שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים
דף סו.
בגמ' שכח ולא הביא סכין מע"ש כו' שמעתי ושכחתי אלא הנח כו' צריך ביאור דלכאורה לא הי' תשובתו מספקת דא"כ אם לא ישכחו כולם להביא איך יהי' נודע דין זה. ואפשר דאה"נ דגם לכתחילה מותר להביא הסכין ע"י תחיבה בקרניו ובצמרו. וכן נזכר שאמרו שמעי' ואבטליון שיש איזה עצה גם לכתחילה ומשו"ה אמר דבני נביאים הם ויהי' בתוכם מי שיעשה כן לכתחילה בעצה ההיא. אכן לקמן משמע דדוקא בשכח התירו ולא לכתחילה כיון דאיכא קצת איסור דהוי מחמר כלאחר יד רק במקום מצוה היכא דלא אפשר התירו ע"ש:
שם בגמ' ותמיד גופי' מנ"ל דדחי שבת לכאורה מפשטא דקרא מדכתי' תמיד משמע ג"כ דדחי שבת כמ"ש התוס' לקמן (ע"ז.) ד"ה שכן וכן בהדלקת הנרות בין הערבים ילפינן דדחי שבת מדכתי' תמיד (כדאי' בתו"כ פ' אמור ע"ש]. ואפ"ל דכאן אין ראי' כלל מדכתי' תמיד כיון דבאמת הי' נמי מוסף שני כבשים א"כ שפיר מקיים תמיד גם בשבת רק דבחול נחלקו הקרבת ב' הכבשים א' בבוקר וא' בה"ע ובשבת נקרבין יחד. אכן צ"ע במנחות (נ"א) גבי חביתין דמייתי קראי טובא דדחי שבת למה לא ילפינן מדכתי' תמיד כדיליף בתו"כ פ' צו ע"ש]:
שם בגמ' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל לכאורה איכא נמי למיפרך מה לתמיד שהוא קדשי קדשים משא"כ בפסח שהוא קדשים קלים ובירושלמי כאן פריך הכי. ואולי נכלל בכלל פירכא דכליל. אך אכתי קשה דהו"ל למיפרך מה לתמיד שכן קרבן ציבור משא"כ פסח י"ל דמיקרי קרבן יחיד [דאע"ג דנקרא ק"צ משום דאתי בכנופיא כדאי' ביומא (נ"א.) מ"מ לא דמי לתמיד דהוי ק"צ ממש כמ"ש התוס' ביומא (ו':) לענין טומאה דלא דמי לק"צ ממש ע"ש]:
דף סו:
בגמ' פסח בשבת היכי מצי מקדיש צ"ע דהא אפשר לתרץ שהקדישו קודם שבת שיחול ההקדש בשבת כדאמרינן בנדרים (כ"ט:) בסוגיא דבר פדא דשור זה הקדש אחר שלשים יום מהני [דבכה"ג ליכא איסורא כדמשמע בירושלמי בשבת (פי"ח ה"א) ע"ש] וא"כ ליכא עבודה בקדשים והי' מיושב נמי מה שהקשו התוס' ד"ה מביאה דאסור להכניס חולין בעזרה דבכה"ג לא הוי חולין בעזרה כיון דמיד שנכנס לעזרה חל ההקדש תיכף דכן היו יכולין להתנות שיחול ההקדש כשתכנס לעזרה. ואפשר דגם כה"ג שבות היא אף שנגמר ההקדש מאליו (כמ"ש בשו"ת רעק"א (סי' קנ"ט) ועי' מ"ש בחי' עירובין (ל"ט:) וגם מ"ש בסוף עירובין]. ואפשר דכה"ג נמי אסור בעבודה מעכשיו כיון דעתיד הוא להיות בודאי קרבן למחר. [לא מיבעיא לדעת הר"ן בנדרים שם דמשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כאומר מעכשיו דלפ"ז למפרע הוא קדוש אלא אפי' לדעת הרשב"א שם דלא הוי כמעכשיו מ"מ כיון דלא מצי הדר בי' י"ל דלמפרע אסור בעבודה]:
שם בגמ' כלאחר יד נמי כו' איסורא דרבנן מיהא איכא יל"ד דבפ' מי שהחשיך משמע דשייך הכלל דכל שבגופו אסור בבהמתו מותר לכתחילה גם לענין מחמר ע"ש כמ"ש הרשב"א שם וחולק על הרמב"ם דאסור להנהיגה בקול ועי' בשו"ע או"ח (סי' רס"ו ס"ב) ובמג"א שם] א"כ למה קאמר דאסור מדרבנן:
שם בגמ' כל שכועס אפי' פוסקין עליו גדולה כו' לכאורה משמע דלולי הכעס הי' מוכן להיות המלכות לאליאב וכ"מ ברש"י וא"כ קשה במה זכה דוד למלכות ע"י כעסו של אליאב. וצ"ל דכן הוא המדה דזה שכעס עליו שלא כדין יזכה בגדולה המסתלקת ממנו. ולפ"ז צ"ל עוד דע"י שהי' גלוי לפני השי"ת שיכעוס על דוד לכן ניתן תיכף המתנה לדוד וכ"ז דוחק. והגם די"ל עוד דעיקר המלכות הי' מוכן לבני ישי כדכתיב ראיתי בבניו לי מלך וכיון שהפסיד אליאב ניתן ממילא לדוד. יותר נ"ל דמעולם הי' המלכות מוכן לדוד ולכן לא מסיק הגמ' בסוף דמכלל דמעיקרא הי' המלכות לאליאב רק דהוי רחים לי' עד האידנא. ומ"ש מקודם אפי' פוסקין עליו גדולה אין הכוונה על המלכות רק משום דשמואל הביט אל מראהו א"כ בודאי ראה בו שהי' איש גדול המעלה מכל ישראל. ועל זו המעלה השיבו הקב"ה כי מאסתיהו שיאבד ממנו זו הגדולה ע"י הכעס כנ"ל עיקר:
בתוס' ד"ה והא כו' לצרכה כשרה. קשה דשם י"ל לצרכה ממש לצורך גופה ולא כהך דהכא שאין בזה צורך עבור הבהמה אלא שא"י לשחטה בשבת באופן אחר מנ"ל דזה הוא בכלל לצרכה. וגם אין בזה צורך קרבן דהרי יכול לתחוב הסכין גם בבגדיו או בצמר בהמה אחרת דחולין (ומה דמסיים בירושלמי דכל עבודה שהיא לשם קדשים אינו עבודה אינו מוכרח ממתני' דפרה]:
בד"ה כלאחר יד כו' משתמש בבע"ח דאסור מדרבנן משמע מדבריהם דאע"ג שאינו רוכב בעצמו בגופו מ"מ ס"ל דהו"ל נמי בכלל משתמש בבע"ח. ולפ"ז יש לתמוה על סוגית הגמ' בריש מי שהחשיך דמתיר להניח על החמור כשהוא מהלך דאכתי תיקשי הרי משתמש בבע"ח. ואפשר דהתם כיון שהתחיל עוד לשמש בבע"ח מבעוד יום אינו בכלל כמו שמצינו לענין החזרה בכירה כשהי' עוד מבע"י דמותר ע"ש. לכן לא הקשו אלא אדהכא שמניח על הבהמה בשבת:
דף סז.
בגמ' יאמר טמאי מת ואל יאמר זב כו'. לכאורה קשה הא אין עונשין מן הדין וא"כ לא יהי' מלקות בזב מהאי ק"ו [ואע"ג דר"ש ס"ל דעונשין מה"ד כדאי' בסנהדרין (ע"ד.) מ"מ קשה מה דפרכינן לקמן ור"י שפיר אמר ר"ש דילמא ר"י לא אמר כר"ש משום דס"ל דאין עונשין מן הדין]. וצ"ל דכיון דנלמד מק"ו ממילא ולא יטמאו דסיפא קאי גם על כל הטמאים והוי כמפורש בקרא:
בתוס' ד"ה הכתוב כו' וקשה בעל קרי נמי לא לילקי כו' שהכתוב ניתקו לעשה דכתי' ויצא אל מחוץ למחנה. ולכאורה י"ל דהאי קרא אצטריך לאשמעינן דאפי' במלחמה צריך שילוח חוץ למחנה. מיהו בלא"ה לכאורה דבריהם תמוהין דהתם לאו נמי כתיב ולא יבא א"ת המחנה. וע"כ צ"ל דהתוס' סמכו דבריהם אסוגיא דלקמן דויצא היא ממחנה לוי' ולא יבא הוא למחנה שכינה ע"ש. וא"כ בסוגיא דלקמן דילפינן מהכא דב"ק משתלח ע"כ דלא קאי דוקא במלחמה ומ"מ צ"ע:
בא"ד והאי ניתוק עשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית וכן משמע פ' כל הפסולין כו' נראה דלא כתבו כן אלא לשיטתם דהניתוק הוא שיצא מן הלאו ונשאר רק עשה אבל לרש"י דהוי ניתק לעשה ממש א"כ כל הלאו אין בו מלקות מה"ט. [ובפרט לשיטת הרמב"ם דאם הלאו כולל יותר מן העשה לא הוי לאו הנל"ע ע"כ דכל הלאו ניתק לעשה. וגם הראי' דכל הפסולין יש לדחות דכיון שנטהר שם א"כ ביטל העשה. וגם הא דפרכינן מדתניא מצורע כו' בארבעים הי' אפ"ל דמיירי כשעמד שם עד שנטהר מצרעתו ונתבטל העשה אלא משום דמשמע דמיד שנכנס חייב דומיא דסיפא דזבין וזבות:
דף סז:
בגמ' שכן טעון פריעה ופרימה קשה דא"כ מוסגר שא"צ פו"פ מנ"ל דמשתלח מן המחנות. ואפי' למאי דפי' רש"י ד"ה ואסור בתשמיש המטה דאפי' אי בימי חלוטו מותר חשוב חומרא כיון דבימי ספירו אסור. שאני התם דמ"מ ע"כ יעבור עליו ימי ספירו ויאסר בתה"מ שפיר הוי חומרא אבל מוסגר דיכול לצאת טהור לגמרי אין בו חומרא זו. ובמגילה (ח':) אמרינן דלענין שילוח מחנות שוה מוסגר למוחלט וע"ש דיליף לה מדכתי' כל ימי אשר הנגע בו ע"ש. אבל סוגיא דהכא דס"ל דכל ימי לעשה אתי [לפי' רש"י דמדכתי' כל ימי משמע דכל ימיו בבדד ישב קאי ואין בו עונש אחר] ודיני שינוח מק"ו גמיר לה קשה כנ"ל וביותר תמהני אהא דמסיק הגמ' בסמוך דכל צרוע מיותר ומשום אגב דכל זב נכתב הלא י"ל דאתי לרבות מוסגר. מיהו אפשר דקושית הגמ' בסמוך קאי למאן דדריש כל ימי למוסגר דלדידי' כל מיותר:
שם בגמ' ור"י שפיר קאמר ר"ש. לכאורה קשה הא מוקמינן הך דר"ש אליבא דר"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון דלא הודו לו חכמים א"כ ר"י שפיר פליג עלי' וצ"ל דמ"מ אכתי קשה דשפיר קאמר ר"ש אהא דמצריך ר"י נמי קראי לזבין וטמאי מתים דחלוקין במחנותיהם. ובזה מיושב שיטת הרמב"ם (פ"ג מה' ביא"מ) דפוסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות דלא כר"ח משום דס"ל כר"י לגבי דר"ש ע"ש ובכ"מ שם. וקשה דהא הרמב"ם פוסק דזבין וטמאי מתים שנכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין דלא כר"א א"כ הוי כמזכה שטרי לבי תרי כיון דמוקמינן הכא דר"י כר"א, ולמ"ש א"ש דהרמב"ם פוסק דלא כר"נ א"כ מצורע לא אתיא בק"ו וע"כ צריך קרא דבדד ישב לרבות מחנה ישראל א"כ ליכא ניתק לעשה לכן פסק בזה כר"י דלא כר' חסדא:
שם בגמ' דאר"י מחילות לא נתקדשו וב"ק משתלח חוץ לב' מחנות. לכאורה הי' נראה דר"י קאי אמתני' דתמיד בשומרי עזרה דהרואה קרי יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה. דמוכח משם דמחילות לא נתקדשו וגם דב"ק אסור להיות בהר הבית ולהכי יונ דרך מחילה. וא"כ א"צ לדחוק כמ"ש רש"י דב' מילי נינהו. אכן מלשון הרע"ב שם נראה דהמחילה הי' בעזרה ממש. וא"כ למאי דאמרינן לקמן (פ"ו.) דר"י לא אמר אלא במחילות שבהר הבית ע"כ לא אמר ר"י אהך משנה. וכ"נ דעת המפרש בתמיד שם שכ' שהמחילה הי' פתוחה לחול. והגר"א שם לא הבין טעמו דהא מחילות לא נתקדשו משום שהבין הגר"א דהמסיבה הי' בהר הבית. ולכאורה לשון יוצא והולך לו משמע הכי. אבל באמת המפרש והרע"ב ורש"י כאן לדבר א' נתכוונו שהמסיבה הי' פתוח לעזרה שהרי פתח העזרה הי' נעולה בלילה א"כ ע"כ מן העזרה נכנס הב"ק למסיבה וא"כ ר"י מודה דהמסיבה הי' קודש רק שהי' מבחוץ פתוח לחול כדברי המפרש שם כנ"ל. שוב ראיתי במל"מ (פ"ג מה' ביא"מ) דמפרש ג"כ דר"י אמר אמשנה הנ"ל וכן מפורש בגמ' דתמיד כדברי המל"מ הנ"ל:
בתוס' ד"ה כה"ג תימה כו' דבעי חתימת פ"ה דהוי טפי מגריס כו'. ולע"ד הי' נראה דפתיחת פי האמה הכל לפי מה שהוא אדם ולפעמים הוא יותר מגריס ולפעמים פחות מכעדשה וא"כ ליכא פירכא מהכא לא לקולא ולא לחומרא:
בד"ה שכן תימה לר"י כו' שכן מטמא בביאה כו'. אפ"ל דכיון דמצורע עובר אינו מטמא בביאה כדאי' בנגעים (פי"ג מ"ז) רק אם עומד לפוש. וא"כ מצורע שנכנס למחנה בדרך הילוכו אין בו חומרא דבא אל האהל. [ואע"ג דזב אין מטמא בביאה אפי' בעמד מ"מ לא הוי חומרא במצורע בנכנס בדרך הילוכו. ול"ד למ"ש רש"י גבי תה"מ דאפי' למ"ד ימי ספירו דוקא אפ"ה חומרא מיהא היא אפי' בימי חלוטו דהתם שאני דמצורע מוחלט ע"כ יעברו עליו נמי ימי ספירו ויהי' אסור בתה"מ. ובפרט לדעת התוס' ד"ה ואסור דלא ס"ל כפי' רש"י ודאי י"ל כנ"ל]:
בד"ה שכן עושה כו' והקשה ה"ר משה דתניא בתו"כ כו' נ"ל דבאמת יש ללמוד מצורעת מנדה להיות מטמא בועלה וגם לעשות משכב ומושב מק"ו כיון דמצורעת חמור דמטמא בביאה כדאי' שם בתו"כ. אלא דממעטינן מאותה דמצורעת אינה מטמאה בועלה וממילא שוב ליכא למילף דמטמא משכב ומושב ג"כ די"ל מה לנדה שמטמא את בועלה כנ"ל:
בד"ה מחילות כו' וי"ל דבפ' כ"צ מסקינן דכי אר"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש. דבריהם תמוהין טובא דליתא כן בכיצד צולין. ותו דהא פתוחות לחול בכל לשכות הכי היא ומ"ש מחילות דנקט אבל הכי מסקינן התם דר"י ל"א אלא במחילות שבהר הבית אבל מחילות שבעזרה אם פתוחין לעזרה קודש הן. ונראה דט"ס נפל בתוס' וכן צ"ל דכי אר"י בפתוחות להר הבית אבל בפתוחות לעזרה קודש ורצפה בעזרה הוי כמובן:
דף סח:
בגמ' יבשה מיפרך פריכא יש לפרש דביבשה במדינה נמי שריא מה"ט ולמ"ד דביבשה נמי אסור צ"ל דגזרינן יבשה אטו לחה במדינה אבל במקדש גזירה לגזירה כהאי לא גזרינן אכן בעירובין מבואר כפי' התוס' אבל ברש"י משמע דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דעירובין ושוב י"ל כנ"ל]:
שם בגמ' ר"י לטעמי' דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה נראה דהמשך דבריהם כך הם דר"א השיב דודאי מקום דהתיר התורה מלאכה גמורה בשביל המצוה ודאי לא העמידו חכמים שבות שלהם במקום אותו המצוה. אבל מה שהתיר הכתוב או"נ ביו"ט שהיא רשות יכולין חכמים להחמיר בשבות שלהם יותר מאיסור תורה. ור"י ס"ל דמה דהתיר הכתוב או"נ ביו"ט נמי משום מצות שמחת יו"ט הוא (וכ"נ מפי' הר"ח שהביאו התוס' לקמן (פ"ד.) ד"ה ולא ע"ש] וממילא מוכח דשבות חמור אפי' במקום מצוה שהתירה התורה בשבילה מלאכה דאורייתא. אבל ר"א לטעמי' אזיל דס"ל דכשיושב ושונה נמי מקיים המצוה א"כ היתר או"נ אינו מחמת המצוה. ובהכי מיושב תמיהת התוס' בד"ה הכל דנימא עצרת תוכיח. ולהנ"ל א"ש דנהי דעצרת מצוה הוא מ"מ כיון דגם בפסח וסוכות התירה התורה או"נ א"כ אין ההיתר מכח המצוה (ושוב ליכא הוכחה מעצרת להתיר שבות משום מצוה] כנ"ל:
שם בגמ' מר ברי' דרבינא כולה שתא יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, וקשה דהא קיי"ל דהלכה כר"י לגבי דר"א א"כ למה ביו"ט התענה ובפורים לא הא דברי תורה חמורין מדברי קבלה. ונ"ל דכיון דטעם שמחת יו"ט הוא משום דכתיב לכם ובשבת משום דכתיב עונג א"כ כשהתענית חביב עליו או להמפרשים דהא דמר ברי' דרבינא בתענית חלום הוי דנפשו עגומה א"כ חשוב לו לכם ועונג טפי בתענית מאילו הי' אוכל ושותה. אבל בפורים דכתי' בפי' משתה ושמחה אסור להתענות וכן בעצרת דמצות אכילה להראות שמחת התורה אסור להתענות משא"כ ביו"ט דמטעם לכם היא חשוב לו התענית טפי, ובמעלי יומא דכיפורי נמי לא הי' מתענה משום דאכילה חשובה כתענית [אכן במרדכי פ"ק דשבת ובבעה"מ כאן הכריעו מהא דמר ברי' דרבינא דהלכה כר"א אבל הראב"ד השיג עליו ע"ש]:
בתוס' ד"ה ומה שחיטה כו' ותימה לר"י כו' דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן כו' תמהני אטו מצות אכילת הפסח דוחה שבת הא אכילה אינה מעכבת רק השחיטה והזריקה וזה הוי ביום. וגם קשה דהא כל המכשירין הדוחין שבת לר"א לאו בעידנא הן. מיהו הא י"ל דמ"מ המצוה נעשה ג"כ בשבת אבל אכילת הפסח לא יהי' בשבת כלל. אך קושיא ראשונה במקומה עומדת. ומ"ש עוד מהא דקאמר ר"א עקרת כו' קשה דהא לדבריהם דרבנן קאמר ר"א כמ"ש התוס' לעיל ולדידי' אפשר דא"צ במועדו לשבת רק לטומאה. גם בל"ז נ"ל ב' הקושיות דודאי א"י ללמוד פסח משופר ולולב די"ל שאני הני דאין להם תשלומין אבל בפסח דאיכא פסח שני הו"א דלא לידחי דאע"ג דציבור לא עבדי פ"ש מ"מ כיון דיחיד יש לו תשלומין בפ"ש ל"ד לשופר ולולב. וגם במהרש"א לקמן (ע"ז.) כ' דמה"ט אצטריך קרא דבמועדו גבי פסח ע"ש] להכי צריך במועדו. אבל השתא דעיקר פסח דוחה שבת שוב על מכשירין שפיר איכא למילף משופר ולולב:
דף סט.
בגמ' א"ה משחיט נמי לא לשחיט כו' אלא הא א"ל ברישא כו' וקשה מ"מ מאי הוי ס"ד דר"ע. ונראה לפרש דבאמת יש לתמוה למה מהפך הגמ' לשון הברייתא הלא בפשיטות י"ל דב' הטעמים של רע"ק מילתא חדא היא דלא ניתן השבות לדחות אלא היכא דעיקר השחיטה דוחה שבת ממילא הכל מותר. ולהכי מעיקרא השיב דשבות דקודם שחיטה דעדיין לא דחתה שבת לא ניתן לדחות. והוסיף לומר דאפי' תימא דאין חילוק בין קודם שחיטה לאחר שחיטה כיון דעכ"פ ניתן לדחות שבת בשחיטה דאח"כ. ע"ז קאמר דשבות שקודם שחיטה הוי ספק שמא יפסל ולא ידחה השחיטה כלל אבל גוף השחיטה דבעצמותה דוחה שבת אין לחוש על ספק פסול. ולכן נראה דזה עצמו כוונת הגמ' אלא דלשון דבר אחר קשיא להו דמשמע דהיא מלתא בפ"ע. ולהכי מהפך הגמ' דרע"ק מיד נתכוין לחילוק זה. ור"א לא הבין דבריו וסבר דמטעם ספק עצמו אינו דוחה ולכן ביאר לו דעיקר כוונתו לחלק בין שבות דקודם שחיטה לאחר שחיטה והטעם דקודם שחיטה גרע דשמא יפסל ולא ידחה השחיטה כלל:
שם בגמ' ולר"א נעברי' דהא אר"א מכשירי מצוה דוחין אה"ש לכאורה תמוה דהא יש לחוש דאגב טירדא יעביר ד"א ברה"ר שלא לצורך כלל אע"ג שיכול להזות בלי חילול שבת וא"כ גם לר"א איכא למיגזר, וצ"ל דסברת הגמ' בזה הוא דכיון דעתה ליכא חילול שבת אלא דנבטל הזאה משום גזירה וע"ז מקשה הגמ' כיון דמפני מלאכה גמורה אין מכשירי מילה נדחין מכ"ש דאין לבטל משום האי חששא דלא עדיף מאילו הי' מלאכה גמורה שהיו עושין משום מכשירי מילה. אבל תמהני לפ"ז דא"כ יחלוק ר"א על כל הני משניות דלולב ושופר שאינן מתקיימים בשבת משום הך גזירה דשמא יעבירנו ולר"א כיון דבכולהו מכשירין דוחין השבת ושם גברא חזי א"כ נעברי' כקושית הגמ' כאן וצ"ע:
שם בגמ' אמר רבא ואי בריא הוא ל"ל חמין קשה לי הא איכא נ"מ לחמין לצורך אחר המילה שהביא הר"ן בשבת פרק ר"א דמילה שנחלקו הרז"ה והרמב"ן לדידן דמכשירין אין דוחין את השבת אי מותר למול אם יהי' צורך לחלל אח"כ השבת להחם חמין שלאחר המילה משום סכנה ע"ש. דנראה דעכ"פ לר"א דמכשירין דוחה שבת פשיטא דאפי' קודם מילה מותר להחם חמין לצורך אחר המילה אם אחר המילה לא יהי' אפשר להחם. וא"כ שפיר יש לחלק בזה בין בריא לחולה. ונראה דלשון להברותו ולמולו דמשמע דמיירי בחמין שקודם המילה קשיא לי' לרבא. אך אכתי קשה דלמה הדר בי' רבא מכל החילוק דבריא וחולה כיון דיש לחלק בחמין שלאחר המילה:
בתוס' ד"ה אם דחו כו' ונראה לר"י כו' היינו הקטר חלבים קצת קשה א"כ למה לי טעמא דר"ש דלקמן משום דחביבה מצוה בשעתה. ואפשר לפרש דבאמת טעם ר"ש חביבה מצוה בשעתה צריך ביאור כיון דזמן הקטרה כל הלילה היא מאי הוי בשעתה. ולכן י"ל דזה עצמו הוא כוונת ר"ש כמו דדחה רע"ק הכא דברי ר"א דכיון דכבר דחתה שחיטה והכי קאמר דחביבה מצוה שכבר נעשה דהיינו שחיטה וזריקה דהיא עיקר המצוה שוב גם מכשירין דידה דוחין השבת. אבל מכשירין דקודם המצוה אין דוחין רק כשהמצוה דחה השבת ונתקיימה. חביבה היא בשעתה להיות אפי' מכשירין דאפשר לעשותן אחר השבת דוחין כנ"ל. (וכן י"ל בפי' הגמ' במנחות (ע"ב:) אכן בשטמ"ק שם מבואר דהא דחביבה מצוה בשעתה אינו משום דכבר דחתה שחיטה. ועי' בשאג"א (סי' נ"ב) שהאריך בזה]:
בד"ה שמא יעבירנו כו' ויחזור ויטמא את המים. נראה דס"ל דבכל הזאות לא הי' המזה נושא המים אחר שנתן האפר על המים אלא טובל בו האזוב [ובשעת הזאה לא נטמא כדאמרי' ביומא (י"ד.) דגזה"כ הוא דהמזה טהור]. מיהו בפשיטות יש לפרש הכא דיש לחוש דיעביר המים חיים להביאו למקום האפר. דכל זמן שלא ניתן האפר במים אין בו טומאה:
בד"ה קטן בריא כו' אבל רע"ק אינו מחלק. מדבריהם נראה דהי' אפ"ל דרע"ק נמי מחלק בין בריא לחולה] וצריך ביאור למאי נ"מ יש לחלק לרע"ק כיון דבכל גווני אין מכשירי מילה דוחין את השבת. וי"ל קצת לפי מ"ש הר"ן פ' ר"א דמילה דלצורך מילה רשאין להברות התינוק בחמין שהוחמו מערב שבת ע"ש. א"כ בזה יש לחלק בין בריא דחזי בלא"ה ובין חולה לכן כ' דרע"ק לית לי' זה החילוק:
דף סט:
בגמ' אכילת פסחים לא מעכבא. פי' בתוס' דדוקא בכה"ג דראוי לאכול דבידו לתקן עצמו אבל בטמא גמור מעכבא. ותמהני דהא הכא נמי אי הזאה אסורה א"כ שוב אינו ראוי לאכול ובהדיא כ' התוס' לעיל ר"פ תמיד נשחט דאם. לא יהי' יכול להביא כפרתו משום עשה דהשלמה ויהא מחוסר כיפורים בשעת שחיטה הפסח פסול כיון דאינו ראוי לאכול א"כ ה"ה אם א"ר לאכילה מחמת איסור שבות. ודוחק לחלק ולומר דשאני הכא דמדאורייתא ראוי להזות עליו. ואפשר ס"ל לתוס' דאה"נ דבהא פליגי רע"ק ור"א דרע"ק נמי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ (כמ"ש התוס' לקמן (צ"ג.) דרע"ק ע"כ ס"ל הכי. ואליבא דר"ש התם דפליג אדר"נ י"ל כן] אלא דס"ל דאי נאסר עליו ההזאה יהי' פסול מחמת דאינו ראוי לאכול ור"א פליג ע"ז. וא"ש דברי התוס' לעיל אליבא דרע"ק דהלכתא כוותי':
דף ע.
בגמ' בי"ג שונה ומטביל פי' רש"י משום דשמא כבר הטביל נקט שונה. ולכאורה הי' נראה לפרש כפשטא שונה על הזאה דטומאת מת דצריך ב' הזיות ג' ושביעי. ובנמצא בי"ד ודאי כבר הי' הזאת ז' אתמול כדי שיהי' מוכן היום לפסח אבל בי"ג צריך הזי' וגם טבילה. שוב ראיתי שהרמב"ם במשנה דשקלים פי' כן. [וגם בה' אה"ט (פי"ג ה' ו') פי' כן. אכן הראב"ד השיג עליו וע"ש בכ"מ מ"ש בזה] ונראה דרש"י לא פי' כן משום דלפ"ז קופיץ הי' צריך הזי' בי"ג ובי"ד דשמא י"ג יום הז' ושמא י"ד יום הז'. ולשון המשנה בין בזה ובין בזה שונה ומטביל משמע דנמצא בי"ג ובי"ד הדין שוה בקופיץ ואי מיירי התנא מהזאת טומאת מת א"כ בי"ג צריך ב' הזיות כנ"ל. ותו דהא מוקמינן לקמן דמיירי שהי' הנשיא גוסס בי"ג והשתא מחשש טומאת מת הא ביום הזאת שלישי דאכתי לא הי' גוסס בודאי כבר הי' הזאת ג' באופן שיהי' י"ג יום השביעי כדי להיות מוכן לחגיגה [וא"כ בודאי הי' מזה גם בי"ג כדי שלא לבטל הזאת שלישי] ולהכי פי' רש"י דלא מיירי הכא מהזאה דטומאת מת. אכן הרמב"ם נראה דלשיטתו אזיל דפסק בה' פרה (פי"א ה"ב) דהזאת שביעי יכולה להיות אפי' בשמיני ותשיעי ע"ש. וא"כ ב' ראיות הנ"ל אין מכריעין להכי פי' כפשטא שונה הזאה דטמא מת כנ"ל. אבל רש"י לשיטתו בקידושין (ס"ב.) דהזאה בשמיני לא מהני אי אפ"ל כן. וקצת מזה נמצא בצל"ח ע"ש]:
דף ע:
בגמ' א"ר אשי ואנן טעמא דפרושים ניקום ונפרש אלא קרא לכדר"נ כו' וצ"ע בדברי רש"י בחומש (פ' ראה) דפי' בקר לחגיגת י"ד דלא כהלכתא דלא קיי"ל כבן דורתאי [וקרא לכדר"נ הוא דאתא. וכן הקשה הצל"ח ע"ד הרמב"ם שהביא ג"כ מה דא"ר לפרש טעמא דב"ד]. ואפ"ל דלמאי דמסיק הגמ' בתר הכי דטעמא דרבנן דממעטי חגיגה דאינו דוחה שבת מדכתי' שבעת ימים ולא שמונה. והיינו דחגיגת י"ד וט"ו חד דינא אית להו. ממילא י"ל דשפיר דרשינן האי קרא כבן דורתאי ומ"מ אינו דוחה שבת מההיא מיעוטא. ולהכי פי' רב טעמא דיהודה ב"ד משום דלרבנן נמי ס"ל האי דרשא רק דמ"מ שבת לא דחי:
שם בגמ' שלמים ששחטן מעיו"ט א"י בהן לא משום שמתה ולא משום חגיגה כו' וקשה חדא דלענין חגיגה אפי' אם שחטו ביו"ט א"י כיון דאינו בא אלא מן החולין וכבר הקשו התוס' כן. ותו תמהני מאי ס"ד דיוצא בו ידי חגיגה הא עיקר מצות חגיגה הוא לשחוט ולזרוק דמו בחג. בשלמא שלמי שמחה דעיקר השמחה באכילת בשר שלמים ולהכי שפיר אי א"צ זביחה בשעת שחיטה הוי ס"ד דיוצאין בו אבל חגיגה אין עיקרה לאכילה רק להביא הקרבן לגבוה א"כ מאי ס"ד דאם שחטו וזרקו אתמול יוצא בו ידי חגיגת יו"ט אתמהא. ולכן הי' נלע"ד דהכא מיירי מחגיגת י"ד וס"ל חגיגת י"ד חובה ולהכי אין יוצאין בשלמים ששחטן בי"ד משום דצריך להביאו מן החולין כנ"ל ומש"ה מייתי הגמ' האי מימרא הכא בפסחים. ודברי התוס' בד"ה שלמים תמוהין טובא וכבר קדמני בס' צל"ח בזה:
דף עא.
בגמ' לרבות לילי יו"ט אחרון פי' רש"י אבל ביום לא. ולפ"ז הי' אפשר לפרש דהא דאמרי' דאך חלק קאי אלילי יו"ט אחרון משום דיום דידי' פטור משמחה רק בלילה איכא חיוב שמחה לכן שייך בי' אך חלק אבל אי קאי אלילי יו"ט ראשון מה אך חלק איכא [דמשמע מיעוט ולא ריבוי ועי' בגור ארי' (פ' ראה) שהרגיש בזה]. וא"כ קשה למה נדחק הגמ' לומר הטעם משום דאין' לו במה ישמח וגם הברייתא גופי' דיהיב טעמא משום שמחה לפניו דהרי בלא"ה א"ש כנ"ל. אבל לשיטת התוס' דלילה וכ"ש יום דא"א לפרש כן א"ש:
שם בגמ' מה ראית לרבות כו'. לכאורה תמוה כיון דמסברא מכריעין לרבות לילי יו"ט אחרון ולמעט לילי יו"ט ראשון א"כ למה לי אך חלק בלא"ה כיון דאיכא רק חד ריבוי מרבינן לילי יו"ט אחרון וראשון ממילא אימעוט. ובתוס' כתבו דכל הלילות בעי ריבויא ואי נימא דמהך קרא דוהית אך שמח מרבינן כל הלילות הי' מיושב דאי לאו דכתיב אך הוי מרבינן כל הלילות וגם ליל ראשון ואחרון וע"י אך חלק ממעטינן ראשון. אך התוס' עצמם כתבו דלילי יו"ט אחרון בעי טפי ריבויא א"כ א"א לומר דכל הלילות איתרבי מזה הפסוק דא"כ מנ"ל לילי יו"ט אחרון דהוי רבותא טפי א"כ כוונת התוס' דאיכא שום ריבוי אחריתי לרבות כל הלילות ומאי דכתי' והית אך שמח קאי רק לרבות לילה אחת או אחרון או ראשון א"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:
שם בגמ' מתקיף לה ר"י מי איכא מידי דבשר איפסל לי' מאורתא ואימורין עד צפרא. וקשה לי די"ל דעד בקר בלאו וכל הלילה איסורא איכא ולא לאו. ואפשר דמ"מ כיון דאפשר לפרש בקר קמא טפי עדיף לפרש כן מלחלק בין איסור ללאו וא"כ ראשית מיותר. אבל בהא דקתני לקמן בברייתא דלא ילין מן הבשר לימד על חגיגת י"ד דנאכל לשני ימים ולילה א' אין להקשות דכיון דפסול מבערב היכי אמרינן ולא ילין עד בוקר. דהתם כיון דמפורש בקרא בוקר שני כדדרשינן בערב לבקר ע"כ צריכין לחלק דנפסל מבערב ולאו ליכא עד צפרא כדכתיבנא כנ"ל:
דף עא:
במשנה שחטו שלא לאוכליו כו' לקמן בגמ' מקשינן פשיטא ומשני סיפא אצטריכא לי' והדר פרכינן וה"נ פשיטא ע"ש. ובאמת לכאורה סיפא טפי פשיטא דמה שייך לחייבו חטאת הואיל ובאמת קיים מצות פסח ונדחה שבת מדינא אלא דעביד איסורא במחשבתו. ואפשר נמי דבמקצת ערלה אפי' איסורא ליכא אבל עכ"פ מאי ס"ד הי' לחייבו חטאת. ולכן הי' נלע"ד לפרש המשנה דקאי ארישא בשאר זבחים שנזבחו לשם פסח דלר"י ור"מ פטור וע"ז תנן שחטו לשם פסח שלא לאוכליו חייב דכיון דלפי מחשבתו לא הי' כשר לפסח נמצא דאינו בכלל טעה בדבר מצוה. אבל בלאוכליו ושלא לאוכליו כיון דמקצת ערלה לא פסול מיקרי שפיר טעה בדבר מצוה. אכן בגמ' א"א לפרש כן דאפי' אי נימא דגם ע"ז מקשה הגמ' ה"נ פשיטא מ"מ יקשה לקמן בגמ' דמקשה שלא לאוכליו אמאי חייב מקלקל בחבורה הוי ע"ש ולפמ"ש דקאי אשאר זבחים א"כ כשרין בשלא לשמן ומתקן הוא אלא ע"כ דהגמ' מפרש דמיירי בפסח עצמו א"כ לשון ה"נ פשיטא לאו דוקא. אבל צריכין להבין למה לא פי' באמת הגמ' כן. ואפשר דס"ל דכל היכא דעביד איסורא אפי' אם הי' פסח דאפי' במקצת ערלה איכא איסור תו לא חשוב טעה בדבר מצוה כיון דאפי' לפי טעותו אסור לעשות כן. וצ"ע לדינא דלפי הסברא נראה לפוטרו בכה"ג:
דף עב.
בתוס' ד"ה לר"י תימה לרשב"א כו'. ולע"ד הי' נ"ל דס"ל להגמ' דאפי' בפסח שלא לשמה דפסול מ"מ כיון דאם עלה לא ירד חשוב עשה מצוה דמתני' בכל גווני מיירי אפי' כבר הקטיר האיברים וא"כ עשה מצוה וק"ו היא מדאמרינן לקמן לענין מקלקל דחשוב תיקון הואיל ואם עלה לא ירד אע"ג דלכתחילה אסור להעלותו חשוב השחיטה תיקון מכ"ש אי באמת עלה ע"ג המזבח דנחשב עשה מצוה וא"כ א"ש המשנה כפשטא. וא"ש דאי הוי מוקמינן רישא בטועה א"צ לומר דלדברי ר"א קאמר ר"י. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לקמן בגמ' בהא דמקשה אהא דאמר ר"א בעגל שלמים ששחטו לפסח דפטור לר"מ האר"י מודה ר"מ בבעלי מומין ע"ש. ותמוה דילמא בעלי מומין שאני משום דלא עשה מצוה אבל בעגל של שלמים עשה מצוה. דאע"ג דר"מ ס"ל דבמל את של אחר השבת בשבת נמי פטור מ"מ התם חשוב עשה מצוה פי' דעכ"פ נימול היא. אח"כ ראיתי בצל"ח שמפלפל בזה. ולמ"ש י"ל דשיטת הגמ' אזלא אליבא דרע"ק דבעלי מומין נמי אם עלו לא ירדו דבמנחות (ע"ט.) מבואר דר"מ סבר כרע"ק בהא ע"ש] א"כ חשוב נמי עשה מצוה. מיהו באמת מוכח בגמ' לקמן דלר"מ אפי' לא עשה מצוה כלל פטור. שהרי חולין לשום פסח דהוי חולין שנשחטו בעזרה לא עשה מצוה כלל ואפי' הכי פוטר ר"מ ע"ש. ומ"ש הצל"ח דר"מ מודה דבלא עשה מצוה חייב לא דק בזה:
דף עב:
בגמ' יבמתו נדה בעל פטור. צ"ע דהא אמרינן לעיל דאי קדם ומל של שבת בע"ש חייב כיון דלא ניתן שבת לדחות כלל א"כ ה"ה הכא כיון דבאמת נדה היא אין עליו היום מצות יבום כלל למה מיקרי טעה בדבר מצוה. איברא דגם בתרומה לקמן דפוטר ר"י בבן גרושה [לשינויא דר"ב בר אביי מטעם טעה בד"מ] גם שם באמת לאו מצוה היא. וצ"ל דפליג ר"י אר"מ בקדם ומל. ובאימורי צבור דאמרינן במשנה גם לר"י דחייב אפשר דתנאי נינהו אליבא דר"י והכא אתיא כר"ש אליבא דר"י כמ"ש התוס' לעיל ד"ה לר"י א"כ י"ל דגם בזה פליגי. אבל עכ"פ קשה לס"ד דגמ' דבעי להוכיח מר"י דזבחים ור' יוסי דלולב הוי מצי למימר דשאני התם דבאמת מצוה מוטלת לפניו לשחוט פסחו וליקח לולב משא"כ ביבמה. ואפשר עדיפא מיני' משני דשאני התם דזמנו בהול. אבל לכאורה הא עדיפא דסברא זו מפורש בכ"מ. אבל סברא דזמנו בהול צ"ע דנהי דמילה זמנו קבוע הא גם השבת היא קבוע וביבמתו אע"ג דהמצוה אין זמנו בהול הא איסור דנדה נמי לאו קבוע היא בזה היום:
שם בגמ' ור"י כמאן כו' ואלא כר"י דתינוקת התם נמי זמנו בהול. הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) פוסק כר' יוחנן דאע"ג דלא מסקינן בגמ' מנא לי' לר"י הכי מ"מ הלכה כר"י ובלח"מ שם הקשה עליו דכיון דפוסק כר"י דפוטר ביבמתו נדה אע"ג דאין זמנה בהול] למה כ' הרמב"ם בב' תינוקות הטעם משום דזמנו בהול. אבל בלשון הרמב"ם שכ' בתינוקת אע"פ שהם ב' גופים הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. נראה דס"ל דר"י חידש דביבמתו דהיא גוף אחד אפי' אין זמנו בהול פטור. עוד הקשה הלח"מ דבה' תרומות גבי בן גרושה כ' הרמב"ם דמיירי בערב פסח וכדרב ביבי ובגמ' משמע דלר"י א"צ לאוקמי' בע"פ. ותמהני עליו בזה וגם. על הצל"ח שדייק כן ברמב"ם. ואדרבה המעיין ברמב"ם ה' תרומות יראה דלענין לפטור מתשלומי הקרן כתב דדוקא בע"פ. ומובן דפי' הרמב"ם דברי ר' ביבי אפי' אליבא דר' יוחנן דדוקא לפטור מן הקרן מוקי דמיירי בעה"פ דזמנו בהול, אלא דהגמ' מקשה דכיון דמוקי ר"ב בע"פ א"כ אין ראי' דפטור מחטאת ג"כ באין זמנו בהול. אבל אליבא דר"י נמי מיירי בע"פ כי היכי דלפטור אפי' מן הקרן ע"ש ובכ"מ שם בה' תרומות ג"כ נדחק בחנם אבל לשון הלח"מ תמוה בזה:
בתוס' ד"ה סמוך לווסתה וה"ה דהו"מ למימר שא"י אי נדה גמורה היא. א"י להלום דבריהם דהא לפמ"ש התוס' בעצמם דהא דמסקינן בגמ' טעמא דר"י משום דהוי לי' לשיולה הוא משום דאסור לבוא עלי' בלי שאלה כל שא"י שלא הגיע זמן ווסתה. א"כ מוכרח הגמ' לומר דמיירי בסמוך לווסתה שהי' לו להסתפק שמא הגיע זמן ראייתה ולאפוקי אי פירסה נדה שלא בעונת ווסתה בזמן דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שהגיע ווסתה] דכה"ג לא הו"ל לשאול פטור. וגם אין מובן מה כתבו התוס' דא"י אם היא נדה גמורה הא באמת הגמ' מיירי בהכי דא"י אם היא נדה גמורה אלא שהיום היא סמוך לווסתה והו"ל לשאלה. ואפ"ל כוונתם דהו"מ למימר באשה שאין לה ווסת דכה"ג אפשר דס"ל דלעולם צריך לשאול. מ"מ תי' הגמ' א"ש ומה בעי התוס' בזה. וגם מ"ש אח"כ דאפי' יודע שאינה נדה כו' א"י פירושו דהא באמת נדה היא אלא שראתה סמוך לווסתה:
דף עג.
בגמ' שחטו שלא לאוכליו מה תיקן. קשה אמאי לא הקשו כן ארישא דמתני' שחטו שלא לשמו מה תיקן. וראיתי במהרש"א שתי' דכיון דשחטו לשם שלמים תיקן דלא מחייב אנותר דידי' כמו אנותר דפסח. וא"י מנ"ל הא דע"י ששחטו לשם שלמים נעשה שלמים דלכאורה מילתא דפשיטא דאכתי אסור להותירו עד הבוקר ככל פסח. וראיתי בצל"ח בשם הח"צ שהקשה על המהרש"א דבקרבן פסול לית בי' חיוב נותר. וע"ש מה שהשיג עליו. אבל י"ל דאין כוונת מהרש"א לענין כרת דאכילת נותר רק לענין דמותר להותיר לכתחלה עד זמן אכילת שלמים (דגם בזבח פסול מוזהר שלא להותיר כמ"ש הצל"ח גופי' לעיל (כ"ח.) ע"ש וע"ז אפ"ל כמ"ש המהרש"א דכיון ששחטו לשם שלמים מותר להותירו עד זמן אכילת שלמים כנ"ל]. מיהו מ"ש עוד הצל"ח לדחות תי' המהרש"א דכיון דבגוף השחיטה ליכא תיקון רק ע"י המחשבה אכתי מקלקל הוא ע"ש. ליתא דהא אמרינן דתיקון להוציאו מידי נבילה הוי תיקון אע"ג דקודם שחיטה נמי לאו נבילה היא רק כיון דבלי השחיטה הי' אפשר להיות נבילה שתמות בעצמה ובשחיטה זו ביטל שלא תהי' תו נבילה חשוב תיקון וא"כ ה"ה הכא דאם הי' נשחט לשם פסח הוי נותר בבוקר וע"י שחיטה זו דשוב לא יוכל להיות פסח יכולין להשהותו כדין שלמים כנ"ל חשוב שפיר תיקון בגוף השחיטה כנ"ל:
בתוס' ד"ה לדברי כו' מיהו אכתי קשה לר"י כו' הא מלאכה שא"צ לגופה היא כו' י"ל דדוקא לענין מקלקל אמרינן הכי דכיון דנפסל וליכא תיקון חשוב מקלקל. אבל לענין מלאכה שא"צ לגופה כיון דלדעת העושה הי' צריך לגופה דהוא סבר שעבודתו כשרה נהי דבאמת מיפסל מ"מ המלאכה הי' צריכה לו לגופה כנ"ל. כמ"ש התוס' בשבת (ק"ו.) ד"ה בחובל ובסנהדרין (פ"ד:) ד"ה מאן דחובל ומבעיר באיסורי הנאה אע"ג דהוי מקלקל מ"מ כיון שהי' סבור שיוכל להנות ממנו הוי מלאכה הצריכה לגופה ע"ש]:
דף עג:
בגמ' אלא א"א לא בעי עקירה שלמים היא כו' קצת קשה די"ל דאפי' אי לא בעי עקירה היינו משום דסתמא עומד לשלמים אבל הכא דטעה השוחט וסבר דפסח כשר היא א"כ סתמא דידי' הוי כפי' לשם פסח. אך למ"ש תוס' לעיל (ס"ד.) בשם ר"ת דלמ"ד לא בעי עקירה אפי' פי' לשם פסח לא מיפסל א"ש. ובאמת מוכח כן להדיא כאן בסוף הסוגיא בשינויא דר"פ דהא מני ר"א היא דמיירי ששחטו בהדיא לשם פסח כמ"ש בשו"ת ח"צ (סי' ק"ס) בביאור דברי רש"י ע"ש. ואפ"ה לר"י דמכשיר שלמים ששחטן לשם פסח הכא נמי כשר כיון דלא בעי עקירה]:
שם בגמ' הא מני ר"א היא כו' אחרים לשם פסח פסול קשה למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה א"כ הכא דסבר דפסח כשר הוא הוי עקירה בטעות. ובדוחק אפשר לחלק דטעות נקרא דוקא כשהי' ב' בהמות לפניו עולה ושלמים וטעה בין זו לזו שהי' לו לדקדק שלא לבוא לידי טעות בכה"ג ל"ש עקירה] אבל הכא כיון דלא הי' לו לחשוב שנעשה בו פסול דמה"ט דנינן לי' כאנוס לענין חיוב חטאת לכן גם עקירה בטעות לא הוי אלא כעוקר מדעת]. ואפ"ל עוד לפי דלשון הגמ' עקירה בטעות לא הוי עקירה משמע דכיון דפסול שלא לשמה הוא מטעם דעוקר שם קרבנו ע"י המחשבה ובטעות א"י לעקר א"כ י"ל דהיינו דוקא היכא דשלא לשמה פוסל מצד עצמו כמו פסח וחטאת [וכן בכל הזבחים לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה]. אבל בכל הקרבנות דשלא לשמה כשר רק בנשחט לשם פסח פוסל ר"א א"כ אין הפסול מטעם עקירת שמו רק דגזה"כ דמחשבת פסח פוסל כמ"ש התוס' בזבחים (י"א:) דעיקר טעמו דר"א אינו מק"ו אלא כדאי' לעיל (ס"ב:) מדכתי' הוא ע"ש] בזה י"ל דגם בטעות נפסל דרק לאו שמה עקירה אמרו והכא אין פסולו משום עקירה כנ"ל ועדיין צ"ע בזה (ומ"מ עדיין קשה למאי דמשני דיוסף בן חוני היא דלדידי' דגם לשם חטאת פסול מכח ק"ו כדאי' שם בזבחים ולא מגזה"כ א"כ נימא דיו כו' דכמו בפסח וחטאת שלא לשמן כשר בטעות באחרים לשמן נמי כשר בטעות]:
שם בגמ' דאי ל"ת הכי נטמאו כו' קצת קשה שמא מיירי הכא בפסח שני דכשנטמאו בעלים שוב לית לי' תקנתא והוי כמו מתו בעלים דלא בעי עקירה. ורחוק לומר דמותר פסח שני לא הוי שלמים וא"כ הוי פסולו בגופו דלא בעי עיבור צורה. דלמאי דילפינן בזבחים (ט'.) מדכתיב ואם מן הצאן וגם מדכתי' אם כבש גם פ"ש בכלל. ובל"ז יש לתמוה דמי לא משכחת דלא בעי עקירה גם בנטמאו בעלים כגון שהי' הפסח בסוף שנתו דלא חזי לפ"ש כיון דבזמן פ"ש יהי' אחר שנתו וצע"ג]: