אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כג.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כג.

דף כב:

בגמ' והרי תרומה כו' והרי נזיר. קצת קשה די"ל דמאותו דכתיב גבי טריפה לא אימעוט אלא איסור השוה בכל דומיא דטריפה ולא תרומה דמותר לכהנים ונזיר דאסור רק לדידי', (ואין לומר דמקשינן למ"ד דיליף מנבילה דמהתם מוכח דלא תאכל משמע נמי הנאה וממילא גם בתרומה ונזיר הנאה בכלל. דא"כ מאי ראי' איכא ממתני' דמערבין כו' די"ל הא מני ר"י היא דנפ"ל מאותו]:

שם בגמ' קצירכם שלכם יהא. וקשה דקצירכם לא קאי על האיסור דחדש רק על הקצירה שאחר הבאת העומר ולכן שפיר נקרא קצירכם אבל מנ"ל להתיר חדש בהנאה ואין זה דומה לתרומתכם או נזרו דקאי על האיסור כמובן. ונראה לפרש דכוונת הגמ' על העומר גופי' שנקרא ראשית קצירכם ומוכח דהעומר מותר בהנאה ואף דהוא באיסור חדש רק להקרבת עומר התירו רחמנא אף דאינו מותר לישראל. וא"כ מדקריא רחמנא לעומר ראשית קצירכם שפיר מוכח דחדש מותר בהנאה כנ"ל. [ואין להקשות דא"כ לעיל גבי תרומה נמי נימא מדכתי' ראשית דגנך דגנך שלך יהא דהא דגנך אצטריך לכדרשינן בגיטין (מ"ז) דגנך ולא דגן עכו"ם, אך קשה דהכא נמי יש לפרש ראשית לקצירכם כמ"ש רש"י במנחות (ע"ב.) גבי הא דדרשינן ולא קציר מצוה ע"ש]:

שם בגמ' והרי שרצים כו' ציידי חיות ועופות ודגים כו'. יש להקשות איך ס"ד לאסור טמאים בהנאה דא"כ גם מחיים ליתסרו ומפורש בתורה דחמור מותר בהנאה מדכתי' ל"ת בשור וחמור אבל בחמור גרידא מותר. ודוחק לומר דלא פריך אלא על שרצים ודגים בכלל שרצים הם דממ"נ אי עיקר דיוק הגמ' מקרא דשקץ לאו יאכל זה לא קאי אשרץ המים רק אשרץ הארץ כמ"ש רש"י בדף שאח"ז גבי אכל פוטיתא. (וכ"מ בתוס' דסוסים וחמורים נמי הם בכלל האי קרא וי"ל דס"ל לגמ' דמחיים לא שייך לאסור בהנאה דאין הנאה מגוף המין רק מרוח החיים שבקרבו [וגם שור הנסקל לא נאסר מחיים לשיטת הר"ת ודוחק. שוב מצאתי בפ"ב דקידושין דלא מצינו ב"ח שאסורין בהנאה ע"ש דמקשה עלה ומסיק דרוב ב"ח אין אסורין בהנאה. אך לפמ"ש הפנ"י דקושי' הגמ' הוא מדגים בלבד א"ש]:

שם בגמ' א"ה אפי' לכתחילה נמי וקשה מאי א"ה הלא אי נימא דלא יאכל לא משמע כלל א"ה קשה טפי למה נאסור לכתחילה. ונלפע"ד לפרש דכמו דחזקי' דרש א"ה מלא יאכל לא יהי' בו היתר אכילה וכפרש"י שם כן י"ל דס"ל לגמ' לדרוש איסור סחורה מלא יאכל. דסחורה כדי להרויח שפיר נקרא מביא לידי מאכל אבל הנאה גרידא לא מיקרי מביא לידי מאכל דלא כחזקי'. ולכך אי לאו חזקי' ור"א לא הוי קשה מידי די"ל דאיסור סחורה נפקא מלא יאכל אבל לדידהו דס"ל דמשמע א"ה ואתי לכם למשרי שוב קשה מנ"ל איסור סחורה. גם י"ל דהי' אפ"ל איפכא דלכם דקרא אתי לאסור לסחור בהם דשקץ יהי' ולא יאכל פי' דיהי' שקץ לאכילה והוסיף קרא לכם פי' דיהי' שקץ לכם לכל מילי אפי' לסחורה. ולהכי מקשה א"ה דלכם אצטריך להתיר הנאה א"כ אפי' לכתחילה, נמי. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך לחזקי' הא י"ל דלחזקי' אצטריך לכם לאסור סחורה דז"א דא"כ יהי' למה לי:

שם בגמ' שאני התם כו' לך שלך יהא הקשו בתוס' לחזקי' לא לכתוב יאכל ולא לך וי"ל דכיון דדרשינן לקמן (כח:) לא יאכל חמץ היום דפסח מצרים לא הי' נוהג חימוצו אלא יום א' א"כ י"ל דבמצרים דלא מצינו בהו איסור דל"י לך [כמ"ש הר"ן לקמן פי' ע"פ דלא הוזהרו במצרים בב"י] לדידהו נאסר חמץ ביום ראשון אפי' בהנאה ולהכי כתי' לא יאכל. רק לדורות כתי' לא יראה לך להתיר בהנאה. והיינו דאמר ריה"ג האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה היינו לדידן דאסור כל שבעה אבל לדידהו דנאסר יום א' שפיר אסור בהנאה. וי"ל עוד לפ"ז למה שמפרשין העולם דהא דאמר ריה"ג תמה על עצמך הוא משום דלית לי' סברא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ולהכי מדעובר בב"י ע"כ מוכח דמותר בהנאה ומ"מ הגמ' פריך שפיר דכיון דלא יאכל א"ה משמע ע"כ צ"ל דעשאו הכ' ואין זה מספיק לבטל הכלל דיאכל א"ה משמע ולהכי משני דיליף מלך, וי"ל דלהכי במצרים לא הי' באמת איסור בל יראה כיון דלדידהו הי' אסור בהנאה אינו שלהם ולית לי' סברא דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו כנ"ל. ולכאורה הי' נראה לפמ"ש בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לבהמת הפקר משום דכתי' לא יאכל ואפשר לומר דגזה"כ הוא ואינו מחמת הנאה דאיזו הנאה יש לו במה שמאכיל לבהמת הפקר] א"כ י"ל דגם לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ להאכיל לבהמה אסור ולפ"ז א"ש מה דכתי' לא יאכל. אכן לקמן (ל"ב) מפורש בברייתא דשרי להריצו לפני כלבו למאן דס"ל כריה"ג ע"ש:

שם בגמ' יעשה לכל מלאכה שיכול כו' למלאכת גבוה יהא מותר כו' וקשה דגם בלי לכל הוי ידעינן דקאי אהדיוט דלגבוה ל"ל קרא כיון דליכא איסור אכילה לגבוה מהיכי הוי ס"ד דליתסר הנאת גבוה, וגם קשה מה שפירש"י לטומאה וטהרה ל"צ קרא דאינו בכלל נבילה ומנ"ל הא דאינו בכלל נבילה, ע"כ הי' נראה לפרש דלכו"ע אתי עיקר הפסוק לטהר מידי נבילה ומה דאמרי' לטומאה ולטהרה א"צ קרא הפי' דא"צ קרא מיוחד לגבוה דמ"ש גבוה מהדיוט דכיון דלאו בכלל נבילה הוא להדיוט ממילא ה"ה לגבוה ומשו"ה דריש לכל להתיר הנאת הדיוט. אח"כ ראיתי במהרש"ל לקמן בתוס' ד"ה ומה. דרך בדרך זה. מיהו לשון הגמ' לא משמע כן:

בתוס' ד"ה קוצר כו' דחדש שאסר הכתוב היינו תבואה גמורה משמע דפשיטא להו דבתבואה שלא הביאה שליש אין איסור חדש וצ"ע דהא בפ"ק דחלה איתא דחייבת בחלה וכ' שם הר"ש דלענין חמץ ומצה נמי לחם מיקרי וא"כ י"ל דה"ה לענין חדש. וגם קשה דאי נימא דליכא איסור חדש וידי מצה יוצאין בו א"כ מה הקשו בירושלמי הובא בתוס' ר"ה (י"ג) ובקידושין (ל"ח.) למה לא אכלו אבותינו מצה בכניסתן לארץ נימא עדל"ת והשתא הא יכלו לאכול מתבואה שלא הביאה שליש. איברא די"ל דזה חשוב שלא כדרך אכילת ב"א וי"ל דפסול למצוה (כמ"ש המל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דבמצוה נמי אין יוצאין שלא כדרך אכילה ע"ש] וה"ה נמי דפטור אי אכל חמץ כזה דהוי שלא כדרך אלא דמ"מ שם חמץ עליו לענין איסור בלבד ושוב חלה נוהגת בו. וכן הרמב"ם והרע"ב בחלה לא כ' אלא דבא לידי חימוץ רק הר"ש כ' דיוצאין בו ידי מצה. וגם לכאורה משמעות הגמ' לקמן (ריש פ"ג) דעמילן של טבחים פת שלא הביא שליש שמכסין הקדירה לשאוב הזוהמא והוי נוקשה. משמע קצת דלולי הזוהמא הי' חמץ ממש גם לענין כרת א"כ הוי כדרך וצ"ע. וכ"מ בירושלמי (פ"א דחלה ה"ג) דאיכא איסור חדש בתבואה שלא הביאה שליש כמ"ש בהג"ה במנחות (ע"א.) דלא כפי' הפ"מ בירושלמי שם ע"ש]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה