"ל דיש כח גם בגרם דהיתרא ג"כ לאפות והיינו בחום דתנור אילו הי' גורפו הי' נאפה ג"כ ע"ש ותראה שכנים דברי. ומ"ש שם דיש לדחות נראה כוונתו די"ל דהתוס' לא הקשו הכא אלא על מה דקתני יוצן אמאי יוצן הלא יכול לאפות באופן שלא יספיק האבוקה בלי סיוע חום התנור כנ"ל מיהו לפ"ז קשה דא"כ גם בחדש יהי' זוז"ג כיון דחום שקיבל התנור נקרא גורם דהיתר כיון דתנור שגרפו מותר כנ"ל. וגם יותר יש לתמוה דגם באבוקה כנגדו בלי שום תנור מ"מ אטו הגחלת שכבר נשרף אינו מוסיף חום לבד האבוקה א"כ יהי' ג"כ זוז"ג. לכן הי' נראה לפע"ד דזוז"ג לא שרי אלא כשהיתר הוא היתר ממש כמו תנור חדש כשמסיקין אותו בעצים דהיתרא אחר הצינון. אבל באופנים הנ"ל נהי דחום שאין מגוף האבוקה רק מגחלים אינם אוסרין כיון דאין האיסור בעין מ"מ היתר נמי לא מיקרי. ולכך כל שהאבוקה כנגדו אין להתיר ע"י שגם הגחלים והתנור מוסיפין חום כיון דגם חום שלהם אינו היתר ממש כנ"ל. ולכך א"נ שיטה זו בעיני רק שנפרש כוונת מהרש"א ע"י גרם של גוף חרסי התנור כמו דלמ"ד זוז"ג בתנור חדש אסור אף שמסיקין בעצים דהיתר מ"מ החרס הוא גרם דאיסור ה"ה הכא. ולפ"ז צע"ג לפרש דברי המהרש"א לקמן בתו' ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה