שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כד:
בגמ' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן. יש לעיין בלאו דכל קודש לא תגע דהיינו אכילה וקרי לי' נגיעה א"כ י"ל דגם שלא כדרך אכילתן בכלל ואע"ג דאמר כל איסורין שבתורה י"ל דאין למדין מן הכללות שהרי בכלאי הכרם גם כן לוקין שלא כדרך. ואע"ג דכרת ליכא רק באכילה מ"מ איסור לאו י"ל דהוי אפי' שלא כדרך ולהכי שני קרא לומר לא תגע. ובאמת נראה הטעם דקרי לי' נגיעה הואיל ומתערב בגוף דהנאכל מתהפך לגוף האוכל וזה שייך גם בשלא כדרך [אכן ביבמות (ע"ה.) איכא מ"ד דלהכי אפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דנגיעה כאכילה ולאסור טמא גם בנגיעה ע"ש]:
שם בגמ' למעוטי שאם אכל חלב חי. הא דנקט חלב ולא נבילה וטריפה הי' נראה משום דבשר חזי לאומצא רק חלב אינו ראוי. אך מדברי התוס' שכ' דשאני עוף דרכיך משמע דבשר בהמה לא חזי וא"כ למה נקט חלב. וי"ל קצת דהו"א דכיון דטעם איסור חלב משמע משום דכל חלב לגבוה להקטרה א"כ הי' אפשר לומר דאדרבה עיקר האיסור הוא בחי משום דעומד להקטרה ולא במבושל כדאשכחן במנחות (כ"א) בדם שבשלו דאינו עובר עליו משום דאינו ראוי עוד לזריקה קמ"ל דאינו כן ואיסור חלב במבושל. וטעם החילוק בין דם לחלב נראה דדם נזרק כמו שהוא אבל חלב דנקטר על האש א"כ אכילת מזבח הוא ע"י האש וכמו כן נאסר ג"כ בנתבשל:
שם בגמ' א"ד כו' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן כו'. מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ז) נראה דפי' דאתי למימר דבכל הנאות אין לוקין משום דהוי שלא כדרך וחלב שוה"נ ע"ג מכתו נמי אורחי' הוא כשאר הנאות ואפי' הכי פטור ממלקות משום דכל הנאה במידי דבר אכילה מיקרי שלא כדרך כמ"ש הה"מ שם. אך יש לתמוה דעכ"פ בכלאי הכרם לילקי על הנאה כיון דגם שלא כדרך לוקין בכלאי הכרם. ובחינוך (מצוה תקמ"ט) כ' באמת דנהנה מכה"כ לוקה ע"ש אבל ברמב"ם מבואר דאין לוקין לעולם על הנאה (וכ"מ מדבריו (בה' מ"א פ"י ה"ז) גבי כלאים ע"ש] ובב"ח נמי קשה (כיון דלוקה עליו אפי' שלכד"א אמאי אין לוקין נמי על הנאה] אך הרמב"ם בסה"מ (מצוה קצ"ז) האריך בישוב הדבר הגם סברתו קשה להבין אבל הוא עצמו ביאר דעתו בזה ותימה על הלח"מ שם שראה דבריו בס' המצות והאריך בזה ע"ש. איברא דהחינוך גבי בב"ח (מצוה קי"ג) כ' באופן אחר ונסתפק לומר דאם הי' הנאה ע"י מעשה ילקה בבו"ח אבל הרמב"ם אין כן דעתו. אכן בכלאי הכרם צ"ע בטעמו של הרמב"ם [אך למ"ש לעיל (כ"א:) דהנאה הוי כמו ח"ש א"ש]. ועי' במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ומבואר שם ג"כ בד"ה ודע דכ"ז דגם בכה"כ ובב"ח אין לוקין על הנאה אכן מדברי הפרי תואר (סי' פ"ז) משמע דאין ה"נ דבב"ח ובכה"כ מודה הרמב"ם דלוקין ע"ש]. ולכאורה הי' נראה מלשון הגמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דבהנאה אחרת לוקין. אך י"ל דאדרבה מכאן קצת סיוע לדעת הרמב"ם דלמה נקט חלב של שוה"נ ולא שומן של שוה"נ רק משום דבחלב דאסור באכילה ומותר בהנאה הוי דרכו בהנאה ולא באכילה וממילא חלב של שוה"נ אם נהנה ממנו כי אורחי' שפיר הי' חייב ודוקא בהניח ע"ג מכתו פטור כנ"ל אבל בשומן בשר האסור בהנאה אין לוקין כלל על שום הנאה דהוי שלא כדרך כדברי הה"מ הואיל ואיסורו באכילה ובהנאה שוה כנ"ל:
שם בגמ' למעוטי הניח חלב שור הנסקל. נראה דלרבותא נקט הכי דהוי ס"ד לומר דדוקא הנך דנלמד איסור הנאה דידהו מכללא דלא יאכל ל"ת כו' להכי דינו כאכילה דאינו חייב אלא כדרך דוקא והנאה דינו כגוף האכילה אבל שור הנסקל דילפינן מבעל השור נקי דאסור בהנאה שפיר י"ל דלא בעי כדרך. ולכאורה יש לתמוה באמת מהא דאמרינן לקמן בסמוך דהיכא דלא כתיב אכילה חייב אף שלא כדרך וא"כ בהנאה דלא כ' לשון אכילה מהיכי תיתי לומר דבעי כדרך וקמ"ל דאף בשור הנסקל בעי דוקא כדרך הנאתו. והטעם י"ל דמוכח מדכתיב באיסור אכילה דשו"ה לשון אכילה למימרא דבעי כדרך וא"כ קשה הלא אף שלא כדרך יתחייב מצד הנאה שנהנה באכילתו ואף דמשכחת בשאין בהנאת אכילה ש"פ מ"מ אין סברא לאוקמי קרא בהכי ולכך ילפינן מזה דגם ההנאה צריך להיות כדרך דוקא. ולכך שפיר במידי דלא כתיב אכילה כלל שוב גם איסור הנאה דידי' ג"כ אף שלא כדרך כנ"ל. אך לפ"ז ללישנא קמא דאיסור הנאה הוי אף שלא כדרך א"כ באיסורי הנאה גם באכילה שלא כדרך מ"מ יתחייב מצד הנאה. וי"ל דלל"ק נקט דוקא סתם חלב דמותר בהנאה אבל באוכל חלב חי של שוה"נ דאסור בהנאה חייב באמת מצד ההנאה. ויותר נראה דנ"מ גם בא"ה כשאין שו"פ הנאת אכילתו ולפ"ז לא נתבאר יפה טעם לישנא בתרא בעי דרך הנאה דוקא. ולכך נראה יותר דמסברא קאמר דבעינן בכל דבר שיהי' כדרך ומ"מ במקום דלא כתיב אכילה חייב שלא כדרך הוא מצד דשינתה תורה שלא כתבה לשון אכילה ילפינן דמה"ט לא כתיב לשון אכילה להתחייב עלי' אף שלא כדרך כנ"ל. וצ"ע. שוב ראיתי שגם בס' פנ"י הרגיש בזה ודבריו דחוקים לע"ד:
שם בגמ' הכא משום דזיעה בעלמא הוא צ"ע אי זה אמת למסקנא דאפשר דאביי לא אמר הכי אלא דמהכא ליכא להוכיח כר"י דאין לוקין שלכד"א אבל לא אליבא דאמת למאי דקיי"ל כר"י ונ"מ בכלאי הכרם דלוקין שלא כדרך ובאמת הרמב"ם כ' בפירוש (בפ"י מה' מ"א ה' כ"ב) דבכלאי הכרם נמי אין סופגין מ' על המשקה והכ"מ כ' שם בפשיטות דנלמד מערלה והוא תימה דלדידן י"ל דאין הטעם משום זיעה רק משום שלא כדרך א"כ בכלאים לילקי עליהם. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דאביי דינא קמ"ל וגם אליבא דאמת הטעם הוא משום דזיעה בעלמא היא כנ"ל וכבר האריכו האחרונים הרבה בדין זיעה ואין כאן מקומו. [אכן בלח"מ שם פי' דברי הרמב"ם משום דהוי שלכד"א ותמוה דא"כ מ"ט לא לקי בכה"כ כנ"ל. ועי' בתוס' בחולין (ק"כ:) ד"ה היכא]:
שם בגמ' מנין לבב"ח שאסור נאמר כאן עם קדוש אתה ונאמר להלן אנשי קודש כו' לכאורה קשה דנילף נמי איסור בישול לטריפה מה קדוש דהכא אסור בבישול ה"ה בטריפה. ודוחק לומר משום דיעשה לכל מלאכה דכתיב בחלב טריפה משמע אפי' לבשל. ותו קשה דכי עם קדוש אתה לא קאי אבב"ח אלא אנבילה דמקודם. לכן י"ל דבאם אין ענין לנבילה דכתיב בי' לאו בהדיא להכי מוקי הגז"ש לבב"ח שלאחריו וממילא מיושב דלא שייך למילף טריפה מבב"ח בגז"ש לאסור טריפה בבישול כיון דגז"ש דקדוש קודש מנבילה לטריפה הוא ונבילה נמי מותר בבישול. ולהכי לא דרשינן אלא הגז"ש מטרפה לנבילה ובאם א"ע לנבילה מוקמינן לי' לבב"ח. ובהכי מיושב לשון הגמ' לקמן דגמר לה לה מנבילה ורש"י נדחק בזה דל"ד נבילה רק טריפה ולמ"ש י"ל דלפי דנדרש באא"ע לנבילה שייך לישנא דגמר לה מנבילה כנ"ל. ובזה י"ל ג"כ מ"ש בתוס' ד"ה הכל דלא קאמר הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין ותמוה דהא לאיסור אכילה מזהירין מגז"ש וא"כ הו"מ למימר הכל מודים בבו"ח שלוקין שלא כד"א ולמ"ש א"ש דאין זה גז"ש גמורה רק באם אין ענין לנבילה ולכן לא חשבו התוס' לגז"ש ולהכי אין עונשין עליו ועי' מ"ש לקמן בתוס':
בתוס' ד"ה צירעה כו' וקשה דבסנהדרין דרשינן וכל חי' הרומשת זה הנחש כו' תמוה דהתם קאי קודם קללת הנחש והי' עדיין הולך על רגליו אבל אח"כ שנתקלל על גחונך תלך י"ל דשוב אין נחש בכלל רמש וצ"ע (וכן תמה הריטב"א בעירובין (כ"ח.) ע"ד התוס'. ואע"ג דבמד"ר פ' בראשית (פרשה כ') משמע דקודם שנתקלל הי' הולך קוממיות כאדם וא"כ לא הי' אז בכלל רמש. ע"כ צ"ל דהגמ' לא ס"ל כהמדרש. אכן הרמב"ם (פ"ב מה' מ"א ה' כ"ג) יש לו שיטה אחרת בדינים אלו ע"ש בהה"מ:
בד"ה פרט. הקשו מהא דהקפה את הדם או שהמחה את החלב וגמעו דחייב ותי' דצ"ל המחה באור ולא בחמה כמו דם דא"כ חי הוא לפטור. ולע"ד הי' נראה פשוט דבהמחה את החלב ושתה דרך שתי' מיירי התם כדמפורש בחולין בפ' העור והרוטב דמדכתיב נפש לרבות השותה ילפינן דחייב בהמחהו וגמעו א"כ דרך שתי' שפיר היא אף שלא ע"י האור. והרי ק"ו היא מעוף דרכיך כמ"ש התוס' מקודם דהוי דרך אכילה באומצא כ"ש שתי' שנימוח כמים למה נימא דהוי שלא כדרך. וע"ש בחולין (ק"כ.) ובתוס' שם ד"ה לרבות דמשמעות הגמ' שם דמצד איסור שתי' הוי כדרך ודברי התוס' צ"ע לפע"ד, גם בל"ז מנ"ל דבחמה לא הוי כדרך ולדמותו לחלב חי דהא י"ל דדוקא חי ממש דלא רכיך הוי שלא כדרך אבל המחהו בחמה כיון דרכיך מיהת הוי שפיר כדרך אכילה:
בד"ה הכל הא דל"א הכל מודים בחשב"ע כו' ותמוה דהא חשב"ע בלא"ה אין לוקין עליו [דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש בפנ"י ובמל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) ד"ה עוד כ' התוס']. ואי נימא דס"ל לתוס' דשלא כדרך אפי' איסור תורה ליכא (כמ"ש התוס' בשבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי ע"ש] ול"ד לחצי שיעור דשיעורין הלכה למ"מ ולא נאמרה הלכה אלא למלקות כמו דס"ל לר"ש טפי מהכי דלא נאמרה הלכה רק לקרבן, אבל שלא כדרך דמסברא אימעוט דאינו נקרא אכילה ממילא איסור נמי ליכא. א"כ קשה מ"ש התוס' בסמוך דלהכי ל"א הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין והא מ"מ איכא נ"מ לענין איסור תורה. וי"ל דבאמת באיסורין שיש בהם מלקות שפיר י"ל דלשון אכילה הכתוב בתורה אינו אלא ללקות עליהם ולזה קאי מיעוט לשון אכילה אבל איסור שפיר איכא אפי' בשלא כדרך. משא"כ באיסורין שאין בהם מלקות ואעפ"כ נכתבו בקרא בלשון אכילה כהך דחשב"ע דבא מכלל עשה דואכלת שפיר י"ל דאימעוט שלא יהי' שום איסור בשלא כדרך. דלמעט ממלקות אי אפשר כיון דבלא"ה לית בהו מלקות. והשתא א"ש בבב"ח דלא כתיב בי' כלל איסור אכילה אלא דילפינן מטריפה ובטריפה עצמו באמת לוקין א"כ שלא כדרך בטריפה אית בי' איסור תורה דלא אימעוט אלא ממלקות. וממילא איסור בב"ח דנלמד מטריפה גם שלא כדרך אית בי' איסור ודוק כי נכון היא מיהו המהרש"א פי' דאין כוונת התוס' לענין אכילת בב"ח חדא דגז"ש אינו כמו ק"ו ועונשין עליו ותו דאביי אמר לקמן דבב"ח לוקין אפי' שלא כדרך. והנה לעיל כתבתי לתרץ דלא הוי גז"ש גמור רק באם אינו ענין וגם לשון אביי לקמן י"ל דלאו דוקא נקט לוקין ועיקר כוונת אביי דבבב"ח אין חילוק בין כדרך לשלא כדרך ואגב כלאים דלוקין נקט נמי בבב"ח לוקין. ולפי מ"ש י"ל שפיר כל הסוגיא דהנה לקמן דאמר אביי דלהכי לא כתיב אכילה בבב"ח בגופי' לומר דלוקין אפי' שלא כדרך קשה טובא דהא בכ"מ הנלמד שוה למלמד וכיון דנלמד מטריפה דינו כטריפה ומה בכך דלא כתי' בגופי' הא התורה לא כתבה בי' איסור אכילה בפ"ע אלא בגז"ש וכמה איסורי תורה איכא שלא נכתבו בפירוש אלא בגז"ש. בפרט למ"ש התוס' דאין מזהירין מן הדין א"כ לא הי' אפשר לכתוב אכילה בגופי' דא"כ יהי' בו מלקות. אכן למ"ש דבאמת לוקין דאמר אביי לאו דוקא ועיקר כוונתו דאינו דומה לערלה וחמץ דשני בי' כדרך משלא כדרך דכדרך לוקין ושלא כדרך אין לוקין אבל בב"ח אסור בין כדרך בין שלא כדרך אע"ג דבכל איסורין איכא חילוק ולפמ"ש גם באיסורין שאין בהם מלקות יש חילוק. ע"ז אמר אביי דלהכי לא כתי' אכילה בגופי' פי' אפי' אם לא יהי' מלקות רק איסור בעלמא כמו בחשב"ע דהוא לאו הבא מכלל עשה משום דא"כ הי' חילוק בין כדרך לשלא כדרך אבל עכשיו דנלמד מטריפה ובטריפה דיש בו מלקות כתוב לשון אכילה למעט ממלקות אבל לא מאיסור א"כ בב"ח שפיר אסור בין כדרך בין שלא כדרך. נמצא דלדינא שוה לכלאים דגם שם אסור שלא כדרך ודוק כי נכון הוא ע"ד פלפול אבל באמת דברי מהרש"א ברורים דכן מבואר לקמן בתוס' דלוקין על בב"ח וע"כ כוונת התוס' כאן לענין הנאה בלבד הפלפול לעצמו הוא נכון: