אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כל שעה › דף כב.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כל שעה · דף כב.

דף כא:

בגמ' אותו אתה משליך לכלב כו', והקשו רש"י ותוס' אמאי לא ילפינן מגופי' דקרא ורש"י פי' דאי לאו אותו הו"א קרא למצותי' איצטריך כו', ונראה דאין כוונת רש"י דבאמת מצוה איכא להשליך טריפה לכלב דלא מצינו בשום פוסק כן ומעשים בכל יום דמוכרין טריפות ואין משליכים לכלבים. רק כוונתו דאי לאו אותו לא הוי ילפינן מכאן א"ה והו"א דגזה"כ הוא דמצוה להשליך לכלב. אבל השתא דכתיב אותו ממילא משתמע דלאו מצוה הוא רק היתר הנאה בעלמא הוא. וכ"מ ממ"ש רש"י אח"כ דלר"מ פרט היתר דטריפה לגופי' איצטריך משום דכבר ילפינן מנבילה דכל איסורין בהנאה ולמה לא פי' דלמצותו איצטריך כנ"ל משום דבאמת אינו מצוה כלל להשליך לכלב. אך לדברי המכילתא שהביא רש"י פ' משפטים משמע דבאמת קרא להכי הוא דאתי ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ע"ש]. והנה התוס' פי' דאצטריך להתיר עובר שהוציא את ידו דהו"א דאיתקש לקדשים. וק"ק למה לא נימא דבקדשים כלל בפ"ע הוא דכל שאינו ראוי לאכלו הוא בשריפה וזה הכלל לא שייך בחולין. ואדרבה ק"ק איפכא לפי' התוס' דמנ"ל למילף מאותו לאסור שאר איסורין בהנאה טפי י"ל דהו"א דאפי' בשר קדשים שיצא חוץ למחיצה יהי' מותר בהנאה. אע"ג דקיי"ל דכל שבקודש פסול באש תשרף מ"מ הא בהדיא כתי' לכלב תשליכון בהאי קרא דבשר בשדה טריפה והו"א דיוצא חוץ אינו בכלל דשאר פסולי קודש. ולהכי כתי' אותו לגלות דדוקא טריפה התירה תורה בהנאה ולא קדשים שיצאו א"כ מנ"ל דאתי למעט שאר איסורין וצ"ע. ובעיקר קושיתם הי' נלע"ד לפרש דבאמת היכן נזכר בקרא להשליך לכלב שלו וכי דרכן של בנ"י לגדל כלבים וטפי משמע לכלב תשליכון לכלב דהפקר וכיון שאין מזונו עליו לא הוי הנאה כנראה מדברי רש"י במנחות (ק"א:) ד"ה מה לגירסת השטמ"ק והצ"ק שם] א"כ י"ל להיפוך דאי לאו דכתיב אותו הו"א דאתי קרא לאסור טריפה בהנאה והכי פירושא דקרא לכלב תשליכון ולא תהנה ממנו. אבל השתא דכתיב אותו ע"כ לכלב תשליכון היתר הנאה הוא וממעט מאותו שאר איסורין ואין להקשות דהא בלא"ה מוכח היתר הנאה בטריפה מקרא דחלב נבילה וטריפה יעשה לכל מלאכה. דהרי רש"י פי' ג"כ דלר"מ היתר הנאה דטריפה לגופי' אצטריך וקשה נמי כנ"ל דנלמד מדכתי' בחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, אלא ודאי די"ל דהחלב בלבד התירה תורה ולא כל הטריפה א"כ י"ל דלכלב של הפקר תשליכון כל הטריפה וחלב בלבד מותר בהנאה כנ"ל:

שם בגמ' ואידך חולין שנב"ע לאו דאורייתא. לפירש"י הקושיא ואידך הוא דלר"י דצריכין אותו למעט שאר איסורין מנ"ל לרבות חולין שנב"ע דאסורין בהנאה דאותו ממעט רק איסור דכוותי' דכתיב בי' לא תאכל אבל בחשנב"ע דלא מפורש לאו אינו ממעט מאותו. רק לר"מ דאותו מיותר ע"כ אתי לחשנב"ע אבל לר"י דאינו מיותר מנ"ל. ותי' דאה"נ דלר"י חשנב"ע ל"ד אסור בהנאה. ולתוס' הפי' איפכא דלר"י איך ממעט כל איסורים מאותו הא אצטריך לחשנב"ע וטפי י"ל למעט חשנב"ע דבהא מיירי קרא דהוי נמי חוץ ממחיצתו א"כ כל איסורין מנ"ל. ומתרץ דחשנב"ע אפי' באכילה ל"ד וא"צ אותו אלא לכל איסורין. ובזה מיושב מ"ש התוס' דפשט ההלכה לא משמע כן כו' וכן בסוף שמעתא משום דעיקר פירש"י דחשנב"ע אינו בכלל כל איסורין הוא דוחק דמשמעותא דאותו שפיר משמע למעט הכל. בשלמא לר"מ דמנבילה מוכח דלא תאכל א"ה במשמע י"ל דחשנב"ע דלא כתי' בי' לאו אינו בכלל א"ה אבל מאותו שפיר משמע למעט הכל. ולקמן נמי דאמרינן מנין לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה כו' תיפוק לי' מאותו ומשני דס"ל חשב"ע דאורייתא ולפי' התוס' א"ש דכיון דחשב"ע דאורייתא ממילא אצטריך אותו לחשב"ע ומנ"ל שאר איסורין. אבל לפירש"י אדרבה הו"ל למימר חשב"ע מנין שאסור בהנאה אבל כל איסורין שפיר משתמע מאותו ע"ש. וכוונת התוס' לקמן גבי הא דקאמר איכא בינייהו הוא סוגיא הנ"ל הסמוכה לשם כנ"ל:

שם בגמ' ואידך אותו כו' הקשה הג' רעק"א בגליון די"ל דאי לאו דכתי' אותו גם ר"מ הי' אומר דדברים ככתבן רק השתא דכתי' אותו דאי אתה משליך לכלב כ"א שבתורה ממילא איצטריך קרא דלגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה משו"ה לא אמר דדברים ככתבן ע"ש. אבל נראה דהגמ' מקשה לר' אבוה דיליף מנבילה אליבא דר"מ א"כ ע"כ לא נחית להכי ומשו"ה מקשינן אותו ל"ל כנ"ל. וגם בל"ז נ"ל דנהי דמצינן לומר כן מ"מ כיון דמסתבר לר"מ לדרוש שניהם לגר ולגוי מהיכי תיתי לומר דכל איסורין מותרין בהנאה מוטב לומר דלגופי' איצטריך להתיר בהנאה ולהוכיח דכל איסורין אסורין בהנאה. רק לר"י דמשמע לי' הלשון לדברים ככתבן צריך אותו משא"כ לר"מ כנ"ל פשוט:

שם בגמ' והרי גיד הנשה כו' נראה פי' הגמ' דהא דאמרינן דכשהותרה נבילה כו' וגידה הותרה הוא אליבא דמ"ד דיש בגידין בנו"ט משום דאי א"ב בנו"ט לא חל על גיד הנשה איסור נבילה וממילא לא הותרה. דלגר א"ב תתננה לא קאי אלא על מה שנאסר באכילה משום נבילה וכ"מ מלשון רש"י ז"ל. אך לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' מ"א ה"ו) שפוסק דאוכל גיד הנשה של נבילה לוקה שתים אע"ג דס"ל אין בגידין בנו"ט. והי' נ"ל הטעם כיון דהתורה אסרה גה"נ א"כ הוא חשוב אוכל יותר משאר גידין ולכך אסור גם משום נבילה והא דבטמאה ליכא איסור על הגיד י"ל ב' טעמים או דכיון דבטמאים כתי' בפירוש מבשרם לא תאכלו לכך אין הגיד בכלל. [דאין גיד בכלל בשר כמ"ש הצל"ח דמה"ט לא אמרי' דכשהותרה טריפה היא וגידה הותרה ע"ש]. משא"כ נבילה אף דאינו בעצמות וגידין היינו משום דאין עליהם שם נבילה כיון דא"ר לאכילה אבל גיה"נ דמצינו בו איסור אכילה שאני כנ"ל. או י"ל דאמרינן בנבילה מיגו דהוי אוכל לענין איסור גיד הוי נמי אוכל לענין איסור נבילה ולכך בטמאה דלית בה איסור גיד לר"ש פטור גם מאיסור טמאה כיון דלא שייך מיגו. [וכ"כ השעה"מ שם והכו"פ (סי' ס"ה) ע"ש שהקשה ג"כ מסוגיא דהכא]. אכן מסוגיא דהכא קשה דמה פריך למ"ד א"ב בנו"ט דמ"מ כיון דחל על הגיד איסור נבילה כנ"ל שפיר קאי גם ההיתר עליו. וצ"ל לדעת הרמב"ם הנ"ל בדוחק דפירכת הגמ' אינה משום דאין איסור נבילה חל על גיד אלא משום דאי א"ב בנו"ט אינו בכלל תתננה וזה דלא כמשמעות פירש"י וצ"ע:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק דגיד מותר בהנאה ותמהו עליו כיון דס"ל כמ"ד דא"ב בנו"ט ולדידי' מסקינן דגיד אסור גם בהנאה. וכבר עלה ע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל דסוגיא דחולין (ק"א.) ס"ל לחלק בין נבילה לטמאה ופליגא אסוגיא דהכא. אך אין דעתי לבנות יסוד ע"ז דאין ראי' גמורה מסוגיא דחולין די"ל דר"מ התם ס"ל די"ב בנו"ט. (ומ"ש הכו"פ שם דא"כ למה לא אמרי' התם טעמא דחכמים דפטרו בגיד של נבילה משום דס"ל דא"ב בנו"ט ומ"מ בשל עולה ושו"ה חייב שתים משום הנאה כמ"ש המל"מ בה' יסוה"ת דבהנאה איכא מלקות. תמוה דהא במל"מ שם מבואר להיפוך דלהרמב"ם אין לוקין על הנאה ע"ש. ועוד כיון דא"ב בנו"ט אכילה דידי' הוי שלא כדרך הנאה ולכו"ע אין לו עליו משום הנאה וז"ב]. שוב ראיתי בצל"ח מענין הנ"ל אבל פירושו בסוגיא דהכא דחוק מאד ע"ש. גם לא הביא מדברי הרמב"ם הנ"ל בגיד של נבילה. אמנם נלע"ד לפרש טעם מ"ש הרמב"ם ז"ל דגיד מותר בהנאה דסובר כסוגיא דלקמן (כ"ג:) דאף אם לא אמרינן כשהותרה מ"מ גיד מותר בהנאה מק"ו דחלב דהכי מוקמינן התם דפליגי תנאי בהכי וסובר כריה"ג דמותר מה"ט מק"ו מחלב כנ"ל פשוט. אכן הה"מ (פ"ח מה' מ"א ה' י"ד) הביא בשם הרמב"ן דלרווחא דמילתא איתמר בגמ' הכי אבל לכו"ע גם למ"ד דא"ב בנו"ט גיד מותר בהנאה ולא ביאר לנו טעמו של דבר. ואפשר דמ"מ לשון תתננה משמע על כל הבהמה עם הגיד אע"ג דאין בה בנו"ט. ולכאורה יש להביא ראי' לדבריהם מדלא אמרינן נמי לקמן (כ"ג:) בגמ' דגיד הנשה איכא בינייהו בין חזקי' לר"א דלחזקי' מותר בהנאה ולר"א אסור כמו שהקשה הפנ"י שם] משמע דלמסקנא גם לר"א מותר. מיהו למ"ש התוס' בד"ה ור"ש דלחזקי' טעמא דר"ש דאוסר בהנאה הוא משום דכיון דא"ב בנו"ט ולא שייכא בי' אכילה סברא היא דאסור בהנאה ע"ש א"כ אין מזה ראי' די"ל דלדינא בין לחזקי' בין לר"א גיד אסור בהנאה לדידן דא"ב בנו"ט. לחזקי' מטעמא דהנאה הוי כאכילה דהא לא מצינו חולק על סברא זו למ"ד דא"ב בנו"ט. ולר"א נמי משום דלא שייך כשהותרה למ"ד א"ב בנו"ט כנ"ל לכך לא מצי למימר דא"ב גיד הנשה. גם י"ל דכיון דכתיב כי נגע בכף כו' א"כ כך לי הנאה כמו אכילה וכמדומה שכן משמע בזוה"ק וישלח דמה"ט אסור אפי' להנות ממנו ע"ש:

שם בגמ' והרי דם כו' ותנן אלו ואלו יוצאין לנחל קדרון כו' ומועלין בהן כו'. לכאורה קשה דודאי אין להוכיח דמותר בהנאה. מהא דההקדש מוכרן ונוטל דמיהם דודאי אף מאיסור הנאה כמו בחמץ בפסח וכה"ג מותר להקדש להנות (כדמוכח לקמן (כ"ט.) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד ע"ש]. וע"כ הראי' אינה אלא מהא דהלוקחים רשאים להנות מן הדמים לזבל. א"כ קשה דנוקי המשנה שמוכרין לנכרים. אך לפי' התוס' דמועלין רק מדרבנן י"ל דהכי פריך הגמ' דאי דם אסור בהנאה למה גזרו מעילה דרבנן על הנהנה הרי בל"ז אסור להנות ולמה יגזרו איסור בזה כנ"ל. [אבל למ"ש התוס' ביומא (נ"ט:) בשם ר"ח דמועלין מדאורייתא מפני שבי"ד מקדישין אותן ע"ש שוב קשה כנ"ל]:

בתוס' ד"ה חולין פ"ה איסור הנאה כו' וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר א"ב חש"ב א"א לפרש בע"א. דבריהם צריכין ביאור [וע' במהרש"ל ובמהרש"א מ"ש בזה]. ונראה לפרש דהנה בתחילת הסוגיא אמרינן דלחזקי' אי לאו דכתיב לא יאכל אסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע והוא תמוה דהא מסקינן בסוף הסוגיא דפלוגתא דחזקי' ור"א הוא דלחזקי' א"צ אותו לחמץ ושוה"נ כיון דכתי' בהו לא יאכל לכך אתי לחשב"ע ולר"א צריך אותו להנך וחשב"ע לאו דאורייתא. נמצא הפי' לפירש"י דכיון דלית לי' לר"א דרש על חשב"ע לכן אין איסורו בהנאה דאורייתא וממילא גם לחזקי' אי לאו הוי כתי' בחמץ לא יאכל אלא לא תאכל הוי מוקמינן אותו להא כמו אליבא דר"א והי' חשב"ע ל"ד לחזקי' כמו לר"א. והוא היפוך גמ' הנ"ל בריש הסוגיא דמשמע דאי הוי כתי' בחמץ לא תאכל הי' מותר בהנאה]. אבל לפי' התוס' א"ש דחשב"ע ל"ד לר"א היינו איסור אכילה שלו אבל אי הוי דאורייתא הי' מוקמינן מיעוט דאותו על חשב"ע טפי מלשאר איסורים. הואיל וגם איסור זה מעין מחיצות קודש וחולין הוא כענין בשר שיצא חוץ למחיצתו דמפקינן מהאי קרא. ונמצא לפ"ז דלחזקי' דחשב"ע דאורייתא אסור באכילה שוב גם אי לא הי' כתוב בחמץ לא יאכל מ"מ מיעוט דאותו הוי מוקמינן לחשב"ע וא"כ שפיר אמרינן בריש הסוגיא דאי לאו לא יאכל לא הוי משמע א"ה והוא ראי' נכונה לפי' התוס'. וכמו כן יש להוכיח מהא דמקשינן לקמן בדם ולחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים כו' ולפרש"י קשה דילמא להכי איתקש כי היכי דליקום מיעוט דאותו לחשב"ע דאי לאו דכתי' כמים הוי מוקמינן מיעוט דאותו על דם להכי צריך כמים לגלות דאותו לא קאי אדם אלא אחשב"ע. וצ"ל בדוחק דאכתי לא. אסיק אדעתין כמסקנת הסוגיא דעיקר פלוגתייהו דחזקי' ור"א בדרשא דאותו וצ"ע לפירש"י אבל לפי' התוס' א"ש:

בד"ה והרי דם כו' וקשה לר"ת כו' משמע מדבריהם דהלכה כב"ה. אבל הרמב"ם (פ"א מה' אה"ט ה"ד) לא פסק כן אלא כעדותו דר"א בן בתירא בעדיות (פ"ח מ"א) דדם נבילות טהור ע"ש א"כ שפיר מקשה הגמ' הכא אליבא דהלכתא ולעולם לב"ה י"ל דאמרינן כשהותרה נבילה דמה נמי הותרה. אכן הראב"ד בעדיות (פ"א מ"א) פי' דגם לב"ה אינו מטמא מדאורייתא אלא מדרבנן משום גזירה אטו בשר ע"ש. (ולדבריו שפיר מקשינן הכא אפי' לב"ה]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה