שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כו.
בגמ' לולין היו פתוחין בעליית בית קה"ק כו' כדי שלא יזונו עיניהם כו' ק"ק למה לא הכניסו אותן בתיבות ע"י הפתח והי' נראה דמצד איסור ביאה אל הקודש הכניסום דרך לולין דלא הוי דרך ביאה וליכא איסור תורה כדאי' בשבועות (י"ז:) דטמא שנכנס להיכל דרך גגין פטור משום דאינו דרך ביאה ע"ש]. אבל בתיו"ט שם בשם הראבי"ה לא משמע כן והנלע"ד כתבתי. אך לפמ"ש התוס' בזבחים (פ"ב:) ובמנחות (כ"ז:) דהנכנס דרך לולין הוי דרך ביאה הואיל דלכך נעשו אי אפ"ל כן]:
שם בגמ' אלא א"ר פפא קול ומראה כו' וריח לאחר שתעלה תמרתו שנעשה מצותו כו' לכאורה נראה הכוונה רק משום דכבר נעשה מצותו אבל קודם שנעשה מצותו אף שאינו מעלה עשן לצורך עצמו רק שנהנה מריח היוצא בעבור המצוה כגון שמתחיל להריח ברגע ראשונה שמתחיל לעלות עשן ג"כ אסור. אבל מפרש"י נראה דעיקר החילוק הוא בין אם הוא מעלה עשן בביתו או בעבור המצוה. ולפ"ז קשה לשון הגמ' שנעשה מצותו. ולולי פירש"י אין להקשות למה לא משני הגמ' באמת כן לחלק בין אם הוא נהנה אגב המצוה בין כשהוא עושה הריח לעצמו די"ל דלשון הברייתא והמריח בה משמע דאף המריח בריח קטורת של מצוה מעל. ובזה מיושב תמיהת הבאר שבע בכריתות (ו'.) ע"ש. אבל לפירש"י קשה למה כה"ג בקול ומראה אין בהם מעילה דלכאורה נראה דאם נוטל שופר של הקדש ותוקע לעצמו או מדליק שמן של הקדש לעצמו ודאי מועל רק ברואה אצל מנורה שכבר מאירה ליכא מעילה (וכן כ' בס' יום תרועה בר"ה (כ"ח.) להדיא ע"ש]. ולרש"י צ"ל דבקול ומראה כיון דאין בהם ממש ליכא מעילה גם בכה"ג. ולפ"ז הי' אפ"ל מה שהקשו התוס' מדתניא אשה בוררת חטים כו' די"ל דהא דדייקינן אבל איסורא איכא קאי אקול ומראה בתוקע ומדליק לעצמו כדכתיבנא בהא מעילה ליכא ואיסורא איכא אבל בנהנה אגב המצוה גם איסור ליכא כנ"ל. אכן עיקר פירש"י צ"ע לדינא וגם ברמב"ם (פ"ה מה' מעילה פ' ט"ז) לא משמע כפירש"י דמחלק בין מריח בשעת הקיטור או אחר כך ע"ש [וכ"נ ג"כ בלשון רש"י בכריתות (ו'.) ד"ה ומשני ע"ש]:
שם בגמ' משום דהוי תה"ד ובגדי כהונה שני כתובים הבכ"א. הא ודאי דבגדי כהונה צריך קרא לאסור גם לכהן גדול ביו"כ אחר דליכא בהא דין מעילה. וצ"ל הוכחה דב' כתובין מדאיצטריך קרא בתה"ד. דמבגדי כהונה הוי ילפינן דמועלין גם אחר שנעשה מצותו. הגם דבאמת גזה"כ הוא שהרי גם לכה"ג אסורין מ"מ מה דאסור שאר הנאות נ"ל מטעם מעילה:
שם בגמ' ועגלה ערופה ב' כתובין כו' פי' רש"י דע"ע ילפינן מדכתיב שם ואע"ג דבקידושין (נ"ז.) ילפינן בגמ' מדכתיב בה כפרה מ"מ כוונת רש"י כמ"ש שם בתוס' בד"ה כפרה לחד שינויא דצריכין דרשא דשם לאסור גם אחר שנעשה מצותו ע"ש. אכן לתי' ב' בתוס' שם דעיקר הלימוד הוא מדכתי' שם קשה הכא דלפ"ז מנ"ל דשייך בי' מעילה שמא הוא איסור הנאה בלבד כמו שאר איסורי הנאה שור הנסקל ודומה לו. ואיך נוכל למילף מעגלה ערופה דמועלין אחר שנעשה מצותו [די"ל דשאני מעילה משום דאחר שנעשה מצותה יצאה מכלל קדשי ה' כנראה מפי' רש"י ד"ה וריח] וא"כ לא הוי שני כתובין. ואיפכא נמי אי לא הוי כתי' בע"ע איך הוי ילפינן מתה"ד כיון דלא שייך בי' דין מעילה. [ואי לאו דכתי' שם לא הוי ידעינן כלל איסור בע"ע] וצ"ל דגם בת' זה מודים התוס' דהשתא דכתיב שם מגלה לנו דכפרה דכתיב בה היא לעשותה כקדשים גם לענין מעילה כנ"ל (אכן למאי דמשמע מדברי התוס' בתמורה (ל"ג:) ד"ה הנשרפין דגם באיסור הנאה שאין בה מעילה אמרי' הכי דלאחר שנעשה מצותן מותרין ע"ש א"ש טפי]:
שם בגמ' ת"ש הכניסה לרבקה ודשה כו' פי' דס"ל בס"ד דלא עובד בה הוא כמו כל לאו לא תעשה דאסרינן ומ"מ בדלא אפשר שרי ולא מבטל בזה הלאו דלא תעשה א"כ גם הכא לא איבטל קרא אשר לא עובד בה וליתכשר. וע"ז משני דהכא גם מעצמו אסור כל דניחא לי' משום דכתיב עובד וקרינן עבד כו'. מיהו קשה דהא כל הקושיא אינה אלא אליבא דר' יהודה דלר"ש כו"ע מודין דבכוונה תליא מילתא וא"כ מה משני הא לא דמיא אלא לעלה עלי' זכר הלא ר"י פליג התם במשנה (פ"ב דפרה מ"ד) וס"ל דדוקא העלהו פסולה ע"ש. איברא דלפי' הרע"ב שם דגם ר"י מודה דאפי' עלה עלי' מעצמו אם הי' לדעת הבעלים פסולה א"ש. אבל לתי' שני שבתוס' כאן ד"ה עלה מוכרחין לומר דלר"י בכל גווני כשירה כל שלא העלהו הבעלים בידים וצ"ל דעיקר הוכחת הגמ' אינה אלא דבעינן ניחא לי' כדי לתרץ הקושיא א"ה רישא נמי אבל עיקר התי' מה דאמרינן דבניחא לי' פסולה הוא מכח תירוצא קמא משום דכתיב אשר לא עובד מ"מ כנ"ל:
בתוס' ד"ה כתיב כו' תימה לר"י כו' וה"ה דהו"מ להקשות למ"ד ב' כתובין הבכ"א אין מלמדין א"כ ב' המיעוטין מיותרין. ובמס' מעילה (י"א.) תירצו התוס' דדרשה דהערופה איצטריך לדין אחר א"כ ממילא צריך לכתוב גם ושמו ע"ש. ואינני מבין כוונתם דאכתי לא נתיישב למה הובא בגמ' דרשא דהערופה לכאן: