שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כא:
בגמ' ריב"ב אומר כותח כו', פי' התוס' דגם לב"ה אוסר ע"ש. והטעם צ"ע דמהיכי תיתי יחשדו אותו שמכרו בפסח כיון דמנהג העולם הוא ליקח כותח על זמן רב. והנה הפוסקים השמיטו דעת התוס' והרא"ש שדרכו להעתיק דברי התוס' ג"כ השמיטו. לכן הי' נראה דגם לתוס' לא קיי"ל הכי די"ל דמ"ש בגמ' לאפוקי מהאי תנא ר"ל מריב"ב דאי לא"ה הו"ל למימר לאפוקי מב"ש. והיינו משום דסתמא תני ומוכרו לנכרי משמע דכל מיני חמץ מותר למכור אף כותח א"כ לדינא לא קיי"ל הכי. אכן בפסקי תוס' הביאו זה לדינא ע"ש. והב"ח (סי' תמ"ג) החמיר בזה ע"ש. מיהו גם לתוס' נראה דקודם ל' מותר אפי' בשכר שדרכו להעמיד כמה חדשים דמ"מ קודם ל' יום אין מוטל עליו חששא דחשד של פסח. דא"נ לומר לשיטת התוס' הטעם דל' יום הואיל וכותח עשוי לל' יום. אך במהרש"ל נראה שהבין כן והנלע"ד כתבתו. שוב ראיתי בחי' מו"ז הרי"מ ז"ל שהקשה לפי' ר"ח היכי נזכר במתני' כותח ע"ש. ונראה דפשיטא לי' דלאפוקי מהאי תנא היינו ריב"ב דכותח ע"ש:
שם בגמ' דאמר רבא חרכו קודם זמנו כו' כ' התוס' דמיירי בנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעיפשה בפ"ק ע"ש. אכן מלשון רש"י שכ' שבטל טעמו ומראיתו משמע דאפי' עודנו ראוי לכלב מותר בהנאתו, וי"ל דס"ל לרש"י דהוי נוקשה וא"כ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י דלקמן (מ"ג) בשיאור דלר"י דאוכלו פטור וסתם מתניתין כן הוא התם י"ל דבנפסל מאכילת אדם לא אסרו [והא דפת שעיפש' אתיא כר"מ דנוקשה אסור מדאורייתא]. איברא דהמג"א (ריש סי' תמ"ב) כ' דנוקשה הוא דוקא היכא דמעולם לא הי' ראוי לאכילה אבל רש"י י"ל דלא ס"ל כן. גם י"ל דלקמן (מ"ה:) פליג ר' נתן בפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם וס"ל דאינו מטמא טומאת אוכלין ויתכן לומר דה"ה לענין חמץ פליג ר"נ. ובתר הכי איתא התם ברייתא בעריבת עבדנין דאר"נ דאם נתן לתוכן עורות א"ח לבער ואמר רבא שם דהלכה כר"נ ומשמע דת"ק פליג אר"נ ורחוק הדבר שיחלקו במציאות. והי' נראה לפרש דע"י העורות לא נפסל מאכילת כלב ור"נ לטעמי' דבנפסל מאכילת אדם סגי וממילא רבא ס"ל הכי כר"נ ומימרא דשמעתין נמי רבא הוא וס"ל דאם חרכו ובטל מאכילת אדם סגי כנ"ל לישב שיטת רש"י. אך הרמב"ם וכל הפוס' כ' כשיטת התוס':
עי' בהרא"ש מ"ש דהא דתנן מותר בהנאתו דוקא הנאה הוא דשרי אבל באכילה אסור משום דאחשבי', וסברא דחוקה היא כיון דלא חל עלה שם איסור חמץ מה בכך דאחשבי'. ולענ"ד אפ"ל דאה"נ דבאכילה נמי שרי אם חרכו קודם זמן איסור אך הכא דמיירי בחרכו בשעה חמישית דקאי ארישא דמתניתין בשעה שמותר כהן לאכול וגם רבא י"ל דמיירי קודם זמן איסור הנאה וא"כ כיון דלאיסור אכילה החמירו לאסור ב' שעות ה"ה נמי כאן לאכול בפסח החמירו דשמא טעה בשעה ונמצא דחרכו לאחר זמן איסור ולהכי דוקא בהנאה שרי אבל אי חרכו קודם שעה חמישית אה"נ דבאכילה נמי שרי כנ"ל:
שם בגמ' ופליגא דר"א כו', לכאורה קשה דנהי דכל איסורין למדין מנבילה או מאותו דאסורין בהנאה מ"מ י"ל דוקא איסורים של כל. השנה דגוף הדברים אסורים לעולם אבל חמץ דאין איסורו כל השנה אין ללמוד מנבילה. וכמ"ש בירושלמי כאן דמה"ט חדש מותר בהנאה משום שקבע לו הכתוב זמן ע"ש]. ולהכי צריכין למילף איסור הנאה מדכתי' לא יאכל. והי' אפ"ל דדוקא לר"מ דר"א קאי בשיטת ר"מ מדאמר עד שיפרט לך כו' שפרט בנבילה [וכמ"ש התוס' בחולין (קי"ד,:) ד"ה עד דר"א לא מתוקמא אלא כר"מ ע"ש וכ"מ לשון הגמ' לקמן (כ"ג:) דאמרי' ור"א נפיק לה מנבילה]. וכיון דצריך הכתוב לפרט היתר הנאה משמע דבלשון אכילה נכלל הנאה א"כ ה"ה לא תאכל חמץ ג"כ משמע איסור הנאה. אבל לר"י דיליף מאותו דהוי רק מיעוט לכל איסורין שפיר י"ל דדוקא איסורין דכוותי' ממעט שאסורין לעולם ולא חמץ בפסח. ובזה י"ל דברי הרמב"ם ז"ל דמביא לדר"א ודחזקי' משום דפוסק כר"י דס"ל דברים ככתבן ולא ילפי' א"ה מנבילה אלא מאותו וי"ל דחמץ שאני שאינו איסור עולם כנ"ל. ואע"ג דהרמב"ם (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ו) כ' ג"כ כדרך שפרט בנבילה ע"ש ע"כ צ"ל דלאו משום דס"ל כר"מ נקט הכי כמ"ש הלח"מ שם דהרי הביא ראי' נמי מחלב ע"ש]. והא דאמרי' בגמ' ופליגא דר"א היינו רק דחזקי' ס"ל כר"י ור"א משמע דס"ל כר"מ. מיהו פשט הסוגיא משמע דר"א קאי נמי אליבא דר"י ובאמת צ"ע טובא כיון דר"א מזכיר רק מנבילה מנ"ל להגמ' דאליבא דר"י נמי מיירי:
שם בגמ' אלא לר"י כו' הא כל איסורין שבתורה מנ"ל כו' לכאורה קשה הא מדצריך למיכתב או לדברים ככתבן מוכח דכל איסורין בהנאה דאי לא"ה אפי' בלאו או מיתורא דקרא נדע דדברים ככתבן דאי לא"ה קרא למה לי וי"ל דאה"נ אי לאו דכתי' או הוי ידעינן להוכיח מהכא דכל איסורין אסורין בהנאה אבל השתא דכתי' או שוב אין הוכחה על כל איסורין כיון די"ל דאתי לדברים ככתבן. גם י"ל דהגמ' מקשה אדר"א דמנ"ל למילף א"ה לכל איסורין שבתורה ולומר דלר"י להקדים לא צריך קרא דילמא לר"י נמי או להקדים ודברים ככתבן אתיא לי' מיתורא דקרא מדצריך או להקדים מוכח דבלאו או לא הוי ידעינן ממשמעו דקרא וע"כ משום דאיצטריך לדברים ככתבן] ודוק:
ובגוף הדין דברים ככתבן נראה לכאורה מסוגיא זו דלר"י דוקא גר בנתינה ולא במכירה וכ"פ רש"י להדיא. אך מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' ע"ז ה"ד) נראה דלעכו"ם דוקא במכירה ואסור בנתינה אבל גר בין במכירה בין בנתינה וכן הוא משמעות הסוגיא בע"ז (כ'.) דאמרינן התם לא תחנם תנאי היא דתניא כו' ע"ש דמשמע דדברים ככתבן לא קאי אלא לאסור גוי בנתינה. ועוד משמע התם דאינו כלל מיוחד לנבילה אלא דכן היא בכל דבר איסור והיתר דאסור ליתן לגוי. וא"כ תמוה כל הסוגיא כאן דאי כל איסורין מותרין בהנאה ולא בא הכתוב אלא לומר דאין ליתן מתנה לגוי מה ענין זה לנבילה. אכן נראה לפרש דודאי השתא דילפינן מאותו דגם לר"י כל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ממילא אצטריך הפסוק להתיר הנאה אלא דאו מיותר שפיר י"ל דסגי למילף מיני' לאסור גוי בנתינה וכדפסק הרמב"ם ז"ל. אבל הגמ' פריך שפיר דאי לאו דכתי' אותו י"ל דבאמת כל איסורין מותרין בהנאה וקרא להחמיר אתי דבנבילה אין היתר אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה דוקא. דבשלמא לר"מ דמסתבר לי' לדרוש תתננה ומכור לגר ולנכרי א"כ אין לפרש כן אבל לר"י שפיר י"ל לדרוש דברים ככתבן באופן זה ג"כ כנ"ל. וגם מה שפי' רש"י ז"ל להחמיר דגר דוקא בנתינה הכל לפי קושית הגמ' כנ"ל דמה"ט כתבה תורה דוקא בנבילה לאסור מכירה לגר דאי לא בא אלא לאסור נתינה לעכו"ם מ"ט כתי' כאן בנבילה כנ"ל]. אבל למסקנא דכל איסורין אסורין בהנאה א"כ קרא לגופי' אתי רק דמכאן מוכח דדברים ככתבן י"ל דהיינו רק לאסור לגוי במתנה כנ"ל. ובזה א"ש קצת לשון ר' אבוהו עד שיפרט לך כו' בנבילה. והלא לר"י ילפינן מאותו ובפרט לקמן סוף הסוגיא דאמר א"ב חמץ כו' למר יליף לה מנבילה כו' אותו למעוטי הני כו' התחיל בנבילה ומסיים באותו ע"ש בפירש"י דמשמע דמעיקרא אליבא דר"מ ואח"כ אליבא דר"י וזה דוחק ולמ"ש י"ל דבאמת לגר אשר בשעריך כו' אתי להתיר הנאה גם לר"י דאי לאסור ליתן לגוי במתנה אין ענין לנבילה רק דבלי אותו הו"א דדברים ככתבן באופן אחר כנ"ל אבל למסקנא נהי דלא ילפינן אלא מאותו מ"מ פרט היתר דנבילה כפשטי' וא"ש מה דאמר ר"א עד שיפרט לך כו' בנבילה:
שם בגמ' ור"מ או להקדים נתינה דגר כו' ור"י סברא הוא כיון דגר אתה מצוה להחיותו כו'. ותמוה כל הסוגיא דאי באמת אם יש גר ונכרי צריך ליתן לגר ולא למכור לעכו"ם ור"י נמי מודה מסברא למה השמיטו הרמב"ם וכל הפוס' דין זה ובפרט מה דאמרי' דלר"י סברא היא אין מובן כלל [כמ"ש התוס' בע"ז (כ'.) ד"ה ור"מ] כיון דיכול למכור לעכו"ם אפ' לעני ישראל אינו מחויב ליתן ולהפסיד כל ממונו ומצות צדקה יש לה שיעור ותו קשה לי כיון דר"מ דריש לגר תתננה או מכור ותתננה או מכור לנכרי ואו להקדים א"כ יהי' נמי נתינה דעכו"ם קודם למכירתו. ותו כיון דנתינה לגר קודם למכירה דגר נמצא דמודה ר"מ דאסור למכור לגר כיון דנתינתו קודמת ור"מ אמר בפי' מכירה לגר מנ"ל. ולכן נלע"ד דאין פי' קדימה זו דמחויב להקדים נתינתו לגר למכירה לנכרי רק הפי' דר"מ ס"ל דרצה הכתוב להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי הואיל וזה מצוה וזה רשות ואי לאו דכתיב או לא הי' מוכח דזה מצוה ולהכי כ' או לומר דזה מצוה וזה רשות. ועלה קאמר שפיר ר"י דפשיטא דמצוה היא הואיל ומצוה להחיותו. ור"מ י"ל דס"ל דקרא דגר ותושב לא מיירי כלל בגר תושב כמ"ש הרמב"ן פ' בהר בשם תרגום אונקלוס דהוא מפרש הכל על ישראל שתקרבהו שידור ויתיישב ויהי' עמך ע"ש להכי צריך לי' קרא דהכא. ולכן הרמב"ם לא הוצרך להביא זה הדין דאנן מפרשין גר ותושב כפשיטו דצריכין להחיותו כר"י ולא צריך קרא:
בתוס' ד"ה כל הקשו לר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכ"ת אין ה"נ א"כ לקמן כו' לימא דאיכא בינייהו הא. יש לדקדק לפמ"ש התוס' לקמן (כ"ח:) ד"ה וחד דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם ולכך גם לחזקי' אמרינן דכל איסורי חמץ פי' הנאה ע"ש א"כ מה קשיא להו הכא דגם לחזקי' י"ל דאיכא כרת על הנאה מה"ט וכן הקשה השעה"מ (פ"א מה' חו"מ) ע"ש שנדחק בזה]. ועי' במהרש"א שם שהקשה למ"ש התוס' לענין נוקשה דאין לומר דלחזקי' כיון דמרבינן נוקשה לאכילה ה"ה להנאה דא"כ כרת נמי לחייב א"כ גם בלפני זמנו נימא הכי ותי' דבלפני זמנו איכא קרא דפטור מכרת ע"ש. ודבריו אין מובנים לע"ד דמ"ש התוס' דכיון דמרבינן לאכילה ה"ה להנאה היינו מטעם דאמרי' דאהדרי' לאיסורא קמא דנוקשה שוה לחמץ גמור ע"ז שפיר הקשו דא"כ כרת נמי לחייב. אבל בלפ"ז לא אמרו דאהדרי' לאיסורא קמא שיהי' לפני זמנו שוה לתוך זמנו רק כיון דחד כו' לא נחלק ביניהם וע"ז לא שייך כלל להקשות דכרת נמי ליחייב דנהי דלא תאכל פי' הנאה מטעם לא נחלק אבל לא כי כל אוכל כמ"ש התוס' כאן אליבא דר"א. וע"כ צ"ל דהמהרש"א הקשה מצד עצמו למה לא תי' התוס' בנוקשה ג"כ דמכח דלא נחלק ביניהם אמרינן דלא תאכלו דמרבינן מיני' נוקשה ג"כ פי' איסור הנאה דא ודאי קושיא הוא אבל ע"ז לא תי' כלום לפי מ"ש (דע"ז. אין להקשות דא"כ כרת נמי לחייב כנ"ל]. וע"ש בפ"י ובצל"ח דכולם מסכימין לדברי המהרש"א ולע"ד דבריהם צ"ע. אבל עכ"פ גם לדבריהם קשה הכא דנימא לא נחלק ביניהם ג"כ לענין כרת. והנלע"ד בזה דסברא דלא נחלק לא שייך אלא בלפני זמנו ולאח"ז דאיכא ב' פסוקים שוין ומסברא מוקמינן חד לתוך זמנו ע"ז שפיר י"ל דלא נחלק. אבל לענין כרת לא שייך לומר לא נחלק דא"כ הו"ל לכתוב הך קרא דמשמע הנאה גבי כרת דחמירא טפי משא"כ התם ל"ק דהו"ל לכתוב הריבוי אצל לפני זמנו דהא לא מפורש בקרא הריבוי אצל תוך זמנו דוקא אבל כאן דמפורש הריבוי אצל לאו שפיר לא נלמוד לכרת. משא"כ לר"א דבלשון אכילה הוי נמי הנאה שפיר הקשו התוס' דא"כ כרת נמי לחייב. ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה המהרש"א דבנוקשה ג"כ לא שייך סברא דלא נחלק ביניהם דהא נוקשה מרבינן מכל מחמצת א"כ הו"ל לכתוב הריבוי דהנאה אצל מחמצת דהוא רבותא טפי ולכך לא שייך סברא דלא נחלק. ואין לדחות דמ"מ כיון דאמרינן בלפני זמנו ולאח"ז דלא נחלק ובחד מינייהו כתי' מחמצת ע"כ מרבינן מחמצת ג"כ בהנאה דז"א דאנן קיי"ל כר"ש דקרא דמחמצת לא קאי ג"כ אלא אתוך זמנו כ"נ בישוב לשון התוס' דהכא ודהתם ונכון לע"ד בעזה"י:
ובעיקר קושית התוס' י"ל דבחמץ דכתי' לא יאכל מודה ר"א דלכך נכתב לומר דשאר לשונות הכתובין בחמץ אינם אסורין בהנאה וממילא אינו בכרת ג"כ, ובהכי מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן דנימא איכא בינייהו נוקשה ע"ש דגם לר"א נוקשה מותר בהנאה. ובזה מיושב ג"כ מה דנצרך בחמץ לא יאכל לר"א כמ"ש לעיל מזה אכן כבר כתבתי דלא משמע כן לקמן רק דלר"א אין חילוק בין לא יאכל ללא תאכל ועוד יבואר אי"ה. ומפי מו"ז ז"ל שמעתי לתרץ דהא דהנאה בכלל אכילה היינו דאכילה יש בו ג"כ הנאה ולכן הנאה בלבד הוי כחצי שיעור ואפשר דכן הוא כוונת הה"מ (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ז) מ"ש דאיסור הנאה הוא כחצי שיעור ע"ש] אבל אכילה שלימה לא הוי וליכא עונש. ויש להוסיף על דבריו דמה"ט נמי שלא כדרך הנאתו אינו לוקה דאכילה שלימה הוא עם הנאה וכל א' בלבד חצי שיעור הוא ולפ"ז י"ל דאפי' לר"א בחמץ דכתיב לא יאכל אפשר לוקין על הנאה ובזה מיושב שיטת הרמב"ם דפוסק כר"א ומביא דחזקי' דנ"מ לענין מלקות והגם דר"א בעצמו לא ס"ל כלל דיאכל משמע א"ה אבל הרמב"ם מצי פסק לגבי זה כחזקי':
בד"ה בשלמא כו' וצריך ליכתב נמי גר ונכרי כו' עי' במהרש"א (מ"ש לבאר כוונת התוס' כאן דלא כמ"ש התוס' בחולין. אבל עדיין לא נתברר לי שפיר אי הוי כתי' נתינה בעכו"ם מה הוי מצינן למיטעי וא"כ ע"כ צ"ל דסמכו התוס' על מ"ש שם בחולין. מיהו אפ"ל דאי הוי כתי' נתינה בעכו"ם בלבד הו"א דהא גופא קמ"ל דליכא משום לא תחנם ואכתי לא הוי ידעינן דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה לכך כתי' תרוייהו: