אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כה.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כה.

דף כד:

בגמ' ואם איתא נפרוך מה לכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך ואביי כו' משמע דכל הפירכא היא דאיסור אכילה דכה"כ לוקין עליו שלכ"א משא"כ בב"ח. דאי על הנאה אכתי קשה דנהי דלהכי לא כתיב בבב"ח לשון אכילה כדי לחייב מלקות שלא כדרך והוי כעין דוק מינה ואוקי באתרא. מ"מ לענין הנאה דנלמד מערלה דהא מכה"כ לחודא ליכא ק"ו ובמה מצינו לא נזכר בגמ' כלום רק מק"ו דערלה. ובדינא דק"ו אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא נוכל למילף ללקות בהנאה בשלא כדרך עכ"פ. וא"כ איכא פירכא מה לכה"כ שלוקין על הנאתו אפי' שלא כדרך משא"כ בב"ח אף דנלמדנו לאסרו בהנאה מ"מ לא לילקי שלא כדרך כנ"ל, ולמ"ש התוס' א"ש דבהנאה בל"ז ליכא מלקות כלל כיון שאין מזהירין מן הדין א"כ ליכא כלל פירכא דאיסור בל"ז איכא [מדאורייתא אפי' שלכד"א להרבה פוס'] והא גופי' אינו פירכא מה דאין לוקין דא"כ בטל כל ק"ו ועי' בגנת וורדים (כלל ה') שהאריך בזה]. והטעם י"ל לפי שיטת המהרש"א בסנהדרין (ס"ד:) דאין עונשין מן הדין משום דחמור ולא מתכפר בעונש זה ויש לדחות ואין להאריך. אכן לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אמרת דע"י הק"ו נלמד גם מגז"ש דבשר שיצא חוץ למחיצתו כו' א"כ אינו ק"ו ושוב לוקין, אך גם ז"א דגם בשר שיצא לחוץ דילפינן מלאו דכל בקודש דהוי לאו שבכללות (כמ"ש התוס' במכות (י"ח:) ד"ה כל] ג"כ אין לוקין על הנאה רק על אכילה לוקין מקרא ובשר בשדה דלא הוי לאו שבכללות כמ"ש התוס' שם ד"ה ולילקי אבל לא בהנאה דלא נפיק מהאי קרא. אכן למאי דמשמע בתוס' פ"ב דקידושין גבי מקדש בא"ה דשלא כדרך גם איסור ליכא מה"ת עכ"פ ע"ש (וכ"מ בתוס' בשבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי ע"ש] א"כ אע"ג דאין לוקין מ"מ נ"מ בדין שלא כדרך דלהוי מותר לכתחילה, ובאמת דברי התוס' בד"ה הכל מודין לא קאי בשיטה זו וי"ל כוונתם דאביי מיירי במידי דאית בי' מלקות ואה"נ דנ"מ איכא גם בב"ח לענין איסור עכ"פ כנ"ל ולפי שיטה זו קשה שפיר כאן כנ"ל:

ולמאי דמסקינן הכא דבב"ח לוקין שלא כדרך ולדידן דילפינן מדכתיב ג"פ לא תבשל ודאי כך הוא. יש להקשות מנ"ל ללמוד דלא אסרה תורה בב"ח אלא דרך בישול הואיל והוציא הכתוב אכילה בלשון בישול הלא לא הוי מצי לכתוב בלשון אכילה כי היכי דלילקי גם בשלא כדרך כנ"ל. ואין לומר דגם אי הוי כתיב ב' פעמים לא תבשל הוי ידעינן לחייבו על הנאה בשלא כדרך ומכ"ש על אכילה דז"א כדמשמע מדברי התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה שאני דהיכא דכתיב אכילה מותר שלא כדרך ולא משגחינן על לימוד אחר. וכן משמע מערלה דאיסור הנאה נלמד מערלים ואעפ"כ שלא כדרך אין לוקין מדכתיב לא יאכל וא"כ בע"כ לא מצי למיכתב אכילה בבב"ח. וצ"ל דמ"מ הו"מ למיכתב לשון אחר ולא בישול דוקא רק להצריך דרך בישול אתי:

שם בגמ' היכי דמי אי דליכא סכנה כו' לכאורה קשה למ"ש התוס' בע"ז (י"ב:) ד"ה אלא דבע"ז אסור גם שלא כדרך הנאתו א"כ י"ל דאיירי ר"י בשלא כדרך דבעצי אשירה אסור (ובשאר איסורין שרי אפי' בדליכא סכנה כדאמרי' לקמן בגוהרקי דערלה], וי"ל דא"כ לא הו"ל למימר בכל מתרפאין דאיכא נמי כלאי הכרם ובב"ח דאסור שלא כדרך. מיהו ק"ק דא"כ גם למאי דתי' הגמ' קשה דאיכא נמי ג"ע ס"ד דאסור להתרפאות בהן אפי' בדאיכא סכנה. ועמ"ש לקמן מזה:

שם בגמ' לעולם דאיכא סכנה ובעצי אשירה לא כדר"א דתניא כו' בכל נפשך אם יש אדם שגופו חביב כו' ותמוה כמו שהקשה הר"ן למה הביאו הכא הך דר"א דהרי גם בלא דברי ר"א מוכח דבע"ז יהרג ואל יעבור ל"ל דכתיב בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך רק דר"א מפרש ל"ל נפשך ומאודך ומאי ענין זה לכאן. וי"ל דלכאורה י"ל דצריך לכתוב ג"כ בכל מאודך אף למי שנפשו חביב עליו מממונו דהנה בהא דיהרג ואל יעבור בע"ז י"ל ב' טעמים, א' מצד גודל העבירה שהוא למרוד במלכו של עולם ולכך מחויב כל אדם למסור נפשו שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ברצונו ח"ו וי"ל עוד מצד מצות קידוש השם שהוא גדול מאוד שאדם מישראל מוסר נפשו עבור קדושת שמו ית'. וא"כ אם נימא טעם השני הי' מקום לומר דדוקא נפשו חייב למסור מצד קידוש שמו ית' אבל ממונו דינו ככל המצות ולא יותר שמסירת מאודו אין כל כך קידוש השם. ומדפשיטא לי' לר"א דאם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ע"כ מוכח דעיקר טעם התורה דציוותה למסור נפשו הוא מטעם גודל העבירה לא מצד הקידוש שם שמים לבד כנ"ל, והשתא א"ש דהוצרך להביא הך דר"א דמגוף הפסוק הו"א כטעם השני. וא"כ הו"מ למימר דבמתרפא בעצי אשירה דלא שייך כלל האי טעמא כיון דאינו עובד ע"ז באמת רק שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ובמניעת הרפואה לא שייך כ"כ קידוש השם. אך כיון דאמר ר"א למה נאמר בכל מאודך מוכח דהטעם הוא משום גודל העבירה כנ"ל א"כ גם במה שלא יהי' נראה עובד ע"ז מצד גודל העבירה חייב למסור נפשו גם בזה שלא להתרפאות כנ"ל:

עוד י"ל קצת דהא לכאורה יש להקשות בהא דפשוט לר"א דנפשך הוי טפי ממאודך כיון דאמרי' בגמ' (כתובות ל"ג:) דיסורין שאין להן קצבה חמור ממיתה ואילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' היו פלחי כו' וא"כ י"ל דנטילת נשמה בפעם אחת קיל לאדם ממאודו להיות נשאר חי בעניות מאוד כל ימיו דעניות חמור מיסורין כמ"ש ז"ל בב"ב (קט"ז.) וכמ"ש רש"י באיוב (ל"ו פ' כ"א) בשם מדרש תנחומא ע"ש]. וא"כ ממה שציוותה תורה למסור נפשו לא הי' מוכח לכאורה על מאודו הנ"ל כיון שמסירת נפשו קל יותר מלחיות בעולם בצער. אך י"ל דראיית ר"א הוא משום דבכל נפשך כולל ג"כ יסורי הגוף עד המיתה וא"כ עכ"פ נדע מסירת מאודו ממסירת גופו לקבל יסורי מות דג"ז בכלל בכל נפשך כנ"ל. ובזה י"ל דקדוק קטן מ"ש שגופו חביב עליו כו' ולמה שינה מלשון הכתוב נפשך והו"ל למימר שנפשו חביב עליו. ולמ"ש א"ש דפי' נפשך הוא עד נטילת נשמה שזה נגיעה להנפש אבל קבלת יסורין נופל יותר ע"ש הגוף כמובן, ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש לעיל דלכך הביא הש"ס הך דר"א דמוכח מדבריו דגם יסורי מות צריך אדם לקבל על עצמו שלא יעבור וא"כ אסור להתרפאות. אבל מגופא דקרא הוי סד"א דוקא נוטל את נפשך בב"א אבל יסורין דחמורין לאדם לא הוי ידעינן. ואיסור רפואה בעצי אשירה הוא בחולי הגוף שיש לפעמים יסורים גדולים ר"ל ואעפ"כ אסור להתרפאות לכך הביא מדר"א כנ"ל:

והנה הרמב"ם השמיט האי דינא דאין מתרפאין בעצי אשרה במקום סכנה. והגם די"ל דכיון שכתבו דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ממילא נכלל עצי אשרה מ"מ קשה דודאי מסברא תמוה הדמיון דעצי אשרה לע"ז ולכן נדחקו בתוס' לפרש באופן שהרפואה הוא דוקא ע"י אשרה. ומ"ש הר"ן ז"ל דגם אלאו דע"ז יהרג ולא יעבור לא מצאתי ראי' ברורה לדבריו. בפרט דג"ע נלמד רק מרוצח ורוצח גופא סברא הוא והסברא הוא רק על איבוד נפש לגמרי א"כ מנ"ל בג"ע בלאו גרידא דחייב למסור נפשו (וכן מסיק בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ב.) להלכה דבלאו דג"ע יעבור ואל יהרג ע"ש]. ובהאי עובדא שהעלה לבו טינא קרוב לומר דלא הי' שם סכנה גמורה גם י"ל הטעם התם דאין מתירין לה האיסור בשביל סכנה דידי'. [אע"ג דגם פקו"נ דחברי' דוחה שבת י"ל דהכא שאני דאיהו הוא דפשע וגרם לעצמו לבוא לידי סכנה] עכ"פ רבותא גדולה איכא בהך דעצי אשירה ולא הי' להו להשמיטה, לכן נלע"ד דבאמת קשה מאי פריך אי דליכא סכנה שאר איסורין נמי הלא י"ל דמיירי בשלא כדרך הנאתו דשרי גם באין סכנה וכדמסיק רבינא לקמן מידי דרך הנאתו עבידנא אבל בעצי אשירה אסור כמ"ש התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה שאני ובע"ז (י"ב:) ד"ה אלא דע"ז אסור שלא כדרך. ואע"ג דלפ"ז לשון בכל לאו דוקא דה"ה כלאי הכרם ובב"ח כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קנ"ה ס"ג) דאסור להתרפאות מהן שלא כדרך ע"ש] מ"מ י"ל כן דהא אין למדין מן הכללות, וגם בדברי האמוראים כ' ביד מלאכי די"ל כן לכן י"ל דתי' הגמ' כאן קאי ללישנא קמא דרבינא לקמן דגם שלא כדרך אסור שלא במקום סכנה אבל לדידן דקיי"ל כלישנא בתרא מפרשינן מימרא דר"י דבכל מתרפאין בשלא כדרך ושלא במקום סכנה אבל בסכנה גם בעצי אשירה מותר כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה