אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כג:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כג:

דף כג.

בגמ' ומה חלב כו'. ותמוה כמ"ש התוס' דילמא שו"ה ושאר א"ה יוכיחו. ואפשר לומר דמדמי חלב וגיד להדדי דתרוייהו נהנין מהן בחיי הבהמה כשמשתמש עמה ומשו"ה אין סברא לאסור בהנאה אחר שחיטה לכן יליף גיד מחלב ול"ד לשאר איסורין. גם י"ל דהק"ו היא על מקום שנאמר סתם ל"ת שנכלל בו הנאה ג"כ כיון דחלב יש חומר כרת בלשון הלאו [דבלא לאו ליכא כרת לדעת רש"י ביבמות (נ"ה.) והרמב"ם בפיהמ"ש (רפ"ג דמכות) דכרת ליכא בלא אזהרה ע"ש] ומ"מ אין בכללו א"ה כ"ש גיד דבלשון הלאו אין בו חומר לענין כרת אין בו חומר א"ה ג"כ. וא"כ משור הנסקל ודאי דלק"מ דהא כ' לא יאכל והק"ו היא רק על לשון לא תאכל. וכן בשר בחלב דאסור בהנאה אף שאין בו כרת שם ג"כ אין האיסור בפי' לא תאכל רק מכח ג"פ לא תבשל ושוב ליכא א"ה בפי' אכילה במקום שאין בו כרת וא"ש הק"ו כן נראה לע"ד [והא דאמרי' בסמוך דחזקי' ור"א פליגי בשו"ה דר"א נפקא לי' מנבילה וכן הא דמקשינן לעיל משאר איסורין י"ל דקאי אליבא מאן דלית לי' האי ק"ו מחלב] ולמ"ש מיושב ג"כ מ"ש בתוס' בהא דאמרי' בבהמה לא אישתרי ובעלמא פרכינן כה"ג. ולמ"ש א"ש ג"כ דלענין הלימוד הנ"ל דאע"ג שיש בחלב חומר בלשון הלאו לענין כרת מ"מ מותר בהנאה לא איכפת לן מה שמותר בחי' דהא קאי בבהמה ואין זה קולא בלשון הלאו מה שבחי' מותר כיון דהלאו מפורש רק בבהמה וסוף סוף לשון הלאו בחלב חמור מלאו דגיד כנ"ל נכון:

שם בגמ' ור"ש דאסר כו' קשה לפמ"ש התוס' לעיל (כ"ב.) ד"ה ור"ש דלר"ש דס"ל דאין בגידין בנו"ט מסברא יש לאסור גיד בהנאה כיון דלא שייך בי' אכילה ע"ש א"כ י"ל דמה"ט לא יליף ר"ש בק"ו להתירו בהנאה כיון דבע"כ אסרו הכתוב בהנאה דהא לא שייך בי' אכילה משא"כ ריה"ג ס"ל יש בגידין בנו"ט אלא דלא ס"ל כשהותרה יליף שפיר ק"ו מחלב כנ"ל, וצ"ל דעדיפא מיני' משני:

שם בגמ' חזקי' ור"א במאי פליגי. לכאורה קשה למה לא אמרי' דפליגי בלאו דלא תאכל ממנו נא ומבושל דנראה דלר"א אסורין בהנאה. ואפי' אי נימא דבמבושל גם לחזקי' אסור בהנאה מקרא דבקדש באש תשרף דמיני' ילפינן דכל שפסולו בקדש בשריפה] מ"מ בנא כיון דעדיין יכול לצלותו ולהתירו ולא הוי בשריפה ודאי מותר בהנאה לחזקי' ומ"מ לר"א ליתסר בהנאה. ואולי י"ל דכיון שיש לו עדיין היתר אין סברא לאסרו בהנאה מאחר דיש לו היתר מיד משא"כ בחמץ וחדש דאין להן היתר אלא אחר זמן]. מיהו בלאו דכל ערל לא יאכל בו צ"ע אי אסור בהנאה לר"א:

הרמב"ם הביא גבי חמץ דרשא דחזקי' והקשו עליו דהא ס"ל כר"א א"כ בלאו לא יאכל נמי ידעינן א"ה בחמץ. וי"ל דהא לעיל פרכינן לחזקי' ור"א מריה"ג דמתיר חמץ בהנאה ומשני שאני הכא דכתי' לך שלך יהא ע"ש. וא"כ י"ל דחזקי' ס"ל נמי כר"א רק דצריך דרשא דידי' כדי להוציא ממיעוט דלך. ואע"ג דמסקינן בגמ' דלרבנן אצטריך לך ע"ש מ"מ י"ל דאי לאו דכתי' לא יאכל הוי ס"ד כריה"ג. והא דאמרי' לעיל דחזקי' פליג אדר"א היינו מדאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה (ולא אמר לפי שנאמר לך יכול יהא חמץ מותר בהנאה] משמע דמצד עצמו צריך ריבוי אבל הרמב"ם י"ל דהעתיק דרשא דחזקי' לאפוקי ממיעוטא דלך. ובזה מיושב מה דקשה לר"א למה כתי' לא יאכל כיון דגם לא תאכל משמע א"ה ולהנ"ל א"ש. עוד י"ל דאי לאו דכתי' לא יאכל סד"א דחמץ מותר בהנאה כיון דעובר בב"י מוכח דשלו הוא ומנ"ל לדחוק ולומר דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ולכך צריך לכתוב לא יאכל. גם י"ל דאין מלקות על הנאה רק בחמץ דמפורש לא יאכל י"ל דחייב מלקות. אמנם בדברי רש"י סוף הסוגיא ד"ה א"ב משמע דר' אבהו ס"ל דאין הפרש בין לא תאכל ללא יאכל כלל ע"ש:

עי' בצל"ח גבי והרי אמה"ח שנסתפק שיעור הנאה לר"א בכמה דאין לומר דל"צ שיעור כלל דא"כ האוכל פחות מכזית מתחייב מצד הנאה ואי בעי שיעור ודאי הוא בכזית כיון דנלמד מלא יאכל דינו כאכילה. ולענ"ד נראה ברור דשיעור הנאה הוא שוה פרוטה ככל הנאה דהוא בפרוטה (וכ"כ בשו"ת רעק"א (סי' ק"צ) ע"ש]. וגם לשון רש"י לעיל (כא:) שלוקח בדמים דבר מאכל משמע ג"כ דבפרוטה היא וחזי' ור"א לא פליגי בזה ואי אכל פחות מכזית וש"פ י"ל דאסור מצד הנאה. מיהו בל"ז גם מצד אכילה ח"ש אסור וללקות יש כמה טעמים שאין לוקין על הנאה אבל גם לר"ל דחצי שיעור מותר מ"מ י"ל דבאיסור הנאה אסור כשיש בו הנאה דש"פ אבל בפחות מכזית ואין בו ש"פ שרי. ובזה נדחה הראי' שהביא הצל"ח ע"ש ואין להאריך. שוב ראיתי ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' בשור הנסקל דס"ד אמינא בשרו אין עורו לא ע"ש ובתוס' דמשמע להדיא דבלי דיוק דבשרו הו"א דאף עורו אסור בהנאה אע"ג דאיסור אכילה לא שייך בעורו וא"כ כ"ש בפחות מכשיעור וז"ב. אמת דשם תמוה הסברא ולולי דברי התוס' הי'. נראה דלשון הגמ' בשרו אין עורו לא לאו דוקא. ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק שהביא תוס' ר"פ בשם רש"י שפי' כך (דלא מקרא דייק להתיר העור אלא מסברא כיון דלא הוי בר אכילה], מ"מ פשט לשון הגמ' משמע כמ"ש התוס'. ואיך שיהי' בפחות מכשיעור הדבר ברור דאסור כנ"ל:

שם בגמ' לא יאכל כו' איסור הנאה לא משמע לי' וקשה א"כ ל"ל לכם בשרצים להתיר בהנאה כיון דאפי' לא יאכל לא משמע לי' איסור הנאה, ואפ"ל דהא דלא משמע לי' איסור הנאה הוא משום דדריש לא יאכל כמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל אפי' לבהמת הפקר [ואע"ג דאין לו הנאה מזה גזה"כ הוא לאסור להאכיל לבהמה. א"כ י"ל דלהכי כתי' בשרצים לכם לפרש דדוקא לכם יהי' שקץ אבל להאכיל לבהמה מותר וכ"ת לא לכתוב לא יאכל ולא לכם י"ל דטעמא דידי' דלא יאכל להאכיל משמע נמי משרצים גמיר דכיון דכתי' לכם להתיר מוכח דבעלמא דכתי' לא יאכל הפי' להאכיל כנ"ל:

שם בגמ' קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מנין. ויש לתמוה לפרש"י דלמ"ד חש"ב ל"ד היינו הנאה אבל איסור אכילה מה"ת הוא לכו"ע א"כ מוכרחין לומר הטעם לר' אבהו דל"ד משום דכל דאיכא למעט איסורי אכילה מוטב לאוקמא קרא בהכי מלמעט חשב"ע דלא מפרש בי' לאו באכילה כמבואר בלשון רש"י בריש הסוגיא. א"כ מה זה דאמר קסבר חש"ב דאורייתא מ"מ הוא גופא קשיא למה דריש קרא לחש"ב כיון דאיכא לאוקמא מיעוטא דאותו אחמץ ושוה"נ. אמנם נראה דלא קשיא כ"כ די"ל דלשון מנין לאו דוקא ואין הכוונה דבלאו קרא דבאש תשרף דמייתי לא הוי ידעינן לאסרינהו בהנאה דאה"נ דלולי האי קרא הוי אסרינן מאותו כנ"ל והוי אמרינן דחש"ב ל"ד כמו דס"ל לר"א. מ"מ ריב"ל באמת ס"ל דחשב"ע דאורייתא מקרא דאותו וא"ה בחמץ ושו"ה נפקא לי' מקרא דהכא דמסיק והיינו דאמר מנין א"ה בהנך מישרף לא מאותו כי היכי דנוכל למילף מאותו א"ה דחשב"ע כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ הא דאמר חזקי' מנין לחמץ בפסח כו' (דאע"ג דאי לאו דכתי' לא יאכל הוי ידעינן א"ה בחמץ מאותו כר"א מ"מ השתא דילפי' א"ה בחמץ מלא יאכל מוקי קרא דאותו למעט תשב"ע כנ"ל]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה