שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל שעה · דף כא.
במשנה כ"ש שמותר לאכול מאכיל כו', פי' רש"י לדיוקא איצטריך דמשעה שאסור לאכול אסור להאכיל. וקשה דהא תנא סיפא בהדיא עבר זמנו אסור בהנאתו א"כ לא הו"ל למיתני ברישא אלא כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה וכן הקשה האו"ח ע"ש שהניח בצ"ע]. וי"ל כוונת רש"י דאסור להאכיל אף לבהמת הפקר כמ"ש בירושלמי לא יאכיל וס"ל לרש"י **כמ"ש הפר"ח (סי' תמ"ח) ובמקו"ח שם מבואר דגם בחמץ שעבר עליו הפסח אסור. ובזה י"ל גי' הש"ק בירושלמי כאן דז"א דאסור להאכיל לבהמת הפקר. והיינו מדקתני כ"ש כו' מאכיל לבהמה וכנ"ל. אכן לפמ"ש הלבוש (סי' הנ"ל) דאסמכוהו רבנן אקרא ע"ש משמע דמדאורייתא מותר להאכיל לבהמת הפקר וכ"כ בתשו' זקני הפנ"י (ח"א סי' י"ב) להוכיח מדברי רש"י לעיל (ה: ד"ה ש"מ) י"ל דבע"פ בשעות דרבנן ובחמץ אחה"פ לא אסרו. ועי' במנחות (ק"א:) ברש"י ד"ה מה ובשטמ"ק ובצ"ק שם:** דגם ע"פ בשעות דרבנן אסור ומ"מ לדינא לא ברירא לי אי אסור בע"פ וצ"ע בפוסקים:
שם במשנה רי"א אין ב"ח אלא שריפה וחכ"א אף מפרר כו' משמע דלחכמים שריפה כ"ש דעדיף וקש' כיון דנקברין אפרן אסור א"כ אסור לשרוף כדאי' בתמורה (ל"ד:) וכן הקשה במג"א (סי' תמה) על הרמב"ם אכן דברי הרמב"ם י"ל דמ"ש דשורפין חמץ היינו קודם שש דמותר בהנאה אחר השריפה כדין חרכו קודם זמנו וגם בשש גופא כ"ז דליכא איסור תורה י"ל דלא גזרו שמא יהנה באפרו אבל אחר שש י"ל דמודה הרמב"ם דאסור לשרוף. אבל במשנתינו א"א לפרש כן למ"ש התוס' לעיל (י"ב:) דמ"ש ר"י אב"ח אלא שריפה היינו דוקא אחר שש וע"ז אמרו חכמים אף מפרר כו' א"כ משמע דגם אחר שש רשאין לשורפו וקשה כנ"ל. ולכאורה הי' נראה לפמ"ש רש"י והרע"ב הטעם דנשרפין לא יקברו משום דילמא משכח לה אינש ע"ש א"כ נראה דדוקא קבורה אסור אבל מפרר וזורה לרוח שרי נמצא דפי' נשרפין דקתני התם הוא דצריך כילוי וביעור מן העולם ול"ד שריפה. ולפ"ז י"ל דלכו"ע חמץ מן הנשרפין לענין איסור קבורה דהא כתי' תשביתו וצריך לבערו מן העולם אלא דר"י מוסיף לומר דאב"ח אלא שריפה כמו נותר וע"ז פליגי חכמים אבל הם מודים דחמץ צריך ביעור מן העולם. (וממילא אפרן מותר כמו בשאר נשרפין משום דנעשה מצותו כמ"ש התוס' שם בתמורה ע"ש]. והא דבסוף תמורה אמרינן בגמ' סתם לן תנא כר"י דאב"ח אלא שריפה ע"ש. י"ל דקאי על לשון המשנה שם דתנן חמץ בפסח ישרף משמע דוקא שריפה וזה לר"י דוקא אבל לכו"ע הוא בכלל שאר נשרפין דקתני התם לענין דצריך ביעור מן העולם כמ"ש. אך באמת אין כן דעת התוס' כאן ע"ב ד"ה בהדי. וגם לשון הגמ' כאן בהא דקתני לא יסיק כו' דאמרי' ל"צ לר"י משמע דלרבנן אינו מן הנשרפין א"כ צ"ע לשון אף. גם הרא"ש כ' לקמן (סי' ג') דראוי להחמיר ולשורפו וצ"ע ועי' בתוס' חדשים מ"ש בזה]:
בגמ' אבל חי' דאי משיירא מצנעא אימא לא וקשה כיון דבאמת פי' רש"י דאינו עובר כל כמה דלא משכח וכמ"ש ג"כ לעיל (ו'.) גבי יוצא בשיירא דשמא ימצאנו ביו"ט ל"ל למיתני חי', אכן י"ל דהכי קאמר דכיון דאורחי' להצניע הוי כנהנה ביו"ט מחמץ דכיון דאורחא דמילתא שאוכלת מזה גם אח"כ א"כ הוי כנותן לה על כמה ימים ונהנה אח"ז איסורו קמ"ל כיון דאינו מכוין לכך מותר. ולכך לא מסיק הגמ' הכא מכח ב"י ובל ימצא וגם לשון מצנעא לה א"ש. ואפשר לפרש כל הסוגיא דהא דמאכיל לחי' היינו ברשות הרבים ולא בחצירו דפשיטא להתנא כדקתני בפ"ק דמה שמשייר יניחנו בצינעא כמ"ש התוס' ד"ה ואי] ולבהמה מאכיל אפי' ברשותו. וכוונת הגמ' הוא דאי תנא חי' הו"א משום דמיהת מצנעא א"כ הבעלים אין נהנין דבכל יום נותן לה לאכול ואינו נהנה ממה שמצנעת לעצמה אבל בהמה דחזי לה ולא אסיק אדעתי' נמצא נהנה. ומאי דמסיים וקאי עלי' בבל יראה הוא משום דבאמת בהמה בחצירו נמי שרי. עוד י"ל בישוב קושי' התוס' מהא דתנן בפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצינעה דלעיל עיקר החשש הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' והכא מסתמא במאכל בהמה מיירי דאינו ראוי לאכילת אדם דליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיני', גם י"ל דבנותן לפניהם שיעור אכילה תלינן דאכלתי' אבל התם חיישינן שתטול ככר גדול. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט לשון המשנה מאכיל לבהמה וחי' כיון דבגמ' עבדו צריכותא הו"ל להשמיענו דמותר לבהמה וחי':
שם בגמ' לאפוקי מהאי תנא דתניא בש"א לא ימכור אדם חמצו כו' פי' רש"י דב"ש ס"ל דצריך לבערו מן העולם. וקשה לפ"ז מה מהני מה שיודע בו שיוכל לכלות קודם הפסח כדמשמע מדברי רש"י ד"ה שלשים יום ע"ש] דהא י"ל שמא לא יאכלנו קודם פסח כיון דס' תורה הוא. ולולי פירש"י הי' נראה דלב"ש נמי אינו אלא איסור דרבנן כמ"ש התוס' טעמא דריב"ב משום דכותח שם בעליו עליו ויסברו שמוכרו בשליחותו וב"ש ס"ל דבכל חמץ של ישראל חיישינן דהרואה שמוסרו לנכרי והוא מוכרו אח"כ בפסח יאמרו דבשליחותו מוכר ולהכי כל שיש ספק שלא ישאר ממנו בפסח מותר. כמ"ש בחי' שבת (י"ח:) דכ"מ מדמייתי לה התם בגמ' גבי הא דאסרו ב"ש למכור לנכרי ע"ש סמוך לחשיכה ע"ש], ולפי' רש"י נראה דקודם ל' ודאי גם לב"ש מותר דלאו חל עליו עדיין חובת ביעור כלל. אך יותר יש להקל דדוקא בע"פ אסרו ב"ש. וקצת פנים לזה מפ"ק דשבת דמייתי האי פלוגתא גבי הא דלא ימכור לעכו"ם בע"ש ושם רק בע"ש אסור א"כ י"ל גם הכא דוקא בע"פ אסור. וגם איכא קצת הוכחה לזה מדריב"ב לפירש"י דכב"ש ס"ל א"כ קשה מה חידש ריב"ב לאסור בכותח הלא גם בכל חמץ אע"ג דאין הדבר ברור שישהנו העכו"ם בפסח אסרו ב"ש ומאי קמ"ל בכותח [וכן הקשה הב"ח (סי' תמ"ג) ע"ש דהוכיח מזה כפי' התוס']. והגם די"ל הרבותא בכותח אע"ג דאינו חמץ גמור מ"מ יותר נראה דדוקא כותח הואיל ובודאי ישהנו עכו"ם אסור למכור ל' יום קודם הפסח אבל בשאר חמץ שאינו אלא ספק לא אסרו ב"ש אלא בע"פ. מיהו לפי' התוס' דריב"ב אתי כב"ה י"ל דלב"ש אסור גם קודם ע"פ ואפשר גם קודם ל':
בתוס' ד"ה עבר זמנו כו' דמיו מותרין כדתנן בפ"ב דקידושין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דגם לבעלים דמיו מותרין. אבל התוס' בפ"ק דחולין (ד':) כ' דאסור למחליף עצמו מדרבנן רק דלענין קדושין הקילו ע"ש. וכן דעת הב"ח והט"ז (סי' תמ"ג) וע"ש במג"א ובח"י]. אכן לדעת רש"י שם אפשר דגם מה"ת אסור. ולכאורה הי' נראה כן מסברא דנהי דאינו תופס את דמיו להיות איסור הנאה לגבי אחרים מ"מ הוא עצמו גומר הנאתו ע"י הנאת הדמים מהחמץ. דהא ודאי אם ירצה למכור חמצו לנכרי ע"ד שישליך העכו"ם דמיו לאיבוד נראה דשרי כיון דאינו נהנה כלל וכיון דבמתנה אסור ליתנו לעכו"ם א"כ רשאי למוכרו באופן הנ"ל. נמצא דעיקר איסור מכירה לעכו"ם הוא ע"ד להנות בהמעות א"כ ע"י הנאתו מהמעות גומר ומסיים איסור הנאה של החמץ. רק לפ"ז קשה הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וי"ל דס"ל לרש"י דכיון דהאשה מותרת ליהנות מדמיהן שפיר מקודשת ואע"ג דאסור בהנאה להמקדש מ"מ שפיר מקודשת כיון שבא לה הנאה על ידו והוי כמו שחוק לפני רקוד לפני דמקודשת וע' במל"מ (פ"ה מה' אישות) שהאריך בזה ואסורה לעלמא בלא גט ואה"נ דלדידי' נמי אסורה מטעם הנ"ל עד שיקדשנה פעם אחרת. איברא דבקידושין (נ"ב:) גבי מקדש בחלקו לא משמע הכי אך יש כמה חילוקים בזה בפוס' ואין להאריך. (מיהו ברש"י בע"ז (נ"ד:) מבואר דהא דלמחליף עצמו אסור אינו אלא מדרבנן ע"ש]:
בד"ה ואי כו' הקשה רשב"א כו' ויש לחלק כו' וקשה כיון דמסקנת התו' מקודם דכשאינו מצוי לו ליכא משום בל יטמין כמו שהוכיחו מגמ' דלעיל א"כ מה בכך דחולדה טומנת ומצנעת טפי מחי' המגדלים בבתים. וצ"ל דחיישינן שמא ימצאנו ביו"ט ויעבור עליו או שיבוא לאכלו משא"כ בחי' שאינה מצנעת כל כך לא חיישינן ב' חששות דשמא תצניע ושמא ימצאנו כיון דהצנעה גופה לא שכיח בה. אבל יותר הי' נ"ל קושית התוס' דעיקר ההיתר כאן למסקנא משום דמבטל כל החמץ כדקיי"ל הבודק צריך שיבטל. (וי"ל דגם החמץ שמשייר אחר הבדיקה לצורך אכילתו הוא בכלל הביטול אם ישאר ממנו ברשותו. אכן התוס' נראה דס"ל כמ"ש הרא"ש (פ"ק סי' ט') והטור (סי' תל"ד) דמה שמשייר אינו בכלל הביטול]. רק דס"ד הי' לאסור מטעם שמא ישכח מלבטל וקמ"ל דלא חיישינן להכי אבל התם כשתטול חולדה יצטרך בדיקה מחשש דילמא אתי למיכל. משא"כ הכא במה שנותן לפניהם לאכול י"ל דל"ח שיבוא לאכול את הנשאר דנמאס אצלו וביטלו ממאכל אדם. ולהכי נקט כאן הגמ' טעם האיסור משום לאו דבל יראה ולא משום דאתי למיכל כמ"ש: