אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כב:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כב:

דף כב.

בגמ' והרי אבר מן החי כו' ויש להקשות לדעת הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' י"ג) דאמה"ח מן המפרכסת אסור לבני נח ושרי לישראל א"כ משכחת לה בכה"ג דומיא דיין לנזיר דלהמושיט שרי. וצ"ל דסתם אבר מן החי משמע חי ממש (ועי' בס' ברכת אברהם מ"ש בזה]. אך בל"ז תמוה כמ"ש התוס' דנוכל לפרש שהוא של הנכרי וגם ע"כ מיירי הכי מדאמר לא יושיט. ומ"ש התוס' דהושטה גופא הנאה הוא שע"י שעושה לו שליחותו מחזיק לו טובה אינו מובן דע"ז אפ"ל כגון שאין בזה ש"פ שיהי' חשוב הנאה. גם קשה דעכ"פ אין זה אלא איסור דרבנן א"כ מאי פרכינן הא מדאורייתא שרי אי לאו משום לפ"ע. אך בדרך פלפול י"ל קצת דנראה דמידי דאסור בהנאה כל הקודם זוכה בו ואינו עובר על לאו דגזילה דהפקר היא וכ"מ מדאר"א לעיל (ו':) שני דברים אינם ברשותו של אדם כו'. וא"כ הא ודאי דהמגבי' איסור הנאה ונתנו לנכרי אף דלא נתכוין לזכות בו מ"מ הוי הנאה גמורה מאיסור. דהנכרי מחזיק לו טובה כמו שהי' נותן לו שלו ממש דהא בידו הי' לזכות בו וגם שמא זכה בו באמת ופשיטא דאסור כה"ג ליתנו לו. וכ"נ לכאורה מהא דאמרינן בעירובין (ס"ד:) בר"ג שנתן גלוסקא לנכרי משום דחמץ של עכו"ם אחה"פ מותר בהנאה ומשמע דאי הי' אסור בהנאה לא הי' רשאי ליתנו לעכו"ם] ע"ש. וא"כ י"ל דשפיר דייק הגמ' דאי הי' אמ"ה אסור בהנאה ממילא אף דהוא של הנכרי מ"מ אחר שהי' ביד הישראל ואם הי' חפץ לזכות בו הי' זוכה כיון דגם להנכרי אסור בהנאה וא"כ הוי כנותן לו את שלו. והא דאמרינן בע"ז דלא יושיט משמע דאינו של הישראל הוא למסקנת הגמ' דאמה"ח שרי בהנאה אבל אי הי' אסור בהנאה הי' של הישראל שזכה בו. ואפי' אם אינו חפץ לזכות בו אסור ליתן כנ"ל:

שם בגמ' והרי שור הנסקל כו' טעמא דכתי' בעל השור נקי כו' ופי' רש"י וקשיא אפי' לחזקי' וכ"ש לר"א. ויש להקשות ע"ז דהא בהאי דחידש לן קרא דאפי' שחטו אחר שנגמר דינו אסור י"ל תרי טעמי. א' מטעם דכיון דעומד ליסקל אין השחיטה שחיטה וחשוב כנבילה ולהאי טעמא ודאי איצטריך לר"א קרא דבעל השור נקי דאי לא"ה הו"א דלא חמיר מכל נבילה דשרי בהנאה [כיון דלר"א לא שני לי' בין היכא דכתי' לא יאכל להיכא דכתי' לא תאכל א"כ י"ל] דרחמנא עשאה שחיטה זו כנבילה. אלא די"ל טעם אחר דרחמנא ציותה לסקלו ולא לשוחטו וכיון דשחטו אסרה רחמנא באיסור חדש ובזה שפיר י"ל דגם הנאה בכלל כיון שהוא איסור בפ"ע ואינו בכלל נבילה. אך לפ"ז קשה דאכתי נימא דנהי דאם שחטו אסור בהנאה אבל היכא דסקלי' כדינא ליכא לאו דלא יאכל רק ככל נבילה ושרי בהנאה ולהכי אצטריך בעל השור נקי לאסרו בהנאה אפי' היכא דסקלי' מיהו לחזקי' א"ש פירכת הגמ' לפי' הראשון דאיסור דלא אבל אינו אלא משום דלאו שחיטה הוא ונהי דהוי כנבילה מ"מ כיון דכתי' כאן לא יאכל גם בהנאה מיתסר אבל לר"א ליכא קושיא. אך אפ"ל פירש"י כטעם הב' הנ"ל דהוא איסור בפ"ע וקושית הגמ' הוא מלשון הברייתא אין לי אלא באכילה דמשמע דקאי אשחטו וע"ז מייתי קרא דבעה"ש נקי ומקשה הגמ' שפיר ודוק. עוד יש להקשות מנ"ל דל"י את בשרו ממעט דוקא שחטו אחר שנגמר דינו דילמא הכי קאמר קרא דמצוה לסקלו ואם לא סקלו ביטול מצות עשה ואם שחטו ואכלו אפי' קודם שנגמר דינו עובר גם בלאו כפשטא דקרא סקול כו' ולא יאכל ע"י שחיטה ככל שוורים דעלמא ומנ"ל למעט דוקא שחטו אחר שנגמר דינו. [אכן המעיין בלשון רש"י בב"ק (מ"א.) יראה שהרגיש בזה ע"ש בד"ה לאחר שנגמר דינו שכ' דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו. ונראה דקודם שנגמר דינו עדיין לא בא לידי סקילה]:

שם בגמ' להנאת עורו מכאן סייעתא לשיטת הר"ת שהביאו התוס' בזבחים (ע"א.) דשור הנסקל אינו אסור בהנאה מחיים דאל"כ למה לא משני כאן הגמ' בפשיטות דאצטריך קרא דבע"ה נקי לאסור בהנאה אפי' מחיים, וגם למסקנא דנקי אתי להנאת עורו ואת לא דריש וגם להנך תנאי דמפקי לי' לחצי כופר ודמי וולדות דמרבי הנאת עורו מאת מ"מ מחיים מנ"ל למיסר אלא ודאי דליכא איסור מחיים. וצ"ע להפוס' הסוברים דאסור מחיים. וע' בתוס' בב"ק (מ"א:) שהקשו כיון דכתי' ובע"ה נקי לא יאכל למה לי ותי' דא"כ הוי סד"א דנקי אתי למיסר הנאת בשרו להכי אצטריך תרוייהו. גם י"ל דנ"מ נמי לדינא דהנאת בשרו בלאו והנאת עורו בעשה ולפ"ז נ"מ נמי בהני לישני דלמ"ד דמאת ילפינן הנאת עורו מילקי נמי לקי ודוק:

שם בגמ' ולהנך תנאי כו' משמע דפשיטא להש"ס דהנאת עורו נמי אסור לכו"ע אבל ברמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה' כ"ב) שהביא הא דאי' בע"ז (ל"ד:) דפרש של שור הנסקל מותר משום דבשרו אסרה תורה ולא פרשו לא ראיתי דין זה דהנאת עורו ע"ש. והי' אפ"ל דהרמב"ם פוסק כהנך תנאי דנקי אתי לדרשא אחרינא לכופר ודמי וולדות ואת נמי לא דריש כדמשמע בבכורות (ו':) דרבנן לא דרשי את ועי' במנחות (י"א:) בתוס' ד"ה ור"ש] דלכאורה בגמ' דע"ז שם דממעט הפרש משמע דלא דרשינן את הגם די"ל דטפל לבשרו לא שייך בפרש אלא בעור מ"מ י"ל דס"ל להרמב"ם דלא דרשינן את. אך לשון הגמ' ולהנך תנאי כו' משמע דפשיטא דהנאת עירו אסור וצ"ע:

בתוס' ד"ה מנין כו' ולמ"ד א"ש עצים בפת כו' משמע מדבריהם דלמ"ד הפת מותרת רשאין לכתחילה ג"כ לאפות באיסורי הנאה ולפ"ז הא דתנן לעיל ולא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן וכ"כ התוס' בהדיא לעיל בפ"ק (ה') ע"ש. ולכאורה תימה מנ"ל הא דנהי דהפת מותר משום דאין שבח עצים בעין בפת ואיסורא דעביד עביד אבל מנ"ל להתיר לכתחילה לאפות אצלו הלא אין הנאה גדולה מזו שנהנה כל דמי עצים. אך בפ"ב דשבת (כ"ה. ד"ה הא) כתבו התוס' ג"כ זה והוכיחו מסוגיא דלקמן דלרבנן לא משכחת עצים דאסירי בהנאה אלא בשרשיפא ע"ש. ואמת דהא ודאי ראי' גדולה הוא ולקמן יש להאריך בזה אי"ה:

בד"ה לכם כו' ואין לומר דמלא יאכל משמע אפי' צביעה והדלקה כו' אי אפ"ל כן דמל"י לא שמעינן צביעה כו' ואכתי קשה לי דעכ"פ הדלקה אפשר ללמוד מלא יאכל ואדרבה לפ"ז יותר קשה דאי לאו דכתי' לכם לא הי' צריך לכתוב רק חד ערלים לצביעה וא"ה והדלקה מלא יאכל נפקא ולכך כתי' לכם כי היכי דנצטרך ריבוי על כל א' ביחוד ונדע למעט הדלקה או צביעה, וצ"ל בכוונת התוס' דלישנא דגמ' משמע להו דחזותא יש לאסור יותר מהדלקה כיון דמעיקרא תני צביעה ואח"כ הדלקה וע"ז הקשו כיון דצביעה לא נדע כ"ש הדלקה. ומ"מ אינו מוכרח דהרי התוס' בדיבור הקודם הקשו על מה דצריך קרא לאסור הדלקה ובתרומה להיפוך ע"ש שנדחקו משמע דהדלקה מסתבר לאסור. ולע"ד נראה באמת דמשום דכתי' לכם הוי סד"א למעט הנאה מה דאפשר ולכך צריך קרא לאסור הדלקה משא"כ בתרומה לא צריך קרא לאסור:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה