אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כיצד צולין

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כיצד צולין

פרק אלו דברים

דף עד.

במשנה רע"ק אומר כמין בישול הוא זה נראה דרק מדרבנן אוסר משום דנראה כבישול ואפשר דס"ל צלי קדר חשוב צלי. מיהו אפי' למ"ד צלי קדר נמי אסור מ"מ הכא אינו ממש כמו קדירה. דבאמת אינו כבישול הואיל ומידב דייב דרך בית השחיטה וכיון דלקיום המצוה לצלותו כולו כאחד גם בתולן חוצה לו מיקרי כולו כאחד אסרו רבנן להניחן לתוכו. ובהכי מיושב מ"ש רש"י בפי' החומש (פ' בא) כריה"ג. ותמה הרא"ם ע"ז דהא קי"ל דהלכה כרע"ק מחבירו. ולהנ"ל א"ש דמה"ת מודה רע"ק לריה"ג:

בגמ' אבע"א בנבגא בר שתא כו' וקשה דא"כ אכתי ניתי של אלון וחרוב ושקמה בת שנתה. ואפשר דבהנך גם בבר שתא אית בהו קיטרי:

שם בגמ' א"ר האי מולייתא שריא לשיטת הרמב"ם (פ"ו מה' מ"א ה"י) דכל מליחה אינו מוציא כל הדם וצריך חליטה קודם שיבשלנו] א"ש כל הסוגיא דמיירי אפי' נמלח מ"מ רצה אביי לאסור. ולהכי מביא שפיר ראי' ממתני' דפסח אסור לחלטו ברותחין. אך כל הפוס' לא ס"ל כן וא"כ קשה דלמא גבי פסח מלחו מקודם. ומ"ש בצל"ח דאסור למלוח דהוי כרותח והשיג ע"ד התוס' דמבואר בדבריהם דמותר למלוח] א"נ בעיני. ודברי רבותינו בעלי התוס' ברורים בלי ספק דרק כרותח דצלי אמרו אבל לא שיהי' צלי דעינינו רואות שאינו נאכל כ"א ע"י צלי. ודוקא לפלוט ולהבליע הוי כצלי. ולדברי הצל"ח גם בכבוש דהוי כמבושל לילקי משום בשל מבושל ואין צורך להאריך בזה, ויותר י"ל למ"ש בצל"ח לפרש הא דאמר רע"ק כמין בישול היינו לאסור מטעם הדם א"כ ע"כ איירי מתני' בלא נמלח מדפליג רע"ק. אך גם בזה אין דבריו נראים דא"כ הוי אמרי כתנאי ולא לשון נימא מסייע:

בתוס' ד"ה האי מולייתא כו' אפי' לא נצלה כ"צ דלא נפלט כל הדם מותר. לכאורה נראה דלא כתבו כן אלא לכל בשר צלי אבל במולייתא דהכא כיון דנבלע בו דם ממקום אחר אלא דאמרינן כבולעו כך פולטו י"ל דדוקא בנצלה כ"נ ומ"מ השיגו שפיר על פירש"י די"ל דהא דמולייתא שריא הוא בנצלה כ"צ ותו דלשון רש"י משמע דקאי בבשר שבפנים דגם הוא צריך מליחה קצת ובזה ליכא רק דם של עצמו. וגם לקמן באומצא כ' רש"י דהי' מליחה קצת. מיהו שם י"ל דגרע טפי דגם לתוס' שם הוי כמו דם שפירש ע"ש לקמן. אכן בתוס' בסמוך בד"ה כבכ"פ שדקדקו בגמ' דחולין בכבדא עלוי בשרא דמותר משום משריק שריק למה לא התירו משום כבכ"פ. ואי נימא כנ"ל לק"מ די"ל דהתם מתירין אפי' בלא נצלה כ"צ משום משריק שריק וע"כ צ"ל דגם היתר דכבכ"פ שייך בלא נצלה כ"צ דהדם שנבלע מיד נפלט באותו רגע עצמו מאותו רתיחה של הבליעה. ועי' בתוס' חולין (קי"א.) ד"ה דמא. מיהו אפי' נצלה כל צרכו נמי אפשר דאינו דבר ברור שיצא כל הדם אלא דמה דסופו לצאת ע"י בישול הי' יוצא נמי ע"י צלי אבל אפשר דנשאר בו דם שלא יצא, וא"כ הכא כיון דכבר נאסר הדם כשפי' מפנימי לחיצון שוב אין בירור שיצא כולו ע"י הצלי'. וא"כ י"ל דרש"י נמי לזה נתכוין ומ"ש כדרך שמולחין לצלי היינו דהמנהג הוא למלוח לצלי אבל הכא מדינא צריך להיות נמלח:

בא"ד והא דאמר בכל הבשר כו' שפירש לגמרי לחוץ כו' איני מבין דבריהם דמה שפי' לחוץ משריק שריק ונופל ואיך נבלע בו שוב. ובעיקר קושייתם תמה עליהם הג' רעק"א ז"ל בפ"ק דחולין (י"ד.) דהא התם בנמלח לקדירה מיירי א"כ אפי' לא יהי' דם שפי' אסור דסופו להיות פי' בקדירה ע"ש. ואני כבר ישבתי זאת דס"ל לתוס' דהא דמפלפל שם הגמ' אי שרי למלוח חתיכה על חבירתה היינו משום דאע"ג דדם שלה יוצא ע"י מליחה מ"מ דם של חתיכה אחרת אינו יוצא וע"ז הוכיח הגמ' דא"כ בלע האי גיסא מהאי גיסא והוי ג"כ כמו דם של חתיכה אחרת. ומזה הוכיחו תוס' דחשוב דם שפירש דאי לא מיקרי פירש א"כ הוי דם של עצמה ופשיטא דיוצא ע"י מליחה והי' פי' נכון בתוס' אבל תירוצם שפירש לגמרי א"י כוונתם:

בד"ה כבולעו כו' ומטעם כבכ"פ נמי לא הוי שריא התם גבי כבד אלא בדיעבד משמע כוונתם דאה"נ דבדיעבד הוי מצי שם להתיר מטעם כבכ"פ אלא דלא הוצרך לזה הואיל ולא בלע כלל משום דשריק רק לכתחלה אין להתיר בכבד כמו הכא דמותר אף לכתחילה משום כבכ"פ הואיל דבכבד יש ריבוי דם. ובהכי מיושב נמי מה דאמרינן בסמוך נימא מסייע לי' הלב קורעו כו' דלכאורה קשה דלמה לכתחלה צריך לקורעו הא במולייתא גם לכתחלה מתיר רבה מכח כבכ"פ. ולהנ"ל א"ש דבלב שיש דם כנוס הוי כמו כבד דלכתחילה ל"א בי' כבכ"פ משום ריבוי דם כנ"ל. אכן התוס' בחולין שם כתבו דבכבד שיש בו ריבוי דם גם בדיעבד אין להתיר מכח כבכ"פ והקשו למה בלב מתירין הכא מכח כבכ"פ ותי' דדם שבלב מתיבש ואינו כנוס כמו בכבד ע"ש. וי"ל דמ"מ לענין לכתחילה חוששין גם בדם דלב דהוי דם כנוס כמו כבד כנ"ל. אכן למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ע"ב ס"ק ג') בשם התו"ח דבלב דשיע ואינו בולע הרבה חשוב כדם פליטה ע"ש. עדיין קשה למה צריך קריעה לכתחילה]:

בא"ד ואע"ג דבא למישרי הכא כו' גבי פסח לא רצו להחמיר. התי' הזה אינו מספיק לשיטת ר"ת שהביאו התוס' בסמוך דע"י מליחה גמורה. מותר אפי' לקדירה דכיון דאיכא תקנה במליחה למה לא החמירו גבי פסח:

בא"ד מדמייתי ראי' מטפילת בר גוזלא. לכאורה צ"ל דמכח כ"ש הביא ראי' (דאפי' התם דלא טריד לפלוט שרי כ"ש הכא] אבל אח"כ דדחי דבסמידא איירי א"כ אין ראי' כלל. אכן יש להוכיח כן מהא דפריך הגמ' לקמן מטפילת בר אווזא דדוקא כי זיג כזוזא חיוורא שרי ומאי קושיא שמא התם שאני דליכא דם דידי' ולא שייך כבכ"פ ש"מ דאין חילוק וכן הרא"ש (פ' ג"ה סי' י"ג) הביא הראי' מטפילת בר אווזא. אכן במעדני יו"ט שם מסיק דהוא ט"ס ע"ש וא"י למה]:

בא"ד אע"פ שמעשים בכל יום שאוסרים בשר שנפל בציר כו' וטעם החילוק י"ל הואיל והכא פולט מיד בעת הבליעה משא"כ התם שנאסר כבר וכן הוא ברא"ש בחולין פ' גיד הנשה (סי' י"ג) ע"ש. גם י"ל דודאי כל שנבלע ע"י הצלי' שפיר יפלוט באותו הצלי' משא"כ בליעה שע"י כבישה לא יפלוט בצלי':

דף עד:

בגמ' נימא מסייע לי' הלב קורעו כו' לכאורה תמוה הא רבה לכתחילה מתיר א"כ אדרבה הכא משמע דלכתחלה אין לסמוך על כבכ"פ הגם דהכא הוי לכתחילה טפי דיכול לקרוע מקודם אבל לאסור לצלות מולייתא חשוב קצת כדיעבד מ"מ מנ"ל להוכיח מהכא להתיר לכתחילה שמא דוקא דיעבד ממש מותר. ותו די"ל דהרוב יוצא ונשאר רק משהו ומ"מ לכתחילה הוי כמבטל איסור. מיהו בזה י"ל כיון דאין כוונתו לבטל שרי. אך י"ל למ"ש הפוס' דכ"ד דצריך תיקון אסור לכתחילה לעשותו א"כ ה"נ כיון דבולע הדם נהי דחוזר ופולט מ"מ אסור לכתחילה ושייך נמי שמא ישכח ויאכלנו קודם גמר צלייתו דאז עדיין לא פלט. דאין סברא לומר דברגע א' פולט מה שבולע. וי"ל דהיינו דמקשה אביי והא קבלע דמא דלכתחלה יש לאסור. ואולי י"ל דמדמי הגמ' כיון דשרי דיעבד אפי' לגבי דם בעין הכנוס בלב ממילא בדם פליטה יש להתיר אפי' לכתחילה ודוחק. וצ"ל דידע הגמ' דאביי בעי למיסר אפי' דיעבד ועלה מייתי ראי' דשרי. ואולי ס"ל להגמ' דלכתחילה מודה רבה דאסור מטעם הנ"ל ומ"מ בפסח לא החמירו לס"ד דמדמי פסח למולייתא (ולפמ"ש המנ"ח (מצוה ז') דכל שלא נצלה כ"צ הוי נא י"ל דמשו"ה לא החמירו בפסח כיון דליכא למיחש בי' שישכח ויאכלנו קודם גמר צלי'. אבל עוד קשה דהא ודאי כבכ"פ שייך רק בנצלה כל צורכו דודאי נפלט הכל דאי עדיין יש בפנימי דם א"כ מי מפיס דברגע זו שבלע תיכף פלט דילמא עדיין לא פלטו אלא ע"כ משום דתלינן שכבר נפלט כל הדם. א"כ קשה בלב דצריך לקורעו א"כ עדיין יש בו דם איך נוכל להתיר מכח כבכ"פ. אם לא דנימא דיש ב' מיני דמים בלב זה שדרכו להיות נבלע כבר נפלט והשאר תו לא נבלע וצ"ע:

שם בגמ' והא רבא איקלע לבי ר"ג כו' פי' ומסתמא לא יחלוק רבא ארבה. אך ז"א דהרי גם אביי רצה לחלוק אדרבה. ולכן אפשר דגרסינן לעיל רבא (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש בחולין פ' ג"ה]. ובפי' ר"ח גריס כאן רב איקלע כו' וג"ז אינו מיושב דא"כ בלאו הא דרבה תיקשי לי' דרב אדרב דלעיל אמר הב לי ואיכול וכאן אמר אי לאו דזיג כו' לא אכלי מיני':

שם בגמ' ואי ס"ד כבכ"פ אפי' כי לא זיג נמי. וקשה כי לא זיג מוכח דנשאר בו עוד דם ולא פלט ומשו"ה אסור. וגם למ"ש רש"י דאינו אלא מוהל מ"מ קשה כיון דחזינן דנשאר מהמוהל י"ל דהוי ראי' דנשאר גם מהדם ומה פשיטא להגמ' דבזה שייך כבכ"פ. ואין לפרש דקאי הכא להקשות אסמידא דמפריר ואינו בולע כלל. דהא אמר הטעם להתיר משום כבכ"פ, לכן יש לפרש כי לא זיג לאו דוקא והכוונה כי ליתא לראי' דזיג כגון שא"י לבדקו או שנתלכלך באדמימות דהיתר וכדומה. אבל אה"נ דאי חזינן דלא זיג אסור אפי' למ"ד כבכ"פ:

שם בגמ' אומצא דאסמיק חתכי' ומלחי' אפי' לקדירה שרי שפדי' בשפודא שרי כו'. יש לעיין בשפדי' בשפודא דלא חילקו בין חתכי' ללא חתכי' והטעם י"ל או דצלי מפליט טפי הדם וא"צ לחתכי' וא"כ אפי' לבשלו אח"כ שרי. או דכל שיכול לצאת יוצא ע"י הצלי והנשאר הו"ל דם האברים שלא פירש ומותר. אבל אסור אח"כ לבשלו ולכן לא סיים כאן דאפי' לקדירה שרי כדלעיל. ומלשון מידב דייב משמע כפי' הראשון שכתבתי. ואגומרי דפליגי היינו ג"כ לבשלו אח"כ אבל לאכול כמו שהוא שרי דאין פי' מצמיח צמית שיהי' לו דין דם שפירש, אך לפ"ז קשה למה לא פליגי נמי באומצא דלא אסמיק אי יוצא כל הדם בגומרי ומותר לבשלו אח"כ או לא. ודוחק לומר דבלא אסמיק דלית בי' רוב דם יוצא לכו"ע אפי' בגומרי (דהא למאן דאסר משום דמצמית גם בדלא אסמיק איכא למימר הכי]. ולכן הי' נראה לפרש דפליגי לאוכלו כמו שהוא ומ"מ אוסר רבינא בגומרי דכיון שנצרר ואינו יוצא ע"י האש שוב נפרש ממקום למקום אבל כל בשר מה שמתחיל לילך הולך לגמרי לחוץ:

שם בגמ' משאיב שאיב משמע דחשוב דם שפירש מה דנצרר מחמת מכה [דאי לא"ה מ"ט דמאן דאוסר ועי' ברשב"א ובר"ן בחולין מ"ש בזה] וא"כ נראה דאין להתיר אפי' בצלי אלא בנצלה כל צרכו וצ"ע דהפוס' סתמו הדין להתיר:

שם בגמ' וכן ביעי כו' פי' רש"י דאסמיק והתוס' השיגו עליו דכוונת הגמ' על הקרום, אבל נראה דרש"י סובר דהאי קרום דביעי דאסרו מחמת דמא אסור לגמרי ואין לו תקנה אפי' ע"י חתיכה ומליחה. וע"כ מיירי הכא בהוסר מקרום להכי פי' כאן על גוף הביצים. ותמהני על הפוס' בטוש"ע שלא הביאו כלל דעת רש"י. ופשט הלשון בחולין משמע כשיטת רש"י. מיהו קצת קשה לפי' רש"י דכיון דאסמיק פשיטא דהוי כבשרא דאסמיק:

בתוס' ד"ה אסמיק כו' וקשה לר"י כו' ויש לתמוה על לשון התוס' הלא רש"י ז"ל כ' בהדיא דרב אחא קאמר לה דמקיל לעיל מ"מ בחלי' מודה דאסור א"כ מבואר דכוונת רש"י לפרש שהי' נצלה אגומרי דבהא מתיר ר"א הבשר ואוסר החלי'. וא"כ תמוה מ"ש התוס' דאי בנצלה כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחי' דאפי' לקדירה שרי והלא י"ל דגם לר"א אנחי' אגומרי גרע מחתיכה ומליחה וצ"ע בכוונתם. אבל יש להקשות על פירש"י למה מתיר גוף הבשר כיון דאוסר חליי' כמו שהקשו התוס' על פי' הב' של רש"י מהא דאמרינן בחולין דאי חלא אסור איהו נמי אסור וה"ה לפי' קמא (דרש"י יש להקשות כן כיון דנשאר בו דם למה יהי' מותר. איברא דגם בזה יש לתמוה על התוס' דהלא גם לפי' ר"י וריב"א מוכרחין לחלק בהכי אליבא דרבינא כמ"ש בסוף הדיבור דכיון דמפליט רק פורתא אינו חוזר ואוסר הבשר א"כ גם לפי' ב' דרש"י י"ל כן. אך בפי' א' דרש"י אפשר דלא שייך זה התי' כיון דנשאר בו עוד דם ודם זה חשוב כאילו פירש כדמסקי התוס'. מ"מ אין לתמוה על רש"י די"ל דהוא רק מעט ובטל בהחתיכה רק גוף הציר אסור:

בא"ד ועוד דהתם משמע דחלא מצמית ולא מפליט וכ' המהרש"א וק"ק דילמא שאני הכא דאסמיק דמפליט טפי ונראה דלק"מ דמ"מ כיון דטבע החלא להצמית אדרבה היכא דאסמיק צריך יותר כח להוציא הדם שנתיבש במקום המכה וודאי לא יצא ע"י החלא. ועוד כ' המהרש"א דלמסקנת התוס' הו"ל לפרושי דאסמיק מחמת מכה כפי' רש"י והקשה על הטור דלעיל פי' דאסמק מחמת מכה וכאן פי' דאסמיק מחמת החלא. והרא"ש בפ' ג"ה מפרש גם הך דלעיל דאסמיק ע"י החלה עכ"ד. אכן באמת הרא"ש עצמו מפרש הך דלעיל מחמת מכה ע"ש אלא דבפי' הריב"א הוסיף דהך דלעיל מיירי נמי בכה"ג וכוונתו דיש לפרש הן מחמת מכה הן מחמת חלא דגם בדאסמיק בחלא דאוסרין הבשר הוא רק להצריכו חתיכה ומליחה ע"ש. ולכן תמהני על מ"ש המהרש"א דהו"ל לתוס' לפרש הכא דאסמיק מחמת מכה דא"כ האיך יהי' הפי' לגירסת הריב"א הוא וחלי' אסור הא גם קודם שהניחוהו בחלא הי' אסור בלי חתיכה ומליחה וחתיכה ומליחה השתא נמי מהני ולכן פי' התוס' דאסמיק ע"י החלא דניתוסף בזה איסור להצריך חתיכה. ובאמת בדברי התוס' הי' אפ"ל דבאסמיק ע"י החלא נאסר לגמרי ולא מהני חתיכה ומליחה אך למה לנו לעשות פלוגתא בין התוס' והרא"ש בדעת הריב"א אבל לכל הפירושים מתורצת שפיר קושית המהרש"א. אכן הר"ן בפ' ג"ה מפרש הא דהכא שנתנו בשר דאסמיק לתוך החומץ ע"ש והב"י ביו"ד (סי' ס"ז) הביאו. ולפי דבריו נראה דהפי' אסור היינו לגמרי שלא יועיל חתיכה ומליחה ג"כ דאי לא"ה מה ניתוסף איסור ע"י החלא וכ"מ מדבריו ע"ש אבל אין זה שיטת התוס' והרא"ש כדכתיבנא:

דף עה.

בגמ' ואם אסכלא מנוקבת היא מותר. פי' רש"י שאין הבשר נוגע באסכלא כלל. אכן מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' ק"פ) לא משמע כן והראב"ד השיג עליו שהרי אמרו נגע בחרסו של תנור יקלוף. ומ"ש הכ"מ דגם בדברי הרמב"ם י"ל כן אינו מובן וגם לשונו בפי' המשנה משמע דכל שהאש שולט בו מותר. ולפע"ד גם בגמ' משמע כן דלפי' רש"י דאין חילוק במנוקבת רק בנגיעה הו"ל למיתני אם לא נגע באסכלא מותר. ומ"ש הצל"ח דבאינה מנוקבת אף אם לא נגע באסכלא כיון שהאור הולך דרך האסכלא נקרא צלי ע"י ד"א, א"נ לפע"ד דכיון דכל הצלי' ע"י האש שמחמם עכשיו האסכלא שפיר נקרא צלי אש מה בכך דמפסיק המחיצה אטו נגיעה באש מצריך קרא דדוקא בתנור שגרפו ממעטינן מקרא משא"כ באש בעין רק שהאסכלא מפסיק. וגם למ"ש התוס' בשם הירושלמי דאם לא גרף את התנור האש נוצח כח התנור כ"ש הכא האש הוא כל הגורם של החמימות דלולי האסכלא הי' חם ביותר שפיר נקרא צלי אש שאין ד"א גורם חמימות כנ"ל. לכן נלפע"ד דאף בנוגע באסכלא יש לחלק בין נגע בחרסו של תנור דכיון שהאש שולט בשוה על הבשר וגם על האסכלא אינו צלי מחמת ד"א דהאש דרך הנקבים גובר יותר מחום הבא אח"כ לאסכלא כיון שכל חום האסכלא נעשה בזה האש והאש עצמו שולט בהבשר הטפל בטל להעיקר. משא"כ נגע בחרסו של תנור דבמקום החרס כבר נתחמם והבשר עדיין צונן נמצא שניתוסף בו חום ע"י החרס הרותח כבר. ואפשר דאם מניח הבשר על החרס של התנור בעוד שהתנור צונן ואח"כ מסיק התנור י"ל דאה"נ דמותר. ודמי למ"ש התוס' בשם הירושלמי בתנור שלא גרפו דהעיקר מבטל הטפל (ול"ד לצלי קדר דאסור דהתם הקדירה מפסקת בין האש לבשר משא"כ הכא שאין דבר המפסיק]. וגם אם אין דין זה אמת מ"מ אכתי ל"ד לנידון דידן דהתם המקום הזה של החרס אין בו אש אבל הכא דגם עתה האש מחמם האסכלא הוי כמו תנור שאינו גרוף. רק באסכלא שאינה מנוקבת כיון דכל האסכלא מתחממת מקודם וצלית הבשר היא רק ע"י הנגיעה באסכלא רותחת בזה חשוב האסכלא עיקר משא"כ כשהאש שולט דרך הנקבים כנ"ל:

אכן לכאורה קשה בהא דאמרי' בגמ' חסורי מחסרא וה"ק ואם הי' אסכלא מנוקבת מותר. דכיון דמתני' ח"מ א"כ י"ל דה"ק ור"ג מתיר ומעשה נמי. וכה"ג אמרו בביצה (כ"ד) גבי ספק מוכן ע"ש] ואי נימא דלא הוי מסתברא להו להתיר א"כ לא הוי להו להקשות מעשה לסתור רק מ"ט דר"ג. ותו דאכתי י"ל דפליגי באסכלא מנוקבת דהת"ק אוסר אפי' במנוקבת. מיהו לפירש"י אין טעם לומר דהת"ק אוסר גם במנוקבת כיון שאין הבשר נוגע בהאסכלא אבל פשט הגמ' לא משמע כפירושו דא"כ פשיטא. ודוחק לומר דקמ"ל דלא גזרו במנוקבת אטו שאינו מנוקבת. ויותר משמע כדעת הרמב"ם דכל שהיא מנוקב והאש מסבב בכל הצדדין אפי' נוגע הצלי באסכלא כשר וא"ר שוב י"ל דפליגי בזה. וצ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן. והעיקר נראה דכל הני חסורי מחסרא דאמרי' בגמ' הי' ידוע להם בקבלה:

שם בגמ' כי אצטריך קרא לגחלת של מתכת לכאורה הי' נראה לפרש דמיירי שכבר נכבה עיקר האש דמתכת הגם שאין האש בוער בו עדיין יש בו חום כדי לכוות אבל בשעה שנהפך ממש לאש י"ל דהוי כגחלת של עץ דמ"ש. אך מהא דמקשה מפתילה של אבר מוכח דאפי' עדיין בוער בו האש ל"ד לשל עץ. וצ"ל הטעם דבשל עץ כיון דמתחלתו הוי אש ממש לכן אפי' כשנעשה גחלת והיא לוחשות חשוב כאש. אבל של מתכת נהי דנהפך לאש מ"מ גוף האש לא נאחז בו מעולם להכי לא חשוב אש. ומיהו רבינא לקמן משמע דס"ל דאפי' של מתכת חשוב אש. וצ"ע לדינא לענין צלי דפסח בגחלת של מתכת ועי' ברמב"ם (פי"ב מה' שבת ה"א) דמחמם גחלת של מתכת בשבת חייב משום מבעיר והראב"ד חולק עליו. וגם מדברי הרמב"ם משמע דאינו אלא תולדות מבעיר וא"כ בפסח דתולדות אש אינו כאש ממש אסור לצלות בגחלים של מתכת]:

שם בגמ' וכ"ש אש עצמו ונקיף לה כו' וקשה דהא בלאו האי דרשא דתשרף נמי תיקשי לי' ונקיף לה דמהיכי תיתי נימא דאש ממש לאו אש הוא. ואפשר דלשון באש תשרף ולא כתי' באש תמות] משמע להו ע"י דבר הבא מאש ולא אש ממש וא"כ אי הו"א דגחלת אש היא א"כ תשרף מיותר ואתיא למעט אש ממש רק גחלת. אבל השתא דמאש לא ידעינן גחלת א"כ אתי תשרף לרבות גחלת שפיר י"ל דאש כ"ש דכשר. ובזה מיושב נמי מה דמסיק בסוף אלא באש למה לי דמעיקרא לא הוי קשה דצריך באש כדי שיהי' תשרף מיותר למעט אש עצמו כמ"ש אבל עתה דנלמד מגז"ש א"כ באש למה לי כנ"ל:

שם בגמ' אתיא שריפה שריפה מבני אהרן לכאורה נראה דכיון דהוי גז"ש א"כ שריפה דבת כהן צריך להיות דוקא בפתילה אבל בזמורות לא מקיים מצות שריפה והא דאמרי' לעיל וכ"ש אש עצמו היא לס"ד דגמ' ולא לפי המסקנא. אבל מלשון רש"י ד"ה קמ"ל משמע דכ"ש אש ממש והא דעושין בפתילה הוא רק משום דר"נ ונראה הטעם דבאמת א"א לדרוש גז"ש לקיים שריפה כמו שריפת בני אהרן דהתם מן השמים הי' ונשרף הנשמה ולא נשרף כלום מהגוף אבל בשריפה שלנו אפי' בפתילה א"א שלא לשרוף משהו מן הגוף במקום נטיפת האבר. ולכן הגז"ש הוי רק דגם היכא דהגוף קיים היא בכלל שריפה וממילא עושין בשל אבר משום דר"נ. אכן המהרש"ל הקשה לפי' רש"י דמאי משני אתיא שריפה שריפה מב"א דאכתי י"ל דכ"ש באש ממש. וגם הב"ח נדחק לפרש דברי רש"י דלצדדין קאמר ע"ש. אבל בסנהדרין (נ"ב.) מבואר כפי' רש"י דאי לאו הא דר"נ הוי ילפינן גז"ש נמי דבאש ממש נמי שריפה היא ע"ש דאיכא למילף מב"א וגם מעדת קרח. וא"כ י"ל דרש"י נמי נתכוין לזה ומשו"ה פי' משום דר"נ ודוק]:

בתוס' ד"ה וגרפו תימה לריב"א כו' ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת כו' אפ"ל שהי' מסופק שמא פי' הברייתא בישלה ע"ג גחלים הוא בגחלים שנצטננו כבר אלא שחזר והבעירם דכה"ג מותר אע"ג דהגחלים הן מעצי ערלה משום דהוי כמו אפר. אלא דלכתחילה יש לחלק בין אפר לגחלים כמ"ש התוס' לעיל שם] אבל בעודן בוערים אה"נ דאסור אכן לפמ"ש לעיל להקשות ע"ד התוס' אי אפ"ל כן ע"ש]:

בא"ד ותי' ר"י כו' טעם דבריו נראה דכיון דגחלים בטבעם אוחז בהם האש כמו בעצים א"כ מה שהיא בוערת אחר כלות העצים החום שבהם מצד עצמן הן. משא"כ חרס התנור דבעצמותו אין אש אוחז בו א"כ חום שלו אינו אלא ממה שקיבל מן האבוקה. ולכאורה נראה דבסברא זו מסופק בעל האיבעיא אבל לבתר דפשיט לי' לאיסורא שוה חרסי התנור כמו גחלים. ולכן י"ל דרש"י בפ' כל שעה דפי' וכ"ש הוסק התנור וגרפו היינו למסקנא וא"צ לומר כמהרש"א דרש"י חולק. אכן מסיום דברי תוס' נראה דסברא זו פשיטא להר"י ולע"ד הי' נראה דבאמת גזה"כ היא מדכתי' צלי אש צלי אש ב' פעמים דכתי' קמא בגמ' דגלי רחמנא התם וילפינן מינה הוא לימוד על חרסי התנור דהחום שבו אינו בכלל אש. ולתי' ב' מסברא אינו בכלל עצים והכתוב מיעט דלא הוי נמי מכלל אש. ולפ"י נראה דהא דאין צולין באסכלא ושפוד דהוי י צלי מחמת דבר אחר לזה א"צ ב"פ צלי אש רק למעט חום דחרסי תנור צריך ב"פ צלי אש. ובזה אפ"ל תמיהת הירושלמי דאפי' לא גרפו מ"מ התנור עצמו נמי מוסיף חום. ותי' הירושלמי דהאש נוצח כח התנור קשה להבין דמ"מ התנור מוסיף חום. ולכן י"ל דסוגיא דילן ס"ל דבאמת חום של התנור אש היא ולא מחמת ד"א מיקרי. רק דגזה"כ מדכתי' ב"פ צלי אש דצריך להיות נמצא אש ממש ולכן בלא גרפו דהוי אש כשר אע"ג דהתנור מסייע מ"מ אינו צלי מחמת דבר אחר כדכתיבנא. וי"ל דזה תלוי בב' תירוצי הגמ' דאי גלי הכא קרא כלל לכל מילי א"כ הוי מחמת דבר אחר. אבל לתי' שני י"ל דלא הוי מחמת ד"א רק גזה"כ היא דבעי אש. והירושלמי ס"ל כתי' קמא דגמ' כנ"ל:

בד"ה נכוה בגחלת כו' תימה מה בין גפסיס וסיד כו' לכאורה י"ל בפשיטות דאי לאו ריבוי דמכוה הוי ילפינן מפסח כמ"ש בגמ' לעיל דגלי רחמנא התם בפסח וגמרינן מינה דבכ"מ נמי גחלים לאו אש נינהו וכן תי' המהרש"א ולשינויא בתרא בגמ' לעיל ג"כ י"ל איפכא דאצטריך בפסח ב"פ צלי אש כי היכי דלא נילף ממכוה דהכא. מיהו אכתי קשה לי כיון דעכ"פ מצינו בפסח דאש דגחלים הוי טפי בכלל אש מכל תולדות אור א"כ ה"נ נהי דמכוה ריבוי היא נרבה רק גחלים ולא כל חמי אור. ואפשר דב"פ כתי' מכוה כלשון התנא מכוה מכוה ריבה מרבה כל מלי דהוי תולדות האור:

בד"ה הא כו' נראה לרשב"א כו' דבריהם צ"ע דכיון דע"כ צלי אש דפסח לאו דינו כמכות אש דגבי נגעים דהא מרבינן נמי חמי אור והכא בפסח אימעוט מדכתי' צלי אש ב' פעמים א"כ מנ"ל לומר דגלי רחמנא לענין גחלים גם לגבי פסח. בשלמא אי מסברא גחלים אש היא שפיר י"ל דמוקמינן מיעוט דאש ב"פ רק על תנור גרוף. אבל אי מסברא גחלים לא הוי אש אלא כתנור גרוף וכחמי אור א"כ נהי דגלי קרא במכוה מ"מ הכא בפסח דאימעוט תולדות אש ובעי אש ממש גם גחלים אימעטו כנ"ל פשוט:

בס' לחמי תודה נדחק במ"ש הרמב"ם (ה' ק"פ ה"י) בהא דתנור שגרפו וכן בנתנו ע"ג גחלים דהיינו בתלאו באויר התנור ע"ש. ולפי דעתי הדברים כפשטן דס"ל להרמב"ם דבנתנו ע"ג גחלים ממש הוי כמו גחלים טוממות דהא הציר היוצא מן הבשר מכבה האש ודוקא בלוחשות מתיר רבי. ולכן גם בתנור שגרפו כ' דמיירי בתלאו באויר דבמניחו על התנור אפי' יש בו גחלים לא הוי צלי אש כנ"ל דהוי כעוממות. עוד הקשה בס' הנ"ל למה השמיט הרמב"ם החילוק בין גחלת עץ למתכות וע"ש דמפלפל להתיר לדידן גם בגחלים של מתכות וז"א דהא הביא הרמב"ם הדין דתנור שגרפו [דאינו צלי אש הואיל ונצלה מחום התנור] וא"כ היינו גחלים של מתכות דמה לי חרס מה לי מתכות כל שאינו של עץ ששלהבת קשורה בו חד דינא אית להו וזה פשוט:

דף עה:

בגמ' אמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות כו' לכאורה אין מובן ל"ל לאביי לשנות מאוקימתא דר"ש בזה ולא הי' צריך לפרש אלא הסיפא דיכול שלהבת היינו רצה שלהבת רצה גחלת. ואפשר דאדרבה פשט הברייתא משמע ברישא יכול עוממות היינו לא לוחשות רק ר"ש הוצרך לפרש דמשמע בין עוממות בין לוחשות מכח הסיפא דמשמע דלוחשות לאו אש נינהו] וכיון דאביי מתרץ הסיפא אתי שפיר לי' טפי לפרושי ברישא כפשטא:

שם בגמ' אמר רבא רצה גחלת יביא כו' שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה כו' (משמע דלא הקשה רבא הכי אלא לשינויא דאביי] דלר"ש דמפרש בברייתא דוקא שלהבת א"כ גזה"כ הוא ל"ק מידי כיון דכן הוא משמעות הכתוב. אבל עכשיו דגם גחלת בכלל א"כ פשיטא דשלהבת לא מפני הכבוד:

שם בגמ' ת"ל ולקח. לפ"ז אפשר דדוקא בשעת לקיחה צריך להיות לוחשות ואפי' אי בשעת נתינת הקטורת יהיו עוממות כשר. ואע"ג דכתיב ונתן הקטורת על האש י"ל דאפי' עוממות נקרא אש רק גחלי אש הפי' לוחשות. אך התוס' לעיל ד"ה הא לא"ה כו' לא הבינו כן [ופשיטא להו דעוממות לא איקרי אש] וא"כ צ"ל דצריך להבעיר אותם שלא יתעממו עד נתינת הקטורת. ובאמת תמהני על התוס' לעיל דנראה מדבריהם דלרבי בצלאו על גחלים עוממות פסול. א"כ איך אפשר שיהי' הבשר מונח על הגחלים כל משך צלייתו ולא יתעממו. ובשלמא גבי מכוה א"ש החילוק בין לוחשות דברגע ראשונה נעשית מכות אש כשהיו לוחשות אבל בפסח דצריך להיות כל הצלי' על אש א"כ ע"כ אפי' עוממות מתיר רבי כנ"ל:

במשנה יקלוף את מקומו יש לעיין אם הקליפה צריך עיבור צורה די"ל, דאיסור קליפה היא מספק שמא בלע בפרט להפוס' דכל מידי דבעי קליפה אם אי אפשר לקלוף כשר א"כ אינו פסול גמור וי"ל דצריך עיבור צורה (ובפרט אם הי' החרס צונן דאע"ג דגם לזיידן דקיי"ל תתאה גבר צריך קליפה מ"מ כיון דאינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש המג"א (סי' תס"ז ס"ק ל"ג) ודאי מסתבר דבעי עיבור צורה. אכן בירושלמי כאן מבואר דפסול הגוף הוא וא"צ עיבור צורה ע"ש ובצל"ח]:

בתוס' ד"ה יטול כו' וכ"ד הנאסר בצלי דקיי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה. בס' בית ישראל תמה דהא בחולין (צ"ו:) כ' התוס' דכל צלי אוסר כדי נטילה ונדחק לישב. ובאמת פשט לשון התוס' כאן משמע דס"ל דצלי אינו אוסר רק כדי קליפה וגם שם בתחלת דבריהם כתבו הכי רק אח"כ כתבו דלא מצינו בשום מקום שיהא סגיא לצלי בקליפה ע"ש. ואפ"ל דדוקא בנצלה עם האיסור כמו ירך שצלאו בגידו וגדי כחוש שצלאו בחלבו אסור כדי נטילה אבל בצלי שנוגע בו איסור חם בחם ס"ל דאינו אוסר אלא כדי קליפה. מיהו לא משמע כן שם בדברי התוס' שהקשו מהא דאמרי' בגמ' גבי צורר אדם בשר וגבינה נהי דקליפה לא בעי ע"ש וצ"ע:

דף עו.

בגמ' תנן נטף מרוטבו כו' ותמוה אמאי לא דייק מרישא דקתני נגע בחרסו כו' כמ"ש התוס' וי"ל דתמוה עוד כמ"ש התוס' ד"ה בשלמא דלמה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד. לכן נראה דבשעת הצלי' שהאש מרתיח הפסח אותו מעט חום שניתוסף ע"י השפוד מבפנים בטל לגבי חום הבא בכל שעה מהאש מבחוץ. ודוקא כשכבר הוסר מן האש על החרס או על הסולת בזה אמרינן דהוי צלי מחמת ד"א. וכעין מ"ש התוס' לעיל (ע"ה.) ד"ה וגרפו בשם הירושלמי דהאש נוצח כח התנור כנ"ל נכון. וא"כ י"ל דלכך לא מקשה מרישא דנגע בחרסו של תנור בשעת הצלי' שהפסח על השפוד אצל אש וצד א' נגע בחרס. אבל הטפה הנוטפת מן הפסח על התנור שוב אין האש מסבבו ובזה דייק הגמ' שפיר דחוזר ונבלע בבשר ע"י הלחלוחית שעליו וגם בלא רוטב איסור הנבלע בכלי יכול לצאת ואוסר] כנ"ל. ולפ"ז הרישא לכו"ע מיירי בחרס רותח אפי' לרב:

שם בגמ' אלא לשמואל כו' ל"ל יקמוץ כו' רש"י לא גרס ביטול מקומו סגי. ובתוס' תי' דצריך נטילה משום שהרוטב לא נצלה כ"צ והוי לי' אברנים ע"ש. ולע"ד נראה דרש"י הי' מוכרח לפרש דלא נאסר כלום דאם יש לאסור מטעם הנ"ל א"כ מה מקשה ל"ל יקמוץ את מקומו הא שפיר בעי קמיצה מפני הבעין של הרוטב. דאפי' בצונן ממש נראה לעינים דמקום המלוחלח יש בו ממש רוטב ולכן צריך לקמוץ כל מקום המלוחלח דפי' יקמוץ הוא רק להסיר הקמח המלוחלח עד הקמח הנשאר קשה כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש ע"ש]. אלא ודאי עיקר קושית הגמ' הוא משום דלא נאסר הרוטב אלא משום דהוי צלי מחמת ד"א [ומשו"ה שפיר פריך הגמ' לשמואל דלדידי' לא הוי כלל צלי מחמת ד"א] אבל מטעם אברנים י"ל דיכול לחזור ולאפותו כמ"ש בתוס':

שם בגמ' תנן סכו כו' לשמואל כו' כיון דחם היא אמאי סגי' לי' בקליפה אע"ג דהתוס' לעיל במשנה פי' דגם בצונן ממש אסור עד כדי קליפה וכ"כ רש"י בד"ה צונן וכדאמרינן בסמוך דצלי דרכיך אף צונן בעי קליפה [וא"כ אפ"ל דמתני' בצונן מיירי] מ"מ סתמא דמתני' משמע דגם בחם מיירי:

שם בגמ' אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא. לכאורה הי' נראה מלשון הגמ' דדוקא דבר החם בעי קליפה דעד דמתקרר מהשני התחתון אדהכי בלע מעט אבל הצונן אפשר דלא בעי קליפה דאינו מתחמם כלל הואיל והוא הגובר. אכן התוס' כתבו להדיא דשניהם צריכין קליפה. ובחי' הרשב"א בחולין (קי"ב.) כ' דבפ' כיצד צולין מסקינן דהתחתון הצונן מתחמם מהעליון ובולע בעי קליפה ע"ש. אבל צ"ע דאין מפורש כן בהדיא בגמ':

ברש"י ד"ה צונן הוא כו' וקליפה מיהא בעיא כו' מאחר שנצלה ויבש כו'. צ"ע למה לי' האי טעמא בל"ז צריך קליפה מטעמא דאדמיקר לי' בלע כדאמרינן בגמ' בסמוך (אליבא דשמואל היכא דתתאה צונן ממילא ה"ה אליבא דרב היכא דעילאה צונן]:

בתוס' ד"ה בשלמא כו' וקשה דתיפוק לי' שרוטב איסור נבלע בפסח. ולכאורה קשה דמה בכך הא מסתמא איכא ס' נגד הרוטב. אך י"ל דהא הכא קאי אליבא דרב דס"ל מב"מ לא בטל (והציר הנפלט בצלי הוי מיני' דבשר ולא בטל]. אבל עיקר הקושיא י"ל אם לא נאמר כשיטת התוס' לקמן דהרוטב הו"ל כנא דלולי דבריהם יש סברא לומר מאחר שנטף ע"י הצלי' ודאי נצלה כל צורכו ובנצלה כל צרכו שוב אינו פוסל צלי' מחמת ד"א כמ"ש תוס' לקמן:

בד"ה אלא כו' ולר"ת נראה כו' והו"ל אברנים. וי"ל עוד דאי לא נצלה כל צורכו בלא"ה אסור הרוטב משום דמא כדאי' בחולין (קי"ב.). מיהו מה שהחליטו דאיירי בלא נצלה כ"צ אפשר לדחות דאפי' אי אין צלי' אחר צלי' מ"מ הכא כשנטף הרוטב מיקרי משקה א"כ הוי בישול ממש ובבישול מרבינן דיש בישול אחר צלי' בפסח:

דף עו:

בגמ' בשר שחוטה כו' אסור לכאורה קשה בשלמא טעמא דאיסור אסור משום דהוי כעיקר דילפינן מקרא דטע"כ אבל ריחא בעלמא מנ"ל דאסור. לכן נ"ל דאינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה (וכן כ' הכרו"פ ביו"ד (סי' ק"ח ס"ק ו') ע"ש] ועי' ברש"י שפי' שהריח מן השמן נכנס לכחוש. אכן לולי דבריו הי' נראה דאף בלי שמנונית איכא ריח רק דאינו אוסר בכולו בלי שומן. לכן צ"ל דמפטם כדי לאסור כולו. ובזה מיושב מאי דקשה בהא דפרכינן ללוי מברייתא דא"צ ב' פסחים כאחד דהא י"ל דבשניהם שמנים מודה לוי ובזה איירי הברייתא ואין לומר משום דתני סתם משמע בכל גווני דא"כ קשה גם לרב לשיטת רש"י דבכחושים מודה רב והא תני סתם ומשמע אף בכחושים. ולהנ"ל א"ש דבשניהם כחושים ג"כ אוסר רב עכ"פ כדי קליפה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' ד"ה נימא:

שם בגמ' ולוי אמר כו' מותר משמע דלכתחלה אסור כמ"ש תוס' בשם רש"י והטעם י"ל משום שמא יגעו זה בזה. וגם י"ל משום מראית העין דמי שמרגיש ריח בשר ד"א סבור שיש בו טעם ד"א. מיהו בשחוטה ונבילה טעמן וריחן שוה. ולפ"ז אפשר דאי נימא דהוכחת תוס' הוא מלשון רש"י שפי' דעבד עובדא והתירו (כמ"ש המהרש"א] יש לחלק דדוקא בגדי וד"א פי' רש"י הכי אבל שחוטה ונבילה מודה רש"י דלכתחילה נמי שרי. אך לשון מותר משמע דלכתחילה אסור. ומה שהקשו תוס' דא"כ מאי מקשה הגמ' מאין צולין ב' פסחים נ"ל דהיינו דמשני הגמ' מפני תערובות גופין פי' שמא יגעו זה בזה ויהי' תערובת טעם אבל תערובת ריח לאו מילתא היא. דלפי' הפשוט דתערובת גופין הוא שלא יתחלפו אמאי אסור באמת גדי וטלה. אך לכאורה א"א לפרש כן מדאמרינן ה"נ מסתברא כו'. אי תערובת טעמים מה לי גדי כו' וא"כ אי הפי' ת"ג שיבלעו זה מזה אכתי קשה מה לי גדי וטלה. אכן באמת לק"מ דלכאורה תמוה קושית הגמ' אי ת"ט מה לי גדי כו' כמ"ש המהרש"א] דהא י"ל דזה עצמו קמ"ל התנא דלא נפרש משום תערובת גופין וגדי וטלה לשתרי לכן אמר אפי' גדי וטלה להודיענו הטעם משום תערובת טעמים. אכן נראה דלא ניחא לגמ' לפרש כן דהתנא חש שלא נדע לפרש לשון תערובת דא"כ הו"ל לפרושי משום תערובת טעמים. והשתא א"ש דכיון דפי' תערובת גופין היינו שיגעו זה בזה. ובזה הלשון שפיר אפשר לטעות דהיינו מכח שלא יתחלפו שפיר קתני אפי' גדי וטלה כי היכי דנדע פי' תערובת גופין היינו שלא יגעו זה בזה כנ"ל. אך רש"י עצמו לא פי' כן. והא דלוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש כו' ולא אמר רבותא טפי דאפי' שניהם שמנים מותר אפשר דזה הוי רבותא טפי דדרך השמן להעלות ריח תוך הכחוש יותר מבשניהם שמינים:

בגמ' עבד לוי עובדא כו'. פי' רש"י שבא לפניו מעשה והתיר. משמע דלכתחלה לכו"ע אסור. ונראה דלכן פוסק רש"י כלוי אע"ג דאמרינן לקמן פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח ורבא מפרזיקיא ומר ברי' דרב אשי אוסרין ביניתא דאטוי בהדי בישרא למיכלי' בכותח משום דהתם הוי כלכתחילה כיון דיכול לאוכלו במילחא (כמ"ש הרי"ף (פ' ג"ה) ומיושב קושית התוס' בע"ז (ס"ו:) ע"ש]. ומר ברי' דר"א דאוסר גם במילחא י"ל דסכנתא חמירא. ומה שהקשו התוס' על רש"י דא"כ מה מקשה מאין צולין ב' פסחים כו' י"ל דבפסח הוי כשעת הדחק דא"א למצוא תנורים בירושלים לכל פסח בפ"ע ולכן אי רק לכתחלה אסור הו"ל למישרי בפסחים כנ"ל:

שם בגמ' פת שאפאה עם הצלי אסור כו' לכאורה י"ל דרב מודה בהא דריחא לאו מילתא הוא דריחא הוי רק טעם קלוש ובהיתרא שפיר לא חל עליו שם איסור. ואפשר דרק לכתחילה אסרו לאוכלו בכותח. ולכאורה נראה דדוקא בשמן כדמשמע לעיל דריחא ליכא רק בשמן. מיהו לשון הגמ' ופוס' סתם עם הצלי משמע אפי' כחוש. ואפשר דפת מקבל ריח אפי' מצלי כחוש ודוקא בשר עם בשר אין מקבל הריח רק כשא' מהן שמן וצ"ע:

ברש"י ד"ה ללוי כו' וכן ר' יוסי כו' פשיטא לרש"י דללוי גם בשעורין מותר ולפ"ז לדידן דקי"ל כר' יוסי קשה הלכתא אהלכתא. וצ"ל דכיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כלוי לא משגחינן אכללא דר' יוסי נימוקו עמו. אבל הרמב"ם (פט"ו מה' תרומות ה' י"ג) פסק כר' יוסי וגם מדברי רש"י עצמו בע"ז (ס"ו:) נראה דרק ר"מ לא ס"ל כלוי ומשמע דר' יוסי קאי גם ללוי דשעורין גרע טפי ע"ש. וי"ל דלמאי דמשמע הכא מפי' רש"י דלוי מודה דלכתחילה אסור וכמ"ש בתוס' א"כ ע"כ טעמא דלוי דאע"ג שמקבל הריח מותר וכדאמר לאו מילתא הוא לכן לא ס"ל לרש"י לחלק בין חטין לשעורין משום דשעורין שואבת את הריח כיון דריחא לאו מילתא היא. אבל התם דקאמר רבא דגם לכתחילה מותר וא"כ י"ל דס"ל דליכא חשיבות בריח כלל ולכך י"ל דבשעורים אסור טפי לכן פי' רש"י התם דר' יוסי נמי מצי ס"ל כרבא כנ"ל. ולפ"ז אנן דס"ל כרבא שפיר מצינן למיסבר כר' יוסי. אכן הרמב"ם אוסר לכתחילה גם הכא ומ"מ ס"ל כר' יוסי וזה דלא כשיטת רש"י אלא כמ"ש הרי"ף בפ' גיד הנשה דבשעורים אסור משום דשואבין גופו של היין ולא ריח בלחוד ע"ש:

בתוס' ד"ה מאי לפי מ"ש בקונטרס כו' נראה דכוונת התוס' הוא ממ"ש רש"י בעובדא דלוי שנצלה בתנור גדי עם ד"א והתיר ולא פי' שהתיר לכתחילה וכ"כ מהרש"א, מיהו בסוף הסוגיא משמע ברש"י דרבא בע"ז קם בשיטתא דלוי ורבא מתיר שם גם לכתחילה ודרבא עדיפא מדלוי דאי נימא דבבת תיהא יש להקל טפי א"כ איך הוכיח רש"י מרבא דהלכה כלוי. ולכן אפשר לפע"ד דטעמא דרש"י דאוסר לכתחילה לצלות בתנור הוא משום תערובת גופים כדאמרינן לצלות ב' פסחים כאחד אפי' גדי וטלה וה"ה בכל איסורין ס"ל לרש"י דשייך האי טעמא דאחלופי ואע"ג דבשר חזיר בדיל מיני' טובא מ"מ י"ל דס"ל לרש"י דלא חילקו חכמים בתקנתם ולפ"ז א"ש הכל דלכך בבת תיהא דלא שייך תערובת גופים אף לכתחלה מותר. וממילא ל"ק גם מ"ש התוס' על רש"י דבס"ד דמשמע לי' תערובת טעמים לא הו"ל מקום לאסור לכתחילה ג"כ דריחא לאו מילתא כלל אף לכתחילה. מיהו הרי"ף כ' בהדיא בפ' ג"ה דלכתחילה אסור משום הריח ולדידי' שפיר הקשו התוס'

במשנה הפסח כו' נאכל בטומאה שמתחילתו כו' נראה דעכ"פ צריכין למנות הרבה בני אדם על פסח א' בכדי שלא יגיע לכ"א יותר מכזית (דלא התירה תורה אלא שיעור אכילה ולא יותר. ואע"ג דלקמן (צ"ה:) תנן דפסח שבא בטומאה אפי' זבין וזבות דלא הותר להם להביא פסח בטומאה אין חייבין על אכילתו כרת משום דאין נאכל לטהורים ע"ש מ"מ איסורא מיהו איכא. אכן לפמ"ש בס' גבורות ארי ביומא (מ"ד:) דדבר שניתן שבת לדחות אצלו ואין לו שיעור למעלה אע"ג דיש לו שיעור למטה כל כמה דבעי מוסיף ע"ש י"ל דה"ה גבי טומאה דינא הכי. אבל י"ל דל"ד טומאה לשבת כדאמרינן ביומא (מ"ו:) דשבת הותרה וטומאה דחוי' ע"ש. וכיון דטומאה דחוי' אפשר דלא ניתן לדחות אלא בצימצום כפי השיעור ולא יותר]:

בתוס' ד"ה ה"ג כו' ועוד פסח נמי אית לי' תשלומין. י"ל דשאני פסח דאין ציבור נדחין ואין להם תשלומין וגם אין רשאין לכתחילה להמתין על פסח שני משא"כ הכא בחגיגה דציבור נמי יש להם תשלומין וגם לכתחלה רשאין להמתין. ומ"ש עוד התוס' דחגיגת ט"ו איכא מ"ד דלית לה תשלומין בטומאת בעלים לכאורה קשה דבפשיטות הו"ל למימר למ"ד דתשלומין דראשון נינהו א"כ אי לא דחי שבת שוב לא יהי' לו תשלומין כיון דלא חזי בראשון ול"ל למינקט הבעלים וי"ל דבאמת אפי' אי תשלומין דראשון הוי ומאן דלא חזי בראשון אידחי מכולהו מ"מ הכא כיון דכל מה דלא דחי שבת מכח דיש לו תשלומין היא א"כ שפיר נקרא חזי בראשון רק משום דיכולין לקיים שניהם אין שבת נדחה כיון דיש לו תשלומין ומה"ט גופי' אין לדון בו דין לא חזי בראשון כיון דאי נימא הכי יהי' חזי בראשון ולהכי הוצרכו התוס' להביא כשהבעלים טמאים בראשון דבאמת לית לי' תשלומין ואעפ"כ אינו דוחה שבת וכן כ' הטו"א בחגיגה (ט'.) דמטעם הנ"ל ליכא למימר דכיון דלא חזי בראשון מצד איסור שבת לית לי' תשלומין ע"ש. אך התוס' שם (ב'.) פי' טעם אחר ע"ש. וגם לדבריהם א"ש מה שלא הקשו התוס' כאן אלא מטומאה ולא משבת]:

דף עז.

בגמ' דת"ר וידבר משה כו' שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם. צ"ע הא בתו"כ נמי כתי' אלה מועדי ה' כו' ולמה הוצרך התנא להביא במועדיכם דכתיב בחומש הפקודים. וצ"ל משום דהתם כתי' תעשו במועדיכם. אבל בתו"כ לא כתי' עשי' אבל א"כ קשה מאי מוכח טפי מוידבר משה מועדי כיון דג"כ לא כתי' בי' עשיה. ואפשר לפי שהיא מיותר כיון דמעיקרא נמי כתי' מועדי ה':

בתוס' ד"ה שכן. פי' ר"ת שכן ישנן לפני הדיבור כו' משמע דלא גריס כגירסא שלנו תמיד תדיר וכליל פסח שהוא בכרת משום דקשיא לי' דמ"מ נשאר צד השוה דלא ראי זה כראי זה כמו בכ"מ לכן מפרש דאיכא חומר א' בשניהם. ובזה א"ש מ"ש התוס' ומיהו מתרי מינייהו מצי יליף דאילו לגירסא שלנו איכא למיפרך דבכל א' איכא צד חומר דבתמיד ופסח איכא כנ"ל ודבר הבא במועד ג"כ איכא חומר משום דהיא במועד רק שאין חומר א' בשניהם אכן בכתובות (ל"ב:) ובסנהדרין (ע"ג:) הביאו התוס' הגירסא שלפנינו ע"ש]:

דף עז:

בגמ' שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרוק הדם צ"ע דהא בעלמא אמרינן דאוכל מבשר קודם זריקה עובר בלאו דלא תאכלו על הדם [כמבואר בסנהדרין (ס"ג) ובתו"כ פ' קדושים] וסוגיא דהכא לא ס"ל ההיא דרשא ובמכות (י"ז) אמרינן דלאו דל"ת לאכול בשעריך קאי ג"כ באוכל קודם זריקת דם:

שם בגמ' ק"ו היא ומה אימורין דכי ליתניהו כו'. יש לעיין דאכתי אצטריך קרא במתן ד' דנתן מתן א' דכיפר דכה"ג אם נשפך הדם מותר באכילה (כמבואר ברש"י בזבחים (ל"ח:) ד"ה לא שרי ובתוס' שם (ל"ח.) ד"ה וכיפר ע"ש] כמו באימורין דאי ליתניהו אין מעכבין ותו ליכא ק"ו למיתסר באכילה אפי' אי איתנהו אבל אי ילפינן מודם זבחיך ישפך והדר תאכל אסור לאכול עד שיזרוק כל הדם. וי"ל דמ"מ גם ע"ז שייך לומר ק"ו כיון דדם חמור דזריקה ראשונה כי ליתניהו מעכב א"כ גם זריקה שני' חמורה כמו אימורים לאסור לאכול קודם זריקת כל הדם [וגם שפיכת שיריים י"ל דמעכב לאסור הבשר באכילה כמ"ש בחי' זבחים (י"ג.) ד"ה יכול ע"ש]:

בתוס' ד"ה שאין תימה כו' אבל עולה מנלן דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר זריקה כדתנן במעילה כו'. המפרשים תמהו דהא שם איתא להיפוך דבעולה מועלין עד שנעשית אפר. ולכאורה הי' נ"ל כוונתם על עור העולה דאיתא שם דבעור אין מועלין לאחר זריקה. אך לפ"ז לא א"ש תי' הרשב"א שהביא התוס' דבעור ליכא ק"ו דהא בעור אפי' איתניהו להאימורין לא מעכבי כדמשמע שם במתני' דמיד לאחר זריקה ליכא בעור מעילה אפי' קודם הקטרת אימורין, ואפשר דצ"ל בדבריהם חטאת העוף דתנן התם דאין מועלין בה אחר הזאה [דכיון דהוזה דמה יש בה היתר לכהנים כמ"ש רש"י שם] אע"ג דאין בה שתי אכילות אלא אכילה אחת דהיינו אכילת כהנים ואין בה אכילת גבוה. אבל אפ"ל דמחטאת עוף אין להקשות דהא לכאורה תמוה למה צריך קרא דאסור באכילה קודם זריקה תיפוק לי' דמי התירו מן האיסור שהי' עליהן מכבר כמ"ש רש"י. וצ"ל דהוי ס"ד להתיר משום דאמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ י"ל דלא אמרינן כן אלא לאחר קבלה [כדאי' בתמורה (כ"ב:) דקודם קבלה ל"א הכי ע"ש] דכיון שנתקבל הדם הו"ל כאילו זרקו כבר אבל בחטאת העוף דליכא קבלה שפיר א"צ קרא כלל. אכן לפמ"ש התוס' בב"ק (ע"ו:) דהא דל"א כזרוק דמי עד שיתקבל בכלי הוא משום דמצוה להמתין מלזרוק עד שתתקבל כל הדם נראה דבחטאת עוף דא"צ קבלה י"ל דכזרוק דמי מיד וא"כ ליכא למימר כנ"ל]:

דף עח.

בגמ' ואי ס"ד כו' ל"ל הזאה כלל ואפי' ללישנא קמא ביומא (ו':) דבדאיכא טהורים באותו בית אב דאפשר להו לעשות בטהרה צריך לעשות בטהרה אפי' למ"ד דטומאה הותרה בציבור נמי קשה למה לי הזאה. דמ"מ אין לחוש על הספק שמא נטמא:

דף עח:

במשנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. יש לעיין באם נשאר כזית שלא נטמא אם כולן יוצאין בזה הפסח כיון דכל אחד וא' ראוי שיאכל אותו כזית או נימא כיון דכולן שותפין נמצא דאין לכל א' רק משהו בזה הכזית ואין זורקין. אך לקמן אמרינן בס"ד דגמ' דטעמי' דר' נתן הוא הואיל ואי ממשכי הני כו' וא"כ י"ל דזה הסברא נשאר גם במסקנא. ולכן יש לגמגם על מ"ש התוס' סוד"ה, ולר"נ דהא דאר"נ דיוצאין בפסח א' היינו דוקא בדיעבד. דמנ"ל הא די"ל דאפי' לכתחילה יוצאין משום דאי ממשכי הני כו'. ומשמע דס"ל דלמסקנא לית לן סברא זו כלל וצ"ע בזה. ואם נימא דכיון דליכא כזית לכל אחד אין כולם יוצאין בו יש לעיין אם נאמר כדי לתקן אותם שא"י לאכול לא יזרוק הדם וימנו כולם על פסח אחר כיון דאם יזרוק לא יוכלו לעשות כן דאין נמנים על ב' פסחים כאחד. אך מדתניא בגמ' ר"נ אומר אלו ואלו פטורין שכבר נזרק הדם משמע דוקא שכבר נזרק אבל לכתחילה אין זורקין כדי לתקן האחרונים שיוכלו לאכול אע"ג דס"ל דאכילה לא מעכב. אך לפ"ז קשה מה דאמרינן מתני' קשיתי' אמאי תנן אין זורק את הדם ליתני פסול הא י"ל דמתני' איירי בכה"ג דנטמא מקצת בשר ולהכי לא מצי למיתני אלא דאין זורקין אבל ל"ש למיתני פסול כיון דעכ"פ הורצה למקצת אנשים. מיהו י"ל דלשון נטמא בשר וחלב קיים משמע דכולו נטמא אך בתוספ' תניא אם יש כזית לכ"א ואחד זורק ואם לאו לא יזרוק ופי' הכ"מ (פ"ד מה' ק"פ ה"כ) דבנטמא קצת הבשר איירי ע"ש]:

בתוס' ד"ה שאני התם כו' א"נ אי נטמאו מקצתו או שמתו חזי להני. דבריהם צ"ע דכיון דקודם שחיטה לא הי' לכל א' כזית נמצא דכשנטמאו אלו זוכין הנשארים בבשר אחר שחיטה והרי א"א להמנות אחר שחיטה ופשיטא דאי נמנה מחיים על פחות מכזית ודאי א"א אחר שחיטה להמנות עליו על השלמת השיעור:

דף עט.

בגמ' מנחה מאי עבידתה כו' לכאורה קשה דהו"ל לפרש דקאי בתודה ושתי הלחם דאם נשתייר הלחם אין זורק את הדם. מיהו לחמי תודה לא נקרא מנחה כדאיתא במנחות (מ"ו:) להדיא ע"ש] אבל שתי הלחם מנחה קרי' רחמנא כדכתי' בהקריבכם מנחה חדשה שפיר י"ל כנ"ל וממילא לא הי' ראי' דיותרת הכבד הוא בכלל חלב. דבשלמא ממנחת נסכים דהוי למזבח דכולה כליל הוי שפיר הוכחה על יותרת הכבד דהוי שיור אבל שתי הלחם דהוא אכילת אדם דהוי מסתבר לומר דהיא בכלל והבשר תאכל ולהכי אצטריך למיתני דלא יזרוק וא"כ י"ל דיותרת הכבד פשיטא לי' דלא הוי שיור כיון דאינו חלב ובכלל והבשר תאכל נמי לא הוי] ואולי ס"ל להגמ' דבשתי הלחם כיון דניתר ע"י דם הכבשים אה"נ דכל שהלחם טהור זורק הדם אע"ג דאין חלב ובשר קיים וצ"ע לדינא, אכן לפמ"ש התוס' בזבחים (ק"ט.) ד"ה עולה דבתודה אין זורקין את הדם בשביל הלחם ע"ש ה"ה גבי שתי הלחם א"י לזרוק על שיור הלחם]:

שם בגמ' ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב כו' נראה דרבא ס"ל נמי טומאה דחוי' בציבור ומ"מ מייתי קרא דכה"ג מביאים בטומאה. אבל אי טומאה הותרה משמע דלא צריך קרא להכי דאל"כ מנ"ל לגמ' דר"ח ס"ל טומאה דחוי'. וכ"כ השאג"א (סי' ל"ח) והא דביומא (ו':) אמר רבא ז"א טומאה הותרה בצבור ע"ש בתוס' מ"ש בזה. ולתי' הב' שם י"ל דר"ח נמי ס"ל בעלמא טומאה הותרה בציבור לבד בפסח ע"ש]:

דף עט:

בתוס' ד"ה קסבר משום רב אצטריך כו' אבל לר"כ אפי' אי הוי בראשון חובה א"ש כו' לולי דבריהם אפ"ל דלהיות נדחה לשני צריך ב' תנאים להיות יחידים בראשון ובשני. כיון דכתי' איש ומיני' דרשינן איש נדחה א"כ כהאי גוונא כיון דלגבי ראשון לא מיקריא איש אינם נדחין מראשון וכמו כן אם בשני לא מיתקרי איש אין עושין בשני וא"כ דוקא אי בראשון רשות נדחין לשני כנ"ל:

דף פ.

בגמ' זילו א"ל לאבא כו' במועדי מאי עבדית לי' נראה לפרש טעמא דשמואל דודאי ידע דבמועדו אפי' בטומאה לא קאי רק אטומאת מת אלא דכיון דזבין אין עושין הפסח ונמצא דכל בני הפסח יעשו בטומאת מת הוי שפיר קרבן ציבור דדוחה טומאה. ודוקא כשיש עושין בטהרה אז מועטין אין עושין בראשון אבל הזבים דאין עושין אינם בכלל הציבור וא"כ במועדו שייך בהטמאים דמה לי צבור גדול או קטן כיון דהנשארים לאו בני פסח נינהו. וכעין מ"ש התוס' ביומא (נ"א.) דאם היו כולם זבין חוץ מאדם אחד וחל ע"פ בשבת דוחה שבת משום דכתי' במועדו אע"ג דאינו ציבור ע"ש. אך י"ל דכיון דגבי טומאה כתי' איש משמע דאינו דוחה טומאה אלא בציבור דוקא. אבל משמעות הגמ'. כאן נראה דילפינן מבמועדו וא"כ שפיר י"ל כנ"ל. ולמ"ש התוס' לעיל (ס"ו:) דפלוגתא דתנאי היא ואיכא מאן דיליף מבמועדו ע"ש י"ל דרו"ש הכא פליגי בהא ודוק]:

דף פ:

בתוס' ד"ה בראשון כו' דלדידי' כיון שאין רוב טהורין לא מידחי טמאים לשני. ויש לעיין לפ"ז אם הזבין יעשו בשני דאפי' למ"ד דאין תשלומין לפסח הבא בטומאה מ"מ י"ל דהכא שאני כיון דטהורים עושין לעצמן בטהרה שייך שפיר תשלומין לשני וכן הדעת נוטה:

בד"ה נזרק כו' מיהו י"ל פי' הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורים כו'. קשה לי למה קנסו רבנן כשנטמא במזיד שלא להקטיר האימורין ומנ"ל לתוס' הא (דהא ביבמות שם לא מצינו דקנסו רבנן אלא שלא להתיר הבשר באכילה. ויותר הי' אפ"ל דלרש"י נמי הא דנקט נזרק ואח"כ נודע משום טומאת דם היא דכיון דמתני' מיירי בשניהם א"כ הא דקתני דמרצה לצדדין קאמר בדם מרצה לאכילה ובבשר מרצה שלא לעשות פסח שני. ומשום ריצוי דאכילה בטומאת דם נקט נזרק ואח"כ נודע כנ"ל:

דף פא:

בתוס' ד"ה ובקבר כו' וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר כו' לולי דבריהם נראה דהך ובקבר לא קאי אלא אהא דאמרי מקודם דלתרומה טהור במשובר אבל לענין נזיר ופסח לא שייך בקבר. דיקא נמי מדלא כלל ותני להו אהדדי בד"א שמצאו שלם או בקבר אלא ודאי דהברייתא ע"כ לא נאמרה רק בשלם ולא בקבר רק דינא קמ"ל דבקבר נמי אפי' מפורק טמא לתרומה כנ"ל. (וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הביא הא דבקבר אלא בה' אה"ט לענין תרומה אבל בה' ק"פ לא הביא האי דינא ע"ש]:

בא"ד ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת כו' קשה לי למה יהי' ע"ז שם קבר דודאי בקבר דכתי' בקרא היינו שקברוהו שם בכוונה. וגם מ"ש התוס' לדחות פרש"י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה. ועי' במהרש"א שמסיים דהכא מיירי באינו מכוסה קשה דא"כ למה באמת טמא. ותו דהא הכא הי' ע"כ מכוסה ואינו נראה דהא תהום קרי לה. ולכן הי' נראה דט"ס הוא בתוס' וצ"ל דשמא הכא מיירי בקבר מכוסה. וכוונתם דודאי אי אינו מכוסה ורק מכח גזה"כ דבקבר א"כ הי' אפשר דבנפל ממילא לתוך קבר אין עליו שם קבר. להכי פי' ר"י דשמא הכא מיירי במכוסה וא"צ לקרא דקבר רק מסברא הקבר מצרפן. ולכן א"ש אפי' נפל מעצמו שם כנ"ל וקרא מיירי באינו מכוסה וצ"ע:

דף פב.

בגמ' מפני החשד פי' ר"ח ז"ל שלא יחשדו אותם שבאו לעבוד עבודה בביהמ"ק בטומאה, אכן לפ"ז תמוה מה דאמרי' בגמ' א"ב מפנקי א"נ דקא גדיל שישורא [אבל אפ"ל כמ"ש הלח"מ (פ"ו מה' תו"מ) לפרש דבהני ליכא משום כדי לביישן ע"ש]:

בתוס' ד"ה בשלמא נטמא כו' דכיון דכתי' בקרא ישרף ע"כ מיד דאי בעיבור צורה לישתוק קרא מיני' כו'. לכאורה בפשיטות הו"ל להקשות דכיון דכתיב ישרף מסתמא הוי מיד כמו שריפה דנותר עצמו דהוא מיד כשנעשה נותר. ואפ"ל למאי דדרשינן לעיל (כ"ד.) מדכתי' הנותר. דנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה לכן סד"א דגם כל הפסולין שבקדש דבשריפה צריכין ג"כ עיבור צורה כדי שיהי' ג"כ נותר כיון דדוקא נותר הוא בשריפה:

בד"ה בקדש כו' רש"י פי' דדריש מפנימה כו' ובתו"כ דריש מבמקום הקדש. וצ"ע דהרי רש"י עצמו בחומש פי' כמ"ש בתו"כ מבמקום הקודש ע"ש [וע' ברש"י בזבחים (פ"ב:) ובתוס' שם ד"ה כיון]:

דף פב:

בגמ' מיתבי כו' קתני בעלים דומיא דדם יל"ד למה לא הקשו מכח דם גופי' דג"כ לא אתחזי בשר לאכילה בשעת זריקה ואפי' הכי בעי עיבור צורה וי"ל לפמ"ש רש"י הטעם דבבעלים ישרף מיד היכא דלא אתחזי בשר לאכילה משום דרחמנא דחי' לפסח שני ונמצא דהוי פסח שלא בבעלים ופסולו בגופו ולכן מדם אין ראי' כיון דאין הבעלים נדחין ויכולין להביא פסח אחר ומשו"ה לא הקשו אלא מבעלים דומיא דדם:

דף פג:

בגמ' כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו מכאן משמע כשיטת הרמב"ם (פ"י מה' ק"פ הי"א) דלא הסירו את גיד הנשה קודם צלייתו. דאי נימא כהראב"ד דאסור לצלות הפסח עם ג"ה א"כ הגיד הנשה האמיתי נפרש ממנו קודם צליתו והשני נצלה עם הפסח וא"כ איך איננו ניכר זה שנצלה עם זה שאיננו נצלה. ורחוק לומר דמיירי כגון שנזדמן שצלו ג"כ את גה"נ בפ"ע:

שם בגמ' אלא לשומנו דג"ה כו' ונוהגין בו איסור צ"ל דגם בכה"ג דליכא איסור אלא משום מנהג חכמים העמידו דבריהם במקום מצוה כדמצינו בעלמא אכן לפמ"ש התוס' בשבת (קכ"ו:) ד"ה ומדבריהן דה"ט דהתירו מדידה בשבת במקום מצוה משום דלא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול ע"ש גם כאן הי' ראוי' להתיר במקום מצוה. ואולי י"ל דמנהג חמור טפי משום דאית בי' בל יחל מדרבנן כדאי' בנדרים (ט"ו:) ע"ש וצ"ע]:

שם בגמ' חל ט"ז להיות בשבת כו' ולא את יו"ט ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת. לכאורה קשה טפי למ"ד דאמרינן מתוך שהותר לצורך כו' וצורך קצת נמי הוי מטעם מצוה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי (וכן הקשה הלח"מ (פ"ג מה' יו"ט ה"ח) ובשעה"מ (פ"א מה' יו"ט ה"א) האריך בזה. וגם למ"ש ביראים (סי' קי"ג) דאין ה"נ דמה"ט חזקי' ואביי ורבא לא אמרו כר"א דלשינויא דר"א צ"ל דמתני' אתיא כב"ש דלא ס"ל מתוך. קשה לשון הגמ' שהקשו מכח עדל"ת ולא משום מתוך והנה למ"ד הבערה ללאו יצאה גם בשבת קשה דנימא אתי עשה ודוחה ל"ת. ולדידי' י"ל דעשה לא קאי עלה כמ"ש הרשב"א ביבמות (ו':) דליכא עשה אלא באבות מלאכות וכ"נ כוונת הר"ח לעיל (ה:) דלמ"ד הבערה ללאו יצאה ליכא עשה בהבערה ע"ש]. ולפ"ז י"ל דרבא נמי ס"ל דבשאר מלאכות איכא עשה ול"ת מטעם שבתון אלא דבהבערה ליכא עשה כנ"ל ולכן מייתי כאן למעט שריפת קדשים מקרא דהוא לבדו אכן לשיטת הריב"א בתוס' לעיל (ה':) דלמ"ד דהבערה ללאו יצאה מותרת בי"ט אפי' שלא לצורך ליכא למימר הכי]:

בתוס' ד"ה לא כו' משום שומנו דגיה"נ קאמר דהכא קרי לי' גיד וא"כ גם שם בחולין י"ל כן. אכן אפ"ל דקים להו לרבנן דלעולם איכא ששים בכל הירך נגד השומן ולכן א"א לעולם לאסור כל הירך בשביל שומן הגיד רק בשביל הגיד עצמו וא"ש. וכ"מ בחולין (צ"ט:) בעובדא דר"ח דהורה להתיר ירך שנתבשל בה גיה"נ משום דאין בגידין בנו"ט ולא חש לאסור משום השומן. אכן ברש"י שם משמע דמיירי בנטל שומנו ע"ש]:

דף פד.

בגמ' שבתון דיו"ט עשה הוא כו' קשה ל"ל לר"א לומר דשבתון עשה הוא בל"ז נמי י"ל דהא דכתי' הוא לבדו יעשה הוי לאו הבא מכלל עשה כמו כי אם צלי אש דהוי נמי עשה מה"ט. ואפי' למ"ש הפנ"י בכתובות (מ'.) דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה דלא עדיף מלאו גמור מ"מ מצטרף עם הל"ת להיות כלאו ועשה כמ"ש הפנ"י שם לפרש דברי התוס' ביבמות גבי אלמנה לכ"ג ע"ש ובשאג"א (סי ל"ג) שהאריך בזה]:

במשנה והשובר בטמא אינו לוקה כו' מדקתני השובר בטמא בהדי המותיר בטהור משמע דאיסורא איכא. וי"ל הטעם משום דגזרינן אטו פסח טהור. בפרט למ"ד דגם בפסח הבא בטומאה פטור בשובר עצם ודאי יש לגזור לכתחילה אטו פסח דעלמא כיון דזה נאכל וזה נאכל אתי למיטעי. ולמאי דמשמע לעיל (פ"ג.) דגם לכתחילה שוברין היכא שהוא פסול י"ל דהכי נמי בטמא ממש מותר אבל לא כשרוב ציבור טמאים דראוי לאכילה כנ"ל:

ברש"י ד"ה וי"א כו' הואיל ובשור הגדול גופי' מתאכלי בשליקה. צ"ע למה הוסיף בדברי י"א הטעם משום דמתאכיל בשליקה דפשוט נראה די"א פליגי על כל הכלל דרישא וס"ל דא"צ להיות נאכל כלל בשור הגדול אפי' ע"י שליקה. וראי' לזה מהא דלקמן דמייתי הגמ' דת"כ דרבא. דלפירש"י ל"ק מידי לרבה די"ל דאתיא כהי"א. ואדרבה לרבא לא א"ש כל כך מה דבמשנה תנן סתם הנאכל בשוה"ג וברייתא מוסיף בה בשלקא:

דף פד:

בגמ' ר"א אמר כל כה"ג ודאי אין בו משום ש"ע דודאי אין ראוי לאכילה כלל כו' וקשה הא ת"ק לא בעי כלל ראוי לאכילה כיון דלא דריש יאכל. לכן אפ"ל כיון שלא הזכיר ר"א הלשון דכו"ע אין בו משום ש"ע י"ל דאה"נ דמודה דלת"ק גם בכה"ג יש בו משום ש"ע. אלא דקאי אאוקימתא קמייתא דר' ירמי' דלעיל אליבא דת"ק דס"ל נמי דבעי ראוי לאכילה קאמר ר"א דבעי שיהא ממש ראוי לאכילה ומשו"ה פוטר באלי' דא"ר לאכילה אבל מאן דלא ס"ל דבעינן ראוי לאכילה ס"ל דגם באלי' חייב. וכ"מ לקמן מהא דאמרי' דתניא כארבעה מינייהו כו' דכיון דת"כ דרנב"י ודר"א משמע דלא פליגי אהדדי דדוחק לפרש דת"כ דרב אשי במקצת דבריו. אכן בכ"מ (פ"י מה' ק"פ ה"ז) מבואר דלר"א לכו"ע פטור באלי' אבל לשיטת הראב"ד שם נראה לפרש כנ"ל]:

דף פה.

בגמ' אלא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן כו' מ"ט בנ"ח זריזין הן קצת קשה א"כ נותר נמי לא יטמא בפסח (דמשום דזריזין הן אין לחוש נמי שיבאו לידי נותר משום עצלות כמ"ש בשו"ת הרמ"ע (סי' א') ובצל"ח ריש ברכות ע"ש]. ולכן אפשר דדוקא ביוצא מחבורה לחבורה דלא שייך רק בפסח בהא לא גזרו טומאה אבל שאר יוצא דנוהג בכל הקדשים לא פלוג חכמים בתקנתם והוי פסח ככל קדשים. ובזה י"ל מ"ש התוס' ד"ה דבני מהא דאמרי' בעירובין דבנ"ח זריזין הן לא אמרינן. דלענין זה בני חבורה הן זריזין ביותר שלא להחליף מחבורה זו לאחרת [וכעין זה תי' הצל"ח ע"ש]:

בתוס' ד"ה כשהוא כו' הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. יש מקשים דהא משכחת כשאוכל עצמות רכין שהם נשברים באכילתו דשפיר הוי בעידנא. וי"ל דאין חייב משום שבירת עצם אלא בכדרך שבירה ולא בכה"ג [אכן ברמב"ם (פ"י מה' ק"פ ה"ט) מבואר דבכה"ג נמי חייב ע"ש]. ולדעת הפוס' דבמצות אכילה אין יוצאין שלא כדרך י"ל דאכילת מוח עם העצם הוי שלא כדרך וא"כ לא מקיים העשה בכה"ג:

דף פו.

במשנה ב' חבורות כו' אלו הופכין את פניהם כו' פי' רש"י שמותרין להפוך פניהם ולפי' זה קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בב' בתים ממש מותרין דהא תנא דמתני' ס"ל דפסח נאכל בב' בתים. ולולי דבריו יש לפרש דצריכין להפוך פניהם ומיירי שנתחלקו המנוין לב' חבורות ויחדו לכ"א חצי פסח וכיון שנחלקו נאסרו להוציא חלק חבורה זו לאחרת ומש"ה צריכין להפוך פניהם דחיישינן שיבואו לאכול כ"א מחבירו כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' פ"ח) בבשר וגבינה דאסרו לב' בנ"א המכירין זא"ז לאכול על שלחן אחד משום דכ"א בפ"ע מותר ולא בדילי מיני' ע"ש כמו כן י"ל הכא. ולדעת רש"י י"ל דלא חיישינן כאן להכי משום דחלקו כל כת לעצמה והיכא דמקפידין שרי ג"כ בבשר וגבינה לדעת מהרש"ל שהביאו הט"ז והש"ך שם אבל לדעת המחבר שם דאפי' במקפידין זע"ז אסור י"ל כנ"ל]. שוב ראיתי בתוי"ט שכ' לפרש כן לדעת הרמב"ם דצריכין להפוך פניהם אך מטעם אחר ע"ש:

דף פו:

בגמ' מ"ט כי אמרי לך ניתיב מר אפוריא יתיב. לכאורה אין מובן מ"ט לא הי' לו לישב כאשר אמרו לו לישב. אכן מדברי התוס' ד"ה אין מסרבין משמע דמשום דישיבת פוריא דבר גסות ושררה היא לא הי' לו לישב. וי"ל עוד לפרש"י דהא דאמר רב הונא בעל השם אני היינו ששמו הי' כן לכן שפיר הקשה לו מ"ט יתיב שהי' לו לחשוב שלכך מכבדו לישב אפוריא לפי שסובר שהוא אדם גדול וקורין לו ר"ה ע"ש הגדלות:

שם בגמ' כל מה כו' חוץ מצא י"ל שתיקנו כן אחר המעשה דבר קמצא דאיתא בהניזקין שאירע קלקול עי"ז שהוציאו שנחרב בהמ"ק. ולכן אמרו שביד האורח שלא לשמוע לצאת לפעמים כשיהי' לו מזה בושה גדולה. ולכן יש שאין גורסין חוץ מצא שכל מה שאומר לך כו' הוא כלל בפ"ע ואח"כ הטילו בו תנאי חוץ מצא כנ"ל:

שם בגמ' בני חבורה נכנסין בשלשה לפי' רש"י דהיינו שלשה בני אדם צריך ביאור למה יהי' השיעור לעולם ג' בני אדם ולא חילקו בין חבורה מרובה לחבורה מועטת ואפי' כשהחבורה כולה היא ד' וה' אנשים נמי שיערו בשלשה בנ"א. ולולי פי' רש"י הי' נראה לפרש בשלשה היינו שחולקין החבורה לג' כתות והשמש צריך לשמש כולן אבל יותר מג' כתות א"י להתחלק. אכן הראב"ד (פ"ט מה' ק"פ ה"ו) מפרש ג"כ כפי' רש"י וביאר הטעם משום דפחות משלשה שאינם ראוים לזימון בטלה דעתם אצל כל אדם ע"ש]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה