שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד צולין · דף פה.
בגמ' אלא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן כו' מ"ט בנ"ח זריזין הן קצת קשה א"כ נותר נמי לא יטמא בפסח (דמשום דזריזין הן אין לחוש נמי שיבאו לידי נותר משום עצלות כמ"ש בשו"ת הרמ"ע (סי' א') ובצל"ח ריש ברכות ע"ש]. ולכן אפשר דדוקא ביוצא מחבורה לחבורה דלא שייך רק בפסח בהא לא גזרו טומאה אבל שאר יוצא דנוהג בכל הקדשים לא פלוג חכמים בתקנתם והוי פסח ככל קדשים. ובזה י"ל מ"ש התוס' ד"ה דבני מהא דאמרי' בעירובין דבנ"ח זריזין הן לא אמרינן. דלענין זה בני חבורה הן זריזין ביותר שלא להחליף מחבורה זו לאחרת [וכעין זה תי' הצל"ח ע"ש]:
בתוס' ד"ה כשהוא כו' הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. יש מקשים דהא משכחת כשאוכל עצמות רכין שהם נשברים באכילתו דשפיר הוי בעידנא. וי"ל דאין חייב משום שבירת עצם אלא בכדרך שבירה ולא בכה"ג [אכן ברמב"ם (פ"י מה' ק"פ ה"ט) מבואר דבכה"ג נמי חייב ע"ש]. ולדעת הפוס' דבמצות אכילה אין יוצאין שלא כדרך י"ל דאכילת מוח עם העצם הוי שלא כדרך וא"כ לא מקיים העשה בכה"ג: